קללה
קללה היא איחול וביטוי שאיפה למאורעות רעים שייקרו למי שמוטלת עליו הקללה (המקולל), או פנייה מפורשת לאלוקים על-מנת שירעו עם המקולל. בתרבות האנושית שימוש בקללה מעיד על אוירה עכורה והוא בדרך כלל ביטוי ליריבות קשה, ובתחומי מיסטיקה שונים אף מיוחס לה משקל רב.
הקללה ביהדות
הקללות בתנ"ך
במקרא מיוחסת חשיבות רבה לברכות ולקללות, כבעלות כוח מאגי לפעול שינוי במציאות. כך במקרה של רבקה שאומרת לבנה יעקב, "עלי קללתך בני", וכך במקרה הידוע של בלעם שנודע בכוח הקללה שלו.
בספר במדבר מובא סיפורה של קללת בלעם, שבו נשלח בלעם על ידי בלק לקלל את ישראל, כדבר הכתוב ”לְכָה אָרָה-לִּי יַעֲקֹב, וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל”, אלא שהקללה נהפכה לבלעם לברכה, והוא נושא שיר הלל וברכה לעם ישראל. על כך מתלונן בלק: ”מֶה עָשִׂיתָ לִי? לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ?!”. חז"ל במסכת אבות מציבים כאנטיתזה לבלעם צר העין והמקלל את אברהם המברך בעל העין הטובה, כפי שכתוב כמה פעמים במקרא ”...וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה” (בראשית, י"ב, ג').
בספר דברים מוצבת בפני עם ישראל הבחירה בין שתי חלופות:
רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה - אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.
פירוט הקללות מופיע בהמשכו של ספר דברים(כ"ח, ט"ו) בציווי על מעמד הר גריזים והר עיבל, והוא כולל 53 פסוקים של קללות, המתחילות במילים: ”אָרוּר אַתָּה בָּעִיר, וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה”.
קללות מאוחרות לתנ"ך
בבית הכנסת העתיק בעין גדי התגלתה כתובת ארוכה, המתייחסת לכללי התנהגות בקהילת המקום, שכל מי שיגרום למחלוקת בין אדם לחברו, יספר לשון הרע על חברו לגויים, יגנוב או יגלה את סודה של הקריה - סוד הכנת שמן האפרסמון, שעליו התבססה כלכלת המקום, והיה מוצר יצוא חשוב, תתקיים בו הקללה בנוסח הזה:
"זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות, הוא יתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים. ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה".[1]
הקללות בהלכה
ערכים מורחבים – מי שפרע, פולסא דנורא
על פי דין תורה אסור לקלל שום אדם מישראל ואף אסור לאדם לקלל את עצמו[2].
בהלכה מוזכרת גם קללת "מי שפרע". זו קללה למי שאינו עומד בדיבורו בעניינים מסחריים, לאחר שסיכם על עסקה, אף על פי שלא גרם נזק ממש.
- נוסח הקללה הוא: "מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים, הוא ייפרע ממי שאינו עומד בדיבורו".
בימינו ידועה הקללה המעין-קבלית "פולסא דנורא" (בארמית: "ניצוץ או מקל של אש"), שנחשבת לקללה חמורה ונועדה לגרום למות המקולל. עם זאת, אין לה מקור קדום ביהדות.
לקריאה נוספת
- נתיבה בן-יהודה, ברכות וקללות, הוצאת כתר, 1984.
- יוסף גורי, שנשמע בשורות טובות - ברכות וקללות ביידיש, הוצאת מאגנס.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: קללה |
 ציטוטים בוויקיציטוט: קללה |
- הרב עובדיה יוסף עם צוריאל קריספל, כניסת השבת: קללות וחרמות, באתר nrg, 27 באוגוסט 2004
- ברכה, קללה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- מצווה לקלל רשעים באתר טוג
הערות שוליים
- ^ מקור: צבי אילן
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק כ"ו.
37531123קללה