מוזס וילהלם שפירא
מוזס וילהלם שפירא (1830 – 11 במרץ 1884) היה אספן וסוחר עתיקות שחי ופעל בירושלים העות'מאנית במחצית השנייה של המאה ה-19. שפירא, יהודי שהמיר את דתו לנצרות, התפרסם כזייפן עתיקות בינלאומי[1] שעמד במרכזן של שתי פרשות זיוף עתיקות אשר הסעירו את עולם הארכאולוגיה וחקר המקרא בבריטניה, בצרפת ובגרמניה.
בשערוריה הראשונה שהסתבך בה, ב-1873, התברר כי אוסף חרסים מואבי בן אלפי פריטים שמכר למוזיאון בברלין אינו אלא עבודת זיוף זולה של קדרים בני התקופה. עשור לאחר מכן, מששיקם את המוניטין שלו כסוחר עתיקות מומחה, הסתבך בשנית כשניסה ב-1883 להציע למכירה למוזיאונים אחדים באירופה אוסף מגילות שנתגלו, לכאורה, במערות באזור ים המלח. כאשר שפירא עמד על סף סגירת עסקה עם המוזיאון הבריטי בלונדון, נקבעו המגילות בידי מומחים כמזויפות בחוות דעת שהביאה לכישלון העסקה, להתאבדותו של שפירא ולאובדן המגילות.
64 שנים מאוחר יותר נתגלו מגילות ים המלח במערות בקומראן, ועלתה התהייה שמא הקביעה בשעתה כי מגילותיו של שפירא מזויפות הייתה נמהרת מדי, ואולי אף הייתה אחת ההחמצות הגדולות בתולדות הארכאולוגיה. תהייה זו נותרה בלתי פתורה עד היום.
חייו
מיהודי ברוסיה לנוצרי בירושלים
משה שפירא נולד כיהודי בקמניץ פודולסק שבאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) למשפחה אדוקה, מתלמידי הגאון מווילנה. בבגרותו החל נודד ברחבי אירופה, התנצר, ושינה את שמו למוזס וילהלם שפירא. ב-1856 הגיע לירושלים, שם נחשף להשפעתו של המיסיון האנגליקני של "החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים" שפעל בעיר. הוא התגורר בכנסיית המשיח שברובע הנוצרי, ולמד ועבד בבית המלאכה של המיסיון תחת הדרכתו של קונרד שיק, לימים האדריכל הנודע ובונה ירושלים.
ירושלים של אותה תקופה מלאה אנשי דת, צליינים נוצרים, חוקרי מקרא למיניהם, דיפלומטים ממעצמות העולם, וכולם שלחו ידיהם בארכאולוגיה ובאיסוף עתיקות ומזכרות שהביקוש להם באירופה היה רב. שפירא נתוודע לעולם זה, גילה חוש עסקי ממולח, שאפתנות ושליטה בשפות רבות, והחליט לבנות את עתידו כסוחר. בהיותו מומר, נידתה אותו הקהילה היהודית בעיר וכינתה אותו "המשומד" ו"עבד המיסיון".
ב-1861 נשא שפירא לאישה את רוזטה יקל, אחות גרמניה ממסדר הדיאקוניסות, ובאותה שנה פתח חנות ברובע הנוצרי בעיר העתיקה. בחנותו מכר מזכרות תיירים ועתיקות שרכש מאיכרים ערבים, כשלצדו עוזרו-שותפו סלים אל-ח'ורי, מדריך תיירים ערבי-נוצרי שכבר רכש לעצמו שם של נוכל ערמומי. בעזרתו של אל-ח'ורי השכיל שפירא ליהנות מפירות גל הצליינות ששטף את העיר ולעשות חיל בעסקיו. שפירא, ששנים אחדות קודם לכן הגיע לעיר בחוסר כל, היה לאדם אמיד ששמו הלך לפניו כמומחה לעתיקות. הוא שכר את "טירת רשיד" בעיר החדשה, בית אחוזה עם גן רחב ידיים (לימים בית טיכו), ועבר לגור בו עם אשתו רוזטה ושתי בנותיו, אוגוסטה ומרים. הוא בנה לעצמו מערך קשרים בינלאומי שכלל מוזיאונים, אוניברסיטאות ומוסדות מחקר במדינות אירופה, אנשי דת ותאולוגים נוצריים ששהו או ביקרו בירושלים, שייח'ים בדואים ברחבי מדבריות המזרח התיכון, קהילות יהודיות נידחות, אספנים שונים, ארכאולוגים מקצועיים וחובבים, ובין אלה רכש, מכר, תיווך, ייעץ והתייעץ.
פרשת חרסי מואב
בשנת 1868 התגלה בדיבון שבמואב, בעבר הירדן, לוח אבן בזלת שחורה עם כתובת, שנודע עד מהרה בשם "מצבת מישע" ועורר עניין אדיר בעולם הארכאולוגיה. גם שפירא גילה עניין רב בתגלית, ואף שלא היה שותף לגילויה, היה עד לחילוצה ושחזורה בידי הארכאולוג והדיפלומט הצרפתי שארל קלרמון-גנו, יחד עם עוזרו סלים. בחושיו העסקיים הבחין בפוטנציאל המסחרי הטמון בעתיקות מואביות, קשר קשרים עם שייחים בדואים בעבר הירדן, ותוך זמן קצר הופיעו בחנותו מאות חרסים נושאי כתובות מואביות. ב-1873 הצליח למכור 1,700 חרסים מואביים למוזיאון הישן בברלין תמורת סכום נאה, וחרסים נוספים לאספנים פרטיים.
שמחתו של שפירא לא האריכה ימים. הארכאולוג קלרמון-גנו, שמלכתחילה פקפק בשפירא ובאל-ח'ורי, ראה בחנותו של שפירא קבוצת חרסים זהה לחלוטין לזו שנמכרה למוזיאון בברלין והצליח להוכיח כי החרסים המואביים של שפירא מזויפים. שפירא הנבוך גלגל את כל האחריות לזיוף לפתחו של סלים אל-ח'ורי וטען שהיה קורבן תמים, אך המוניטין שלו כסוחר הגון נפגמו.
שפירא התאושש מהחשיפה המביכה והמשיך בעסקיו. פתיחת תעלת סואץ הגבירה את זרם הצליינים לירושלים, וחנותו של שפירא פרחה. הוא התמקד עתה ברכישה ומכירה של כתבי יד עתיקים. חלק ניכר מזמנו הקדיש למסעות לקהילות המזרח לרכישת גווילי קלף, ולארצות אירופה, למכירתם. בין היתר רכש את כתב היד של פירוש הרמב"ם למשנה, ומכר אותו בברלין. על פי עדויות, הגיע גם אל קהילות יהודיות בתימן וקיבל מהם ספרי תורה ישנים שיועדו לגניזה בארץ הקודש, ובהם סחר מאוחר יותר.
פרשת המגילות
ב-1883 יצא שפירא בגילוי מרעיש: הוא טען כי בידיו 15 מגילות קלף קדומות שרכש מבדואים שמצאום במערה באזור ים המלח, שלטענתו תוארכו למאה השביעית לפנה"ס, והיוו את כתב היד המקראי הקדום ביותר שנתגלה עד אז. במגילות הופיעה גרסה שונה במקצת מזו המוכרת לנו של ספר דברים, שכללה את עשרת הדיברות בשינויים קלים. הפקפוקים שהתעוררו באשר לאותנטיות של המגילות נדחו על ידי שפירא בטענה כי רכש אותן בפרוטות, ולא יעלה על הדעת כי ישקיע אדם מאמץ כה רב בזיוף כזה תמורת רווח כה זעום.
שפירא הגיע עם המגילות לגרמניה וניסה לעניין את הגרמנים בקנייתן. בעודו ממתין להחלטתם ותוצאות בדיקתם, פנה בהצעה מקבילה גם לקרן לחקר ארץ ישראל שמושבה בלונדון. המוזיאון הבריטי בלונדון גילה עניין רב, ואף הציג שתיים מהמגילות לציבור הרחב, בעוד מומחי המוזיאון בודקים את המגילות האחרות. הידיעה על התעניינות המוזיאון הבריטי והצגת המגילות במוזיאון הכתה גלים בבריטניה וברחבי אירופה, ואלפים הגיעו לבקר בתערוכה, ובהם ראש הממשלה גלאדסטון. הסכום שנדרש עבור רכישת המגילות היה גבוה מאוד: מיליון ליש"ט, למרות הספקות ההולכים ומתרבים אצל מומחים ביחס למקוריותן.
ב-18 באוגוסט התפרסם בטיימס מכתבו של קלוד קונדר, מראשי הקרן וחוקר ארץ ישראל. במכתב הביע קונדר ספקות, על סמך היכרותו את ארץ ישראל, באשר לסיכויי ההשתמרות של יריעות עור בתנאי האקלים בארץ. ב-21 באוגוסט פרסם ה"טיימס" הלונדוני את חוות דעתו של שארל קלרמון-גנו, שטען כי המגילות הן זיוף נוסף מבית היוצר של שפירא, וכי אינן אלא רצועות שנגזרו משולי ספרי תורה ישנים והושרו בכימיקלים כדי לשוות להן חזות עתיקה. מספר ימים אחר כך התפרסמה חוות דעתו של מומחה המוזיאון הבריטי כריסטיאן דוד גינסבורג, המחזקת את חוות דעתו של קלרמון-גנו. מאוחר יותר התברר כי גם המומחים הגרמנים הגיעו למסקנות דומות. אחת הראיות העיקריות נגד עתיקותן של המגילות הייתה היותן כתובות בכתב מרובע, שלא התפשט בישראל לפני שיבת ציון בתקופת עזרא.[2]
עסקת מיליון השטרלינג קרסה, שפירא הוקע כזייפן ונוכל, והסערה הרעישה את עולם הארכאולוגיה וחקר התנ"ך בעולם. עיתוני לונדון נתנו תפוצה נרחבת לגילויים החדשים, מלווים בלגלוג על שפירא ועל המוזיאון הבריטי שנפל בפח, וקריקטורות שלא נעדרה מהן נימה אנטישמית. עלתה גם הסברה כי הגרמנים עיכבו במתכוון את פרסום מסקנותיהם, כדי לצחוק לאידם של הבריטים במפלתם.
שפירא עזב את לונדון בבושת פנים, כשהוא ממורמר ומושפל. במהלך החודשים הבאים נדד ללא מטרה בערי אירופה, כשהוא הולך ומאבד את צלילות דעתו. ב-9 במרץ 1884 הגיע למלון קטן ברוטרדם והסתגר בחדרו. כעבור יומיים שם קץ לחייו בחדרו שבמלון, ביריית אקדח.
אחרית דבר
אשתו של שפירא ובתו הצעירה מרים, שנותרו בירושלים, לא שמעו דבר ממנו משך חודשים, והתבשרו על מותו באיחור. בהיעדר אמצעים לכלכל את עצמן, נטשו את הבית הגדול בירושלים ועקרו לגרמניה. הבת מרים השתקעה בצרפת, שם הייתה לסופרת ידועה: מרים הרי, כלת פרס פמינה היוקרתי. בשנת 1914 פרסמה את ספרה "בת ירושלים הקטנה", שבו סיפרה את סיפור ילדותה בירושלים בצל שערוריית זיוף העתיקות. הבית בו התגוררו בירושלים הפך, לימים, לביתו ומרפאתו של רופא העיניים המפורסם ד"ר אברהם טיכו ובו התגורר עם אשתו הציירת אנה טיכו. כיום זהו מוזיאון בית טיכו, המסונף למוזיאון ישראל.
ביולי 1885 רכש סוחר ספרים בשם ברנרד קואריץ' את "מגילות שפירא" מהמוזיאון הבריטי דרך בית המכירות הפומביות סות'ביס, תמורת הסכום הזעום של 10 לירות שטרלינג ו-5 פני. בשנת 1887 הציגם קואריץ' בתערוכה למכירה במחיר נקוב של 25 ליש"ט, ומאז לא נראו עוד בציבור. משערים שהמגילות נקנו על ידי סר צ'ארלס ניקולסון, ומאוחר יותר נכחדו בשריפה בביתו של ניקולסון בפאתי לונדון ב-1899.
בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20, לאחר גילוי מגילות ים המלח, עלו קולות שקראו לבחון מחדש את פרשת מגילות שפירא. מציאת המגילות ערערה את אחת מההנחות המרכזיות של מלומדי המאה התשע-עשרה ביחס למגילות שפירא – ההנחה שלא ייתכן שמגילות קלף ישתמרו משך אלפי שנים במערה טחובה. לרשות החוקרים אז גם לא עמדו הכלים המדעיים שעמדו לרשות החוקרים המאוחרים יותר בבוחנם את המגילות. על דעתם של חוקרים שונים עלתה ההשערה שאף אם המגילות אינן מתקופה כה קדומה כפי שהציג זאת שפירא, הרי שייתכן כי מה שמצא שפירא היה חלק מן המגילות הגנוזות, מתקופת בית שני - חומר רב ערך בפני עצמו.
מספר תעלומות נותרו בלתי פתורות:
- האמנם היו מגילותיו של שפירא מזויפות, או שמא נפסלו בשל מחקר חלקי, קנאת ארכאולוגים, והמוניטין המפוקפקים של המחזיק בהן?
- אם אכן היו מזויפות, ההייתה לשפירא יד בתרמית, או שהוא עצמו נפל קרבן למעשה נוכלות?
לדעת פרופ' מנחם מנסור, ראש המחלקה לעברית וללימודים שמיים באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון,[3] וחוקר "קרן מגילות ים המלח" הבריטית ג'ון מרקו אלגרו,[4] ייתכן כי לא פרשת זיוף עתיקות הייתה כאן, אלא אחת ההחמצות הגדולות בתולדות הארכאולוגיה. היות שהמגילות אינן עוד בנמצא, ככל הנראה לא תיוודע התשובה הוודאית לעולם.
לקריאה נוספת
- מרים הרי, בת ירושלים הקטנה, הוצאת לבינסון, 1975 / מהדורה מצולמת בהוצאת אריאל, 1999
- שולמית לפיד, כחרס הנשבר, הוצאת כתר, 1984
קישורים חיצוניים
- ג' קרסל, אין פתרון לחידה; "מגילת שפירא" - אמיתית או מזויפת?, מעריב, 18 בספטמבר 1963
- יעקב שביט, הערה לביוגראפיה של משה וילהלם שפירא, סוחר העתיקות מירושלים ולזיופיו, קתדרה תשמ"ד, עמ' 182-188
- אורי קציר, סנסציית מואב, "אפלטון"
- דוד ולצ'ינסקי וארווינג ואלאס, מסתורין בהיסטוריה: מוזס שפירא וכתבי היד המקראיים האבודים (באנגלית)
- ניל אשר סילברמן, על שרידים, זיופים וארכאולוגיה מקראית, החברה לחקר המקרא (באנגלית)
- מכירה פומבית של לוח אשר נטען שבו מועתקים כתבי המגילות הגנוזות של שפירא(הקישור אינו פעיל, 6 במרץ 2017).
- צילום לוחות "דברים" של שפירא - כיתוב בגוף ראשון של משה רבנו המקבל הוראות מ"אלוקים אלוקינו".
- C. D. Ginsburg and the Shapira Affair: A Ninteenth-Century Dead Sea Scroll Controversy, Fred N. Reiner, The British Library Journal, 1995
- Scrolls that the experts rejected, The Observer, December 1965
- סיפור רדיופוני חייו של שפירא(הקישור אינו פעיל, 6 במרץ 2017) בפודקאסט סיפור ישראלי - גלי צה״ל, 2 באוגוסט 2013.
הערות שוליים
- ^ Uzi Dahari, “Archaeological Forgeries!”, Center for the Study of Antiquity, Cornerstone University
- ^ סנסציית מואב, אורי קציר
- ^ Menahem Mansoor, The case of Shapira's Dead Sea (Deuteronomy) scroll of 1883, University of Wisconsin, 1958
- ^ John M. Allegro, The Shapira Affair, W.H. ALLEN, 1965.