צבאות העמים בסהר הפורה
צבאות עמים עתיקים בסהר הפורה הורכבו ככלל משני חילות עיקריים - רגלים ומרכבות. לעיתים רחוקות חרג גודלו של צבא כזה מכמה עשרות אלפי לוחמים. מספר המרכבות עמד על כמה אלפים לאימפריות גדולות. הפרשים היו מועטים יחסית והופיעו רק לקראת ירידתן של התרבויות העתיקות בסהר הפורה.
מסופוטמיה
שומר
תחילת האלף ה-4 - המחצית הראשונה של האלף ה-3 לפנה"ס
לפי התאוריה המקובלת, התרבות השומרית היא התרבות הראשונה של האנושות. בנוסף לכך, הם הראשונים שהשאירו אחריהם עדויות בכתב. הטקטיקה השומרית הייתה פועל יוצא של ארגונם המדיני. שומר נחלקה לכמה עשרות ערי-מדינה, עם כמה ערים דומיננטיות (דוגמת אור, ארך ועוד כמה). כתוצאה מהחלוקה למדינות הקטנות, הצבאות היו קטנים יחסית ולא עלו על כמה מאות או לכל היותר אלפי לוחמים מכל צד. לדוגמה בשנת 2400 לפנה"ס לערך העיר לַגַש, שהייתה עיר חשובה בתקופה הזאת, הייתה בעלת אוכלוסייה של כ-30,000 נפש הייתה בעלת צבא של 1,000 חיילים רגלים ו-20 מרכבות. בדרך כלל החיילים היו אזרחי העיר ומספר שכירי החרב היה מועט. רוב שכירי החרב באו מאזורים מחוץ לשומר ושימשו בתור חיל רגלים קל כמו קשתים. מקור נוסף לחיילים קלי חימוש היה אזרחים דלי רכוש.
כתוצאה מהארגון הזה ומספר החיילים המועט היה צורך לשמור על חיי החיילים, ולכן כמעט כל החיילים היו מוגנים בשריון ומספר החיילים הקלים היה נמוך. שריון החייל הרגלי כלל קסדה מארד, מגן גדול ולחלקם אף בגד מבד עבה עם פיסות מתכת תפורות עליו.
החיילים סודרו בגוש צפוף, המזכיר פלנקס יוונית. הנשק העיקרי היו חניתות וחרבות ארד. לא ברור מה הוא המבנה הארגוני של הפלנקס השומרי, אך מן הממצאים הארכאולוגיים ניתן להסיק שהפלנקס התחלק לפלוגות בנות 60–66 אנשים כל אחת עם עומק של 10 או 11 אנשים והחזית בעלת 6 אנשים. המבנים היו ממושמעים מאוד והיוו כוח רציני למדי.
המרכבות היו מעטות יחסית ואיטיות מאוד. מהניסויים שעשו עם מרכבות משוחזרות לפי התמונות המופיעות בחרסים המהירות המקסימלית לא עלתה על 20 קמ"ש בשטח מישורי. במהירות זו פניות חדות היו בלתי אפשריות. כלי הנשק העיקרי של חיל המרכבות היה חניתות ארוכות וכידוני הטלה. הטקטיקה הייתה פריצה לתוך גוש הפלנקס במטרה למוטטו ולא ירי בקשתות בדומה למרכבה המצרית. על כל מרכבה היו מספר לוחמים, ולפחות אחד השתמש בחנית ארוכה. סך הכול מספר החיילים במרכבה יכול היה להגיע לארבעה - חמישה. לא הצליחו לפענח אילו חיות היו רתומות למרכבות האלו, ברור רק שאלו לא היו סוסים, אלא בעל חיים הדומה לסוס. סביר להניח שהחיות האלה נכחדו. המרכבות היו מסורבלות מאוד ודמו יותר לעגלה גדולה מאשר למרכבה.
האסטרטגיה העיקרית הייתה השמדת תעלות השקיה וניסיון לכבוש את העיר השכנה. היות שלכל הערים היו חומות חזקות ומלאכת המצור הייתה מאוד לא מפותחת, בדרך כלל לא הצליחו במשימה ולכל היותר הרסו כמה תעלות וגנבו כמה ראשי בקר. מלחמות בקנה מידה גדול היו נדירות יחסית. הצבא השומרי היה חזק למדי, אך לא גמיש בגלל הסתמכות היתר על החיילים הכבדים ולכן הובס בקלות רבה יחסית על ידי האכדים שפרסו קשתים רבים בשדה הקרב.
אכד
אמצע האלף ה-3 לפנה"ס
האכדים הם עם שמי, שפלש למסופוטמיה מאזור חצי האי ערב באלף השלישי לפנה"ס בראשותו של סרגון. צבאו של סרגון היה קטן יחסית ולא עלה על חמשת או ששת אלף לוחמים. הלוחמים היו אזרחים חופשיים. בניגוד לשומרים, האכדים לא היו מאורגנים ביחידות מדיניות קטנות, אלא היה להם שלטון ריכוזי חזק. כתוצאה מכך, הצבא האכדי היה גדול יותר מהצבאות השומריים המפולגים.
לאכדים היו מעט מאוד (אם בכלל) חיילים כבדים ולא היו להם מרכבות כלל. רב החיילים היו בעלי חימוש קל, בדרך כלל חץ וקשת. העובדה הזאת סייעה להם להתגבר על השומרים המסוכסכים בינם לבין עצמם, בעלי הצבאות המשוריינים, אך המעטים והמסורבלים. האכדים הקימו אימפריה בחלק הדרומי של מסופוטמיה, שהחזיקה מעמד כמה מאות שנים עד כיבושה על ידי בבל.
בבל
האלף ה-2 לפנה"ס והממלכה הנאו בבלית (אמצע האלף הראשון לפנה"ס)
יש מעט עדויות על הצבא הבבלי בעת האימפריה הראשונה. ידוע רק שבזמנו של חמורבי הצבא גויס מאזרחים עם "משמר מלכותי" קטן ששימוש כגרעין הצבא. המשמר המלכותי גויס רק משכירי חרב ושירתו בו ככל הנראה כמה אלפי לוחמים. מהעדויות עולה שבתחילת האלף ה-1 לפנה"ס המשמר המלכותי כלל כארבעת אלפים חיילים רגלים וכמה מאות חיילים ששירתו בחיל המרכבות. חמורבי ידוע גם בזכות חלוקת קרקעות לחייליו עבור שירותם. מקבל הקרקע, הידוע כ"אמלוב" חויב לשרת בצבא פרק זמן מסוים. עם הזמן הקרקע והמחויבות לשירות הצבאי התחילו לעבור בירושה. למעשה, אפשר לראות כאן את ניצניו של המשטר הפאודלי.
הצבא הבבלי כלל שלושה חילות עיקריים, בדומה לשאר המדינות בסהר הפורה - חיל הפרשים, חיל הרגלים וחיל המרכבות. רב החיילים היו בעלי חימוש קל והנשק העיקרי היה הקשת.
קשה להעריך את כוחו של הצבא הבבלי בגלל ההגזמות הרבות במקורות העתיקים ובגלל העובדה שהבבלים נלחמו בדרך כלל לצד בעלי בריתם כך שהמספר הסופי כלל את לוחמי כל המדינות. ככל הנראה הצבא הבבלי לא עלה בהרבה על כמה עשרות אלפי חיילים.
עילם
האלף השלישי לפנה"ס - האלף הראשון לפנה"ס
עילם נמצאת דרומית-מזרחית לשומר בשטח של איראן המודרנית. בירתה העתיקה היא שושן שעברה לאחר מכן לרשותם של הפרסים ומוזכרת במגילת אסתר. העדויות הכתובות הראשונות אודות העילמים מגיעים אלינו מאמצע האלף השלישי לפנה"ס דרך תעודות שומריות. עדויות ארכאולוגיות חושפות נוכחות עילמית כבר בתחילת האלף השלישי לפנה"ס. צבאם היה בעל חימוש קל בדרך כלל עם חץ וקשת, רובו היה רגלי עם מעט פרשים. עם הזמן הופיעו בשורות הצבא העילמי גם מרכבות, אם כי מספרן היה מועט. עילמים מוזכרים בתעודות שומריות בתור שומרי גבול ובתעודות חיתיות בתור שומרי ראשו של המלך החיתי בסוף האלף השני לפנה"ס. הגדוד העילמי היה גדול למדי וכלל כ-1,000 לוחמים.
בסוף המאה ה-7 לפנה"ס מגלים עדויות לחיילים מ"פרסואה", וזאת העדות הראשונה להופעתם של הפרסים בגבולה המזרחי של ארץ עילם.
אשור
תחילת האלף השני לפנה"ס עד המאה ה-7 לפנה"ס
ערך מורחב – צבא אשור
אשור היא עיר בצפון מסופוטמיה (אם מסתכלים על כל האזור של נהרות הפרת והחידקל בתור מסופוטמיה, חלק מהחוקרים מתייחסים במילה "מסופוטמיה" רק לחלק הדרומי, מקום בו שכנה שומר).
האשורים עלו לגדולה סמוך לתחילת האלף השני לפנה"ס. בהתחלה הם הביסו ערים קטנות ליד ממלכתם ובהמשך כבשו את בבל והקימו אימפריה ענקית. כמו האכדים והבבלים לפניהם, גם לאשורים היה שלטון ריכוזי וצבאם היה מגוון מאוד.
מספר החיילים הכבדים היה נמוך, את רוב חיל הרגלים שלהם ניתן לסווג כחיל רגלים בינוני. חיל זה נחלק לשלושה, חימושו העיקרי היה הרומח, או החץ וקשת, או הקלע. נושאי הרמחים נהגו להסתער ולהתנגש בשורות האויב, בימיה המאוחרים של האימפריה האשורית ניתן להבחין במבנה דמוי פלנקס בקרב חיילים אלו. הקשתים לרוב לוו על ידי נושא מגן, וירו מטחי חצים על שורות האויב. הקלעים לרוב השתתפו בפעולות מצור.
פרט לחיל רגלים חזק, היו להם מרכבות שבתחילת דרכם דמו לדגם המצרי. מספר המרכבות עלה על כמה מאות והגיע בשיאו לכמה אלפים. המרכבות היו, בתחילה, קלות יחסית ובדרך כלל היו בכל מרכבה שני חיילים - רכָּב וקשת או נושא רומח. באופן כללי ניתן להבחין במגמה, שהחלה בימי אשור נצירפל השני וסופה בימי אשור בנפל, שלאורכה הוגדלה המרכבה, גלגליה ומספר חישוריה, בדומה לדגם הארמי. הגדלה זאת אפשרה נשיאה של ארבעה חיילים, כאשר תפקיד הנותרים היה להגן על האחרים.
חוץ מהמרכבות היה להם חיל פרשים קטן, המורכב בדרך כלל מפרשים קלים. סך כל הפרשים בצבא האשורי לא עלה על 500–700 איש, מרבית תפקידם היה באיגוף ורדיפה אחר האויב, אולם בקרבות הררים היוו חלק חשוב מאוד במערך האשורי. חיל הפרשים הוכנס לשורות הצבא עקב השפעת אוררטו. בנוסף לשתי החילות המרכזיים האלה היה להם חיל הנדסה הראשון בהיסטוריה האנושית.
הם המציאו שיטות לוחמת מצור מהפכניות, דבר שסייע רבות למסעי כיבושיהם. המהנדסים האשורים היו מסוגלים לבנות אילי ניגוח, מגדלי מצור ועוד. מספר השכירים בצבאות אשור היה זניח, ורובם היו קלעים. הגייסות האשוריים נפרסו ברחבי הממלכה בנקודות מפתח, ומלכי אשור נהגו לבנות יחידות מצבאות העמים שכבשו. עיקר האסטרטגיה היה להביס את צבא האויב בקרב הכרעה, ואז להטיל מצור על עריו. בזכות טכנולוגיית המצור המפותחת, הם בדרך כלל הצליחו במשימה.
מדי
לפרטים ראו בערך מדי
פרס האחמנית
אמצע המאה ה-6 לפנה"ס עד שנת 331 לפנה"ס
- ערך מורחב – צבא ממלכת פרס האחמנית
כמו רוב הממלכות שקדמו לה, גם פרס התאפיינה בשלטון ריכוזי חזק. הכח הצבאי הפרסי התבסס בעיקרו על חיל פרשים חזק. היו להם פרשים כבדים וקלים רבים מאוד, חוץ מהפרשים כורש הגדול השתמש גם בחיילים הרכובים על גמלים, אם כי זאת הייתה פעולת אד הוק, שלא חזרו עליה אחר כך. פרט לפרשים היו להם הרבה מאוד חיילי חי"ר בדרך כלל בעלי חימוש בינוני (עד 300-400,000). הפרסים היו ידועים ברחבי העולם העתיק כקשתים מעולים. פרט לחיילים האלה, הם העסיקו רבבות שכירים (לאחר קרב קונקסה יוונים). רב השכירים היו הופליטים. הפרסים כמעט ולא השתמשו במרכבות פרט לסוג מאוד מסוים הנקרא מרכבת חרמש. מדובר במרכבה מהירה מאוד, שיש בה רק חייל אחד ועל הגלגלים מורכבים חרמשים. תפקיד המרכבה הזאת היה להתנגש במערך האויב ולשבור את שורותיו עם החרמשים. בפועל כלי הנשק הזה לא היה יעיל כי המרכבה הייתה קשה מאוד לתמרון, ובדרך כלל חיילי האויב היו מסוגלים לפתוח את השורות ולתת למרכבות לחלוף ביניהם בלי להפגע.
הצי הפרסי היה בעיקרו צי פיניקי וציי היוונים של אסיה הקטנה, שהפרסים כבשו במחצית הראשונה של המאה ה-6 לפנה"ס. היות שהיוונים האיוניים לא התלהבו להילחם נגד היוונים ביוון, הורכב רוב הצי מפיניקים.
אזורים נוספים
מצרים
האלף השלישי לפני הספירה עד המאה ה-8 לפנה"ס
- ערך מורחב – צבא מצרים העתיקה
בתקופת הממלכה העתיקה והתיכונה הצבא המצרי הורכב מחי"ר קל וכבד, כאשר כלי הנשק העיקרי של החי"ר הכבד הייתה החנית וחרב קמורה, ואילו החי"ר הקל חומש בקשתות. הצבא הורכב מ-2 גייסות בני 5,000 לוחמים כל אחד, וגייסות של שומרי ראשו של פרעה. החי"ר הכבד התפרס בשדה הקרב בדרך כלל במערך הפלנקס.
אחרי גירוש החיקסוס, הצבא גדל לכדי 5 גייסות והמצרים התחילו להשתמש במרכבות, אותן העתיקו מכובשיהם. בשיאה של הממלכה החדשה, היו 2,000 - 2,500 מרכבות בצבא המצרי. הצבא הרגלי נותר כשהיה - חי"ר קל לצידו של החי"ר הכבד. החי"ר הכבד המשיך להשתמש במערך הפלנקס.
חתים
האלף השני לפני הספירה
חת שכנה בסוריה וטורקיה של היום. מרכזה היה סביב הרי הטאורוס, ושם הייתה בירתם חתושש. סוד הצלחתם הצבאית של החתים טמון ביכולתם לעבד את הברזל. החתים או אחד העמים הנשלטים על ידיהם גילו דרך לייצר כמויות גדולות של ברזל איכותי בתחילת המאה ה-15 לפנה"ס. החתים שמרו על תגליתם בסוד והנשק החדש הקנה להם יתרון משמעותי על יריביהם, שהשתמשו עדיין בנשק העשוי מארד. פלישת גויי הים במאה ה-13 לפנה"ס, שמוטטה את האימפריה החתית, עזרה להפיץ את סוד עיבוד הברזל ברחבי המזרח התיכון.
בשיאם היו לחתים אלפי מרכבות (לפי המקורות העתיקים הם פרסו בקרב קדש כ-3,500 מרכבות), גם אם המספרים מוגזמים מעט, חיל המרכבות החתי היה אחד הגדולים, אם לא הגדול ברחבי הסהר הפורה. המרכבות היו כבדות מאוד, ובדרך כלל היה בהם חוץ מרוכב וקשת גם חייל החמוש בחנית ארוכה. אם המצרים והאשורים העדיפו לנוע במהירות על גבי מרכבותיהם ולירות באויב, החיתים העדיפו להתנגש בו, בצורה דומה לאבירים מימי הביניים. בנוסף למרכבותיהם, לחתים היו חיילים מקרב עמים כפופים רבים, אשר מרכבותיהם היו קלות יותר ואיישו אותם קשתים בדומה למרכבות המצריות.
לחיל הרגלים היה תפקיד מסייע בלבד, והוא לעולם לא הגיע למספרים גדולים (בקרב קדש הדיווחים מעידים כי החתים העמידו כ 8 או 9 אלף חיילי חי"ר, לעומת 20,000 חיילי חי"ר מצרי). מחצית מהחי"ר היה חמוש בחניתות וסודר בפלנקס והמחצית השנייה היו קשתים וקלעים שכירים או מבני העמים הכפופים להם. הפלנקס החתי לא הצטיין בחוזקו ונפל באיכותו לעומת הפלנקס המצרי. בנוסף, יש עדויות לקיומם של פרשים, אם כי מספרם היה מועט ולא עלה על מאות ספורות.
גויי הים
קבוצת עמים נוספת היא "גויי הים". החוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי מוצאם של העמים האלה. אחת התאוריות מדברת על איי הים התיכון כמולדתם של העמים האלה, אחרת מדברת על חופה המערבי ודרום מערבי של טורקיה כמקום אפשרי. כך או כך, במאה ה-13 לפנה"ס, קבוצת עמים החלה לנדוד לכיוון האימפריה החתית. החוקרים מאמינים שהעמים האלה יצאו למסע נדודים ולא לפשיטה צבאית, עקב מספר הנשים והילדים הגבוה שהתלוו ללוחמים.
כלי הנשק העיקריים של גויי הים היו החרב וכידוני הטלה. כמעט אין עדויות לקיומן של מרכבות או פרשים. אין ממצאים חד משמעים שיכולים להסביר את הצלחתם בכיבוש האימפריה החתית האדירה, אך ככל הנראה הסיבות לכך הם מלחמת אזרחים וחולשה פנימית. לאחר כיבוש החתים, שטפו את א"י והגיעו עד מצרים. בעקבות המגע עם האימפריה החתית, גילו גויי הים את סוד עיבוד הברזל והיו לאחד העמים הבודדים שידעו סוד זה. במאה ה-12 לפנה"ס הצליחו המצרים להדוף את הפלישה בסדרת קרבות עקובים מדם.
בעקבות התבוסה, התפזרו גויי הים וחלקם התיישב בארץ ישראל, החלק זה נודע בשם פלשתים. במפגש בין הפלשתים לעם ישראל ישבו הפלשתים כבר כ-150 שנה בערים ולכן צורת לחימתם עברה שינוי. במקום חיל רגלים החמוש בחרבות, החיל העיקרי היה חי"ר כבד חמוש בחניתות עם כוח מרכבות מסייע. המספרים אינם ידועים, אך כנראה לא היו רבים מדי.
ישראל ויהודה
העדויות החשובות ביותר לצבאו של עם ישראל בתקופה המאוחרת הוא התנ"ך. מהכתובים ניתן לראות בקלות שמרבית החיילים נלחמו ברגל ואין אזכור למרכבות או פרשים אבל כן שימוש גדול בקלע וקשת בין היתר אפשר להזכיר את בני שבט בנימין שהצטיינו בקשתות. בתקופה שקדמה להקמת ממלכת ישראל המאוחדת, כלי הנשק המעטים שהיו בידי עם ישראל היו למעשה נשקים מאולתרים, עשויים מארד, ורק מעטים היו בעלי חרבות ברזל, וזאת עקב המונופול שהיה לפלשתים על תחום זה[1]. בתקופת השופטים כל שבט נלחם בפני עצמו או יחד עם עוד שבטים, כהתגייסות ספונטנית של העם או כבחירה אד-הוק של לוחמים מובחרים. בימי שאול, התאחדו שבטי ישראל לראשונה על מנת לענות על האיומים הרבים מצד שכניהם. שאול לא הצליח במשימתו ורק בימי דוד הצליחו בני ישראל להביס את הפלשתים. לפי כמה חוקרים, דוד הוא זה שמיסד את הצבא לצבא מאורגן - ובכלל זה הקמת מערך מילואים בכל הארץ, ומיסוד יחידת קומנדו עילית - "השלושים". דוד הסתייע גם בשכירי חרב רבים מעמים שונים. שלמה החזיק בצבאו גם פרשים ומרכבות סוסים ששוכנו באורוות (בספר מלכים א' פרק ה', נכתב "ויהי לשלמה, ארבעים אלף אורוות סוסים--למרכבו; ושנים-עשר אלף, פרשים").
עם פילוג הממלכה המאוחדת בימי רחבעם התפצל עם ישראל לשתי ממלכות, שאף לחמו לעיתים זו בזו.
ממלכת ישראל הצפונית הייתה החזקה והעשירה מבין השתיים. הממלכה הגיעה לשיאה תחת מלכותו של אחאב. מהעדויות הארכאולוגיות, המקרא וכתובות אשוריות עולה שצבאו של אחאב כלל חיל רגלים חזק וכוח מרכבות מרשים. כתובת אשורית שנחקקה לזכר התבוסה בקרב קרקר מציינת כי לאחאב היו 2,000 מרכבות ו-10,000 חיילי חי"ר. לדעת רוב החוקרים, המספרים ככל הנראה מוגזמים והמספר האמיתי היה נמוך בהרבה. סביר להניח שלממלכת ישראל היו כ-3 גדודים בני 150 מרכבות כל אחד וכמה ואלפי חיילי חי"ר. מספר המרכבות מתבסס על חפירות במגידו, שבה מצאו אורוות מלכותיות, שמקובל לתארך לתקופתו של אחאב. באורוות אלו יש מקום ל-450 מרכבות.
ממלכת יהודה הייתה ענייה יחסית ועיקר צבאה היה רגלי. גרעין הצבא היה חטיבה סדירה של החי"ר הכבד שהרכיב את הפלנקס ומשמר המלוכה שכלל כאלף איש כפי העולה מן הכתוב, ולצדו כמה אלפי חיילים קלים שגויסו בעתות משבר. חיילים אלו היו חמושים בדרך כלל בקלע וקשתות. בנוסף לזה ניתן להוסיף את שומרי הראש שהיו למלך שמנו כמאה ולפי שיר השירים המספר הוא כשישים (מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל).
ארמים
הארמים היו מפוצלים לערי מדינה רבות, אך לעיתים התאגדו תחת שליט כריזמטי. צבאם היה גדול למדי והתחרה בהצלחה עם צבאה של ממלכת ישראל ואף היה מסוגל להדוף את צבא אשור בקרב קרקר בסייעו של אחאב. הצבא לא השתנה מעיר לעיר וכלל חי"ר, מרכבות קלות עם צוות בן שני אנשים ופרשים. החי"ר היה החיל העיקרי ואילו המרכבות היו החיל המסייע. מספר הפרשים היה זעום למדי ולא עלה על כמה עשרות פרשים לעיר.
עמים נוספים
האלף ה-4 עד האמצע האלף הראשון לפנה"ס
בין העמים האלה כדאי להזכיר את מיתני ואוררטו. מיתני שכנה באזור סוריה של היום, באלף השני לפנה"ס, ועיקר כוחם היה בפרשים ומרכבות. אוררטו ששכנה באזור של ארמניה המודרנית והייתה היריבה המרה של אשור, עד אשר נכבשה על-ידה במאה ה-9 לפנה"ס. החיל העיקרי של אוררטו היה פרשים, דבר שגרם להכנסתו לשורות האימפריה האשורית ועל ידי כך השפיע על התפתחות תורת הלחימה באזור.
לסיכום
הצבאות של רוב העמים באזור היו מורכבים ממרכבות וחי"ר, כאשר מרכבות שימשו בתור החיל העיקרי והחי"ר היווה כוח משני. החי"ר היה בדרך כלל לא מאומן ולא מאורגן (פרט למצרים שלאחר ההיסקוסים, ויחידות אשוריות). השכירים היו מעטים והתרבו רק לקראת אמצע האלף הראשון לפנה"ס באימפריה הפרסית.
ראו גם
- קרב קדש - קרב אופייני לצבאות של הסהר הפורה
לקריאה נוספת
- יגאל ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא, החברה הבינלאומית להוצאה, 1963 [ספר מקיף, אך לא מעודכן במחקרים מתקדמים על הנושא. יכול לשמש כרקע ראשוני].
קישורים חיצוניים
- אליהו אורבך, צבא ישראל בתקופת התנ"ך, מערכות 1, ספטמבר 1939
- Ancient Persian Warfare, World History Encylcopedia
הערות שוליים
- ^ ראו לדוגמה בספר שמואל א', פרק י"ג, פסוקים י"ט-כ"ב
36825617צבאות העמים בסהר הפורה