פורטל:חוק ומשפט/הידעת?/קטעי הידעת

לקט קטעי "הידעת?"

1	חיים כהן הוא האדם היחיד בתולדותיה של מדינת ישראל אשר כיהן כפרקליט המדינה, כיועץ המשפטי לממשלה, כשר המשפטים, ואף כשופט בבית המשפט העליון.	עריכה | תבנית | שיחה
2	בשנת 1982 פסק בית המשפט האירופי לזכויות אדם שהעונש הגופני שהיה נהוג בבתי הספר בבריטניה הוא הפרה של אמנת זכויות האדם ועלול לחנך את הילד בצורה מנוגדת לרצונם ואמונתם של הוריו.	עריכה | תבנית | שיחה
3	המג'לה, קובץ החוקים העות'מאני המבוסס על המשפט המוסלמי, בוטלה בישראל רק בשנת 1984, בעוד שטורקיה ביטלה את המג'לה כבר בשנת 1926, והחליפה אותה בקוד האזרחי השווייצרי. החוק לביטול המג'לה וחוק יסודות המשפט הם שני החוקים הקצרים ביותר בספר החוקים הישראלי. כל אחד מהם מכיל שני סעיפים בלבד.	עריכה | תבנית | שיחה
4	בשנת 1883 נחקק בארצות הברית חוק שלפיו הוטל מכס על ירקות. לא היה ברור אם העגבנייה נכללת ברשימת המוצרים שלגביהם החוק תקף, והוויכוח בשאלה אם היא פרי או ירק הגיע עד לבית המשפט העליון של ארצות הברית. בית המשפט פסק ב-1893, במשפט ניקס נגד הידן, שהעגבנייה היא ירק, כלשון העם, על אף שמבחינה בוטנית היא נחשבת לפרי והמילה "ירק" היא חסרת משמעות.	עריכה | תבנית | שיחה
5	בית המשפט העליון של ארצות הברית כולל תשעה שופטים הממונים על ידי נשיא ארצות הברית, והוא יושב תמיד בהרכבו המלא, כך שלמעשה כל שופט נותן פסק דין בכל תיק. בחוקת ארצות הברית נקבע כי השופטים יחזיקו בכהונתם, למעשה, ללא הגבלת זמן, וכך יצא שבמשך 218 שנים היו לבית המשפט 17 נשיאים בלבד. הנשיא שכיהן במשך התקופה הארוכה ביותר היה ג'ון מרשל, שכיהן בתפקיד 34 שנים, ואילו ויליאם קושינג, שופט בהרכב הראשון של בית המשפט, כיהן כנשיא יומיים ואז דחה את המינוי. רק בשנת 1981 מונתה לראשונה אישה, סנדרה דיי או'קונור, לתפקיד שופטת בבית המשפט העליון.	עריכה | תבנית | שיחה
6	ארני צ'יימברס, חבר לשעבר בסנאט של ארצות הברית, הגיש תביעה נגד אלקים בשנת 2007, וביקש כי הנתבע יוצא להורג על ידי זריקת רעל. לטענתו, אלקים "אשם" בפעילות טרור. זאת, משום שהוא מפיץ "אימת מוות והרס בקרב מיליונים מתושבי כדור הארץ". בית המשפט של מדינת נברסקה ביטל את התביעה, בטענה כי לא ניתן לזמן את הנתבע לדיון. זאת, כיוון שכתובת המגורים שלו אינה נמצאת ברישומים.	עריכה | תבנית | שיחה
7	שמואל רכטמן היה חבר הכנסת הראשון שהורשע בעברה פלילית ונדון למאסר. הוא אף אולץ להתפטר מן הכנסת. לו היה רכטמן מכהן בפרלמנט של הודו, היה יכול להמשיך בתפקידו גם בהיותו אסור. בפרלמנט ההודי כיהנו אפילו חברים שהורשעו בפשעים חמורים, כרצח וסחיטה, והיו גם כאלו שנבחרו לתפקידם בעודם בכלא. כמה אסירים אף שוחררו מהכלא על מנת שיוכלו להשתתף בהצבעות חשובות.	עריכה | תבנית | שיחה
8	אירוע יוצא דופן הוא שהביא את הרב והפוסק יהושע לייב דיסקין (המהרי"ל דיסקין) לעזוב את משרת הרבנות בבריסק ולעלות לארץ ישראל. אישה צעירה בבריסק תבעה גט מבעלה, והלה הסכים בתנאי שתשלם לו סכום כסף גדול כ"פיצוי" ותפקיד את הסכום אצל המהרי"ל. הגט ניתן, אך אשת הרב, שזעמה על הסחיטה, החזירה לאישה את הכסף. הבעל הגרוש תבע את המהרי"ל אצל השלטונות, והוא נאסר באשמת מעילה. מה שהציל אותו משליחה לעבודת פרך בסיביר היה שוחד גדול לסוהרים, שבזכותו ברח עם אשתו מרוסיה והשתקע בירושלים. שם הוא הפך למנהיג עדת הפרושים והנהיג חרם נגד המשכילים והמחדשים.	עריכה | תבנית | שיחה
9	גופתו של האפיפיור פורמוסוס, שנפטר ב–897, הוצאה מקברה תשעה חודשים לאחר מותו, על מנת להעמידו למשפט בעוון הפרה של חוק הכנסייה הרומנו־קתולית, על ששימש כבישוף של אפיפיורות רומא וגם כבישוף של מחוז אחר. פורמוסוס נשפט על ידי הכנסייה בראשות האפיפיור סטפן השישי ונמצא אשם. כעונש כרתו שלוש מאצבעותיו והשליכוהו אל נהר הטיבר. הגופה נמצאה מאוחר יותר על ידי נזיר וקבורה כיום בבזיליקת פטרוס ה"קדוש".	עריכה | תבנית | שיחה
10	אזהרת מירנדה הנפתחת במילים: "יש לך זכות לשמור על שתיקה. כל דבר שתאמר עלול לשמש ואף ישמש נגדך בבית המשפט", מושמעת לכל חשוד בארצות הברית לפני שהוא נשאל אודות ביצוע מעשה פשע. השוטרים שעצרו את ארנסטו מירנדה בשנת 1963 בחשד לחטיפה, שוד ועינוי, לא הקריאו לו את זכויותיו, והוא הורשע בבית המשפט על סמך הודאתו. החובה להקריא את אזהרת מירנדה לחשודים, שהתקבלה על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק דין מירנדה נגד אריזונה, לא עזרה למירנדה עצמו שהורשע במשפט חוזר על סמך ראיות אחרות. לאחר שחרורו, עסק מירנדה במכירת כרטיסים עם חתימתו שעליהם מודפסת "אזהרת מירנדה". מירנדה מת כתוצאה מדקירת סכין בשנת 1976. החשוד במעשה בחר להשתמש בזכות השתיקה לאחר שהוקראה לו אזהרת מירנדה. הוא שוחרר ונמלט למקסיקו.	עריכה | תבנית | שיחה
11	קטע הקוד השנוי במחלוקת קועקע על זרוע מפגין בעוד חוקי הייצוא של ארצות הברית אוסרים על יצוא נשק ואמצעי הצפנה חזקים, ייצוא של ספרים אינו יכול להיות מוגבל, עקב חופש הדיבור המעוגן בחוקה. בשנת 1993 נפתחה חקירה פלילת כנגד פיל צימרמן בעילה שהפצת תוכנת ההצפנה PGP שפיתח ופרסם ברשת היוזנט, הינה עברה על חוקי הייצוא. כתגובה לכך, פרסם צימרמן ספר, שהכיל הדפסה של קוד המקור של תוכנת PGP. על ספר זה לא קיימת הגבלת ייצוא, וכל אדם החפץ בתוכנה יכול היה לסרוק את דפי הספר ובכך לטעון את התוכנה אל מחשבו. חוקי ייצוא הצפנה בארצות הברית עדיין קיימים, אך עברו שינוי מהותי במהלך שנות ה-90 לאור מקרה זה, וכיום ניתן להפיץ תוכנה הכוללת הצפנה בצורה קלה יחסית.	עריכה | תבנית | שיחה
12	דוד אוסוואלד רופאייזן, שכינה עצמו "האח דניאל", נולד בפולין, למשפחה יהודית, והיה חבר בתנועת נוער ציונית; בעת השואה התחבא במנזר ובהמשך המיר דתו לנצרות; ב-1958 הגיע לישראל ככומר קתולי, על מנת לשרת במנזר על הר הכרמל; ב-1962 הגיש בקשה לקבלת אזרחות ישראלית על פי חוק השבות אך בקשתו נדחתה על ידי משרד הפנים. עתירה לבג"ץ נגד החלטה זו נדחתה ברוב של ארבעה שופטים כנגד אחד, והוחלט כי האח דניאל לא ייחשב כיהודי לצורך החוק. החלטת בג"ץ הייתה תקדימית בכך שפירשה את החוק מנקודת ראות לאומית ולא יהודית הלכתית - רופאייזן נולד כיהודי, ולפי ההלכה נחשב ליהודי גם לאחר שהמיר את דתו, בבחינת "ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא". לאור פסיקת בג"ץ, הנחשבת דוגמה לאקטיביזם שיפוטי מוקדם במדינת ישראל, תוקן חוק השבות על ידי הכנסת והוצאו ממנו במפורש יהודים שהמירו את דתם.	עריכה | תבנית | שיחה
13	מרטן גר היה איכר צרפתי בן המאה ה-16 שעזב את משפחתו לאחר שהואשם בגניבת חיטה מאביו. שמונה שנים מאוחר יותר הופיע בכפר אדם שטען כי הוא מרטן גר הנעדר. בזכות דמיונו הפיזי לגר ובקיאותו בפרטי חייו, עלה בידו לשכנע את הסביבה בזהותו. הוא חי עם אשתו של גר, ברטראנד, ובנו במשך שלוש שנים, והיא אף ילדה לו בתקופה זו שני ילדים. כשדרש האיש את ירושת אביו של גר שנפטר, תבע אותו דודו של מרטן גר באשמת התחזות. לאחר זיכויו, נפתח משפט מחודש ב-1560. ברטראנד שינתה את גרסתה וטענה שהאיש מתחזה. בעקבות כך נגזר עליו גזר דין מוות. בעתירה לחנינה מצא הפרלמנט בטולוז כי ברטראנד שודלה לעדות שקר על ידי הדוד, אולם בשלב זה חל מפנה דרמטי: מרטן גר האמיתי הופיע בבית המשפט כשהוא צולע על רגל עץ. בסופו של המשפט החוזר הוצא המתחזה להורג בתלייה באשמת ניאוף והונאה.	עריכה | תבנית | שיחה
14	סר פטריק גדס, ביולוג סקוטי בהשכלתו ומומחה לתכנון ערים, היה אחראי לתוכנית גדס, תוכנית המתאר הראשונה של תל אביב, בה עוצבו רחובותיה של העיר. נכדתו, אן גדס, הייתה מעורבת בסוף שנות השישים של המאה ה-20 בבג"ץ שליט שהסעיר את מדינת ישראל בשאלה מיהו יהודי. גדס, נוצריה בדתה, נישאה לרב-סרן בנימין שליט. הזוג ביקש לרשום את ילדיהם כבעלי לאום יהודי, ונענה בשלילה על ידי משרד הפנים. שליט עתר לבג"ץ, ובתור אחד הנימוקים הובא פועלו של גדס הסב. העתירה התקבלה, ובעקבותיה שונה חוק השבות.	עריכה | תבנית | שיחה
15	הסופר, זוכה פרס נובל לספרות, ש"י עגנון שימש גם מזכירו של בית משפט השלום העברי, מערכת שיפוטית להתדיינות בעניינים אזרחיים בין בעלי דין יהודיים בתקופת היישוב. בית המשפט נוסד ביפו בשנת 1909, ובראשו עמד ארתור רופין. רוב השופטים שכיהנו בבית לא היו משפטנים, והם פסקו לפי דרכי 'השכל הישר' והמחשבה הפשוטה. הצדדים הסמיכו את בית המשפט לדון בעניינם לפי דיני הבוררות.	עריכה | תבנית | שיחה
16	נשיא ארצות הברית זכארי טיילור, וסגנו מילרד פילמור סירבו להישבע ביום ראשון, במועד שיועד להשבעתם, 4 במרץ 1849. מכיוון שנשבעו רק למחרת, יש הטוענים כי יושב ראש הסנאט של ארצות הברית, דייוויד רייס אטצ'יסון, היה "נשיא ליום אחד". מאידך, מומחי המשפט גורסים כי על סמך חוקת ארצות הברית תקופת כהונתו של טיילור החלה בארבעה לחודש אף שלא הושבע כנהוג.	עריכה | תבנית | שיחה
17	ב-19 ביולי 2007 נישקה רינדי סאם, אמנית ממוצא קמבודי, ציור של הצייר האמריקאי סיי טומבלי, שהוצג בתערוכה במוזיאון לאמנות בת זמננו באוויניון. הנשיקה השאירה סימן בולט של שפתון אדום, שניסיונות רסטורציה, בעזרת 30 חומרים שונים ובעלות שיקום שהוערכה בכ-47.000 דולרים, לא הצליחו להעלים. היא נעצרה ונשפטה על גרימת נזק ליצירת אמנות. במשפטה טענה כי הכתם האדום הוא "עדות לכוחה של האהבה". היא נידונה לתשלום קנס סמלי בן כ-2.000 דולרים, ולעבודות שירות.	עריכה | תבנית | שיחה
18	-	הוספה
19	בעוד חוקי הייצוא של ארצות הברית אוסרים על יצוא נשק ואמצעי הצפנה חזקים, ייצוא של ספרים אינו יכול להיות מוגבל, עקב חופש הדיבור המעוגן בחוקה. בשנת 1993 נפתחה חקירה פלילת כנגד פיל צימרמן בעילה שהפצת תוכנת ההצפנה PGP שפיתח ופרסם ברשת היוזנט, הינה עברה על חוקי הייצוא. כתגובה לכך, פרסם צימרמן ספר, שהכיל הדפסה של קוד המקור של תוכנת PGP. על ספר זה לא קיימת הגבלת ייצוא, וכל אדם החפץ בתוכנה יכול היה לסרוק את דפי הספר ובכך לטעון את התוכנה אל מחשבו. חוקי ייצוא הצפנה בארצות הברית עדיין קיימים, אך עברו שינוי מהותי במהלך שנות ה-90 לאור מקרה זה, וכיום ניתן להפיץ תוכנה הכוללת הצפנה בצורה קלה יחסית.	עריכה | תבנית | שיחה
20	כאשר סוריה עצרה את אלי כהן, היא הכריזה שהוא "אשף ריגול". גם ראש ממשלת ישראל דאז, לוי אשכול, הודה שכהן מרגל, וניסה לפדות אותו, טרם משפטו. אלא שכהן מעולם לא נשפט כלל על ריגול. הוא הוצא להורג באשמת כניסת אזרח לשטח צבאי סגור. אולם, למרות היותו אזרח, כהן נשפט דווקא בבית דין צבאי, כאילו היה חייל סורי. יתרה מזאת, הוא נשפט כאילו היה חייל פשוט, שנחשד בעבירה קלה - לאולם המשפט לא הורשה להיכנס שום קהל ושום עיתונאי (משפט בדלתיים סגורות), הצדדים לא יוצגו בידי עורכי דין, וכשופטים שמשו קציני הצבא. השופטים היו אותם קצינים בכירים, שהיו מיודדים עם כהן, לפני שנחשף. אילו כהן היה נשפט באשמת ריגול, כשלי ידידיו בצמרת הצבא והממשלה, בשמירת סודות המדינה, היו נחשפים.	עריכה | תבנית | שיחה
21	-	הוספה
22	המקרה היחיד בו הוצא להורג אזרח מדינת ישראל היה סרן מאיר טוביאנסקי בפרשה הקרויה על שמו. טוביאנסקי היה עולה שהתנדב להגנה, ושירת כמפקד שדות התעופה של ירושלים אולם במקביל עבר כמהנדס בחברת החשמל, שהייתה בבעלות הבריטים. במהלך מלחמת העצמאות חשדו בו שהעביר מידע על סנדאות ייצור תחמושת בירושלים לצבא ירדן שהפציץ אותן, זאת דרך קשריו עם הבריטים. בעקבות חקירה חלקית נעצר באשמה זו על שירות הידיעות של ההגנה. הוא נשפט במשפט שדה, נמצא אשם, והוצא להורג במקום בידי כיתת יורים. שנה לאחר המקרה, בעקבות חקירה, נמצא כי טוביאנסקי היה חף מפשע. החוקר שהפליל אותו הורשע באשמת הריגה ונגזר עליו יום מאסר אחד, עליו קיבל חנינה מידי הנשיא. מאיר טוביאנסקי קבור כיום בהר הרצל, על קברו רשום "נהרג בשוגג".	עריכה | תבנית | שיחה
23	ב-9 במרץ 2006 אישרה האספה הלאומית של ונצואלה את שינוי סמל ונצואלה, שינוי שנכנס לתוקפו ב"יום הדגל" ב-12 במרץ 2006. על-פי ההחלטה, הסוס שעל הסמל יופיע דוהר שמאלה במקום באופן שהיה עד אז, ימינה תוך הפניית ראשו לאחור. השינוי נעשה בהנחייתו של הנשיא הסוציאליסטי והאנטי-אמריקאי הוגו צ'אווז, לבקשתה של בתו בת התשע, אשר לא אהבה את מראה הסוס המסתכל לאחור. טענות האופוזיציה על בזבוז הכסף הכרוך בהחלפה, הושתקו על ידי המשטר.	עריכה | תבנית | שיחה
24	כשחפרו את יסודות מלון פאלאס המוסלמי, נתגלו לפתע עצמות שהיו חלק מבית קברות מוסלמי סמוך. המופתי חאג' אמין אל-חוסייני ביקש להמשיך בבנייה ופרסם פתווה המבטלת את קדושת בית הקברות בשל עתיקותו. בשנת 1990 סללה עיריית ירושלים שביל דרך בית הקברות, ושלפה את הפתווה ההיסטורית כדי למנוע סערה דתית-מוסלמית. כיום טוען מרכז שמעון ויזנטל את אותה טענה בבואו לבנות במקום את מוזיאון הסובלנות.	עריכה | תבנית | שיחה
25	-	הוספה
26	חוקת ארצות הברית הבטיחה חירות ושוויון לכל ללא קשר לדת או למוצא אתני, ואכן ידוע שמעולם לא הייתה אפליה חוקית וממסדית כלפי היהודים. מקרה יוצא דופן אירע ב-1862, בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקנית, בו גורשו יהודים שהתגוררו במחוז טנסי שכלל חלקים מטנסי, מיסיסיפי וקנטקי. במהלך המלחמה בין מדינות הצפון ומדינות הדרום, חרף האיסור החוקי על העברת סחורות, המשיכו מדינות הדרום במסחר עם מדינות הצפון ועם שאר מדינות העולם, וההכנסות שמרו על כוחן להמשיך במלחמה, לדאבונם של צבאות הצפון. גנרל יוליסס סימפסון גרנט, לימים נשיא ארצות הברית ה-18, סבר שכל הסוחרים יהודים, ולכן פרסם את הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי. היהודים התנגדו לצו זה, ואף פנו לנשיא אברהם לינקולן, שהורה מיד על ביטול צו הגירוש.	עריכה | תבנית | שיחה
27	סעיף בהסכם הסיפוח של רפובליקת טקסס לארצות הברית, שנחתם ב-29 בדצמבר 1845, קובע כי טקסס יכולה להתפצל לכמה מדינות, עד חמש במספר. הסעיף נוסח לאחר שמדינות הדרום חששו כי עם הזמן יצטרפו לארצות הברית יותר מדינות המתנגדות לעבדות ונועד להבטיח כי טקסס תוכל להתפצל ולהגדיל את מספר המדינות תומכות העבדות. ב-1850 כמעט ומומשה אפשרות זאת כאשר קליפורניה, שהתנגדה לעבדות, הצטרפה לארצות הברית. לטקסס היו תביעות על חלקים מקולורדו ומניו מקסיקו, והיו אנשים בטקסס שרצו להקים בשטחים אלו מדינה טקסנית נוספת, כמשקל נגד להצטרפות קליפורניה. בסופו של דבר שולמו לטקסס, שהייתה שקועה בחובות כבדים, פיצויים של עשרה מיליון דולר תמורת ויתור על שטחים אלה. ואולם האפשרות התאורטית של התפצלות טקסס למספר מדינות קיימת גם כיום.	עריכה | תבנית | שיחה
28	-	הוספה
29	במהלך המאה ה-19, כשהקרקע סביב שיקגו חולקה לטריטוריות שלטון מקומי, בין העיירות והכפרים בסביבה, אזור מיוער קטן, קרוב לחוף ימת מישיגן, נשמט מהחלוקה, ונותר בלא שום אחריות מוניציפלית. תחילה, זה לא הפריע לאיש. אולם כאשר המכוניות הפרטיות הפכו לנפוצות, הדברים השתנו. באזור זה, שנקרא בפי העם No Man's Land (ארצו של אף אחד / שטח הפקר), קם אחד ממרכזי הקניות הראשונים בארצות הברית, שבו טבעת של חנויות הקיפה מגרש חנייה גדול. העסקים שם פרחו, לא רק בשל הקדמה, אלא גם בשל העובדה, שאיש לא גבה שם ארנונה מהסוחרים. בשנת 1942, האזור סופח לפרוור וילמט, אחרי שנים של מאבקים משפטיים, ואחרי שהפוליטיקאים של היישובים הסמוכים מנעו ממכבי האש שלהם, להגיע למקום כדי לכבות שרפה.	עריכה | תבנית | שיחה
30	כתב הרונגו-רונגו, הכתב היחיד שנוצר בפולינזיה, נוצר דווקא באי הפסחא, אי קטן ומבודד שאוכלוסייתו מנתה כמה אלפי תושבים בלבד. מקורו של הכתב, שלא פוענח עד היום, לא ידוע. לפי אחת ההשערות הכתב הומצא על ידי תושבי האי, אנשי רפּה נוּי, לאחר שהוקסמו ממסמך כתוב עליו הוחתמו ב-1770 על ידי משלחת ספרדית ממלכות המשנה של פרו. המסמך, שאותו אנשי האי לא ידעו לקרוא, הפך אותם באופן מעשי לנתינים של מלך ספרד.	עריכה | תבנית | שיחה
31	-	הוספה
32	-	הוספה
33	בשנת 1633, כ-80 שנה לאחר פתיחתו של בית הקפה הראשון באימפריה העות'מאנית, הוציא הסולטאן מורט הרביעי את הקפה מחוץ לחוק, כחלק מרפורמות שהנהיג שאסרו גם על מוצרי הטבק והאלכוהול, זאת אף על פי שכנראה היה אלכוהוליסט בעצמו. העונש על שתיית קפה בתקופה זו היה עונש מוות, והסולטאן נהג להסתובב בעצמו בבתי הקפה ולוודא אישית שהורגים את מי שמפר את החוק. החוק החזיק מעמד שנה אחת בלבד, אז בוטל על ידי המופתי של האימפריה העות'מאנית, מוחמד בהאי אפנדי, שהוציא פתווה המתיר את העישון ושתיית הקפה, מתוך העיקרון שכל מה שאינו אסור במפורש במסורת האסלאמית – מותר.	עריכה | תבנית | שיחה
34	הוצאה להורג בתלייה הייתה פופולרית מאד באנגליה במשך מאות שנים. עד מחצית המאה ה-19 בוצעו רוב התליות באופן פומבי, כך שהציבור, כולל ילדים, יכול היה לחזות במעשה על כל פרטיו. התלייה הפומבית האחרונה בוצעה בלונדון בשנת 1868, כאשר הרכבת התחתית כבר פעלה בעיר זה חמש שנים. למרבה האירוניה יכלו תושבי לונדון להגיע לאירוע, הנחשב היום פרימיטיבי, בכלי התחבורה המתקדם ביותר באותה עת. התלייה כעונש חוקי המשיכה להתבצע בבתי הכלא באנגליה ובמושבותיה עוד כמאה שנים, כולל בארץ ישראל המנדטורית, בה הועלו לגרדום אסירי המחתרות. ההוצאה להורג בתלייה בוטלה באנגליה באופן רשמי רק ב-1964.	עריכה | תבנית | שיחה
35	-	הוספה
36	-	הוספה
37	-	הוספה
38	-	הוספה
39	-	הוספה
40	-	הוספה
41	בראשית המאה ה-20, בשל השימוש של התושבים בפחם לחימום בתיהם, כוסתה העיר לונדון בערפיח תמידי, אשר כונה "ערפל לונדוני", או "מרק האפונים" בשל סמיכותו. מצב זה הלך והחמיר עד "הערפיח הגדול" שנמשך חמישה ימים - בין ה-5 בדצמבר וה-9 בדצמבר 1952, שגרם לחושך מוחלט בעיר, והביא למותם של 4,000 תושבים. בעקבותיו נחקק חוק האוויר הנקי 1956, אשר הגביל את סוגי הדלקים המותרים בשימוש.	עריכה | תבנית | שיחה
42	בראשית ימי מדינת ישראל, נהג צה"ל לגייס פושעים למשימות מודיעין בארצות אויב, מתוך הנחה שתושייתם הפלילית תסייע להם במשימתם. בשני מקרים, נכשלה שיטה זו כישלון חרוץ. אברי אלעד, שנחשד כי הסגיר לידי המצרים את רשת הסוכנים שהופעלה במסגרת מה שכונה "העסק הביש", גויס בזכות העובדה שהודח שוב ושוב מיחידות עילית בצה"ל, בשל גנבות, הברחות, מכירה בשוק השחור והוראת צניחה, אף על פי שמעולם לא צנח בעצמו. מרדכי קידר, אשר הורשע בשוד וברצח של סייען יהודי בעת ששהה בארגנטינה, גויס בזכות העובדה שהיה חשוד בשוד בנק בעפולה ורצח בחדרה.	עריכה | תבנית | שיחה
43	בין האיסורים השונים שמטיל החוק הבריטי על הפרלמנט הבריטי והנבחרים בו, נאסר על כניסה לבית הנבחרים עם חליפת שריון.	עריכה | תבנית | שיחה
44	-	הוספה
45	לפני החדרת מחט מזרק או עירוי לזרוע, נהוג לחטא באלכוהול את העור באזור המיועד לדקירה, על מנת למנוע זיהום. באופן לכאורה פרדוקסלי, חיטוי שכזה הוא חובה בארצות הברית גם לפני הוצאה להורג באמצעות זריקת רעל, על אף שבגוף הנידון למוות לא יכול להתפתח נזק מזיהום חיידקי או נגיפי בזמן הקצר שנותר לו לחיות, ועל אף שההוצאה להורג מיועדת לפגוע בעליל בבריאותו. אחת הסיבות לנוהל זה היא שייתכן כי בפרק הזמן שבין החדרת המחט לבין תחילת הזרקת הרעל יורה בית המשפט לעכב את ביצוע גזר הדין, כפי שאכן קרה בטקסס ב-1983, בעת ההוצאה להורג של הרוצח ג'יימס אוטרי. אוטרי הוחזר חי ובריא לתאו, אך הוצא להורג מספר חודשים לאחר מכן.	עריכה | תבנית | שיחה
46	ב-27 בנובמבר 2007 פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" מודעת אבל פיקטיבית שנשאה את שמו של "אברהם אזולאי", גיבור סרטו של אפרים קישון "השוטר אזולאי". ברשימת ה"אבלים" הופיעו שמותיהם של שבעה שוטרים מנהריה, שכונו בשם "השוטרים הנוקמים", ונחשדו בניסיון לפגוע בעבריין בעיר. בכך הופר צו איסור פרסום שהטיל בית המשפט על שמות החשודים.	עריכה | תבנית | שיחה
47	רעמסס השני היה מגדולי מלכי מצרים העתיקה וייתכן שהיה אותו "פרעה", ששלט בימי יציאת מצרים. המומיה של רעמסס התגלתה בעמק המלכים, ונשמרה במצרים. בשנת 1974 הבחינו מדענים כי מצבה של המומיה מדרדר, וכי היא נרקבת והולכת. הוחלט לשלוח את המלך לפריז, לשם בחינה בידי מומחים. על פי דרישות החוק הצרפתי, המומיה קיבלה דרכון בו צוין מקצועה כמלך מת, והתקבלה בפריז בכבוד מלכים, לרבות מסדר צבאי, שנערך לכבודה בשדה התעופה לה בורז'ה. המדענים בפריז מצאו כי על המומיה התיישבה פטריה, והצליחו להסיר את הנגע. כיום ניתן לראות את המומיה במוזיאון המצרי בקהיר.	עריכה | תבנית | שיחה
48	במהלך מלחמת העולם השנייה היה מקובל לאיים על חיילים בעונש מוות כדי לדרבנם להילחם. בזמן המצור על סטלינגרד הוציאו הסובייטים להורג כ־13,500 מחייליהם באשמות שונות ומשונות. באחת היחידות ההונגריות שלחמה נגד הסובייטים, נשפט חייל למוות בגלל שביקר אצל חברו בלי רשות. לאחר שהתחנן החייל על חייו, הומר עונשו בשמונה שעות שמירה.	עריכה | תבנית | שיחה
49	-	הוספה
50	-	הוספה
51	-	הוספה
52	ולטר ראוף היה מבכירי האס אס וממפתחי משאיות הגז, שחנקו את נוסעיהן בעשן מנוע. הוא היה אחראי לרציחתם של כ-100,000 איש בשואה. לאחר מלחמת העולם השנייה, עיתונאים שונים דיווחו על הימצאותו, בזהות הבדויה, בצ'ילה. אולם צ'ילה, שהייתה אז תחת שלטון אוגוסטו פינושה, הכחישה את הדיווחים. בשנת 1981, לאחר שהמוסד נכשל בהתנקשות בחייו, ראוף התראיין לסרט תיעודי זוכה פרס אמי, ומערב גרמניה דרשה את הסגרתו. אולם פינושה סירב להסגירו. צייד הנאצים, שמעון ויזנטל, הפעיל לחץ ציבורי על ממשלת צ'ילה. הוא חילק בעולם מיליוני גלוית דואר עם תמונותיהם של ראוף וקורבנותיו, וביקש ממקבלי הגלויות לכתוב עליהן דרישה לפינושה, להסגרת ראוף. אך פינושה לא נכנע, וראוף נשאר חופשי בצ'ילה עד יומו האחרון. לווייתו כללה סממנים נאצים מובהקים.	עריכה | תבנית | שיחה
53	בניסיון לעצור פיליבסטר שבו השתתף הסנאטור הרפובליקני רוברט לה פולט ב-1908, הורעלה כוס השתייה שלו במידה שהיה בה די להביא למותו. הסנאטור הספיק ללגום מליקר הביצים שהיה בכוס, חש שמשהו אינו כשורה, ולא המשיך לשתות ממנה. הוא נאם במשך 8 שעות נוספות, ובסך הכל ארך נאומו 18 שעות. בסופו של דבר ניסיון הפיליבסטר נכשל. רצף הנאומים של משתתפי הפיליבסטר נפסק כשסנאטור אחר, שהיה עיוור, פינה את הבמה לחבר מפלגתו שלא שהה באותה עת בתוך האולם.	עריכה | תבנית | שיחה
54	במהלך המהפכה הצרפתית, בתקופת שלטון הטרור, שהנהיג רובספייר, נערפו ראשיהם של כ-17,000 איש בגיליוטינה, האחרון שבהם רובספייר עצמו. אולם הוצאתו להורג הביאה רק את סוף שלטון הטרור. לא את סוף השימוש בגיליוטינה. אנשים רבים הוצאו בה להורג בצרפת, גם אחרי המהפכה הצרפתית – האחרון שבהם בשנת 1977, ארבע שנים בלבד לפני ביטול עונש המוות במדינה. לאחד ממפעילי הגיליוטינה בצרפת של המאה ה-20 היה הספק של 300 ראשים בקריירה, והוא ירש את משרתו מאביו, שנשחק מעודף עבודה. גם מחוץ לצרפת הופעלו גיליוטינות. גרמניה הנאצית רצחה בעזרתן 20,000 איש.	עריכה | תבנית | שיחה
55	-	הוספה
56	כאשר אליזבת השנייה יוצאת אל מחוץ לגבולות הממלכה המאוחדת היא אינה זקוקה לדרכון. על הדרכון הבריטי מופיעה גרסה של שלט האצולה המלכותי שלה ואילו על הדף הראשון מופיע הסמל בצירוף המשפט הבא: ”מזכיר המדינה הבריטית של הוד מלכותה מבקש ודורש, כי בשם הוד מלכותה, כל הנוגעים בדבר יאפשרו לנושא [התעודה] לעבור באופן חופשי וללא מעצורים ולהגיש סיוע והגנה לנושא כפי שידרש”. מאחר שהדרכון הבריטי מונפק בשמה של המלכה, אין לה כל צורך בתעודה המונפקת בשמה. לעומת זאת, שאר חברי בית המלוכה, כולל בנה הנסיך מוויילס, חייבים בנשיאת דרכון.	עריכה | תבנית | שיחה
57	בשנת 1994 ביקש חבר הקוּ קְלוּקְס קְלָאן לאפשר לארגונו לאמץ קטע מדרך בעיר סנט לואיס שבמדינת מיזורי בארצות הברית. במסגרת האימוץ היה הארגון אמור לדאוג לניקיון הדרך באופן קבוע, ולהציב בה שלטי רחוב הנושאים את שמו, כמקובל בארצות הברית כאשר ארגון מאמץ קטע רחוב. בתחילה סירבה המדינה לבקשה, אבל לאחר פסיקת בית משפט פדרלי שקבעה כי הסירוב אינו חוקתי, הוכרחה המדינה בשנת 2000 להציב את השלטים. בית המחוקקים של מיזורי החליט בתגובה לשנות את שם הדרך לדרך רוזה פארקס, אישה אפרו-אמריקאית אשר התפרסמה בשל סירובה בשנת 1955 לפנות את כיסאה באוטובוס לאדם לבן – סירוב שהוביל, בעזרתו של מרטין לותר קינג, לביטול מדיניות ההפרדה הגזעית של חברת האוטובוסים הציבורית של מונטגומרי. בעקבות שינוי זה ויתר הקו קלוקס קלאן על זכותו לטפח דרך זו.	עריכה | תבנית | שיחה
58	תחנת החלל סקיילאב שוגרה לחלל ב-1973 וננטשה ב-1974. מעבורת חלל הייתה אמורה לעגון בקרבתה בשנת 1979, ולהעלות אותה מהמסלול הזמני בו חגה סביב כדור הארץ למסלול גבוה ובטוח יותר. בשל עיכובים בהשקת המעבורת ותנאים אטמוספיריים חריגים, התרסקה סקיילאב על כדור הארץ ב-11 ביולי 1979. מחוז אספרנסה שבאוסטרליה, שבשטחו נחתו חלק משברי התחנה, קנס את ארצות הברית ב-400 דולר בגין השלכת פסולת ברשות הרבים; הקנס שולם רק 30 שנים מאוחר יותר, לאחר ששדרן רדיו אמריקאי גייס את הסכום הדרוש ממאזיניו, ושילם אותו בשם נאס"א.	עריכה | תבנית | שיחה
59	תיקונים לחוקת ארצות הברית של אמריקה דורשים רוב מיוחד בקונגרס ואשרור על ידי לפחות שלושה רבעים ממדינות האיחוד. התיקון האחרון לחוקת ארצות הברית הוא ה-27 במספרו. הוא אושרר סופית רק ב-1992, 202 שנים שבעה חודשים ויומיים אחרי שהועבר בקונגרס בשנת 1789. ייתכן שהעיכוב נבע מתוכנו של החוק שמעכב את העלאות השכר של חברי הקונגרס עד אחרי הבחירות הבאות.	עריכה | תבנית | שיחה
60	-	הוספה
61	סם יוסטון (1793 - 1863) הוא האדם היחיד שכיהן כמושל של שתי מדינות שונות בארצות הברית – של טנסי ושל טקסס. יוסטון כיהן גם כמפקד הצבא וכנשיא רפובליקת טקסס, טרם סיפוחה לארצות הברית. מעבר לכך, בין הקריירה שלו בטנסי לבין זו שבטקסס, הורשע יוסטון בתקיפה אלימה. בפוליטיקה האמריקנית של ימינו הייתה הרשעה כזו מסיימת כנראה את חייו הציבוריים. גם העובדה שיוסטון נשאר בחיים אחרי אותה תקיפה היא בגדר נס; שכן יריבו כיוון אקדח אל חזהו מטווח קרוב ולחץ על ההדק - אך האקדח לא ירה.	עריכה | תבנית | שיחה
62	-	הוספה
63	-	הוספה
64	בשנת 1952 נתפס משה דיין לתחביב הארכאולוגיה, כשמצא כדים עתיקים, שנחשפו בשיטפון, בתל א-צפי. הוא ביצע חפירות ארכאולוגיות בלתי חוקיות, בעודו במדים, ובהמשך, כשהיה חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל. הוא אף עמד בקשר עם שבטי הבדואים, לשם רכש עתיקות. תחביב זה הביא כמעט למותו, כאשר ב-1968 התמוטט עליו גוש כורכר באתר ארכאולוגי. איש השב"כ, יעקב פרי, סיפר כי דיין השתמש באנשי שב"כ בעת שחפר באופן לא חוקי ביהודה ושומרון. את ממצאיו שמר לרוב דיין לעצמו, כך שמעשה היה שודד עתיקות. כנגד דיין הוגשו תלונות רבות על הפרת חוק העתיקות, שלא טופלו. בעקבות תלונה שהוגשה נגדו ב-1965 זומן דיין לגביית עדות בתחנת המשטרה, אלא שדיין הגיע להסדר עם אגף העתיקות והמוזיאונים, ולכן לא עמד לדין. לאחר מותו של דיין, ב-1981, אלמנתו מכרה את אוסף העתיקות הלא חוקי למוזיאון ישראל, תמורת מיליון דולר.	עריכה | תבנית | שיחה
65	הטוען בכתב תביעה, כי פרסום מסוים על אודות אדם מסוים עובר על חוק איסור לשון הרע, מסתכן בכך שהנתבע יוכיח את אמיתות דבריו המקוממים, קבל עם ועדה, על במת בית המשפט. כך קרה בשנות ה-50, כשהיועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, תבע את מלכיאל גרינוולד, וניסה להגן על שמו הטוב של ישראל קסטנר. בית המשפט המחוזי זיכה את גרינוולד מרוב ההאשמות, והשופט בנימין הלוי כתב בפסק דינו, ש"קסטנר מכר את נפשו לשטן" כי שיתף פעולה עם הנאצים בביצוע השואה. עקבות המשפט קסטנר נרצח, עוד בטרם הסתיים הליך הערעור. בסופו של דבר, בית המשפט העליון קבע, שאמנם קסטנר לא סייע לקיום השואה, אך סייע ביודעין ובאופן פלילי לפושע מלחמה נאצי להימלט מדין. השופט שמעון אגרנט הוסיף את המשפט העמום "את קסטנר תשפוט ההיסטוריה ולא בית המשפט". דמותו של קסטנר נשארה שנויה במחלוקת ומפורסמת עד היום.	עריכה | תבנית | שיחה
66	-	הוספה
67	כעיתונאי, רפי נלסון סיקר ספינה דנית, ששטה בתעלת סואץ, בשנת 1957, ונשבה על סיפונה בידי המצרים. כשהוחזר ארצה, הוא נשפט על מסירת מידע מסווג לאויב, נקנס באלף לירות וקיבל מאסר על תנאי. זאת למרות שנלסון הוכיח במשפטו, שכלל לא היה בידיו מידע מסווג משמעותי. נלסון השתחרר מצה"ל עשר שנים קודם לכן, כי הפך לנכה צה"ל, וכל ידיעותיו על היערכות הצבא יכלו להיאסף בקלות בידי כל תייר וכל קורא של ביטאון צה"ל, "במחנה". בנוסף הוכיח נלסון, כי גם המידע הזה נסחט ממנו בעינויים. נלסון הורשע כי סיפר בחקירתו, שעודד למסור את המידע בעזרת הבטחה כוזבת, כי יהיה העיתונאי הישראלי הראשון, שיראיין את נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר.	עריכה | תבנית | שיחה
68	אחד המתמודדים בבחירות לכנסת התשיעית היה איש העסקים שמואל פלאטו שרון, שבאותה עת חשש מפני הסגרתו לצרפת בשל עבירות מיסים, ובתשדירי הבחירות אף נראה מובל, כביכול, אל מטוס בשדה התעופה, ומוסגר לצרפת. פלאטו שרון, שהתמודד תחת הסיסמה "פלאטו שרון - האיש הבודד לכנסת", היה המועמד היחיד ברשימתו. הוא זכה במספר קולות שהספיק לשני חברי כנסת, אך הואיל ורשימתו, שלימים נקראה פיתוח ושלום, לא כללה מועמדים נוספים, המנדט הנוסף חולק בין יתר המפלגות בהתאם לחוק בדר-עופר.	עריכה | תבנית | שיחה
69	-	הוספה
70	המחבל הנורווגי, אנדרס ברינג בריוויק (בתמונה), ביצע את מתקפות הדמים בנורווגיה בשנת 2011, שכללו פיצוץ מכונית תופת בקריית הממשלה באוסלו, וטבח באמצעות ירי, במחנה נוער של מפלגת העבודה הנורווגית. הוא רצח 77 איש ופצע מאות נוספים. את הרובה האוטומטי, ששימש אותו לביצוע הטבח, הוא קנה באופן חוקי, כשהצהיר, שהרובה נועד לצייד, כפעילות פנאי. בשביל להשיג רישיון לאקדח, הוא החל להתאמן בקביעות במועדון ירי ספורטיבי. גם את חומר הנפץ הרב, עבור מכונית התופת, בריוויק קנה באופן חוקי לחלוטין. רבים מחומרי הדשן לחקלאות יכולים לשמש גם כחומרי נפץ. לכן בריוויק הקים חווה חקלאית.	עריכה | תבנית | שיחה
71	בבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה, שהתקיימו בשנת 1996, רץ רפאל איתן ("רפול") עם מפלגתו, "צומת", ברשימה מאוחדת עם מפלגת הליכוד. לאחר ניצחון בנימין נתניהו והליכוד בבחירות, הובטח לרפול תפקיד השר לביטחון פנים. אך עקב חקירה פלילית, שהתקיימה נגדו, רפול היה מנוע מלכהן בתפקיד זה, וקיבל את תפקידי שר אחרים. זו הייתה תקופת כהונתו האחרונה בכנסת ובממשלת ישראל. לאחר החקירה הועמד רפול לדין והודה בעובדות כתב האישום. אך נפסק שעובדות אלה אינן מהוות עבירה.	עריכה | תבנית | שיחה
72	בפרלמנט הבריטי יש שני בתים. בבית הלורדים יושבים רק בכירים מהאצולה ומהכנסייה האנגליקנית, שאינם נבחרים על ידי איש, וגם לא בהכרח מיצגים אזרחים מכל רחבי המדינה. לעומתו, בית הנבחרים הבריטי צריך לייצג את הפשרה בין בחירת רוב האזרחים לבין בחירת רוב מחוזות הבחירה. אלא, שגם משימת ייצוג זו לקתה בחסר במשך מאות שנים. זאת משום, שתחומיהם של מחוזות הבחירה לא עודכנו בהתאם לדמוגרפיה. היו מחוזות, שהכילו ערים נטושות, אשר נותרו בהם תושבים מעטים ביותר. מספר הבוחרים בהם היה קטן כל כך, עד שמועמד בודד יכול היה לשחד את כולם מכיסו שלו. מחוזות אלו כונו "מחוזות רקובים" ו"מחוזות כיס". בזמן מסוים, מתוך כ-400 חברי פרלמנט נבחרים, כמעט 300 נבחרו על ידי פחות מ-500 בוחרים כל אחד.	עריכה | תבנית | שיחה
73	עקב לאקונה בחוק העונשין במדינת מיסיסיפי בארצות הברית, לא היה איסור פלילי על מכירת ילדים במדינה עד שתוקן החוק ב-2009. הלאקונה התגלתה כאשר מערכת המשפט נקלעה בבעיה להעמיד לדין אישה שניסתה למכור את נכדתה עבור 2,000 דולר ומכונית משומשת. אף שהאישה נעצרה על ידי המשטרה, לא היה סעיף חוק להגיש נגדה כתב אישום ולכן שוחררה.	עריכה | תבנית | שיחה
74	-	הוספה
75	-	הוספה
76	-	הוספה
77	-	הוספה
78	חוק השיפוט הצבאי קובע עונש מאסר של 3 שנים על התחזות כחייל בצבא ההגנה לישראל. מאסר שנה יוטל על חייל המתחזה כבעל דרגה, תפקיד או עיטור שאינם שלו, בעוד שחריגה מסמכות עשויה להושיבו למאסר אף למשך 10 שנים. עונש קל יותר מוטל בפקודת הצופים על התחזות לחבר תנועת הצופים, או חריגה מסמכות של אחד מחבריה - מאסר חודש או קנס בסך 12,900 ש"ח (ב-2008). פקודה זו בספר החוקים הישראלי היא מורשת מימי המנדט הבריטי, אשר מאז עריכתה לנוסח חדש, בשנת 1978 - לא נאכפה כלל.	עריכה | תבנית | שיחה
79	בשנת 1854 המציא אנטוניו מאוצ'י, מהגר איטלקי שחי בארצות הברית, מכשיר דמוי טלפון שאפשר לו לתקשר בין קומות בביתו, אך הוא לא רשם פטנט על המצאתו. בשנת 1876 הקדים אותו אלכסנדר גרהאם בל ורשם פטנט על הטלפון שהוא המציא, מה שגרם להכרה בו כממציא הבלעדי של הטלפון במשך יותר ממאה שנה בכל מקום למעט איטליה. ב-16 ביוני 2002 הכיר בית הנבחרים האמריקני בחלקו של מאוצ'י בהמצאת הטלפון.	עריכה | תבנית | שיחה
80	בשנת 1908 הקימו פקידי משרד המשפטים הפדרלי של ארצות הברית מחלקת בילוש לא חמושה ודלת סמכויות, בת 34 עובדים. נבחרי הציבור קיבלו דיווח על ההקמה רק לאחר מעשה. עד שנת 1924, שבה מונה ג'ון אדגר הובר (בתמונה) למנהל המחלקה, מספר העובדים בה גדל פי עשרים. הובר החזיק במשרה זו במשך 48 שנים, עד יום פטירתו, והקדיש לה את כל זמנו. הוא מעולם לא הקים משפחה, הוא גר אצל אמו, וכשיצא לחופשות בילה בחברת סגנו ומזכירתו. מיד עם כניסתו לתפקיד הוא החליף רבים מעובדיו בעורכי דין ורואי חשבון. הוא עסק בהתמדה בשיפור איכות והגדלת כמות כוח האדם בארגון, שיפור שיטות העבודה שלו, הרחבת סמכויותיו, והעסקתו במשימות חשובות ככל האפשר. הוא העסיקו במלחמה בארגונים חתרניים, במאפיה, במבריחים ובעבריינים שהתחמקו ממשטרות מקומיות, ובאיתור נעדרים, מרגלים זרים ורוצחים סדרתיים. מעריכים כי נבחרי הציבור לא עמדו בדרכו של הובר, כי בלשיו גילו מידע מביך או מפליל גם אודותם. כך הפך ה-FBI לגוף אכיפת החוק הבולט בארצות הברית.	עריכה | תבנית | שיחה
81	-	הוספה
82	-	הוספה
83	-	הוספה
84	-	הוספה
85	-	הוספה
86	-	הוספה
87	-	הוספה
88	-	הוספה
89	-	הוספה
90	-	הוספה
91	-	הוספה
92	-	הוספה
93	-	הוספה
94	-	הוספה
95	-	הוספה
96	-	הוספה
97	-	הוספה
98	-	הוספה
99	-	הוספה
100	-	הוספה

בחזרה לפורטל