ערך מומלץ

בית המקדש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף בית ה')
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פירוש נוסף ערך זה עוסק במרכז עבודת ה' של עם ישראל עד לחורבן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בית המקדש (פירושונים).
המונח "בית הבחירה" מפנה לכאן. לערך העוסק בספרו של רבי מנחם המאירי, ראו בית הבחירה למאירי.
דגם בית המקדש וחומותיו במוזיאון ישראל
כלי המשכן והכהנים

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ היה מקום השראת השכינה ומרכז עבודת ה' ברוב התקופה שמימי שלמה המלך ועד לחורבן הבית השני על ידי טיטוס בתשעה באב בשנת ג'תתכ"ח. הוא שכן בהר המוריה שבירושלים ושימש כמרכז לתורה שבעל פה ומשפט ישראל, להקרבת קרבנות, עליה לרגל ותפילה. בית המקדש היה מקום משכנו של ארון הברית, כפי שהיה המשכן לפניו.[1] במקדש כיהנו הכהנים, כשלצדם סייעו הלויים. לצד הקרבת הקרבנות, פעל במקדש בית הדין הגדול (כינויו המאוחר: סנהדרין הגדולה), שישב בלשכת הגזית והורה הלכה לעם ישראל, לצידו ישבו שני בתי דין נוספים בהר הבית.[2].

בית המקדש הראשון נבנה בידי שלמה המלך על הר המוריה, בשנת 2928 לבריאת העולם, 480 שנים אחרי יציאת מצרים. בית המקדש הראשון עמד 410 שנים ונחרב על ידי נבוכדנאצר מלך בבל בשנת 3338 לבריאת העולם.

70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, נבנה בית המקדש השני על ידי עולי בבל ובראשם זרובבל בראשית שיבת ציון, בעקבות הכרזת כורש. המלך הורדוס (19 לפנה"ס) שיפץ והרחיב את המקדש באופן יסודי. בית המקדש השני עמד 420 שנה ונחרב על ידי טיטוס, בנו של אספסיאנוס קיסר, בשנת 3828 לבריאת העולם, היא שנת 68 לספירת הנוצרים.

השם "בית המקדש" מופיע לראשונה בדברי חז"ל. בתנ"ך נקרא המקדש לרוב "בית ה'".

בית המקדש השלישי עתיד להיבנות מחדש באחרית הימים, ולשמש מרכז רוחני לעולם כולו.[3]

מצוות בניין בית המקדש

ערך מורחב – מצוות בניין בית המקדש

משה רבנו נצטווה בהר סיני: ”וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.” (ספר שמות, פרק כ"ה, פסוק ח') ההדגשה "בתוכם" (ולא "בתוכו") מבטאת את הרעיון (המנוגד לתפיסה האלילית המקובלת בזמן הקדום), שה' אינו שוכן באופן פיזי במקדש, אלא המקדש מבטא את הקשר של ה' לעם ישראל והשגחתו המיוחדת עליהם.[4] והוא משמש כבית להשראת השכינה.

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם, וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת-יִשְׂרָאֵל, בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.

כדברי שלמה המלך בתפילתו: "”הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, לֹא יְכַלְכְּלוּךָ--אַף, כִּי-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי”[5]

ספר החינוך מונה את המצוה כאחת מתרי"ג מצוות התורה, ומתארה באופן הבא:

מצות בנין בית הבחירה.

לבנות בית לשם ה', כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העלייה לרגל וקבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר: "ועשו לי מקדש". וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה והשולחן והמזבח וכל שאר הכלים כולם...
— ספר החינוך, מצווה צה

.

המקדש לאורך הדורות

המשכן

אוהל מועד במדבר
ערך מורחב – המשכן

המשכן שימש כבית מקדש זמני, לפני בניינו במקום המיועד לו בירושלים. שמו הנוסף של המשכן הוא "אהל מועד": "אהל" - משום ארעיותו; "מועד" - בשל היותו מקום התוועדות, בו נפגש ה' עם משה, ככתוב: "”וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם”"[6] בזמן נדודי בני ישראל במדבר, בא' בניסן כשנה לאחר יציאת מצרים, הוקם המשכן למרגלות הר סיני, כמקדש זמני, הניתן לפירוק, הרכבה וניוד ממקום למקום.[7] בני ישראל לקחו אותו עמם בכל מסעותיהם, עד הגיעם לארץ ישראל.

קירות המשכן נעשו מקרשים עשויים מעץ השיטה שנתמכו באדנים ובבריחים, ואילו גג המשכן כוסה ביריעות בד ועור ששימשו גם לכיסוי קרשי הקירות. מידותיו: שלושים אמה אורכו, עשר אמות רוחבו, ועשר אמות גובהו[8] שליש משטח המשכן הוקצה לקדש הקדשים, ושני שלישים לקודש[9] חצר המשכן כללה שטח של מאה על חמישים אמה, והוקפה יריעות בד שנתלו על עמודי נחושת. במרכז החצר עמד מזבח הנחושת.[10] לאחר כניסת בני ישראל לארץ וקביעת המשכן בשילה, קיבל המשכן מימד מסוים של קביעות: קירותיו נעשו אבן, ואילו גגו נותר מכוסה ביריעות.[11]

בספר ספר דברים, לקראת הכניסה לארץ והתיישבות בני ישראל במרחביה, ישנה הדגשה על ריכוז הקרבת הקרבנות במקום אחד - "”בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'”"[12]. חז"ל כותבים, שב-14 השנים שלאחר כניסת עם ישראל לארץ, בהן עסקו בכיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים, עמד המשכן בגלגל[13]. לאחר סיום ההתנחלות בארץ, קבעו בני ישראל את המשכן בשילה.[14] רק ארבע מאות ושמונים שנה לאחר יציאת מצרים, הוקם מקדש הקבע בירושלים[15] ע"פ חז"ל התקיים המשכן בשילה 369 שנה[16]. משכן שילה פסק מלפעול לאחר שארון הברית הוצא ממנו ונלקח כנהוג למלחמה כסגולה לניצחון האויב, ובמהלכה נפל בשבי הפלשתים[17]כעונש על כך שנלקח ללא ציווי ה'. גם לאחר החזרתו לישראל, לא הושב הארון למקומו אלא נדד ממקום למקום, בבית שמש, קריית יערים, בית עובד אדום הגיתי, ומשם העלהו דוד המלך לעיר דוד הסמוכה להר הבית[18] במקביל, גם המשכן וכליו נדדו לנוב (המקראית, מצפון לירושלים), עד שנחרבה בידי דואג האדומי בפקודת שאול, והמשכן עבר לגבעון[19] רק לאחר הקמת המקדש בהר הבית בירושלים, שב הארון למקומו הטבעי בקדש הקדשים שבבית המקדש.[20]

הדעה המקובלת בדברי חז"ל היא, שבתקופת שילה היה איסור להקריב קרבנות בבמה (מזבח מקומי-אישי לפולחן לה'), כמשתמע ממעשה בני ראובן וגד האמור, ורק בזמן היות המשכן בנוב וגבעון הותרה ההקרבה בבמות. חז"ל מעגנים את התפיסה הזו בלשון הכתוב האוסר את ההקרבה: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה". הביטויים "מנוחה" ו"נחלה" רומזים למצבי רגיעה של העם, מחד, ושל המשכן והארון, מאידך. משכן שילה, הקבוע באופן יחסי (משכן זה עמד למעלה מ-300 שנה, ונקרא גם "בית", ולא רק "אהל" כמו "אהל מועד" שבמדבר סיני), וארון הברית היה בו, נחשב כמקדש קבע, ואילו בזמן נוב וגבעון, בהיעדר ארון הברית, לא הייתה זו "מנוחה". כך מנסח זאת התלמוד הירושלמי: "זה סימן: כל זמן שהארון מבפנים – הבמות אסורות; יצא – הבמות מותרות". לשיטה זו, הקרבנות בבמה בזמן שילה היו חריגה מן הדין כ"הוראת שעה", על פי סמכות מיוחדת שהוקנתה לנביא לסטות מן ההלכה לצורכי שעה, או שהדבר הותר בשעה שהארון הוצא ממשכן שילה, כמקובל לעיתים בעת מלחמה. לדעת רבי שמעון בן יוחאי, גם בזמן שילה היה מותר להקריב בבמה. הביטויים "מנוחה" ו"נחלה" מכוונים, לדעתו, על ירושלים בלבד.

במשך רוב שנות קיומו של המשכן, זנח העם ברובו את עבודת הקרבנות במשכן ועסק בהקרבת קרבנות לה' בבמות, אולם חלק מן העם גם תעה אחר עבודת אלילים, כפי שנהגו לעשות שכניהם הכנענים שהושארו בארץ בניגוד להוראות של הקב"ה למשה וליהושע. רק הנהגתו של שמואל הנביא הצליחה לבער תופעה זו לזמן מה עד לפיצול הממלכה בימי המלך רחבעם.

חז"ל תלו את חורבנו של משכן שילה בפריצות ובביזוי הקרבנות שנהגו שם על ידי חפני ופינחס, בניו של עלי הכהן.[21] כפי שמתואר בפסוקים[22]

וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ: וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה: גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר לו לֹא כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה...וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד

בית המקדש הראשון

ערך מורחב – בית המקדש הראשון

דוד המלך ביצר את ירושלים למרכז מדיני-דתי בממלכת ישראל, העביר אליה את ארון הברית והעמיד אותו באוהל מיוחד שנטה לשם כך.[23] כעבור כשלושים שנה, בעקבות חזיון בפי גד הנביא שהורה לדוד להקים מזבח בגורן ארוונה היבוסי,[24] רכש דוד את הגורן, בנה בו מזבח, וקבע: "”זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹקִים וְזֶה-מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל”".[25] בחירת המקום קשורה גם בעובדה שהר המוריה הוא מקום עקידת יצחק[26], ולפי המסורת היהודית מקום המזבח במקדש היה במקום העקדה ממש[27]. דוד עצמו היה מנוע, בהוראת נתן הנביא, מלהקים את המקדש,[28] אולם הוא עשה הכנות רבות להקמתו: ריכוז החומרים, תכנון מערך הכהנים והלויים, הכנת כלי הנגינה, ומסירת תוכנית הבית לשלמה בנו[29] .

וַיֹּאמֶר דָּוִיד, שְׁלֹמֹה בְנִי נַעַר וָרָךְ, וְהַבַּיִת לִבְנוֹת לַ-ה' לְהַגְדִּיל לְמַעְלָה לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת לְכָל-הָאֲרָצוֹת, אָכִינָה נָּא לוֹ; וַיָּכֶן דָּוִיד לָרֹב לִפְנֵי מוֹתוֹ. וַיִּקְרָא לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ וַיְצַוֵּהוּ לִבְנוֹת בַּיִת לַ-ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה: בְּנִי, אֲנִי הָיָה עִם-לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹקָי. וַיְהִי עָלַי דְּבַר-ה' לֵאמֹר, דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ; לֹא-תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה-בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכָּל-אוֹיְבָיו מִסָּבִיב; כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ, וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל-יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. הוּא-יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, וְהוּא יִהְיֶה-לִּי לְבֵן וַאֲנִי-לוֹ לְאָב; וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל עַד-עוֹלָם. עַתָּה בְנִי, יְהִי ה' עִמָּךְ וְהִצְלַחְתָּ וּבָנִיתָ בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר עָלֶיךָ.

חז"ל כותבים כי דוד גם ברר עם שמואל הנביא את מיקומו המדויק של המקדש בעת שברח לניות מפני שאול[30], היות שהתורה לא הגדירה בשום מקום היכן ישכון המקדש, והשאירה נתון זה עלום ונסתר בהסתפקה בהגדרה הכללית והעמומה: ”הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'”[31].

במקרא מבואר, כי בית המקדש הראשון נבנה בירושלים, על הר המוריה, על ידי שלמה המלך בשנת ב'תתקכט (2929) לבריאת העולם לפי המניין של חז"ל, 480 שנה לאחר יציאת מצרים (930-970 לפנה"ס להערכת החוקרים).[32] שלמה המלך החל לבנות את המקדש בחודש אייר (שכּונה באותה תקופה חודש זיו) בשנה הרביעית למלכותו. הבנייה נמשכה שבע שנים ומחצה, עד חודש חשוון (שכּונה באותה תקופה חודש בול) בשנה האחת עשרה למלכותו.[33] לצורך הבניה גייס שלמה רבבות פועלים, והסתייע בעבודתם ובניסיונם של הצידונים. לאחר כמאתיים שנה, בימי המלך יהואש, נעשה "בדק בית" ושיפוץ במקדש, ונשנה הדבר כעבור עוד כמאתיים שנה, בימי המלך יאשיהו.[34] בשני המקרים מתואר איסוף תרומות מהעם ועבודה בהתנדבות לשם כך.

במרבית שנות קיומו של הבית הראשון התקיימו במקביל מקומות נוספים להקרבת קרבנות, לאחר שממלכת ישראל נפרדה מממלכת יהודה העמידה מקדשים משלה בדן ובבית אל שמיסודם נועדו להוות אלטרנטיבה לעבודת ה' שלא במסגרת בית המקדש, ובכך לבטל את מרכזיותה של ירושלים, ובעקיפין של ממלכת יהודה, ולהבטיח את המשך קיומה העצמאי של ממלכת ישראל, אך במשך השנים הפך המקום לאתר פולחני של אלילי כנען.[35] נוסף על כך, במשך רוב שנותיה של תקופה זו התקיים פולחן בבמות גם בתחומי ממלכת יהודה, בעיקר לשם הקרבת קרבנות לה'. המקרא בספר מלכים מרבה לבקר את התופעה של העם ה"מזבחים ומקטרים בבמות".[36] כך היה עד לימי המלך חזקיהו שהורה לבער את הבמות, וכך נעשה גם בימי המלך יאשיהו (לאחר שיקומן של הבמות בידי בנו של חזקיהו, מנשה), בהתאם לכתוב בתורה[37] על איסור ההקרבה מחוץ לבית המקדש. מאז חזר בית המקדש להיות המקום היחיד לעבודת הקרבנות בישראל. במקרא מבואר, שבתקופות שונות בבית ראשון הייתה עבודה זרה בתוך בית המקדש עצמו. כך, בימי המלך מנשה, הוצב פסל האשרה בין כותלי בית המקדש והונהגה עבודת "צבא השמים" ובניית מזבחות לפולחן זה בחצרות בית המקדש.

בחז"ל מבואר, שבית המקדש הראשון עמד על תלו במשך ארבע מאות ועשר שנים. אחרון מלכי יהודה, המלך צדקיהו, מרד בנבוכדנאצר מלך בבל, וזה שלח את שר צבאו, נבוזראדן, לכבוש את ירושלים. לאחר מצור ממושך שארך כשנה וחצי (החל מעשרה בטבת בשנה התשיעית לצדקיהו עד לתשעה בתמוז בשנה האחת עשרה, עת הבקיעו הבבלים את חומת ירושלים) חרבו ירושלים והמקדש, בתשעה באב שנת ג'שלט (3339) לבריאת העולם[38]. חז"ל, בעקבות הנביאים, הודיעו שסיבת חורבן הבית היא בשל עבירות חמורות: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים.[39]

בית המקדש השני

ערך מורחב – בית המקדש השני, מקדש הורדוס
מודל של בית המקדש השני כפי ששופץ על ידי הורדוס

כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, נבנה בית המקדש השני על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון, בהנהגת זרובבל בן שאלתיאל מבית דוד, נכדו או נינו של יהויכין מלך יהודה[40], ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, אחיינו של עזרא הסופר, ונכדו של שריה הכהן הגדול האחרון בתקופת בית המקדש הראשון. וזאת בתמיכת הפרסים ובעידודם שבאה לידי ביטוי בהצהרת כורש, כ-18 שנים קודם לכן.

המקדש שנבנה בידי עולי בבל היה פשוט וללא פאר. בעזרא, ג', י"ב מתואר, שבשעת יסוד ההיכל ”וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר רָאוּ אֶת-הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן...בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל” לנוכח הפער בין שני הבתים.[41] מן המקורות לא ברור תמיד האם פרט מסוים היה קיים כבר בבית המקדש הראשון או התחדש בבית השני. מרכיבים מסוימים במקדש, כגון צורת דלתות ההיכל, שאובים מתוכנית המקדש העתידי שראה יחזקאל הנביא בחזונו.[42]

בבית המקדש השני חסרו ארון הברית והלוחות שבתוכו, וכמה פריטים נוספים שנשמרו בצד הארון: צנצנת המן (מזון שנתן ה' לבני ישראל בדרכם מארץ מצרים לארץ כנען), מטהו של אהרן הכהן, ושמן המשחה, בו נמשחו כהנים גדולים ומלכים. בחז"ל מבואר שכל אלו נגנזו על ידי המלך יאשיהו בשלהי ימי בית המקדש הראשון, משום שחשש שבעת חורבן המקדש הצפוי על פי נבואות הנביאים ועל פי מציאת ספר התורה, הגויים, מחריבי הבית, ישלחו את ידם בארון הברית, ומאחר ולא ניתן ליצור תחליף ללוחות הברית שבתוכו (הכתובים ב'אצבע אלקים'), כפי שניתן לעשות לשאר כלי המקדש, יש צורך להצפינו[43]. כמו כן, האורים והתומים לא תפקדו במתן תשובות לשאלות. לעומת זאת, היו במקדש השני המנורה ושאר כלי המקדש, שאין בעשייתם אלמנט שמיימי והם ניתנים לשיחזור. אמנם גם עשר המנורות ועשרת השולחנות שהוסיף שלמה המלך על המנורה והשולחן שעשה משה[44], לא שוחזרו בבית שני, כנראה מחמת העלות הכספית הגבוהה הכרוכה בכך.

תחת ארון הברית נותרה רק אבן השתייה, ועליה קיימו את המצוות הקשורות בקודש הקודשים ביום כיפור.[45]

המלך הורדוס (19 לפנה"ס) שיפץ והרחיב את המקדש באופן יסודי, והפכו ליצירת פאר, שעלתה ביופיה על בנין בית המקדש הראשון, עליה ניבא חגי הנביא[46]: ”גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן”, ועליה אמרו חז"ל: ”מי שלא ראה בנין הורדוס - לא ראה בנין נאה מימיו”.[47] שיפוץ המקדש נמשך גם לאחר מותו של הורדוס, כמעט עד לחורבנו.

ישנו פער משמעותי בשאלת תארוך ימי הבית השני בין עמדת החוקרים לעמדת חז"ל. על פי חז"ל עמד הבית 420 שנה בלבד, ולא כ-585 שנים כמקובל לפי המחקר ההיסטורי.[48] כתוצאה מהמרד הגדול של היהודים ברומאים, חרב הבית על ידי טיטוס, בנו של אספסיאנוס קיסר, בתשעה באב בשנת 3830 לבריאת העולם, 70 לספירה. חז"ל תלו את סיבת החורבן בשנאת חינם שאפיינה את ההתנהגות של היהודים בשלהי תקופת הבית.[49]

מקדשים מחוץ לירושלים

ערך מורחב – מקדש יב, מקדש חוניו

בתקופת שיבת ציון התקיים מקדש ביֵבּ (אלפנטינה) שבמצרים, בו הקריבו קרבנות לה' כמו המקדש בירושלים, וכהניה אף התכתבו עם הכהנים הגדולים בירושלים. המקדש היה קרוב יותר לצורה של המשכן. בשנת 14 לדריווש בחודש תמוז החריבו שרים וכהנים מצריים את המקדש, וכשהוקם מחדש לא הורשו להקריב בה קרבנות מן החי כי אם קטורת בלבד[50].

בימי הבית השני התקיים במקביל במצרים מקדש חוניו, שהתיימר להיות תחליף למקדש בניגוד לעמדה המקובלת בהלכה. חז"ל אף קבעו, לאור תקדים שקבע המלך יאשיהו בשלהי בית ראשון, שהכהנים שעבדו במקדש חוניו לא יכהנו במקדש בירושלים.[51] מן המאורעות המרכזיים שהתחוללו בימי הבית השני הוא מרד החשמונאים, שבית המקדש היה במרכזו. בשנת 167 לפנה"ס הנהיג אנטיוכוס הרביעי גזירות כנגד קיום הדת היהודית, וביניהן ביטול עבודת המקדש והפיכתו למקום פולחן אלילי.[52] חלק מאוצרות המקדש נשדדו, ובהם מנורת הזהב. עקב כך פרץ מרד החשמונאים, וכעבור כשלוש שנים, בכ"ה בכסלו שנת 164 לפנה"ס (ג' תקצ"ז לפי הלוח העברי), טיהרו החשמונאים את המקדש. החשמונאים שיפצו את מזבח העולה ההרוס, ואת שאר כלי המקדש, וחנכו אותם במשך שמונה ימים בהם חידשו את עבודת הקרבנות ששבתה עד כה.[53] בתלמוד הבבלי[54] מסופר, שתחילה נעשתה המנורה החדשה משיפודי ברזל, ורק לאחר ש"העשירו" עשאוה מחדש, תחילה מכסף ושוב מזהב. עוד מסופר בתלמוד[55] על קושי למצוא שמן טהור להדלקת המנורה, ופך קטן של שמן, שבדרך כלל שימש להדלקת לילה אחד, הספיק לכל שמונת ימי חנוכת המזבח. אירועים אלו, ניצחון החשמונאים ונס פך השמן, הם הרקע לחג החנוכה.

מבנה המקדש

ערך מורחב – מבנה בית המקדש

קיימים הבדלים רבים בין המשכן לבין בתי המקדש בירושלים, ובין המקדש הראשון לבין המקדש השני. עם זאת, חוט אחד של מאפיינים בסיסיים ועקרונות משותפים שוזר את כל המקדשים, כפי שסיכם זאת הרמב"ם:

ואלו הן הדברים שהן עיקר בבניין הבית: עושין בו קודש, וקודש הקודשים, ויהיה לפני הקודש מקום אחד והוא הנקרא אולם; ושלושתן נקראין היכל. ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל, רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר; וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אוהל מועד, הוא הנקרא עזרה. והכל נקרא מקדש.

— משנה תורה, הלכות בית הבחירה, פרק א הלכה ה

יש להבחין, אפוא, בין המבנה המרכזי, ההיכל, לבין החצר סביבו, וכן בין שלושת חלקי ההיכל. לבו של המקדש הוא המקום המקודש ביותר - קדש הקדשים שבהיכל, שבו נמצא ארון הברית. בתוך ארון זה נשמרו שברי לוחות הברית הראשונים ולוחות הברית השניים. בצד הארון היו צנצנת המן, מטה אהרן ושמן המשחה. וגם ספר תורה היה עם הארון, וקיימת מחלוקת בין התנאים האם הוא היה בתוך הארון או בצידו[56]. מעל הארון הייתה כפורת מזהב שממנה בלטו דמויות הכרובים (מלאכים) שלפי האמור בתלמוד[57] היו אלו דמויות בעלות פני תינוק ופני תינוקת, המסמלים את הקשר בין אלקים לישראל שנמשל לקשר נישואין. ממקום זה היה משה רבנו מקבל את דברי הנבואה, ככתוב: ”וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.[58] בכל ימות השנה היה מקום זה מובדל בפרוכת בד, שעליה היו רקומים ציורי כרובים.[59] הכניסה פנימה לקדש הקדשים מותרת רק לכהן הגדול, וזאת ביום הכיפורים בלבד[60]

לאחריו בקדושה היה המתחם של ה'קודש', שנקרא בפי חז"ל בשם 'היכל', ובו היו שלושה כלים חשובים[61]: המנורה - מנורת זהב שהודלקה בשמן מדי ערב, וסימלה את אור החכמה. המנורה ניצבה בצד דרום. מול המנורה, בצד צפון, עמד השולחן, עליו הונח לחם הפנים המסמל את עולם החומר והפן הכלכלי, וממנו אכלו הכהנים מדי שבת. ביניהם, משוך לכיוון מזרח (לכיוון הכניסה), עמד מזבח הזהב - עליו הקטירו בכל בוקר וערב קטורת עשויה אבקה מעשבי בשמים, שהפיצה ריח נעים כאשר הונחה על גבי גחלים בוערות.

האולם שימש כמבוא להיכל. הונחו בו כלי עזר שונים, כגון שולחנות להנחת לחם הפנים בדרכו אל ההיכל, וביציאתו ממנו[62]

בחצר שסביב המקדש, העזרה, עמד מזבח העולה, עליו הוקרבו הקרבנות מן החי (בקר, צאן ויונים) המנחות העשויות סולת, ונסכי היין והמים. לצידו עמד הכיור, ששימש לרחיצת ידי הכהנים ורגליהם לשם ניקיון וטהרה בטרם יגשו לעבודתם.

מבנה המקדש הראשון

מקדש שלמה היה גדול ומפואר בהשוואה למשכן: ששים אמה אורכו, עשרים אמה רוחבו, ושלושים אמה גובהו.[63] קירות הבית הפנימיים היו מצופים בזהב.[64] במקדש היו, כאמור, שלושה חלקים עיקריים: האולם - המבוא למקדש. ההיכל - המקום העיקרי לעבודת הקודש, ובו מזבח הקטורת, המנורה, ושולחן לחם הפנים. הדביר (קודש הקודשים) - משכן ארון הברית והכרובים. הדביר עמד על "אבן השתייה", ששימשה כדוכן לארון[45]. לפי המסורת המקובלת זוהי האבן השוכנת בתוך כיפת הסלע, אולם יש המזהים את מיקום המקדש באתרים שונים על הר הבית. בין הדביר לבין ההיכל הפריד קיר אבן בעובי אמה (המכונה 'טרקסין') ובאמצעו פתח מכוסה בפרוכת.[65] בחצר המקדש עמד מזבח גדול[66] להקרבת קרבנות, אורכו ורוחבו עשרים אמה, וגובהו עשר אמות.[67]

במקדש שלמה היו כמה אלמנטים ייחודיים: בדביר הציב שלמה דמויות של שני כרובים גדולים עשויים עץ מצופה זהב, שהכנף החיצונית של כל אחד מהם נגעה בקיר הדביר, והפנימית נגעה בכנף הפנימית של הכרוב השני, ותחת מקום נגיעתן זו לזו הוצב ארון הברית ועליו הכפורת והכרובים הסוככים אותה, במרכז הדביר.[68] בהיכל נוספו עשרה שולחנות זהב ועשר מנורות, ובחצר המקדש הציב עשרה כיורים, שהונחו על גבי עשר עגלות נחושת ("מכונות"), כדי לאפשר את הובלת המים ממקום למקום.[69] בפתח האולם עמדו שני עמודי נחושת גבוהים ומעוטרים, ושמם "יכין ובועז". תשומת לב מיוחדת הוקדשה גם לאספקת המים למקדש: הוקמה בריכת ענק ("ים") עשויה נחושת הרכובה על שתים עשרה דמויות בקר עשויות נחושת, ארבע לכל כיוון אוויר, ולתוכה הובלו מי מעיין. תכולתה הייתה כ- 50 מ"ק מים, לצורכי המקדש השונים.[70] בספר דברי הימים מובאים דבריו של דוד המלך לשלמה ”הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל את כל מלאכת התבנית” ( ספר דברי הימים א', פרק כ"ח, פסוק י"ט) חז"ל[71] הביאו את הפסוק כהוכחה שכל המדות בצורת המקדש, כולל כל החידושים במקדש שלמה, קיבל שלמה מאת דוד המלך שקיבל אותם מפי נתן הנביא וגד החוזה[72]; עם זאת קיימת אפשרות שמותר לשנות מאפיינים שונים של הבניין, כל זמן שהמתאר הבסיסי נשמר.[73]

מבנה המקדש השני

הרוב המכריע של המידע שבידינו על ממדיו של בית המקדש השני ותוכניתו המפורטת נובע משלושה מקורות:

  1. המשניות (בעיקר במסכתות מידות ותמיד), וידיעות נוספות המפוזרות בתלמוד ובמדרש.
  2. כתבי יוסף בן מתתיהו (ובעיקר תיאורו בקדמוניות היהודים ספר ט"ו, פרק י"א, ובמלחמת היהודים ספר חמישי פרק ה').
  3. הממצא הארכאולוגי.

על פי המשנה, הר הבית המקודש הינו מתחם מוקף חומות על הר המוריה, בעל שטח ריבועי של חמש מאות אמה על חמש מאות אמה[74]. אולם על פי הממצאים כיום צורתו דומה יותר למלבנית, רבים מסבירים זאת בתיאורו של יוסף בן מתתיהו על כך שהורדוס הכפיל את שטח הר הבית[75], אולם תוספת הורדוס לא נכללה בתחום המקודש של ההר. במשנה נזכר כי ההיכל היה גבוה מאה אמה, וכך גם אורכו ורוחבו[76]. בין קדש הקדשים לבין הקודש הפרידה פרוכת, כמו במשכן, ולא קיר אבן כמו בבית הראשון[47]. יש אומרים שהיו שתי פרוכות שביניהן מרחב של אמה שדרכו היה נכנס הכהן הגדול ביום הכיפורים)[77]. חצר המקדש הפנימית, העזרה שסביב ההיכל, היתה באורך מאה שמונים ושבע אמות, וברוחב מאה ושלושים וחמש אמות[78]. במרכז העזרה עמד המזבח החיצון, במקום המדויק בו היה בימי הבית הראשון[79]. המזבח היה עשוי אבן, וגודלו הורחב בהשוואה לבית הראשון: שלושים ושתים על שלושים ושתים אמה[80]. בחומה שהקיפה את העזרה שולבו חדרים ששימשו כ"לשכות" לצרכים שונים. בולטת ביניהם לשכת הגזית, ששימשה כמקום מושבה של הסנהדרין הגדולה. בכך הפך המקדש מרכז למשפט ולימוד תורה[81], לצד הקרבת הקרבנות. לפני העזרה, ממזרח לה, עמדה עזרת נשים, במפלס נמוך יותר, וחמש עשרה מדרגות הובילו מעזרת הנשים לעזרת ישראל[82]. עזרה זו שימשה להתכנסויות שונות, כמו בשמחת בית השואבה ומעמד הקהל[83]. מתחם העזרות הוקף בחומה חיצונית נמוכה (ה"סורג"), והשטח שבינה לבין העזרות נקרא 'חיל'. הכניסה לנכרים התאפשרה עד לחומת הסורג בלבד[84].

העובדים במקדש

כהן גדול בבגדי הכהונה

עובדי המקדש היו כהנים ולויים, שבראשם הכהן הגדול. אולם העבודות החשובות נעשו דווקא על ידי הכהנים. שהם קבלת דם הקרבנות, הולכתם, וזריקתם על קירות המזבח, כמו גם, השלכת חלקים מן הקרבן והקטרת ה'קומץ' מן המנחות בתוך מדורת האש שעל המזבח, אכילת ה"קדשים", עריכת לחם הפנים, הטבת המנורה, תנופות, דישון המזבח, ועוד.

כהנים

ערך מורחב – ברית הכהונה

לכהנים הוכנו ארבעה בגדי הכהונה "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת".[85] שלושה מהם עשויים פשתן לבן, נטול צבע: כתונת - גלימה, מכנסיים, ומצנפת לראשם. בנוסף לכך חגרו למתניהם אבנט המשולב מחוטי פשתן לבנים יחד עם חוטי צמר הצבועים בצבעי תכלת, ארגמן ותולעת שני. לכהן הגדול היו ארבעה בגדים נוספים המיוחדים לו: על מצחו, מתחת למצנפתו, הוא חבש ציץ זהב, כעין כתר, ועליו רשום: "קודש לה'". על גבי הכתונת הוא לבש מעיל עשוי צמר צבוע בתכלת. מעליו חושן, טס זהב ובו קבועות שתים עשרה אבנים טובות, עליהן חקוקים שמות שבטי ישראל. החושן נתמך באפוד הנקשר לגופו של הכהן הגדול, על גבי המעיל.[86]

במשך שנים רבות, לאורך כל שנותיו של בבית המקדש הראשון, ובראשית ימי הבית השני, כיהנו בכהונה הגדולה צאצאי צדוק, הכהן הגדול בימי שלמה. הדבר השתנה בעקבות התערבות חיצונית של השלטון היווני, שהחל לשלוט בארץ לאחר כיבוש אלכסנדר מוקדון את המרחב מיד האימפריה הפרסית. הכהן הגדול האחרון מבית צדוק היה יאסון שהודח מהתפקיד בשנת 170 לפני הספירה. בימי החשמונאים המלך (או הנשיא, בתחילה) שימש גם בתפקיד הכהן הגדול, דבר המנוגד להדרכת התורה ליצור בידול בין התפקידים. בימי הורדוס והרומאים הוחלפו הכהנים הגדולים בתדירות גבוהה. חז"ל תלו את סיבת התחלופת ברשעותם של הכהנים הגדולים באותה תקופה, שהשיגו את תפקיד הכהן הגדול עבור בצע כסף, ואמרו בדרך הפלגה[87]:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: 'יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה'? 'יראת ה' תוסיף ימים' - זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שמשו בו אלא שמונה עשר כהנים גדולים. 'ושנות רשעים תקצרנה' - זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים. צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, עשר ששמש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה אחת עשרה ששמש רבי אלעזר בן חרסום - מכאן ואילך צא וחשוב: כל אחד ואחד לא הוציא שנתו

הכהנים חולקו לעשרים וארבע משמרות כהונה, שקיימו תורנות בעבודת המקדש, והתחלפו מדי שבת. כל משמרת שבועית חולקה ל'בתי אב', כל בית אב הקריב בתורו באחד מימי השבוע, וגם היווה גיבוי של 'כח אדם' עבור בתי האב האחרים, במקרה של ריבוי קרבנות במשמרתם. באופן זה כל כהן שהה כשבועיים בשנה במקדש, ועבד בפועל במשך שני ימים. כל זאת מלבד שלוש הרגלים, בהם היו כל הכהנים שותפים בעבודה, בגלל ההיקף הרב של הקרבנות בימים אלה. מקור מאמצע תקופת הבית השני מעריך את מספר הכהנים העובדים במקדש יום יום בשבע מאות.[88]

לויים

ערך מורחב – לוי (יהדות)

ללויים היו שני תפקידים עיקריים: הראשון - לשמור על המקדש משמר של כבוד, במסגרת שמירת פתחי המקדש דאגו להרחיק את מי שאינו ראוי להיכנס, כגון אדם שנטמא. והשני - לשורר שיר של יום ופרקי שירה נוספים (כגון "שירי המעלות" שבתהילים כחלק משמחת בית השואבה) ולנגן בכלי נגינה. במסורת מתואר, ששירת הלויים הייתה קסומה ומיוחדת. גם הלויים חולקו לעשרים וארבע משמרות. נוסף על כך, סייעו הלויים לכהנים בתפקידי עזר שונים.[89] בתקופה בה נדד עם ישראל במדבר, היו הלויים אחראים גם על פירוק המשכן, נשיאת כלי המשכן בכתף (משפחת קהת), ומרכיבי המשכן, כקרשים ויריעות, בעגלות (משפחות גרשון ומררי), הובלתם למקום החניה הבא, והרכבת המשכן שם מחדש.

תפקידים כלליים

גם תפקידים שלא היה להם מעמד הלכתי של "עבודת המקדש" (כגון: שחיטת הקרבנות, הפשטת עורם וניתוח (פירוק) אבריהם, כהכנה להעלאתם למזבח) נעשו בדרך כלל על ידי הכהנים, אם כי היו כשרים גם בזר ואפילו באשה.[90]

במקדש התקיימה מערכת מסועפת של מנהלה קבועה, ובה חמישה עשר ממונים על תחומים שונים, כגון אספקת מים, הכנת קטורת, ואף רופא לכהנים.[91]

המלאכה במקדש

ערך מורחב – קרבנות

סדר היום והפעילות השוטפת

אילוסטרציה של מזבח העולה, 1890

פעמיים בכל יום הקריבו הכהנים את קרבן התמיד: כבש אחד בראשית היום, הנקרא "תמיד של שחר", וכבש שני לקראת סוף היום, הנקרא "תמיד של בין הערביים"[92] קרבן זה היה קרבן ציבור, שנרכש ממחצית השקל שתרם כל יהודי מדי שנה בשנה[93] כהכנה לקרבן התמיד, היו הכהנים מכינים עם שחר את המזבח החיצון להקרבה: מפנים את הדשן - האפר שהצטבר על המזבח מקרבנות יום האתמול, ומסדרים מחדש את מערכות העצים לשריפת הקרבנות.[94] לקרבן התמיד נספחו גם מנחת התמיד - קרבן העשוי סולת, המוקטר על גבי האש שעל המזבח, וכן ניסוך היין - יציקת יין לכלי נקוב המונח בראש המזבח, משם הוא ירד אל השיתין. בעת ניסוך היין שרו הלויים את שיר של יום[95]

בנוסף לקרבנות התמיד, הקטירו הכהנים בתחילת היום ובסופו את הקטורת על מזבח הזהב שבהיכל, והדליקו את המנורה. הדלקת הנרות, לפי הדעה המקובלת, נעשתה רק לקראת ערב, ואילו בבוקר היו הכהנים מטיבים את הנרות, כלומר, מנקים את שאריות השמן ומכינים את הפתילות החדשות לקראת ההדלקה בערב.[96]

לאחר השלמת פעולות אלה, היו הכהנים עומדים על מדרגות האולם ומברכים את העם בברכת כהנים.[97] לצד עבודת הכהנים והלויים, עמדה במקדש נציגות של עם ישראל ("אנשי מעמד"). מטרתה להדגיש את היות הכהנים שלוחי העם כולו בהקרבת קרבנות הציבור. נציגים אלה סייעו לכהנים בעת הצורך בעבודתם, ואף נקבעו להם תפילות מיוחדות.[98]

קרבנות התמיד שימשו כמסגרת התוחמת את שאר קרבנות היום לפניהם ואחריהם. בין שני התמידים הקריבו הכהנים את קרבנות היחיד, שהביאו אנשים פרטיים למקדש באותו היום. מדובר, בדרך כלל, בקרבנות נדבה, שהאדם הביא מרצונו החופשי, כגון בתור הודאה לה' על חסדיו עמו. היו קיימים גם קרבנות חובה, כגון אשם וחטאת הבאים לכפרה על חטא. המשנה מלמדת שלא היה צורך לאכוף את הקרבת קרבנות החובה באמצעות מישכון האדם החייב בהם, שכן החייבים בקרבן הרגישו בעצמם את הצורך להתכפר ולהשלים בכך את תהליך החזרה בתשובה על חטאם.[99] בימי הבית השני נדרשו היהודים להקריב קרבן גם לכבוד מלכי נכרים ששלטו בירושלים, כמעין תפילה לה' לשלומו והצלחתו של המלך, וזאת כביטוי לנאמנותם.[100]

בלילה לא הביאו קרבנות חדשים. רוב הכהנים ששהו במקדש לנו בבית המוקד, ואכלו את חלקם בקרבנות היום. חלק מהכהנים והלויים עמדו בנקודות שמירה שונות במקדש,[101] או תִחזקו את "אש התמיד" על המזבח החיצון. קרבנות שהקרבתם כבר החלה ביום, באמצעות נתינת דמם על המזבח לפני שקיעת השמש, הכהנים היו מסיימים את תהליך עיכול האש (הפיכת הבשר לאפר) שעל גבי המזבח את חלקי הקרבן במשך הלילה. בקרבן עולה היו מסיימים את הקטרת אברי הקרבן במשך הלילה, ובקרבן שלמים, חטאת או אשם היו מסיימים את הקטרת החלבים במשך הלילה.[102]

שבתות וראשי חודשים

בשבת היו הכהנים מקריבים את קרבן התמיד והקטורת ומדליקים את הנרות כבכל יום. בנוסף לכך היו מקריבים שני כבשים נוספים לכבוד היום, הנקראים קרבן מוסף. במקביל, היו אנשי המעמד מתפללים את תפילת המוסף. קרבנות פרטיים לא הוקרבו כלל בשבת, פרט לקרבן פסח, שהתורה קבעה לו תאריך מיוחד להקרבתו בי"ד בניסן, ערב חג המצות, ולפיכך הקרבתו דוחה את השבת.[103]

מצווה נוספת בשבת היא לחם הפנים: הכהנים הניחו על שולחן לחם הפנים שבהיכל את הלחם החדש, והוסיפו לצידו שני כלים ("בזיכים") שבהם הייתה לבונה. את הלחם הקודם, מן השבת שעברה, היו הכהנים אוכלים בו ביום (הוא נאפה בצורה מיוחדת ששמרה על טריותו), ואת הלבונה שבבזיכים הקודמים היו הכהנים מקטירים על המזבח החיצון.[104]

בראשי חודשים, ובפרט בראש השנה, באה לידי ביטוי מיוחד נוכחותה של הסנהדרין הגדולה במקדש. היות שלוח השנה העברי נקבע על פי מולד הלבנה, מדי חודש היו באים עדים שראו את מולד הלבנה, ומוסרים את עדותם בפני בית הדין בירושלים.[105] לאחר חקירת העדים וקבלת העדות, קבע בית הדין את היום כראש חודש, ושלח שליחים להודיע על התאריך המדויק בכל תפוצות ישראל.[106] רק לאחר קביעת היום כראש חודש, הקריבו הכהנים את הקרבן המיוחד ליום זה.[107]

מועדי ישראל

ערך מורחב – שלוש רגלים

בשלוש הרגלים, סוכות פסח ושבועות, הייתה חובה על כל אדם מישראל לעלות לרגל לירושלים. כל איש התייצב בעזרה עם שלושה קרבנות: עולת ראייה שלמי חגיגה ושלמי שמחה, ככתוב: ”שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל-זְכוּרְךָ אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר--בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת, וּבְחַג הַסֻּכּוֹת; וְלֹא יֵרָאֶה אֶת-פְּנֵי ה', רֵיקָם”.[108] בשרו של קרבן השלמים נאכל בירושלים על ידי המשפחה כולה, ומצווה לשתף בשמחה גם את הנזקקים: "וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ: אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.".[109]

במועדים הכתובים בתורה (ראש חודש, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, שמיני עצרת, פסח, שבועות) הקריבו הכהנים קרבן מוסף וקרבנות אחרים הבאים מכספי הציבור, בכל מועד כעניינו, על פי המִפרט הכתוב בתורה[110].

  • ליום הכיפורים נקבעו בתורה קרבנות מיוחדים, אותם עושה הכהן הגדול בבגדים המיוחדים ליום זה בלבד. כאמור, ביום זה הכהן הגדול אף נכנס לקדש הקדשים.[111] קהל רב התאסף במקדש וצפה בנעשה.[112]
  • חג הסוכות התייחד במצוות ניסוך המים, יציקת מים שנשאבו ממעין השילוח על המזבח,[113] כעין קרבן המבטא את ברכת גשמי החורף הצפוי.[114] ניסוך המים נעשה בכל בוקר בימי החג, עם הקרבת קרבן התמיד וניסוך היין, וקדמה לו שמחת בית השואבה שנמשכה במקדש כל הלילה,[115] ועליה אמרו: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה - לא ראה שמחה מימיו".[116] כמו כן, התקיימה במקדש בכל יום מימי החג מצוות נטילת לולב באופן המוני: עולי הרגל הקיפו את מזבח העולה, כשבידיהם ארבעת המינים ועוד ערבה נפרדת, המיוחדת למקדש. ערבות אלו הובאו מאזור היישוב מוצא, שבפרוזדור ירושלים. בהושענא רבה הקיפו את המזבח שבע פעמים.[117]
  • אחת לשבע שנים, במוצאי שנת שמיטה, התקיימה בחג הסוכות מצוות הקהל: כל העם נאסף לעזרת הנשים שבמקדש, כולל הנשים והטף, לשמיעת קריאת התורה מפי המלך, שעמד על בימה מיוחדת שהוקמה לשם כך.[118] מעמד זה מהווה מעין שיחזור של מעמד הר סיני ומעמד הר גריזים והר עיבל.[119]
  • בפסח ראוי לציון מיוחד קרבן הפסח, שהוקרב בערב חג המצות (יום י"ד בניסן אחר הצהריים) באופן המוני.[120] כל איש ואשה מצטרפים לחבורה שתאכל מן הקרבן בליל הפסח ("ליל הסדר"), ונציג מכל חבורה בא למקדש עם קרבנו. נציגי החבורות התאגדו לשלוש קבוצות ("כתות"), שמביאות את הקרבן בזו אחר בזו, בלויית שירת הלויים. חֵלֶב הקרבן נשרף על המזבח, והבשר נאכל על ידי החבורה. על פי אומדנים שונים מספר הקרבנות הגיע לרבבות, או אף למעלה מכך.[121]
  • במהלך חג הפסח, ביום ט"ז בניסן, הקריבו הכהנים מנחה מראשית קציר השעורים, הנקראת קרבן העומר (עומר - אגודת שיבולים) אשר מתירה את השימוש בתבואה החדשה של הארץ (שהחלה לצמוח לאחר הקרבת קרבן העומר אשתקד). מיום זה מתחילה ספירת העומר עד היום החמישים, חג השבועות.[122] בשבועות הקריבו מנחה מראשית קציר החיטים,[123] ולפיכך הוא נקרא "יום הביכורים".[124] מנחה זו עשויה שתי ככרות לחם, ונקראת שתי הלחם. מנחה זו מתירה את השימוש בתבואה החדשה לצורך הבאת קרבנות מנחה. מנחת העומר מן השעורים ושתי הלחם מן החיטים הם קרבן ציבורי, מראשית הקציר בארץ. מכאן ואילך ועד חג הסוכות הגיע זמן הבאת הביכורים על ידי אנשים פרטיים, כל אחד מפירותיו (ולא כטעות הנפוצה, שביכורי כל הפירות מובאים בחג השבועות).[125]

מהותו של המקדש

תפקיד רעיוני

התורה מגדירה את תפקידו של המשכן והמקדש, כמקום שבו שוכן ה' בקרב עמו, עם ישראל, כעין נקודת ממשק בין העולם הזה לעולם העליון: ”וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”. אמנם בשונה מהתפיסות האליליות המגשימות את האלקים, האמונה היהודית תופסת את מהותו של המקדש כמקום אשר דרכו בוחר ה' להתגלות בארץ, ולא כאתר המגביל את מושבו למקום מסוים, שהרי האלקים הוא בלתי מוגבל הן ביכולותיו והן בנוכחותו בעולם. וכפי שהגדיר זאת שלמה המלך בתפילתו בעת חנוכת בית המקדש הראשון אותו בנה[126]:

כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹוהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי

בעקבות זאת, חז"ל קובעים שמעת שחרב המקדש ועם ישראל גלה מארצו, השתנה הקשר של עם ישראל לאלוקיו מקשר שמתגלה בברכה השורה על העם באופן גלוי בכל תחומי החיים בעקבות שמירת המצוות בארץ, כפי שהתורה מבטיחה בכמה מקומות, לקשר מוסתר יותר שמתבטא בעיקר על ידי לימוד התורה, כמאמר חז"ל[127]: ”מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד”, כך לדוגמה הם אומרים כי מאז החורבן ננעלו שערי התפילה, נבנתה חומת ברזל בין ה' לישראל, לא נראה רקיע בטהרתו, פסקו אנשי אמנה מישראל ועוד הרבה דברים נוספים:

  • בבלי, ברכות לב ב: ”וא"ר אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר (איכה, ג', ח') "גם כי אזעק ואשוע, שתם (סתם) תפלתי"...וא"ר אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים שנאמר (יחזקאל, ד', ג') "ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר".”
  • בבלי, ברכות נט א: ”אמר רפרם בר פפא א"ר חסדא: מיום שחרב בהמ"ק לא נראית רקיע בטהרתה שנאמר (ישעיהו, נ', ג') "אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם.”
  • משנה, בבלי, סוטה מח א: ”משחרב בהמ"ק בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה מישראל שנאמר (תהלים, י"ב, ב') "הושיעה ה' כי גמר חסיד, כי פסו אמונים מבני אדם" וגו'. רשב"ג אומר: העיד ר' יהושע מיום שחרב בהימ"ק אין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות ר' יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות.”

על פי המהר"ל מפראג בית המקדש לא היה מבנה אבנים בלבד, אלא מבנה גלובלי בעל מהות אלוקית שתרם לשלמות כל העולם, בכך שסייע לדבקות של בני אדם בעולמות העליונים, בקודש וברוחניות הצרופה.[128] עוד על פיו, בתי המקדש הראשון והשני לא היו בעלי איכויות זהות. בעוד שבבית המקדש הראשון השכינה והנבואה שרו בעם ישראל, והדגש בו היה על החלת קדושה אצל היחידים, בבית המקדש השני שלא היה במעלה כמו הראשון[129], לא הייתה השראת שכינה כל כך בגלוי, והוא שימש יותר כמרכז רוחני שאיחד תחת קורתו את עם ישראל, והפכם להיות כמו "איש אחד".[130]

על פי הראי"ה קוק מאז שחרב בית המקדש ירדה תוגה כללית על העולם, וכל התיקונים הם תיקונים חיצוניים ושטחיים:

מיום שחרב בית המקדש, מעת אשר נוטל כבוד מבית חיינו, וכנסת ישראל נדדה מארצה, נתפזרה בין הגויים, נתפרדה ונתרוססה, והחטיבה האלוקית בחיי האדם והעולם לא תעשה את המשך פעולותיה, נשמת העולם כהה, אורה כוסה בערפלים, אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. יש חדוה בעולם, יש אושר בעולם, יש תקוה בעולם, יש התפתחות בעולם, ישנם תיקונים מדיניים ותיקונים חברותיים, כל אלה הם שמחות חיצוניות, משמחות הן לאותם שאינם חודרים לסוד ההויה ורזיה, גם אלה השמחות שמחות הן, אבל מבחוץ הן עומדות.

— שמונה קבצים, קובץ ו ר"י

ניגוד לעבודה זרה

שיטת הרמב"ם היא שעיקר מטרת הציווי לעם ישראל להקים מקדש לה' הוא כדי לתת מענה לצורך האנושי הרווח באותה תקופה בקרב עובדי האלילים להתקשר לאלקים באמצעות הקרבת קרבנות, הקטרת קטורת ושאר אמצעי העבודה. וכדי לנתב את הצורך והתשוקה הללו לחיזוק הקשר בין עם ישראל לה', שאִתו הם כרתו ברית נאמנות, צווה ה' לבנות מקדש שבו יוכלו להקריב קרבנות ולהתפלל אליו:

שלמה חונך את בית המקדש הראשון

הדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן - היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשרות אותם מקדשים העשויים לכוכבים, כפי שהסברנו - לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכין אליו.

תפיסה דומה כבר מופיעה במדרש ויקרא רבה,[131] בו מובאת דעה שהסיבה לכך שבמהלך הנדודים במדבר נצטוו ישראל להביא למשכן את כל הבהמות ששחטו[132], הוא משום שישראל היו שטופים במצרים בעבודה זרה והיו מקריבים לשעירים, "אמר הקדוש ברוך הוא: יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באֹהל מועד והן נפרשים מעבודת כוכבים והם ניצולים".

בית המקדש כמקום תפילה

בבית המקדש התקיימו עצרות לתפילה ותשובה, בזיקה לאירועים חשובים בחיי העם, כגון בעקבות מלחמה, בצורת, וכדומה.[133] גם אנשים פרטיים באו אליו בעת צרתם לשאת תפילה.[134] עבודת הכהנים הייתה אף היא שלובה בתפילה מקוצרת.[135]

לכך ייעד שלמה המלך את המקדש שבנה, כדבריו בתפילתו בטקס חנוכת הבית[136]:

בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ, וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה. וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל... בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה... כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל... וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה... וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא, וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ... וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ, וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי, לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל

כך גם בנבואת ישעיהו[137]: ”וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי, כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים.”

בית המקדש כמקום הקרבת הקרבנות

על פי הרמב"ם עיקר מטרת הבית היא כדי שבני ישראל יקריבו בו את הקרבנות, ויעלו לרגל. מסיבה זו, החפץ העיקרי בבית המקדש לדעת הרמב"ם הוא המזבח עליו היו מקריבים את הקרבנות. ”מצוות עשה לעשות בית לה', מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש”.[138]

מצוות ומנהגים כזכר למקדש

צומות אבלות על החורבן

כבר לאחר חורבן הבית הראשון נקבעו צומות לציון האבלות על חורבנו, בתאריכים בולטים במהלך המצור והחורבן,[139] וצומות אלו הונהגו שנית לאחר חורבן הבית השני, בהתאמה חלקית לתאריכים הרלוונטיים לגבי חורבנו: תשעה באב - יום חורבן שני הבתים. שבעה עשר בתמוז - יום פריצת חומת ירושלים בחורבן השני.[140] שלושה בתשרי - יום רצח גדליה בן אחיקם, כחודשיים לאחר חורבן הבית הראשון, בעקבותיו גלו הנשארים בארץ.[141] עשרה בטבת - יום התחלת המצור על ירושלים בשלהי בית ראשון.

במשנה[142] מבואר שנוהגים דיני אבלות מסוימים החל מראש חודש אב, המחמירים והולכים בהדרגה בשבוע שחל בו תשעה באב, ביום שלפני תשעה באב, ובתשעה באב עצמו. בהלכה המאוחרת יותר נוספו מנהגי אבלות החל משבעה עשר בתמוז, ושלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב מכונים בין המצרים.[143]

מנהגי אבלות

כמו כן, נוספו תקנות לציון האבלות על חורבן המקדש, מלבד הצומות. תקנות אלו והשיקולים שעמדו ברקען מופיעות בתלמוד[144]:

כשחרב הבית בשניה (=בפעם השנייה, חורבן בית שני), רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן רבי יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות!... מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר - אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי - אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה. אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט.[145] עושה אדם כל צורכי סעודה, ומשייר דבר מועט. עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט.

חתן יהודי שובר כוס ברגלו, לזכר החורבן.

זהו מקור המנהג בימינו לשבור את הכוס בשעת החופה, תוך אמירת הפסוק[146]: ”אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.” יש שאף נוהגים להניח מעט אפר על ראש החתן.[147]

מלבד אלה, קובעת ההלכה חובה על הרואה את מקום המקדש בחורבנו לקרוע את בגדו.[148]

הנצחת מנהגי המקדש

לאחר חורבן הבית השני נקבעו תקנות מיוחדות כזכר למקדש: נטילת לולב בחג הסוכות נוהגת מן התורה שבעה ימים רק במקדש, ואילו מחוצה לו הרי היא נוהגת יום אחד בלבד. לאחר החורבן קבע רבן יוחנן בן זכאי שלולב ניטל שבעה ימים בכל מקום, "זכר למקדש".[149] כמו כן חיבוט ערבה בהושענא רבה נועדה להזכיר את נטילת הערבה במקדש.[150] בליל הסדר אוכלים את המצה והמרור יחד ("כורך") זכר למקדש, כמנהגו של הלל הזקן שהיה כורך את קרבן הפסח עם מצה ומרור.[151]

הציפיה להקמת בית המקדש השלישי

ערכים מורחבים – בית המקדש השלישי, חידוש עבודת הקרבנות, בית המקדש של יוליאנוס

נבואות גאולה

המושג "בית המקדש השלישי" אינו מופיע במקרא. עם זאת, נבואות רבות בתנ"ך מתייחסות אל הגאולה השלמה, קיבוץ הגלויות ו"אחרית הימים" כמערכת שבית המקדש נמצא במרכזה. כך, למשל, נבואת ישעיהו[152]:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹקֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

נבואות אלה, שנאמרו בימי בית המקדש הראשון ותקופת גלות בבל, עד תחילת ימי הבית השני, לא התממשו בימי בית שני. בדברי חז"ל מופיע ויכוח בשאלה, האם בית שני מראשיתו לא היה ראוי למימוש נבואות אלו, או שהיה בו פוטנציאל שלא התממש, בהיעדר שיתוף פעולה מספיק של עם ישראל.[153] מכל מקום, לאחר חורבן בית שני נתפרשו נבואות אלו כמכוונות לבית מקדש חדש שייבנה.[154]

תיאור מפורט של בית מקדש עתידי, גדול ממדים, מופיע בספר יחזקאל (פרקים מ'-מ"ג). התיאור אינו ברור, בשל שימוש במונחים אדריכליים שמשמעותם עמומה (כגון "אתיקים"), והמפרשים חלוקים בכמה שאלות יסודיות בהבנתו. כותב על כך הרמב"ם[155]: "בנין העתיד להבנות, אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל - אינו מפורש ומבואר".[156]

משמעות הלכתית

חייל יהודי שומר על גשר המוגרבים, דרכו יכולים יהודים להיכנס להר הבית.

מלבד הציפיה להתגשמות נבואות התנ"ך, נשען הרצון להקים את הבית השלישי גם על החובה ההלכתית. הקמת בית מקדש היא מצוות עשה, הנמנית כאחת מתרי"ג המצוות שבתורה[157], על פי הכתוב בתורה[158]: "ועשו לי מקדש". ככזו, הרי היא מחויבת בכל זמן בו ניתן לקיימה[159].

מעבר לכך, הקמת המקדש וחידוש עבודתו קשורים לסדרה של מצוות, כגון הקרבת הקרבנות, עליה לרגל, ועוד.[160] הקמת בית המקדש עומדת כנושא מרכזי בסידור התפילה, הן בסדרי התפילה שקבעו חז"ל לאחר חורבן הבית השני, והן בפיוטים שהתחברו במשך הדורות.

במשך הדורות נעשו מספר ניסיונות להקמת בית המקדש השלישי, או למצער לחדש את עבודת הקרבנות, החל מן התקופה הרומית והביזנטית ועד העת החדשה, ורובם כשלו. הרב צבי הירש קלישר (1795-1874), ממבשרי הציונות המדינית, כתב ספר בשם "דרישת ציון", ובו הטיף לחידוש עבודת המקדש, ובירר את השאלות ההלכתיות הכרוכות בכך. כתביו שימשו כר פורה להתפתחות הדיון ההלכתי בסוגיית חידוש הקרבנות, וחוללו סוגה שלמה בספרות הרבנית העוסקת בנושא זה.

בית המקדש בחזון הציוני

בית המקדש היה חלק גם מחזונם המדיני של אישים בציונות החילונית. כך בתיאורו של הרצל[161] את מדינת היהודים:

בית המקדש הוקם מחדש כי הגיע הזמן לכך. הוא נבנה כבימים עברו, מאבני גזית שנחצבו במחצבות המקומיות והתקשו באוויר הצח. שוב עמדו העמודים, היצוקים נחושת, לפני קודש הקודשים של ישראל. העמוד השמאלי נקרא בועז והימני נקרא יכין. בחצר הקדמית עמדו מזבח אדיר עשוי נחושת וכיור המים הרחב המכונה 'ים-הנחושת', כמו בימים הרחוקים ההם, כששלמה המלך משל בארץ.

כל זאת, לתפיסתו, לצד "היכל השלום" בירושלים, המשותף לבני כל העמים. חזונו האוטופי לא תורגם לכדי פעולה כלשהי של התנועה הציונית בכיוון זה.

בעקבות כיבוש הר הבית במלחמת ששת הימים, החלו להתארגן תנועות קטנות להקמת בית מקדש, שהמפורסמות שבהן הן תנועת נאמני הר הבית, חוזרים להר ומכון המקדש. מכון המקדש שיחזר עשרות רבות מכלי המקדש במתכונתם ההלכתית, עשויים זהב כסף ונחושת, ובהם המנורה, השולחן, מזבח הזהב והכיור. לצד הכנת הכלים, עוסק המכון בחקר הלכות המקדש ובהסברה ברחבי הארץ והעולם. לפעילות זו השפעה ניכרת בעיקר בחוגי הציונות הדתית, ובהדרגה נושא המקדש תופס מקום בסדר היום החינוכי והציבורי. התארגנויות אלו מתקיימות בצילה של מחלוקת רעיונית והלכתית על היכולת להקים מקדש בימינו, והדעה הרווחת בין רבנים בישראל, בעיקר בציבור החרדי, שאין אפשרות להקים מקדש עד ביאת המשיח. אחד ממוקדי המחלוקת הוא סוגיית הכניסה להר הבית.

ההנחה הרווחת בעולם היא שהקמת בית המקדש תביא בהכרח להחרבתו של כיפת הסלע. במשך השנים אף קמו מספר התארגנויות מחתרתיות שביקשו לפוצץ את כיפת הסלע. בשל כך, הפך הר הבית לסלע מחלוקת מרכזי בסכסוך הישראלי-ערבי. התנועה האסלאמית בישראל מרבה לפעול למניעת בניין המקדש ואף לשלילת הקשר היהודי-היסטורי להר-הבית.[162] ביקורו של אריאל שרון בהר הבית (ספטמבר 2000) הוצג בתקשורת הפלסטינית כאחת העילות לפריצת האינתיפאדה השנייה, אף כי נטען כנגדה כי המהומות תוכננו מראש.[163][164][165][166]

על פי סקר של ynet בשיתוף עמותת גשר שנערך ביולי 2009 64% מהיהודים בישראל, ובתוכם אף חילונים רבים, מצדדים בבנין בית המקדש[167].

מחקר ארכאולוגי של בית המקדש

חדר מגורים של משפחה אמידה מתקופת בית שני בפרוור ההרודיאני.

חפירה ארכאולוגית מסודרת לא נערכה בהר מעולם וזאת בגלל התנגדותו של הווקף המוסלמי. מאידך הווקף עצמו חופר בהר ומשליך אלפי טונות של שפוכת בעלת ערך ארכאולוגי לעמק צורים - משמיד עדויות בעלות ערך יהודי, לאומי והיסטורי ובונה ללא כל פיקוח ארכאולוגי של המאסדר - רשות העתיקות.[168] לפיכך, המקורות הארכאולוגיים בנושא המקדש הם הממצאים הגלויים בשטח הר הבית וממצאים שנמצאו בחפירות למרגלותיו, בעיקר בשטחים הפתוחים שלדרומו בעופל, ממערבו במנהרות הכותל וברובע היהודי.

מחקר ארכאולוגי של ההר נעשה לראשונה בשנת 1865, על ידי שליחי הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל, ובראשם צ'ארלס וילסון, וכעבור שנתיים על ידי משלחת נוספת בראשות צ'ארלס וורן. החוקרים עסקו בעיקר במיפוי ההר ובדיקת בורות המים שבו ובעיקר בדיקת הפנים החיצוניות של חומות הר הבית באמצעות חפירת פירים ומנהרות בעפר שסביב הר הבית. רק לאחר מלחמת ששת הימים החלו חפירות ארכאולוגיות מסודרות למרגלות הר הבית, בניהולם של בנימין מזר ומאיר בן דב. החפירות שפכו אור, כצפוי, בעיקר על חומות הר הבית, על דרכי הגישה אל תוך הר הבית, על האזורים הציבוריים סביב הר הבית (רחובות, רחבות, גרמי מדרגות מונומנטליים) ולא על המקדש עצמו.

בחפירות ארכאולוגיות באזור הר הבית לא התגלו ממצאים מבית המקדש הראשון או מבית המקדש השני. מתקופת בית המקדש השני נמצאו כתלים ושערים סביב הר הבית ומספר ממצאים המיוחסים להר, ביניהם הכתובת שעל הסורג והכתובת "לבית התקיעה" (ראו להלן), אבל לא ממצאים מתוך בית המקדש עצמו. קשה להסיק מהיעדר הממצאים מסקנות חד משמעיות, מפני שחלקים נרחבים בהר הבית לא נחפרו, וכן לא ברור היכן הוא מקום המקדש המדויק.

לפי הארכאולוג מיכאל אבי יונה,[169] קרוב לוודאי שגם אם יתבצעו חפירות בהר הבית לא תעלה החפירה דברים חשובים, משום שהסלע הטבעי בהר הבית קרוב מאד לפני הקרקע, ומשום שהשטח עבר תמורות מרובות מאז החורבן, וכתוצאה מכך - לא נשארו כמעט שרידים.

מחקר של בית המקדש הראשון

הכתובת לבית התקיעה להכ[ריז] שנמצאה בחפירות של בנימין מזר ומאיר בן דב בצידו הדרומי של הר הבית. הערכה היא שהכתובת היא מתקופת בית המקדש השני

בחפירות הכותל הדרומי, הרובע היהודי ועיר דוד נמצאו כלים ומבנים מתקופת בית המקדש הראשון, אך ללא זיקה מובהקת למקדש. בשנת 1999 ערך הווקף המוסלמי חפירה רחבת שטח באזור הדרומי-מזרחי של הר הבית והוציא משם אלפים אחדים של מ"ק עפר ושפך אותם לנחל קדרון. עפר זה מסונן בשנים האחרונות[דרושה הבהרה] על ידי ד"ר גבי ברקאי וצחי צוויג. בעת תהליך הסינון נתגלו ממצאים רבים שיכולים להתפרש כעדות עקיפה לקיומו של מקדש זה, ביניהם בולה עם הכתוב [גא]ליהו [בן] אמר, ממשפחת כהנים שאחד מבניה מוזכר בספר ירמיהו כ"פקיד נגיד בבית ה'", וכן ראש חץ סקיתו-איראני, שהיה בשימוש צבאות נבוכדנצר. ממצא נוסף המתקשר בעקיפין למקדש הוא רגמים, תילים במערב ירושלים שמתוארכים למאה השביעית-שמינית לפנה"ס, המכסים שרידי מזבחות. ייתכן שֶתילים אלו נערמו בימי המלך יאשיהו, כדי לרכז את הקרבת הקרבנות בבית המקדש, כמתואר בספר מלכים.[170] כמו כן, בפברואר 2010 נמצא מדרום להר הבית קטע ארוך מחומה המתוארכת למאה ה-10 לפנה"ס[171] בהתאם לתיאור המקראי על חומה שבנה שלמה כהמשך לבניית בית המקדש.[172]

למרות העדר ממצאים ארכאולוגיים מובהקים מבית ראשון, מניחים רוב החוקרים שגם מהארכאולוגיה ניתן להניח בחיוב את דבר קיומו על פי המקרא, כפי שהדבר משתקף, למשל, במאמרו משנת 2000 של אביגדור הורוביץ מקדש שלמה.[173] בשנת 2011 נמצאו בחורבת קיאפה כלי פולחן ובהם דגם מוקטן ומפורט של מבנה בית מקדש חצוב באבן שתוארך לראשית המאה ה-10 לפנה"ס, תקופת ממלכת ישראל המאוחדת. דגם המקדש כולל מאפיינים ארכיטקטוניים שזוהו על ידי הארכאולוג יוסף גרפינקל כתואמים את תיאור מקדש שלמה בספר מלכים.[174],[175]

בשנות ה-90 של המאה ה-20 קמה אסכולה במחקר המפקפקת בכך שיש ראיות ארכיאולוגיות בבנייתו של הבית הראשון על ידי שלמה, וזאת בהקשר לוויכוח נרחב על תקופת דוד המלך ושלמה המלך בכללותה.[176] מלבד העובדה שמקום המקדש עצמו טרם נחפר, קיימת סיבה אפשרית נוספת להיעדר ממצאים ממנו: הבנייה המשמעותית בתקופת הבית השני נעשתה, בדרך כלל, בשאיפה להניח את תשתיות הבניינים על הסלע הטבעי, תוך סילוק השרידים הקדומים. זוהי אחת הסיבות לאיתנותם של כתלי הר הבית (בנוסף לגודלן ולמשקלן הרב של אבני הבניין).[177]

ממצאים מתקופת בית שני

ממצאים בהר הבית מבית המקדש

מדרגות שהובילו לשערי חולדה, נחשפו בחפירות אריכאולוגיות

הר הבית נכון לשנת 2014 מוקף כתלים מארבעה כיוונים: מזרח דרום צפון ומערב. הכתלים מתוארכים לימי הורדוס, ובחלקם (בעיקר בכותל המזרחי, מה"תפר" בחומה וצפונה) אף לתקופה החשמונאית. בניית הכתלים נעשתה בשיטת "בנייה יבשה", ללא טיט המחבר ביניהם. הכתלים נועדו לתמוך במילוי עפר שיישר את מפלס הר הבית. עובי הכתלים מוערך בכחמישה מטרים, עובי מספיק כדי לעמוד בעומס הנדרש למילוי עפר, אבל לא כל השטח שאותו הקיפו היה ממולא עפר. נבנו בו קמרונות זה על גבי זה (עד שלוש קומות בסמוך לכתלים), ומעליהם נשפך העפר. מטרת הקמרונות לא הייתה רק להקל מן הלחץ על הכתלים, אלא גם משיקול הלכתי: "הר הבית והעזרות תחתיהן חלול, מפני קבר התהום".[178] כדי למנוע חשש שקיים קבר המטמא את כל מי שמעליו, נעשו קמרונות שמשמשים כ"אהל" ה"כולא" את הטומאה.[179] בנוסף היו להם גם שימושים כמחסנים.

בכותל הדרומי נמצאים שערי חולדה. נראים שם שתי מערכות שערים: המזרחי - "השער המשולש" ובו שלוש קשתות. זוהי בניה מוסלמית מאוחרת, ורק המפתן נשמר, ברוחבו המקורי כפי שהיה בימי הבית השני, וכן אחת מאבני המזוזה המערבית. המערבי - "השער הכפול", ובו כיום שתי קשתות, שבחלקן הפנימי הן מקוריות מתקופת הבית השני, ואילו בחלקן החיצוני הן מן התקופה המוסלמית הקדומה.[180]

בחפירות של מזר ובן דב נחשפו גרמי מדרגות שהובילו אל שערי חולדה. המדרגות בנויות באורך משתנה, 30 ס"מ ו-90 ס"מ לסרוגין. אחת ההשערות היא שהדבר נועד להאט את קצב העלייה, ולמנוע ריצה באופן בלתי מכובד.[181]

מתחת למסגד אל אקצא שבדרום ההר קיימות עדיין המנהרות שהובילו משערי חולדה אל רחבת הר הבית. המנהרות עשויות כשורה של כיפות אבן מעוטרות להפליא. העיטורים הם דגמים גאומטריים עדינים וצורות מעולם הצומח, בעיקר גפנים ואשכולות ענבים, בהתאם להלכה השוללת תבליטי דמויות אדם ובעלי חיים.[182]

עוד נמצאו שם "מסיבות", מנהרות חצובות בגובה קומת אדם שהובילו ממתחם הר הבית החוצה, ובקירותיהן נחצבו גומחות קטנות. משערים שזוהי ה"מסיבה" המוזכרת במשנה,[183] שנועדה ליציאתם של כהנים שנטמאו במקדש, והגומחות שימשו להנחת נרות, כמוזכר במשנה שם.

קשת רובינסון
קשת וילסון

בכותל המערבי (אשר בחלקו משמש היום לתפילה ובחלקו הנוסף באורך של כ-70 מטר משתייך לגן הארכאולוגי) נמצאו ארבעה שערים, בהתאם לתיאורו של יוסף בן מתתיהו: בקצהו הדרומי של הכותל המערבי התגלתה קשת רובינסון, אשר נשאה גרם מדרגות מונומנטלי העולה להר הבית, והובילה את עולי הרגל אל ההר. מתחתיה עבר הרחוב המרכזי אשר חצה את העיר בציר צפון-דרום ומשמש היום לרחבת הכותל המערבי. מעל רחוב החנויות שמשמש לרחבת הכותל המערבי. מצפון לו שער ברקלי, המצוי ברחבת התפילה המיועדת לנשים ומוסתר ברובו על ידי בנייה מאוחרת. משערים[184] שזהו שער קיפונוס המוזכר במשנה,[185] ומידותיו מתאימות לנאמר בה על רוחב השער. צפונה משם קשת וילסון (ה"מנהרה" ברחבת התפילה של הגברים). הקשת מתוארכת להתקופה הצלבנית, אבל חלק מנדבכיה עתיקים יותר, ומשויכים לתקופת הבית השני. משערים שהיא הייתה חלק משרשרת קשתות, שעליהן היה גשר מהר הבית אל העיר העליונה, היא הרובע היהודי של היום. כארבעים מטר צפונה יותר נמצא שער וורן, שמזוזותיו הן מזמן בית שני. השער נמצא במנהרות הכותל, וגם הוא טרם נחשף במלואו.

ממצא מיוחד מן הפינה הדרום מערבית של ההר הוא אבן ועליה הכתובת "לבית התקיעה להב (דיל)", במשמעות של להבדיל בין קודש לחול, הממצא התגלה במקום בו עמד כהן והכריז על כניסת ויציאת השבת. (פירוש אחר לסיפא של הכתובת היא: "לבית התקיעה להכ (ריז)"). מדובר בשריד ממגדל שמתואר בכתבי יוסף בן מתתיהו (מלחמת היהודים ד,ט,יב), ששימש לתקיעת חצוצרה להכרזה על כניסת השבת ויציאתה.[186]

בכותל המזרחי קיים שער הרחמים, שמקורו בתקופה הביזנטית והערבית הקדומה. בסמוך לו מצפונו ניתן לזהות בחומה חלק ממשקוף מימי הבית השני, ומשערים שזהו שער שושן המוזכר במשנה. רובו של השער נמצא בעומק האדמה, משקופו הגלוי הוסתר בקברים וטרם נחפר, לכן קשה לקבוע מסמרות על גודלו ושימושו.

כמו כן מצויים בכותל המזרחי שרידי קשת נוספת הבולטים מן הכותל המזרחי החוצה, סמוך לפינה הדרומית מזרחית של הר הבית, בסמוך ל"תפר" בחומה.

הכתובת בסורג

תגלית חשובה שנלקחה מההר היא "הכתובת בסורג". זוהי כתובת ביוונית החרותה על אבן, האוסרת על נכרים להיכנס למתחם המקודש, ומאיימת בעונש מוות על כך. על פי תיאורו של יוסף בן מתתיהו[187], כתובת זו עמדה בסורג המקיף את חצר המקדש, ובהתאם להלכה[188] האוסרת על גויים להיכנס אל מעבר לסורג. שתי כתובות כאלו נמצאו בירושלים, אחת מצויה נכון לשנת 2014 במוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול, והשנייה, שרק חלק ממנה נמצא, במוזיאון רוקפלר.

ממצאים מחוץ להר הבית

מלבד הממצאים בהר וסביבתו, קיימים באזור הר הבית ממצאים בעלי זיקה מובהקת למקדש. בעופל נמצאו מקוואות טהרה מימי הבית השני, ששימשו את עולי הרגל הנכנסים למקדש, כל כניסה להר הבית חייבה את הנכנס להיות טהור, הטהרה הושגה רק על ידי טבילה במקווה טהרה. בחפירות הרובע ההרודיאני נמצאו מקוואות פרטיים בכל בית מגורים[דרוש מקור], ומשערים שהייתה זו שכונת כהנים, שהקפידו על טהרתם. גם כלי האבן הרבים שנמצאו במקום משקפים את ההקפדה על הלכות הטהרה, שכן כלים אלו אינם מקבלים טומאה.

בהר הצופים נמצאה גלוסקמה מימי הבית השני, ובה כתובת ניקנור, כתובת ביוונית אודות "ניקנור איש אלכסנדריה שעשה את הדלתות". הארכאולוג שארל קלרמון-גנו קישר את הגלוסקמה למסופר בתלמוד[189] אודות ניקנור שהביא מאלכסנדריה את דלתות הנחושת לשער הכניסה הראשי לעזרה, שנקרא על שמו: "שער ניקנור".[190]

אלמנט מפורסם יותר שקשור למקדש הוא שער טיטוס ברומא. השער נבנה שנים ספורות לאחר חורבן בית המקדש השני, לאות ניצחונה של רומא. בשער חקוק תבליט שיירת השבויים מיהודה, הנושאים כמה מכלי המקדש: מנורת הזהב, מזבח הזהב, מחתות, ועוד.

בדצמבר 2011 התגלה בחפירות רשות העתיקות בעיר דוד ממצא מיוחד במינו, לגביו אמרו הארכאולוגים כי: "זו הפעם הראשונה שחפץ כזה או דומה לו מתגלה. הוא מהווה עדות ארכאולוגית ישירה לפעילות בהר הבית ולעבודת המקדש בימי הבית השני". הפריט הוא בקוטר 2 ס"מ ושימש כנראה כ"קבלה" במסירתם לשמירה בטהרה של חפצים או מזון במתחם הר הבית בתקופת הבית השני. הוא עשוי טין ונושא כתובת בת שתי שורות בארמית, בעליונה נרשם "דכא" ובתחתונה "ליה". פירוש המילה "דכא" הוא "טהור" בארמית. לפי פרשנות החוקרים, מתייחסת האות ל' למילה "יה" באופן שמשמעותו: מיועדת לאלוקי ישראל.[191]

בעקבות המקדשים

תרשים בית המקדש לפי אייזיק ניוטון

אישים וקבוצות באומות העולם שאבו השראה מבית המקדש.

  • הטמפלרים - מסדר אבירי היכל שלמה, מסדר צבאי נוצרי של אבירים-נזירים נוצריים שנוסד בשנת 1118, הושפעו רבות ממקדש שלמה (טמפל = מקדש), ואף קבעו את מקום מושבם ומעוזם בהר הבית.
  • הקפלה הסיסטינית, אחת הכנסיות המפורסמות בקריית הוותיקן, נבנתה בשנת 1477 על ידי האדריכל באצ'ו פונטלי, על פי המידות והפרופורציות של בית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך בירושלים, כפי שהן רשומות בתנ"ך. הקפלה היא באורך של 40.93 מטר, ברוחב של 13.41 מטר ובגובה של 20.70 מטר, ובנייתה נמשכה שלוש שנים.
  • המדען הידוע אייזק ניוטון (1643 - 1727) עסק בחקר מידותיהם של בתי המקדש, מתוך אמונה כי חוקי הטבע ו"האמת האלוקית" מוצפנים בתבנית בית המקדש ובפרופורציות שבין חלקיו השונים.[192]
  • תנועת הבונים החופשיים ינקה רעיונות שונים מתבנית המקדשים היהודיים, ובמיוחד עשו שימוש בעמודי המקדש הקרויים "יכין ובועז".

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
פורטל יהדות

לקריאה נוספת

  • Sir Isaac Newton, The chronology of Ancient Kindoms Amended
  • London, 1728 - printed by Histories and Misteries of Man LTD, 1988, U.S.A

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: בֵּית הַמִּקְדָּשׁ
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: בהמ"ק
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: ביהמק"ש
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: בית המקדש ועבודת המקדש
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בית המקדש
וידאו ותמונות

הערות שוליים

  1. ^ ספר שמואל א', פרק ד'
  2. ^ תוספתא מסכת חגיגה פרק ב הלכה ט; תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ח עמוד ב'.; משנה, מסכת פאה, פרק ב', משנה ו'
  3. ^ ספר ישעיהו, פרק ב', פסוק ב'.; ספר ישעיהו, פרק נ"ו, פסוק ז'; ספר ישעיהו, פרק ס', פסוק ז'; ספר יחזקאל, פרק ל"ז, פסוקים כ"ה-כ"ח; ספר זכריה, פרק י"ד, פסוק ט"ז
  4. ^ ראו 'תורה שלמה' לפרשת תרומה, אות פ"ו*
  5. ^ ספר מלכים א', פרק ח', פסוק כ"ז.
  6. ^ ספר שמות, פרק כ"ה, פסוק כ"ב. ראו גם ספר שמות, פרק ל"ג, פסוק ז' וברש"י.
  7. ^ ספר שמות, פרק מ'.
  8. ^ ספר שמות, פרק כ"ו.
  9. ^ ספר שמות, פרק כ"ו, פסוק ל"ג. ורש"י שם
  10. ^ ספר שמות, פרק כ"ז.
  11. ^ משנה, מסכת זבחים, פרק י"ד, משנה ו'.
  12. ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוקים ה'-כ"א, ספר דברים, פרק י"ד, פסוקים כ"ג-כ"ה ועוד
  13. ^ תלמוד בבלי מסכת זבחים דף קיח עמ' ב.
  14. ^ ספר יהושע, פרק י"ח, פסוק א'.
  15. ^ ספר מלכים א', פרק ו', פסוק א'.
  16. ^ תלמוד בבלי מסכת זבחים דף קיח עמ' ב.
  17. ^ ספר שמואל א', פרק ד'.
  18. ^ פירוט המקומות: ספר שמואל א', פרק ו', פסוק י"ד, ספר שמואל א', פרק ז', פסוק א', ספר שמואל ב', פרק ו'.
  19. ^ נוב - ספר שמואל א', פרק כ"א. גבעון - ספר מלכים א', פרק ג', פסוק ד'
  20. ^ ספר מלכים א', פרק ח', פסוק א'.
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט' עמוד א'.
  22. ^ ספר שמואל א פרק ב פסוקים יג-טז; כב.
  23. ^ ספר שמואל ב', פרק ו' ופרק ז'
  24. ^ ספר דברי הימים א', פרק כ"א, פסוק י"ח
  25. ^ ספר דברי הימים א', פרק כ"ב, פסוק א'
  26. ^ ספר בראשית, פרק כ"ב, פסוק ב'. לאחר העקידה (פסוק י"ד) כינה אברהם את שם המקום "ה' יראה", בהתאמה ל"יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר", ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק ט"ז.
  27. ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות בית הבחירה, פרק ב הלכה ב
  28. ^ ספר שמואל ב', פרק ז', פסוק ה', ספר מלכים א', פרק ה', פסוק י"ז "אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכל לבנות בית לשם ה' א-להיו מפני המלחמה אשר סבבהו", ספר דברי הימים א', פרק כ"ב, פסוק ח': "כי דמים רבים שפכת",  ובפסיקתא רבתי ( פי' ב) מבואר שלא נחשב לו לעון הדמים הרבים ששפך, והסיבה שלא על ידו נבנה בית המקדש, א. שאם דוד המלך יבנה לא יחרב, ושיחטאו עם ישראל רוצה הקב"ה להפיג חמתו בבניין הבית, ולא בישראל, ב. לפי שלא עלה על דעתו לבנות את בית המקדש רק אחר שבנה בית לעצמו, בשונה משלמה המלך.
  29. ^ ספר דברי הימים א', פרק כ"ב-פרק כ"ט
  30. ^ מדרש ילקוט שמעוני פרשת שופטים רמז תתקי.
  31. ^ ספר דברים פרק יב פסוק ה.
  32. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ג', פסוק א'
  33. ^ ספר מלכים א', פרק ו', פסוקים ל"ז-ל"ח
  34. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ב ופרק כ"ב
  35. ^ ספר מלכים א', פרק י"ב, פסוקים כ"ו-כ"ז
  36. ^ ספר מלכים א', פרק כ"ב, פסוק מ"ד, ועוד רבים
  37. ^ ספר ויקרא, פרק י"ז, ספר דברים, פרק י"ב
  38. ^ ולא כמקובל במחקר האקדמי ההיסטורי, ב-586 לפנה"ס
  39. ^ תלמוד בבלי מסכת יומא דף ט עמוד ב
  40. ^ המלבי"ם דברי הימים א פרק ג, פסוק יט הביא את המחלוקת: הרד"ק סובר שזרובבל היה בנו של פדיה, נכדו של שאלתיאל ונינו של יהויכין. הראב"ע סובר שהיה בנו של פדיה ונכדו של יהויכין. ושאלתיאל היה אחיו של פדיה ומת ללא בנים וייבם פדיה את אשתו ונולד מכך זרובבל. לכן ייוחס לדודו.
  41. ^ ראו גם ספר חגי, פרק ב', פסוק ג'.
  42. ^ ראו מידות פרק ב משנה ה, פרק ג משנה א, ופרק ד משניות א-ב.
  43. ^ תלמוד בבלי מסכת יומא דף נב, עמ' ב.
  44. ^ דברי הימים ב פרק ד, פסוקים ז-ח.
  45. ^ 45.0 45.1 משנה מסכת יומא פרק ה משנה ב
  46. ^ ספר חגי פרק ב, פסוק ט.
  47. ^ 47.0 47.1 תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ד עמוד א. תיאור מקביל אצל יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים עם הרומאים, ספר א פרק כא,א.
  48. ^ תלמוד בבלי עבודה זרה דף ט עמוד א, ערכין יב ע"ב. (וכן דניאל נתנבא שבית המקדש השני יעמוד 420 שנה - דניאל ט' כה-כו). ההבדל נעוץ בעיקר בחישוב שונה של תקופת שלטון הפרסים בראשית ימי הבית השני: כמאתים שנה, לתיארוך המחקרי, לעומת כארבעים שנה בלבד לשיטת חז"ל.
  49. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט עמוד ב
  50. ^ ראה: המקדש שעל האי: יהודי יב ומקדשם, חגי משגב
  51. ^ משנה מסכת מנחות פרק יג משנה ט, על פי מלכים ב', כ"ג, ט'.
  52. ^ מקבים-א א,נד
  53. ^ מקבים א פרק ד. משנה מסכת מידות פרק א משנה ו.
  54. ^ מסכת מנחות דף כח עמוד ב
  55. ^ מסכת שבת דף כה עמוד ב. להרחבה בעניין זה, אודות המקורות ההיסטוריים וההיבטים ההלכתיים והטכניים של ההדלקה, ראו בסידור המקדש, מאת הרב ישראל אריאל, פרקים כו-כח.
  56. ^ תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף יד, עמ' א-ב. מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה.
  57. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף נ"ד עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ה' עמוד ב'
  58. ^ ספר שמות, פרק כ"ה, פסוק כ"ב
  59. ^ במשכן - ספר שמות, פרק כ"ו, פסוק ל"א. בבית שני - תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ג' עמוד א'. בבית ראשון היה שילוב של קיר אבנים ופרוכת, ראו ספר דברי הימים ב', פרק ג', פסוק י"ד
  60. ^ משנה, מסכת כלים, פרק א', משנה ט'.
  61. ^ מידותיהם מפורטות במקרא, ספר שמות, פרק כ"ה. באגרת אריסטיאס אות נב-נח מתוארת ההקפדה בימי בית שני על שמירת המידות בדייקנות.
  62. ^ משנה, מסכת מנחות, פרק י"א, משנה ז'.
  63. ^ ספר מלכים א', פרק ו', פסוק ב'. בספר דברי הימים ב', פרק ג', פסוק ד' כתוב שגובה האולם היה מאה ועשרים אמה. הפרשנים שם חלוקים בדעותיהם: יש אומרים ששלושים האמה האמורות במלכים מתייחסות לקומה התחתונה בלבד, ויש אומרים שהאולם היה גבוה מן ההיכל.
  64. ^ ספר מלכים א', פרק ו', פסוק כ"א
  65. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ג', פסוק י"ד. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ד עמוד א.
  66. ^ לפי פשט הפסוקים (דברי הימים ב פרק ד, פסוק א; מלכים א פרק ח פסוק סד, ועוד) היה זה מזבח נחושת, כפי שהיה המזבח שבמשכן עשוי מנחושת. אמנם חז"ל (שם ועוד) מפרשים באופן עקבי שהכוונה למזבח אבנים שנבנה תחת מזבח הנחושת, כפי ציווי התורה (דברים פרק כז, פסוקים ה-ו).
  67. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ד', פסוק א'. לדעת התנא רבי יוסי (משנה מסכת מידות פרק ג משנה א) מידת עשרים האמה מתייחסת לגגו של המזבח, ובתוספת חלקיו התחתונים (יסוד המזבח והסובב) היה אורכו ורוחבו עשרים ושמונה אמה.
  68. ^ ספר מלכים א', פרק ו', פסוקים כ"ג-כ"ח
  69. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ד', פסוק ו', פסוק ח' ופסוק י"ד. במדרש ילקוט שמעוני מלכים רמז קפה מבואר, שריבוי הכלים מבטא את השפע הרוחני והחומרי בימי שלמה.
  70. ^ ספר מלכים א', פרק ז'
  71. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ל"ג עמוד א' תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ס"ב עמוד א' תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"א עמוד ב'
  72. ^ רש"י סוכה נ"א ב', רש"י מסכת זבחים דף לג עמוד א ד"ה הכל בכתב
  73. ^ ראו רש"י ורמב"ן שמות, כ"ה, ט'. רמב"ם הלכות בית הבחירה א,יא.
  74. ^ מסכת מידות פרק ב משנה א
  75. ^ מלחמות היהודים עם הרומאים, פרק כא,א: "הורדוס... הרחיב את החצר [סביב המקדש] פי שניים".
  76. ^ מסכת מידות פרק ד משנה ו
  77. ^ דעת חכמים במסכת יומא פרק ה משנה א. ולדעת ר' יוסי שם הייתה פרוכת אחת בלבד, כמו במשכן.
  78. ^ מסכת מידות פרק ה משנה א
  79. ^ תלמוד בבלי מסכת זבחים דף סב עמוד א
  80. ^ מסכת מידות פרק ג משנה א. על סיבת ההרחבה דיון בתלמוד הבבלי מסכת זבחים, דף סא עמוד ב.
  81. ^ ראו תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כו עמוד א: "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו".
  82. ^ מסכת מידות פרק ב משנה ה
  83. ^ משנה סוכה פרק ה משנה ב. תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מא עמוד א
  84. ^ מסכת כלים פרק א משנה ח
  85. ^ ספר שמות, פרק כ"ח, פסוק מ'
  86. ^ הבגדים מתוארים בפירוט במקרא, ספר שמות, פרק כ"ח, בספר קדמוניות היהודים ספר ג, ז, ב, ובאופן חלקי באגרת אריסטיאס אות פו, צו-צט.
  87. ^ תלמוד בבלי מסכת יומא דף ט עמ' א.
  88. ^ אגרת אריסטיאס צה
  89. ^ לסיכום תפקידי הלויים ראו ספר דברי הימים א', פרק כ"ג, פסוקים כ"ח-ל"ב
  90. ^ משנה זבחים ג,א
  91. ^ משנה שקלים פרק ה משנה א
  92. ^ הציווי על הקרבתו מופיע ספר במדבר, פרק כ', פסוקים ג'-ד'., ומתואר בספרי המקרא אודות הבית הראשון, בספר מלכים ב', פרק ט"ז, פסוק ט"ו, ספר דברי הימים א', פרק ט"ז, פסוק מ', וספר דברי הימים ב', פרק י"ב, פסוק ג', ספר דברי הימים ב', פרק י"ג, פסוק י"א, ספר דברי הימים ב', פרק ל"א, פסוק ג'. הקרבתו בבית שני מתוארת בספר עזרא, פרק ג', פסוק ג', קדמוניות היהודים ספר י,א, ובמשנה במסכת תמיד פרקים ג-ד.
  93. ^ ספר נחמיה, פרק י', פסוקים ל"ג-ל"ד. (ושם: "שלישית השקל", וראו דעת מקרא שם), קדמוניות ספר יד ז,ב וספר יח ט,א (ושם על הובלת מחצית השקל מן הגולה בשיירות מאובטחות), משנה, מסכת שקלים, פרק ג', משנה ד' ופרק ד משנה א.
  94. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק ב'.
  95. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק ז', משנה ג'.
  96. ^ משנה מסכת תמיד פרקים שלישי וששי. לדעת הרמב"ם הלכות תמידין ומוספין ג,י-ב הייתה הדלקה גם בבוקר.
  97. ^ משנה מסכת תמיד פרק ז משנה ב
  98. ^ משנה מסכת תענית פרק רביעי
  99. ^ משנה מסכת ערכין פרק ה משנה ו
  100. ^ בתקופה הפרסית - ספר עזרא, פרק ז', פסוקים ט'-י'. בתקופה היוונית - מקבים-א ז,לג. בתקופה הרומית - יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים עם הרומאים, ספר ב פרק י,ד. נוהג זה הופסק עם תחילת המרד הגדול, והדבר נתן את האות למרד (שם ספר ב פרק יז,ב, ולכך מתקשר גם סיפור קמצא ובר קמצא בתלמוד הבבלי מסכת גיטין דף נז עמוד א. אפשר שנוהג זה היה קיים גם בתקופות מסוימות בימי הבית הראשון, וזוהי "עולת המלך" המוזכרת בספר מלכים ב', פרק ט"ז, פסוק ט"ו, בימי המלך אחז.
  101. ^ מסכת תמיד פרק א משנה א. שמירה זו נועדה בעיקרה למטרות הלכתיות, לכבוד המקדש ולהרחקת טמאים. לשמירה במובן הצבאי, כפי שנתקיימה בבית שני בתקופה היוונית, ראו אגרת אריסטיאס אות ק-קד.
  102. ^ משנה מסכת ברכות פרק א משנה א, ועוד.
  103. ^ משנה פסחים פרק ששי משנה א
  104. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ד, פסוקים ה'-ט'
  105. ^ מסכת ראש השנה פרק ב משנה ה
  106. ^ משנה מסכת ראש השנה פרק א משנה ג
  107. ^ משנה מסכת ראש השנה פרק ד משנה ד
  108. ^ ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק ט"ז. ראו גם אגרת אריסטיאס אות פח: "כי הרבה רבבות מקנה מובאים בימי החגים", ושם תיאור מפורט על מערכת הניקוז שנדרשה במקדש עקב כך.
  109. ^ ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק י"ד
  110. ^ ספר ויקרא, פרק ט"ז ופרק כ"ג, במדבר פרקים כ"ח-כ"ט. הקרבתם מצוינת בקצרה בספר דברי הימים ב', פרק ב', פסוק ג', פרק ל"א, פסוק ג', ספר עזרא, פרק ג', פסוק ד', ובפירוט רב בקדמוניות היהודים ספר ג פרק י.
  111. ^ ספר ויקרא, פרק ט"ז
  112. ^ משנה יומא פרק א משנה ח, פרק ו משנה ב, פרק ז משנה ב.
  113. ^ משנה סוכה פרק ד משנה ט
  114. ^ תלמוד בבלי ראש השנה דף טז עמוד א
  115. ^ משנה סוכה פרק חמישי
  116. ^ תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נא עמוד ב
  117. ^ משנה מסכת סוכה פרק ד משנה ה
  118. ^ ספר דברים, פרק ל"א, פסוקים י'-י"ג. משנה מסכת סוטה פרק ז משנה ח
  119. ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות חגיגה, פרק ג הלכה ו
  120. ^ ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ו'
  121. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ל"ה, פסוק ז'. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סד עמוד ב. יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים עם הרומאים, ספר ו פרק ט,ג.
  122. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים ט'-ט"ז
  123. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים י"ז-כ"א
  124. ^ ספר במדבר, פרק כ"ח, פסוק כ"ו
  125. ^ משנה מסכת ביכורים פרק א משנה י
  126. ^ ספר מלכים א', פרק ח', פסוק כ"ז
  127. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ח' עמוד א'
  128. ^ מהר"ל, נצח ישראל, פרק כב
  129. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"א עמוד ב'
  130. ^ מהר"ל, נצח ישראל, פרק ד'
  131. ^ כב, ח
  132. ^ ספר ויקרא, פרק י"ז
  133. ^ ראו ספר מלכים ב', פרק י"ט, פסוק א', ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק ב', ספר יואל, פרק ב', פסוקים ט"ו-י"ז, ספר דברי הימים ב', פרק ט"ו, פסוק י', ספר דברי הימים ב', פרק כ', פסוק ב', ספר עזרא, פרק י', פסוק א'. משנה מסכת תענית פרק ב משנה ה.
  134. ^ ראו ספר שמואל א', פרק א', פסוק י"א תפילת חנה; יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים עם הרומאים, ספר א ג,ב; בבלי תענית כ,א: "נקדימון נכנס לבית המקדש כשהוא עצוב, נתעטף ועמד בתפילה...".
  135. ^ משנה מסכת תמיד פרק ה משנה א
  136. ^ ספר מלכים א', פרק ח', פסוקים ל"ג-מ"ג
  137. ^ ספר ישעיהו, פרק נ"ו, פסוק ז'
  138. ^ הלכות בית הבחירה א, א.
  139. ^ ספר זכריה, פרק ז', פסוקים ג'-ה', וספר זכריה, פרק ח', פסוק י"ט. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יח עמוד ב
  140. ^ בחורבן הראשון היה זה בתשעה בתמוז. ספר ירמיה, פרק נ"ב, פסוק ו'.
  141. ^ ספר ירמיהו, פרק מ"ג, פסוק ה'. רמב"ם הלכות תעניות ה,ב: "שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל הנשארה וסיבב להתם גלותן".
  142. ^ מסכת תענית פרק רביעי משנה ו-ז
  143. ^ טור אורח חיים סימן תקנא ובית יוסף שם.
  144. ^ בבלי מסכת בבא בתרא דף ס עמוד ב
  145. ^ מכאן מקור הדין בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקס סעיף א) להשאיר מול פתח הבית שטח של אמה מרובעת ללא סיוד, כזכר לחורבן.
  146. ^ ספר תהלים, פרק קל"ז, פסוקים ה'-ו'
  147. ^ תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ס עמוד ב
  148. ^ תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כו עמוד א
  149. ^ משנה סוכה פרק ג משנה יב
  150. ^ תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מד עמוד א
  151. ^ תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטו עמוד א
  152. ^ ספר ישעיהו, פרק ב', פסוקים ב'-ד'. מקורות נוספים, מני רבים: ספר ישעיה, פרק נ"ו, פסוק ז', ספר ישעיה, פרק ס', פסוק ז', ספר יחזקאל, פרק ל"ז, פסוקים כ"ה-כ"ח, ספר זכריה, פרק י"ד, פסוק ט"ז.
  153. ^ תלמוד בבלי יומא דף ט עמוד ב. ראו גם פירוש רש"י ליחזקאל מג,יא וספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, מאמר שני, אות כד.
  154. ^ בספר חגי, פרק ב', פסוק ט' נאמר: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". פסוק זה היה מושא לפולמוס יהודי-נוצרי, באשר משתמע ממנו שהבית השני ("הזה" - בימי חגי, ראשית ימי הבית השני) הוא ה"אחרון" ואין בלתו. התשובה המקובלת בפרשנים, ש"אחרון", ברוב הופעותיו במקרא, הוא: המאוחר יחסית, לאו דווקא המאוחר ביותר (דוגמאות: ספר דברים, פרק כ"ט, פסוק כ"א: "ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם". ספר בראשית, פרק ל"ג, פסוק ב'. ספר שמות, פרק ד', פסוקים ח'-ט'). ראו שו"ת הרשב"א ח"ד סימן קפז; הסבר אחר באברבנאל, ספר משמיע ישועה, פרק יג.
  155. ^ משנה תורה, הלכות בית הבחירה, א,ד
  156. ^ ראו סיכום בעיות הפרשנות והתויית דרכים לפתרונן ב'דעת מקרא' ליחזקאל, עמ' שיז-שכד.
  157. ^ ספר המצוות לרמב"ם, מצות עשה כ. ספר החינוך, מצווה צה. הלכות בית הבחירה פרק א הלכה א.
  158. ^ ספר שמות, פרק כ"ה, פסוק ח'
  159. ^ הקדמת ספר המצוות לרמב"ם, השורש השלישי
  160. ^ ראה פירוט במניין המצוות במשנה תורה לרמב"ם, בפתיחה לספרי 'עבודה' 'קרבנות' 'טהרה', ובמידה ידועה גם בספר 'זרעים'.
  161. ^ אלטנוילנד, 1902. בתרגומה של מרים קראוס, הוצאת בבל, 1997, עמ' 267
  162. ^ אחיה ראב"ד, השייח סלאח: נתניהו רוצה להקים את בית המקדש, 17.06.09, אתר ynet.
    ד"ר יוחאי סלע, ראאד סלאח והאסלאם הפאשיסטי, אתר מגזין המזרח-התיכון
  163. ^ מתוך דברי עימאד אל פלוג'י, שר פלסטיני: "מי שחושב שהאינתיפאדה פרצה בגלל ביקורו הנתעב של שרון במסגד אל-אקצה טועה... האינתיפאדה תוכננה מראש". ד"ר קנת לוין, אהוד ברק והתמוטטות פנטזיית אוסלו, News1. שר ברש"פ: האינתיפאדה תוכננה כששב ערפאת מקמפ-דיוויד באתר המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון.
  164. ^ Pa Minister: Intifada Was Planned From The Day Arafat Returned From Camp David, UJC
  165. ^ עדות נוספת לאחריות הישירה של ערפאת לפרוץ האינתיפאדה השנייה ב"בלוג הפורום האסטרטגי" באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
  166. ^ סרטונים סוהא ערפאת מודה: בעלי תיכנן את אינתיפאדת אל-אקצא, באתר של "רשת 13", 28 בדצמבר 2012 (במקור, מאתר "nana10")
  167. ^ סקר: 64% מהישראלים רוצים בית מקדש, באתר ynet,‏ 29 ביולי 2009
  168. ^ אתר ההרס הארכאולוגי בהר הבית
  169. ^ במאמרו "בית המקדש השני", אריאל 64–65 (טבת תשמ"ט), עמוד 167.
  170. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, וראו במאמר: למהות הרגמים במערב ירושלים מאת יהודה אליצור.
  171. ^ עוזי ברוך, נחשפה חומת ירושלים מימי הממלכה המאוחדת, באתר ערוץ 7, 22 בפברואר 2010,
  172. ^ ספר מלכים א', פרק ג', פסוק א'
  173. ^ אביגדור הורוביץ, מקדש שלמה, "ירושלים, התקופות הקדומות, הוצאת יד בן צבי, 2000, בעריכת עמיחי מזר ושלמה אחיטוב
  174. ^ אסף שטול-טראורינג, כלי הפולחן שעשויים לחשוף פרטים על ממלכת דוד, באתר הארץ, 9 במאי 2012
  175. ^ אתר למנויים בלבד ניר חסון, דגם של בית המקדש מימי בית ראשון יוצג לראשונה לציבור, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2016
  176. ^ לפירוט השיקולים לכאן ולכאן מן ההיבט הארכאולוגי ראו "האם נפרדו דרכי הארכאולוגיה מן התנ"ך?".
  177. ^ מאיר בן דב, חפירות הר הבית, הוצאת כתר 1982, עמ' 42, 64
  178. ^ משנה, מסכת פרה, פרק ג משנה ג
  179. ^ בן דב, עמ' 91
  180. ^ בן דב, עמ' 140
  181. ^ בן דב, עמ' 113
  182. ^ בן דב, עמ' 137
  183. ^ מסכת תמיד פרק א משנה א
  184. ^ בן דב, עמ' 143
  185. ^ מסכת מידות פרק א משנה ג
  186. ^ הכרזה זו מוזכרת גם במשנה מסכת סוכה פרק ה משנה ה.
  187. ^ מלחמת היהודים ה,ה,ב; שם ו,ב,ד.
  188. ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה ח
  189. ^ בבלי מסכת יומא דף לח עמוד א
  190. ^ משנה מסכת שקלים פרק ו משנה ג, מידות פרק א משנה ד ופרק ב משנה ג.
  191. ^ יוסי זילברמן, פריט נדיר מבית המקדש השני התגלה בירושלים, חדשות 2, 25 בדצמבר 2011.
  192. ^ הנושא נחקר על ידי ד"ר עיבל לשם-רמתי, בספרה: אייזק ניוטון ובית המקדש. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2953224,00.html


בתי מקדש בהיסטוריה היהודית
משכנות משכן משה • משכן גלגל • משכן שילה • משכן נוב • משכן גבעון • הבמות
בתי מקדש בית המקדש הראשון • בית המקדש השני - מקדש הורדוס • בית המקדש השלישי
מקדשים חיצוניים מקדשי ממלכת ישראל: תל דן ובית אל • מקדש חוניו • מקדש יב
אחרים מצוות בניין בית המקדש • מבנה בית המקדש • בית המקדש של יוליאנוס
חלקי בית המקדש השני
     

צפון
לשכת העצים
לשכת הנזירים
לשכת השמנים
לשכת המצורעים
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
י
     
מקרא

1. לשכת הפרווה 2. בית החליפות 3. לשכת פרהדרין 4. בין האולם ולמזבח 5. תאים 6. מסיבה 7. אחורי בית הכפורת

שערי המקדש

א. שער עזרת נשים ב. שער העליון ג. שער הדלק ד. שער הבכורות ה. שער המים ו. שער יכניה/הניצוץ

ז. שער הקרבן ח. שער הנשים ט. שער השיר/המוקד י. שער בלי שם

24 משמרות כהונה שהיו בבית המקדש
משמרת יהויריב • משמרת ידעיה • משמרת חרם • משמרת שערים • משמרת מלכיה • משמרת מימן • משמרת הקוץ • משמרת אביה • משמרת ישוע • משמרת שכניהו • משמרת אלישיב • משמרת יקים • משמרת חפה • משמרת ישבאב • משמרת בילגה • משמרת אמר • משמרת חזיר • משמרת הפצץ • משמרת פתחיה • משמרת יחזקאל • משמרת יכין • משמרת גמול • משמרת דליהו • משמרת מעזיהו


ערך מומלץ
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=בית_המקדש&oldid=2561142"