שמונה עשרה שנים לאחר הכרזת כורש, עם ישראל נמצא במצב קשה: בית המקדש אינו בנוי, העמים השכנים מתנכלים בדרכים שונות והמצב הכלכלי רע. התלהבותו של העם בראשית ימי שיבת ציון, הניכרת בספר עזרא, פגה ופינתה את מקומה לדאגות שונות: ”זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט, אָכוֹל וְאֵין לְשָׂבְעָה, שָׁתוֹ וְאֵין לְשָׁכְרָה, לָבוֹשׁ וְאֵין לְחֹם לוֹ - וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב”[1].
חגי נשלח מאת ה' להסביר לעם וראשיו (זרובבל בן שלתיאל פחת יהודה ויהושע בן יהוצדקהכהן הגדול) שבניין בית המקדש אפשרי, ויתרה מזאת, פתרון כל בעיותיהם תלוי בבניינו. כמה חודשים אחר כך נשלח לכך גם זכריה בן עדו. חגי וזכריה מסבירים לעם שבית המקדש אינו חייב להיות מפואר, כיון שלעם אין משאבים בלתי מוגבלים כמו שהיו לשלמה המלך. הכסף שייך לה', ועל כן מובטח כי ”גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן”[2]. בית המקדש אכן נבנה, בשנת שש לדריווש[3].
לפי הידוע[דרוש מקור], זכריה התנבא עוד כשנתיים לאחר שפסק חגי מהתנבא. ייתכן שבדבריו משתקפת מתיחות או קרע בין שני מנהיגי העם, זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק[דרוש מקור].
עידוד לשבי הגולה לבנות את בית המקדש השני, והבטחה שלאחר בניינו המצב הכלכלי והלאומי ישתפרו פלאים[5].
עונשי הגויים, הגאולה בה ישראל ישב בשלווה בארצו, והגויים יהיו כפופים לעבודת ה' ולעם ישראל[6]
תוכן
ספר זכריה נפתח בכותרת ”בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ, הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָה בֶּן עִדּוֹ הַנָּבִיא לֵאמֹר”. לאחר מכן באה פתיחה, שורת מראות, נבואת נחמה ושני משאות ארוכים.
נבואת פתיחה (פרק א', פסוקים א'-ו'): בנבואת הפתיחה מוזכרים "הנביאים הראשונים", בתביעה לא להיות כאבות, שלא הקשיבו למוסרי הנביאים שהתנבאו אליהם, אלא לשוב בתשובה.
מראות (פרק א', פסוק ז'-פרק ו', פסוק ח'): שמונה[7] חזיונות סתומים שרואה זכריה, ובצידם הסבר - לעיתים סתום אף הוא - מפי המלאך הדובר. למעט החזיון הראשון[8], לא נכתב בהם תאריך.
מראה ראשון (פרק א', פסוקים ז'-י"ז) בו רואה זכריה את מרכבת השכינה סובבת בארצות העולם, "וְהִנֵּה כָל-הָאָרֶץ יֹשֶׁבֶת וְשֹׁקָטֶת". המלאך שואל את ה' מתי ירחם על ירושלים וערי יהודה, וה' עונה ב"דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים", והמלאך אומר אותם לזכריה. בדברי הניחומים אומר ה' כי הוא קינא לירושלים ולציון, וכועס על הגוים שעשו רעה לישראל יותר ממה שהצטוו, ועל כן הוא שב לירושלים ברחמים, יבנה בה בית המקדש מחדש, וה' ינחם את ציון.
מראה שני (פרק ב', פסוקים א'-ד') בו רואה זכריה ארבע קרנות, המסמלות את האויבים שפיזרו את עם ישראל, ולאחר מכן באים ארבעה חרשים כדי להשליך את אותם קרנות הגוים.יש המפרשים שאף שהקרנות מייצגות את האויב שפגע בירושלים בחורבן, כשבעים שנים טרם נבואת זכריה, כוונת המראה כנגד צרי יהודה ובנימין שפעלו בתקופתו של זכריה נגד בניין ירושלים ובית המקדש[דרוש מקור].
מראה שלישי (פרק ב', פסוקים ה'-ט') בו רואה זכריה מלאך ההולך למדוד את ירושלים, אך מיד ה' שולח מלאך אחר לבטל את שליחות הראשון, כיון שלירושלים לא יהיה גבול מרוב אלו שירצו לגור בה, ובמקום חומה "ה' יהיה לה חומת אש סביב".
דברי נחמה בין המראות (פרק ב', פסוקים י'-י"ז) בהם נאמר כי הגיעה שעת הכושר לצאת מן הגלות, ולהשיב את המצב לכפי שהיה לפני החורבן, ואף טוב ממנו.
מראה רביעי (פרק ג') יהושע כהן גדול נשפט על כך שבניו נשאו נשים נכריות[9], ה' גוער בשטן שלא יזיק לו, ומבטיח לו שאם ישמור את התורה, יזכה ל"מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים [המלאכים] הָאֵלֶּה". הבגדים הצואים שהיו עליו מופשטים ממנו, והוא מולבש בגדים חדשים וצניף טהור, המסמלים את קבלת תשובתו.
מנורת זכריה, איור מתנ"ך כתב יד שנת 1300מראה חמישי (פרק ד') זכריה רואה מנורת זהב דולקת, ושני עצי זית מימינה ומשמאלה, ומסביר לו המלאך שזוהי נבואה על זרובבל, שלא יזדקק לחיל ולכח כדי להצליח, אלא בסייעתא דשמיא. לאחר מכן נאמרים דברי חיזוק לזרובבל, ומתבאר כי שני עצי הזית מצידי המנורה מסמלים את הכהונה (יהושע כהן גדול) והמלכות (זרובבל).
מראה שישי (פרק ה', פסוקים א'-ד') בו רואה זכריה מגילה עפה שמידותיה 20X10 אמות, בה קללה על הגונב ועל הנשבע בשם ה' לשקר.
מראה שביעי (פרק ה', פסוקים ה'-י"א): המלאך מראה לזכריה כלי מדידה של "איפה" ומסביר שמידה זו היא הגמול הרע לאלו המנסים לגזול ולעשוק את חבריהם. לאחר מכן רואה כיכר עופרת, ואשה (המסמלת את הרשע) יושבת באיפה, והמלאך משליך את האשה בתוך האיפה, ומשליך לתוך פיה את אבן העופרת, רמז לייסורים והעונשים המיועדים לרשעה. אחר כך באות שתי נשים עם כנפיים כשל חסידה, המסמלות את מדי ופרס, ולוקחות את האיפה לבבל.
מעשה העטרות (פרק ו', פסוקים ט'-ט"ו): ה' מצווה את זכריה לקחת מאנשים מסוימים כסף וזהב כדי להכין מהם עטרות, ולשימן בראש יהושע בן יהוצדק. בעת פעולה זו מצטווה זכריה לומר דברי נחמה על הישועה הקרובה לבוא.
שאלת הצומות (פרק ז'-ח'): בשנת ארבע לדריווש שואלים את זכריה אנשים מבני הגולה האם עליהם לצום בתעניות על החורבן זכריה עונה תשובה ארוכה ומפורטת, בה תיאור ההיסטוריה של עם ישראל, תוך תוכחה ודרישה לקיום מצוות, ובעיקר דברי נחמה לעולים. זכריה מסביר להם שבימי בית ראשון הנביאים ניבאו להם שהצום בפני עצמו אינו רצון ה', אלא כשהוא מלווה בהטבת הדרכים, משפט צדק, עשיית חסד והימנעות מעושק ומחשבות רעות על אחרים. אלא שהעם לא הקשיב לתוכחה, ולכן העם גלה והארץ חרבה. אמנם כעת ה' שב לציון ולירושלים, רחובות העיר יימלאו בזקנים וילדים, ומעת שייבנה בית המקדש המצב הכלכלי ישתפר ויהיה שלום בארץ. ה' אומר שאם ידברו רק אמת, ישפטו אמת, יימנעו ממחשבת רעה ויימנעו משבועת שקר, ארבע התעניות ייהפכו לימי שמחה, הגוים יבואו לדרוש את ה' בירושלים, ויתכופפו לעם ישראל.
משאות (פרק ט'-י"ד): שתי סדרות נבואות הנפתחות במילים ”מַשָּׂא דְבַר ה'”, אודות נושאים שונים ובעיקר אחרית הימים. לשונם של המשאות עמומה למדי, ורבו בהם הפירושים.
משא ראשון:
נבואות על ארם, צור, צידון ופלשת (פרק ט', פסוקים א'-ח'): בעתיד יעברו העמים הללו תמורות: חלק מהם יושמדו, והאחרים יראו, יפחדו ויתקרבו לה'. כתוצאה מכך, יחיה עם ישראל בשלום וְלֹא-יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם עוֹד נֹגֵשׂ.
המשיח ומלחמת גוג ומגוג (פרק ט', פסוקים ט'-י'): יושבי ירושלים ישמחו, שכן מלך המשיח יבוא אליה, ובעקבות כך יהיו שלום ושלווה בארץ. המשיח מתואר כאן כ”עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר”[10], כלומר בדרך הטבע ובקושי, ולא כמתואר בספר דניאל ”וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה”[11], שם מתוארת הגאולה כאשר עם ישראל זוכה והיא באה בדרך נס שמיימית.
קיבוץ גלויות (פרק י', פסוקים ח'-י"ב): עם ישראל יזכור את ה' כשיהיה בארצות הגולה, ואז יתקבצו כל הגלויות לארץ ישראל, שלא תספיק לכולם.
קינה על העצים החזקים (פרק י"א, פסוקים א'-ג'): העצים החזקים, המסמלים את אומות העולם, יושמדו ויישרפו.
משל הרועים (פרק י"א, פסוקים ד'-י"ז): ה' מצווה את הנביא לרעות את ישראל, שמלכיו (הרשעים שבהם) היטו אותו לדרך רעה, ועל כן בטלה המלכות והוגלו לאשור, ולבסוף שבר גם את מלכות יהודה והגלה אותה לבבל.
משא שני:
המלחמה על ירושלים (פרק י"ב): מלחמה על ירושלים, בהשתתפות כל הגויים, יהודה ויושבי ירושלים, וה' מבטיח את נצחון עם ישראל. ה' יאיר את פניו על אנשי יהודה והכהנים. יתרחש מספד גדול בירושלים, כאשר כל משפחה תספוד לעצמה.
טיהור הארץ מעבודה זרה ונבואת שקר (פרק י"ג, פסוקים א'-ו'): אחרי המלחמה ה' יכרית את העבודה הזרה, נביאי השקר ורוח הטומאה.
המלחמה על ירושלים (פרק י"ג, פסוק ז'-פרק י"ד): מנהיגי האומות יפלו בחרב, שני שלישים מהגויים ימותו, והשליש שיישאר ישתעבד לה'. לאחר שתלכד העיר, יילחם ה' בגויים, והר הזיתים ייבקע לארבע רוחות השמיים. ה' יהיה למלך על כל הארץ, ירושלים תשב לבטח, והגויים שקמו נגד עם ישראל ימותו במגפה, בה בשרם יימק בעודם חיים. הגוים הנותרים מהמלחמה יעלו לחגוג את חג הסוכות כדי לקבל שכר בעולם הבא, מה שלא יעלה בידם[12]. ואז הכל יהיה מוקדש לבית ה' ולעבודתו.
סגנון
רש"י כתב[13] כי "נבואת זכריה סתומה היא מאד, ואין אנו יכולים לעמוד על אמירת פתרונו".
מבחינת דרגת הבנת הנביא את מראות הנבואה, זכריה עומד בתפר בין הנביאים שראו והבינו מיד במה מדובר, כגון ירמיה, עמוס ועוד, לבין דניאל המקבל יחד עם דיבור "איש" אליו פירוש של מלאך, כאשר זכריה רואה מראות אלוקיים ומקבל פירושם ממלאך.[14]
שמות החודשים מופיעים על פי מספרם מחודש ניסן, על פי המניין בתורה ובנביאים, ולעיתים לצידם מופיעים השמות הבבליים (תשרי, חשוון, וכו')[15].
חלקו הראשון של ספר זכריה עוסק בחזיונות שראה, וחלקו השני אודות אחרית הימים, ולעיתים קיימים ביניהם הבדלי ניסוח. עם זאת, חז"ל ומפרשי המקרא לא ייחסו לעובדה זו חשיבות, והתעלמו ממנה כליל.
ניבים, ביטויים שמקורם בספר זכריה
נֹגֵע בְּבָבַת עֵינוֹ (פרק ב', פסוק י"ב) - ביטוי המתאר חוסר כדאיות ליגע באדם ובדבר מסוים, כמו שמזיק ליגע באישון.
.jpg)
