שמחת בית השואבה

שמחת בית השואבה. ציור של האמנית דפנה לבנון

שמחת בית השוֹאֵבָה (נוסח אחר- בית השאובה) היא מנהג יהודי עתיק שהתקיים בימי חג הסוכות לקראת שאיבת המים למצוות ניסוך המים בבית המקדש. במשך כל השנה היו מנסכים יין על המזבח עם הקרבת הקרבנות, ובשבעת ימי חג הסוכות בלבד היו מנסכים מים בנוסף. בימי חול המועד נלוו לניסוך המים שורה של טקסים שמחים במיוחד שנקראו "שמחת בית השואבה". הם החלו לאחר תמיד של בין הערביים, ונמשכו כל הלילה והסתיימו בשאיבת המים ממעיין השילוח וניסוכם על המזבח עם בוקר.

מקור מצוות ניסוך המים בהלכה למשה מסיני, אם כי יש לה רמז במקרא. הטעם שנתנו חז"ל לניסוך המים בסוכות הוא קיומו של החג בתחילת עונת הגשמים, בזמן שבו נידונים כל הגשמים של השנה החדשה.

מקור המנהג

במסכת סוכה מתוארים ניסיונות של הצדוקים לשלול את מצוות ניסוך המים, אליה התנגדו כיוון שאינה נזכרת כפשוטה בתורה שבכתב אלא אך ורק בתורה שבעל פה. בשל מחלוקת זו, קבעו חז"ל כי המצווה תעשה בפומביות ובחגיגיות רבה, כדי לשלול את דעתם של הצדוקים.

בתלמוד נאמר שיש הגורסים "שמחת בית השואבה" על שם הפסוק:”ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה” (ספר ישעיהו, פרק י"ב, פסוק ג'), ויש הגורסים "שמחת בית החשובה", כלומר: שמחת מצות ניסוך המים החשובה. בתלמוד ירושלמי הוסבר באופן אלגורי, שמשמחה זו שואבים רוח הקודש השורה במצב של שמחה, כפי שאירע ליונה בן אמיתי.

הרמב"ם אינו מזכיר את השמחה בהקשר של ניסוך המים, אלא כקיום מצות שמחת החג שעיקרה בבית המקדש:

אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר (ויקרא כ"ג) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. והיאך היתה שמחה זו? החליל מכה, ומנגנין בכינור ובנבלים ובמצילתיים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה - בפה. ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שיר ותשבחות

— משנה תורה לרמב"ם, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ח', הלכה י"ב

בתרגום יונתן על הפסוק "ושמחת בחגך" נאמר:”ותחדון בחדות חגיכון בשואבתא וחלילא” (תרגום יונתן ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק י"ד). יש המפרשים לדבריו ששואבה היא אבוקה ("שובתא" בארמית סורית), על שם הדלקת המנורות והמשחק באבוקות האש.

תיאור השמחה

שמחת בית השואבה בבית כנסת החורבה עם לפידי אש

שמחת בית השואבה בראשון לציון, 1978

שמחת בית השואבה הייתה נחגגת בלילות ברוב עם ונאמר עליה כי ”מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה - לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו.”
השמחה מתוארת לכל שלביה במשנה, מסכת סוכה, פרק ה', עם המרכיבים הבאים.

מנורות זהב

לפידים מקובעים על עמודים גבוהים הודלקו על ידי פרחי כהונה ואורם האיר כל חצר בירושלים:

בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג יָרְדוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים וּמְתַּקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל. מְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶם, וְאַרְבָּעָה סֻלָּמוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַרְבָּעָה יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְּהֻנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִים שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לֹג, שֶׁהֵן מְטִילִין לְכָל סֵפֶל וְסֵפֶל מִבְּלַאי מִכְנְסֵי כֹּהֲנִים וּמֵהֶמְיָינֵיהֶן. מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין. וְלֹא הָיָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מְאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה.

ריקודים ושמחה

חכמים היו רוקדים ושרים בפני ההמון עם אבוקות אש: ”חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִין בִּפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי שִירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת.” בין עושי מעשי השמחה צוינו בתלמוד רבן שמעון בן גמליאל הזקן, שהיה רוקד עם שמונה אבוקות של אור בידיו.

שירה ונגינה

הלוויים היו מנגנים בעמדם על חמש עשרה מדרגות המקבילות לחמישה עשר שירי המעלות שבספר תהלים:

וְהַלְוִיִם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּים עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה. וְעָמְדוּ שֵׁנִי כֹּהֲנִים בַּשַּׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁנֵי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן.

כלי נגינה מיוחד לשמחת בית השואבה היה החליל שהשתמשו בו רק בעיתות שמחה מיוחדות, ועיקר השמחה נקראת "החליל" על שמו. הנגינה אינה דוחה איסור שבות של שבת ויום טוב מפני שאינה חובה אלא לריבוי שמחה. בדברי הראשונים מתבאר ששמחת בית השואבה לא נהגה כלל ביום טוב.

יציאה מזרחה בתרועות

עם הזריחה היתה מתקדמת התהלוכה לכיוון מזרח, ואז היו מפנים את גבם למזרח [כנגד השמש], ומצהירים על אמונתם:

קָּרָא הַגֶּבֶר – תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לַמַּעֲלָה עֲשִׂירִית – תָּקְעוּ וְהָרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה – תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לַקַּרְקַע – תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הָיוּ תּוֹקְעִין וְהוֹלְכִין, עַד שֶׁמַּגִּיעִין לַשַּׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח. הִגִּיעוּ לַשַּׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח – הָפְכוּ פְּנֵיהֶן מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב וְאָמְרוּ:
אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה – אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הַהֵיכָל וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וּמִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשֶּׁמֶשׁ – וְאָנוּ לְיָ-הּ עֵינֵינוּ.
ר' יְהוּדָה אוֹמֵר: הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין: אָנוּ לְיָ-הּ וּלְיָ-הּ עֵינֵינוּ.

מיקום החגיגות

המיקום המרכזי של חגיגות שמחת בית השואבה נקבע בעזרת הנשים. האזור קרוי בשם זה שכן בו הייתה מותרת כניסה ושהייה של נשים, לעומת עזרת ישראל הפנימית, שבעיקרה מיועדת רק לגברים ה"טהורים" (להבדיל מגבר טמא שהכניסה לעזרה אסורה עליו). בשמחת בית השואבה נהגו להפריד בין הגברים, שהיו למטה. לבין הנשים, שהיו ממוקמות בגזוזטרא מעל "עזרת הנשים".

בתוספתא מסופר כי ההפרדה בוצעה בשני שלבים:

• "בראשונה כשהיו רואין שמחת בית השואבה היו אנשים רואין מבפנים ונשים מבחוץ." דבר שגרם לעירוב כלשהו בין הנשים והגברים, בזמן הכניסה והיציאה.
• "כיוון שראו בית דין שהן באין לידי קלות ראש עשו שלוש גזוזטראות בעזרה כנגד שלוש רוחות, שמשם נשים רואות בשמחת בית השואבה, וכשהיו רואין שמחת בית השואבה לא היו מעורבין". הנשים היו עומדות על מרפסות מיוחדות שנבנו עבורן, כדי שלא יתערבו עם הגברים וצופות בשמחה.

בימינו

מודעות המכריזות על קיום מעמדי שמחת בית השואבה. בני ברק. 2010

בימינו, נהוג לציין את זכר "שמחת בית השואבה" בלילות חול המועד סוכות, בריקודים המלווים בכלי זמר ונגינה. וברבוי שירות ותשבחות בלילות חול המועד, ישנם הנוהגים לומר את חמשה עשר פרקי שיר המעלות שבספר תהלים (פרקים קכ - קלד). איזכור ראשון למנהג נמצא בתקנותיו של רבי חיים אבולעפיה בעירו איזמיר, ובספר חמדת ימים שיצא לאור באיזמיר באותה תקופה.

בקהילות וישיבות חרדיות רבות נערכים במשך ימי חול המועד סוכות אירועי "שמחת בית השואבה", בליווי תזמורות וריקודים. ידועים במיוחד הם אירועי שמחת בית השואבה במשך לילי הסוכות, הנערכים כבר עשרות שנים בשכונת מאה שערים ובעיקר בחסידויות קרלין, תולדות אהרן, תולדות אברהם יצחק לשם נוהרים עשרות אלפים מכל החוגים והעדות, במערת המכפלה, ובבית המדרש של חסידות ויז'ניץ בבני ברק.

בחסידות חב"ד נהוג לקיים אירועי "שמחת בית השואבה" בכל מקום, מתוך הדגשה לקיים אותם מחוץ לבית הכנסת, ברחובה של עיר. זאת בעקבות קריאת הרבי מלובביץ להוציא את השמחה מתוך בית הכנסת כדי שתפרוץ גם אל הרחוב. בשכונת קראון הייטס, השכונה המרכזית של חסידות חב"ד בברוקלין, נערכים מדי ערב ריקודים עד השעה 6 בבוקר.

בשמחת בית השואבה מקיים מכון המקדש תרגול ניסוך המים על המזבח.

יש הקוראים לסוכות "חג המים" כי בו מנסכים מים על גבי המזבח, ולא יין כבשאר השנה. כמו כן, בחג הסוכות נקבע גורל השנה מבחינת הגשמים: "ובחג הסוכות נידונים על המים".

ישנם קיבוצים רבים שבהם מקיימים טקס שכולל מוזיקה, שירה וריקודים. הטקס מבטא את ציפייתם של חברי הקיבוץ לשנה ברוכת גשמים עבור שדותיהם.

ראו גם

• ניסוך המים
• שמחת הרגלים

לקריאה נוספת

• תבורי, יוסף, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים: מאגנס, תשנ"ה, עמ' 194 ואילך –סיכום מקיף.

קישורים חיצוניים

• מנחם בן ישר, על שמחת בית השואבה, אוניברסיטת בר-אילן, דף שבועי 723, סוכות ושמחת תורה, תשס"ח
• כפי שהיה נהוג בבית-המקדש, כשאבוקות בידיו: האדמו"ר מלעלוב מלהיב את חסידיו באתר YouTube
• פניני הלכה - סוכות, שמחת בית השואבה, א, י.

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29436372שמחת בית השואבה