המנורה

המנורה שנעשתה על ידי מכון המקדש (מוצגת בכיכר החורבה)

מנורת שבעת הקנים היא מנורת זהב, שהייתה מוצבת במשכן ומאוחר יותר בבית המקדש, ובה היו כהנים מדליקים ומטיבים את נרותיה מדי ערב.

המנורה היא אחד מסמליו של העם היהודי, וניצבת גם בסמלה הרשמי של מדינת ישראל.

מצוות המנורה

איור מסידור המתאר את הדלקת המנורה, פירט, תצ"ח (1738), מאוספי הספרייה הלאומית

הציווי על עשיית המנורה נאמר בתורה:

וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ:

— ספר שמות, פרק כ"ה, פסוק ל"א

בין כלי המקדש תופסת המנורה מקום חשוב ומכובד בספרות חז"ל. ”אנו מוצאים בהרבה מקומות צוה הקב"ה על הנרות והדלקתן”. עבודת המנורה, כך עולה, חשובה אף יותר מעבודת הקורבנות: ”למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות”. ובגמרא: ”עדות היא לבאי עולם, שהשכינה שורה בישראל”. הלכות רבות תלויות במנורה ומהם נמצאים בכל סוגי הספרות התורנית.

ואולם, עשיית המנורה לא נמנית על ידי מוני המצוות כמצווה מיוחדת בין תרי"ג מצוות, כשם שלא נמנו אף שאר כלי המקדש. הרמב"ם כלל את עשיית הכלים במצוות בנין בית הבחירה, שהוא "כולל מינים רבים, שהם המנורה ושולחן והמזבח וזולתם כולם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש". אף בספר החינוך נכתב: "לבנות בית לשם ה'... וזאת המצווה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה וכל שאר הכלים כולם". אך לעומתם הרמב"ן, שחלק על דעת הרמב"ם, טען שעשיית המנורה נכללת בכלל מצוות הדלקת הנרות, וכן עשיית השולחן בכלל מצוות לחם הפנים. כלומר שהכלים הם הכשר המצוות התלויות בהם.

צורת המנורה

צורתה של המנורה מפורשת בתורה

וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי: שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה: וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ: וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה: כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר: וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ:

— שמות כה לב-לז

כלומר, גוף המנורה עצמו הוא קנה מרכזי, העומד על "ירך" – בסיס שממנו יוצאים שלשה קנים מכל צד. מתוארים בתורה קישוטי גביעים כפתורים ופרחים על גבי המנורה.

קני המנורה

שרטוט המנורה בכתב יד הרמב"ם

תרשים המנורה ע"פ הרמב"ם

ישנו דיון ענף בספרות היהודית בשאלת צורת קני המנורה, האם הם יצאו מן המנורה ועלו באלכסון ישר כלפי מעלה, או שיצרו צורת חצי עיגול.
רש"י כתב ”יוצאים מצדיה - לכאן ולכאן באלכסון” ודייק מכאן בעל חכמת המשכן: "נראה שסובר שהיו עולים באלכסון". וכן בספר מעשה חושב: "נראה שלא היו בעיגול".

על פי איור בכתב ידו של הרמב"ם שהובא בפירוש המשנה להרמב"ם בה נראים הקנים ישרים, סבור הרב יוסף קאפח בהערותיו כי לדעת הרמב"ם ששת הקנים עולים בקו ישר עד לגובה המנורה, ואין בהם שום קשתיות כלל, לדבריו אין לסמוך על הציור הנפוץ שהועתק משער טיטוס הואיל והוא סותר עקרונות העולים מדברי הברייתא ביחס לצורת המנורה, ועוד.
גם רבי אברהם בן הרמב"ם כותב שהקנים "עולים כמו ענפים, ונמשכים ביושר כלפי מעלה כמו שצייר אבא [הרמב"ם], ולא כפי שצייר זולתו".

לעומת זאת, ברוב איורי המנורות שנתגלו בחפירות ארכאולוגיות (פרט לכמה אחדים) לא נמצאה מנורה עם קנים אלכסוניים, אלא מעוגלים. כך הן באיורים פרטיים והן באיורים של גופי שלטון יהודיים, הן בתקופות מאוחרות והן בתקופת הבית. כך למשל במטבע של המלך החשמונאי מתתיהו אנטיגונוס השני מוטבעת מנורה עגולת קנים. משום כך סבורים חוקרים רבים שהצורה ששרטט הרמב"ם או הפרשנות לציורו, אינם מדויקים. עוד אומר הרב אריאל שרבי אברהם לא אמר שהקנים היו ישרים אלא אמר שמה שצייר אביו היה בדווקא, ועוד כתב שאף ה"אלכסון" של רש"י אינו מחייב ישר לגמרי אלא יכול להיות גם עיגול.

אמנם מדברי רש"י נראה שלא היו עולים בעיגול אלא באלכסון, אולם מכך שהרמב"ם לא כתב במפורש שהקנים עולים ביושר ניתן להבין שסובר שהיו הקנים עגולים. ובחכמת המשכן כתב (דף ד ע"ב): "שנראה מזה שהיו עולים הקנים כמעט בעיגול". ועליו הוסיף ה'מעשה חושב' שהקנים עגולים וכך מסתבר שהקנים דומים לכוכבים שברקיע".

רבי מנחם מנדל שניאורסון תמך בדעה שקני המנורה היו ישרים. אחד מנימוקיו הוא שמשמעות המילה "קנה" היא קו ישר, מעין קני הסוף, כפי שמפרשים רש"י ואבן עזרא (שמות ב, ג). באשר לממצאים הארכאולוגיים תירץ שיהודים וגויים רבים יצרו חיקויים של המנורה, אולם רק מעטים ראו אותה, בעיקר כהנים בשעת העבודה במקדש, ולכן רבים מן המציירים לא דייקו. בעקבותיו, מקפידים חסידי חב"ד לבנות ולצייר את דגמי המנורה בקווים ישרים דווקא, ובצורה זו הם מעצבים גם את חנוכיותיהם. יש שמתרצים שיהודים ציירו את מנורות העזרה שהיו לנוי ולא את מנורת ההיכל, כיוון שלא רצו לבזות את המנורה ולחקוק את צורתה על מטבע.

גם הרב חיים קניבסקי תומך בשיטה שהקנים היו ישרים, על פי דעת רש"י בחומש ודעת הריב"ש.

הגביעים, הכפתורים והפרחים

הרמב"ם מסביר את צורתם של הגביעים הכפתורים והפרחים: ”הגביעים דומין לכוסות אלכסנדריאה שפיהן רחב ושוליהן קצר. והכפתורים כמין תפוחים כרותיים שהן ארוכין מעט כביצה ששני ראשיה כדין. והפרחים כמו פרחי העמודים שהן כמין קערה ושפתה כפולה לחוץ”. בגוף המנורה היו ארבעה גביעים, חמישה כפתורים ושלושה פרחים. שישה קנים יצאו מהמנורה, שלושה מצד אחד ושלושה מהצד השני, ובכל אחד מהקנים היו שלושה גביעים, כפתור ופרח. ”נמצאת כל הגביעים שנים ועשרים. והפרחים תשעה. והכפתורים אחד עשר. וכולן מעכבין זה את זה ואפילו חסר אחד מן. השנים וארבעים מעכב את כולן”.

בתורה נאמר ”ובמנורה ארבעה גביעם משוקדים כפתוריה ופרחיה”. ונפל ספק האם צריך לקרוא "גביעים משוקדים", ואז על הגביעים תופיע צורה של שקד, או שמא "משוקדים כפתוריה ופרחיה" ואז צורת השקד תופיע על הכפתורים והפרחים. זהו אחד מחמישה מקראות שאין להם הכרע, ומטעם זה פסק הרמב"ם לחומרא:”וְהַכּל מְשֻׁקָּדִים כְּמוֹ שְׁקֵדִים בַּעֲשִׂיָּתָן”. מדרשות הפסוקים למדו בגמרא, שיש הבדל בין מנורה שעשויה מזהב לבין מנורה שעשויה משאר מיני מתכת: ”באה זהב באה גביעים כפתורים ופרחים, אינה באה זהב אינה באה גביעים כפתורים ופרחים”. מלשון רש"י ”אינה צריכה לבוא גביעים כפתורים ופרחים” נראה שדין זה אינו איסור, אלא קולא. אבל אם רוצים לעשות גביעים כפתורים ופרחים במנורה העשויה משאר מתכות, עושים. לעומתו המשנה למלך דייק מלשון הרמב"ם ”אין עושין בה גביעים כפתורים ופרחים” שהוא סובר, שלכתחילה אסור לעשות גביעים כפתורים ופרחים במנורה שעשויה משאר מתכות.

רבי מנחם מנדל שניאורסון טען, שגביעי המנורה היו הפוכים כאשר הפה שלהם כלפי מטה, וזאת בהתאם לאיור הרמב"ם שם הגביעים מאוירים בצורה כזאת.

חומרי המנורה

החומר של המנורה מפורש: "זהב טהור". ולכתחילה, כשיש אפשרות לכך, אכן נעשית מזהב. ואולם, נחלקו תנאים האם הזהב מעכב אף בדיעבד. על פי הברייתא:

מנורה הייתה באה מן העשת, מן הזהב, עשאה של כסף - כשרה, של בעץ (רש"י: בדיל) ושל אבר ושל גיסטרון רבי פוסל, ור' יוסי ברבי יהודה מכשיר, של עץ ושל עצם ושל זכוכית, דברי הכל פסולה [...] אין לו זהב מביא אף של כסף של נחשת של ברזל ושל בדיל ושל עופרת, רבי יוסי ברבי יהודה מכשיר אף בשל עץ.

— תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כ"ח עמוד ב'

בגמרא ביארו את טעמי המחלוקת בין התנאים לפי מדרשי המקראות על פי המידות שהתורה נדרשת בהן כך שלפי הברייתא הראשונה לדעת רבי יש צורך ב"דבר חשוב" דווקא: זהב, או כסף (שאחר הזהב הוא הראשון בחשיבות, חידושי הרשב"א) ולר' יוסי כשרים כל מיני המתכת. לפי הברייתא השנייה, לדעת רבי כל מתכת כשרה ואילו לדעת ר' יוסי כל דבר כשר, מלבד חרס ("שהוא פחות מכל הכלים ואינו ראוי אפילו למלך בשר ודם", רש"י). להלכה פסק הרמב"ם ”הַמְּנוֹרָה וְכֵלֶיהָ...אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן אֶלָּא מִן הַמַּתֶּכֶת בִּלְבַד. וְאִם עֲשָׂאוּם שֶׁל עֵץ אוֹ עֶצֶם אוֹ אֶבֶן אוֹ שֶׁל זְכוּכִית פְּסוּלִין:”.

הגמ' בראש השנה כד: מספרת שבזמן החשמונאים, שחזרו לבית המקדש אחר הניצחון מול היוונים, היו עניים ועשו את המנורה משיפודי ברזל מצופה בעץ (בדיל), והעשירו ועשו של כסף, והעשירו ועשו של זהב.

אופן עשייתה

בתורה נקבע דין מיוחד לעשייתה של המנורה: "מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה". ופירש רש"י:

שלא יעשנה חוליות, ולא יעשה קניה ונרותיה איברים איברים, ואחר כך ידביקם כדרך הצורפין, אלא כולה באה מחתיכה אחת, ומקיש בקורנס וחותך בכלי האומנות ומפריד הקנים אילך ואילך. "מקשה" תרגומו נגיד, לשון המשכה שממשיך את האיברים מן העשת לכאן ולכאן בהקשת הקורנס, ולשון מקשה מכת קורנס, כמו (דניאל, ה', ו') 'דא לדא נקשן'

וכן בתוספתא: "מנורה אין כשרה אלא מן העשת ('עשייתה חתיכה שלמה ומכה בקורנס עד שיצאו ממנה כל כליה') עשאה מן הגרוטאות פסולה ". ודין נוסף במקשה: שלא תהיה חלולה. אף דין המקשה עצמו, תלוי בחומר ממנו נעשית המנורה - זהב או מתכת אחרת: "באה זהב באה מקשה, אינה באה זהב אינה באה מקשה". הרמב"ם חילק בין שני המובנים של מקשה. מנורה חלולה כשרה בשאר מיני מתכת ואילו מנורה מגרוטאות פסולה לעולם.

משקלה

שלא כבשאר כלי המקדש, קבעה התורה משקל מסוים למנורה - ככר. וכתב רש"י: "שלא יהיה משקלה עם כל כליה אלא ככר לא פחות ולא יותר". המנחת חינוך הביא ראיה לדברי רש"י מהגמרא במנחות: "עשר מנורות עשה שלמה וכל אחת ואחת הביא לה אלף ככר זהב והכניסוהו אלף פעמים לכור והעמידוהו על ככר". ועוד: "מעשה והייתה מנורת בית המקדש יתירה על של משה בדינר זהב קורדיקיני והכניסוה פ' פעמים לכור והעמידוה על ככר". מכאן שעשו תחבולות שונות כדי שלא תהיה יותר מככר.

הרבי מגור דן האם נדרש שעשיית המנורה תהיה מככר מצומצם של זהב, או שהמנורה העשויה, אחר שנגמרה, תהיה משקלה ככר (אף על פי שבמהלך עשייתה היה יותר מכך). מלשון הפסוק "ככר זהב יעשה אותה" משמע שכבר מזמן עשייתה. ואולם מאותו מעשה הנזכר בגמרא במנחות הוכיח שאפשר לתקנה אחרי כן ולהעמידה על ככר. התנאים נחלקו האם הנרות באו אף הם מהככר של המנורה או שהיו כחוליות מן החוץ, מחוברים למנורה, וניתן לסלקם ולהחזירם בשעת הצורך. להלכה נפסק ש: ”הנרות קבועין במנורה והם מכלל הככר”.

מידותיה

מידות המנורה נמסרו במפורט בברייתא במסכת מנחות:

גובהה של מנורה שמנה עשר טפחים הרגלים והפרח ג' טפחים וטפחיים חלק וטפח שבו גביע וכפתור ופרח וטפחיים חלק וטפח כפתור ושני קנים יוצאין ממנו אחד אילך ואחד אילך ונמשכין ועולין כנגד גובהה של מנורה וטפח חלק וטפח כפתור ושני קנים יוצאין ממנו אחד אילך ואחד אילך נמשכין ועולין כנגד גובהה של מנורה וטפח חלק וטפח כפתור ושני קנים יוצאין ממנו אחד אילך ואחד אילך ונמשכין ועולין כנגד גובהה של מנורה וטפחיים חלק נשתיירו שם ג' טפחים שבהן ג' גביעין וכפתור ופרח

בשם כוונות האר"י מובא שגובה המנורה היה 17 טפחים ומשהו (הטפח ה-18 לא היה שלם).

תיאור חז"ל בעניין הכנת המנורה

מדרש תנחומא הנדפס פרשת שמיני סימן ח: "מעשה המנורה כיצד היה? שבשעה שעלה משה והיה הקב"ה מראה לו בהר היאך יעשה את המשכן. כיון שהראה לו הקב"ה מעשה המנורה נתקשה בה משה. א"ל הקב"ה: הרי אני עושה אותה לפניך. מה עשה הקב"ה? הראה לו אש לבנה ואש אדומה ואש שחורה אש ירוקה ועשה מהן את המנורה גביעיה כפתוריה ופרחיה וששת הקנים. והוא אומר לו: כך וכך עֲשֶׂה אותם, שנאמר: "וזה מעשה המנורה" (במדבר ח) – מלמד שהראה לו הקב"ה באצבע את המנורה. ואעפ"כ נתקשה בה הרבה משה לעשותו. מה עשה הקב"ה? חקקה על כף ידו של משה, אמר לו: "וראה ועשה בתבניתם" – כשם שחקקתיה על כף ידך. ואעפ"כ נתקשה בה משה ואמר: מקשה תיעשה המנורה, כלומר, מה קשה לעשות. א"ל הקב"ה: השלך את הזהב לאש והמנורה תיעשה מאליה. שנאמר: "מקשה תיעשה המנורה" (שמות כה). כתיב: תיעשה – מעצמה תיעשה מלמד שנתקשה לו המנורה והראה לו הקב"ה באצבע, שנאמר: זה".

מקומה של המנורה

מיקומה של המנורה נקבע בתורה: ”וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן”. הגמרא אומרת ש”שולחן בצפון והמנורה בדרום”. השולחן היה משוך מן הכותל הצפוני שתי אמות חצי והמנורה הייתה משוכה מהכותל הדרומי שתי אמות וחצי. מזבח הזהב עמד ביניהם משוך קצת כלפי מזרח, לכיוון פתח ההיכל, כדי שהמנורה "תראה" את השולחן בלי הפסק ביניהם. רש"י כתב, שהסיבה העיקרית להרחקה של הכלים מן הכותל הייתה בשביל השולחן כדי שיהיה רווח לשני כהנים זה בצד זה, ללכת לסדר את המערכות של לחם הפנים בשבת, ומחמת השולחן הוצרכו להרחיק את המנורה מהכותל באותו השיעור, כדי שתהיה "נוכח השולחן". ואולם, הנצי"ב, כתב להפך: קפידת ההרחקה הייתה משום המנורה, כדי שלא ישחירו בגדי הכהן הגדול מעשן המנורה, כמבואר ביומא, ומחמת המנורה הרחיקו אף את השולחן.

ה'נר המערבי'

נחלקו התנאים: האם המנורה הייתה עומדת בכיוון צפון-דרום, או בכיוון מזרח-מערב. הכוונה: ברחבו של ההיכל (צפון-דרום) או בארכו (מזרח-מערב). לפי מי שסובר צפון-דרום, פיהם של שלשת הנרות הצפוניים נטה כלפי דרום ושל שלשת הדרומיים כלפי צפון; וכך ששת הנרות נטו לנר האמצעי, והנר האמצעי נוטה לכיוון קודש הקודשים, היינו לכיוון מערב, ועל כן נקרא נר המערבי שעליו נאמר: "יַעֲרֹךְ אֹתוֹ (לשון יחיד) אַהֲרֹן וגו' לִפְנֵי ד'". ולפי מי שסובר מזרח ומערב, היו כל הפיות נוטים לצד מערב ו"נר מערבי" נקרא הנר החיצוני ביותר שלצד מערב, או הנר השני שממזרח למערב. נחלקו הרמב"ם והראב"ד כמי הלכה. לרמב"ם: צפון-דרום, ולראב"ד: מזרח-מערב.

המנורה בתורה

מעשה המנורה הוראה למשה רבנו בהר סיני, בצורת מנורת אש, ועל פי צורה זו, ידע להכין את צורתה. פרט לזו בספר שמות, התייחסות נוספת במקרא למנורה מופיעה בספר במדבר (במדבר, ח', ב'-ד'). ושם מסופר על המנורה לאחר שנעשתה כפי המראה שניתן למשה בהר סיני, ועל אהרן הכהן שנתמנה להדליק את המנורה שהוצבה באוהל מועד שבמשכן והאירה את המשכן.

בספר מלכים א' (פרק ז'), מסופר כי שלמה המלך הציב בבית המקדש הראשון עשר מנורות, חמש מימין וחמש משמאל. רש"י מפרש שהכוונה מימין ומשמאל למנורה המקורית של משה רבנו. יש הסוברים^{[דרושה הבהרה]} שאת המנורה המקורית גנז במקום לא ידוע, והמנורה שהוגלתה לבבל איננה המנורה המקורית.

המנורה נזכרת גם בחזונו של זכריה (ד', א'-י"ד). בחזון זה ראה זכריה את מנורת שבעת הקנים ושני עצי זיתים משני צדדיה. המנורה של זכריה שונה מזו שהייתה בבית המקדש, משום שהייתה בראשה "גולה", כלומר כלי קיבול לשמן, שממנה יצאו צינורות אל שבעת קני המנורה. כאשר זכריה שאל את המלאך לפשר מראה המנורה, הסביר לו המלאך שזהו סימן וחיזוק לזרובבל לפעול לשיבת ציון מממלכת פרס ולבניין בית המקדש השני, שלא יעשה בחיל או בכוח אלא ברוחו של ה'. ושני עצי הזיתים הם "שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ" ולפי הפרשנים מסמלים את מוסדות הכהונה והמלוכה הנמשחים בשמן זית. (המנורה הנזכרת בחזון זה היוותה השראה לסמלה של מדינת ישראל, בעיצובם של האחים גבריאל ומקסים שמיר). הפטרה זו של חזון זכריה נקראת בשבת חנוכה ובשבת פרשת בהעלותך.

המנורה בתקופת הבית השני

מנורת שבעת הקנים החרוטה על אבן מגדלא הרבועה שנמצאה בשטח בית הכנסת במגדלא שהתקיים עוד בשלהי בית שני על חוף הכנרת (העתק)

תהלוכת הניצחון הרומאית לאחר המרד הגדול עם כלי בית המקדש והמנורה, שער טיטוס ברומא

חז"ל כותבים כי בכל ימיו של הכהן הגדול שמעון הצדיק לא כבה הנר המערבי של המנורה. בכך ראו עוד סימן לשכינה שבישראל על אף שכבר פסקה הנבואה ושבית שני לא היה במעלתו של הראשון.

לאחר טיהור בית המקדש בימי החשמונאים הכניסו אלה מנורת זהב חדשה. חז"ל כתבו בעניין: ”שפודים של ברזל היו וחיפום בעץ, העשירו עשאום של כסף, חזרו והעשירו עשאום של זהב”

אגרת ברכה לשנה טובה ובה ציור של הדלקת המנורה בבית המקדש על ידי הכהן הגדול מזמן החשמונאים. מאוספי התמונות של הספרייה הלאומית

אחרון המלכים החשמונאים, מתתיה אנטיגונוס, שקדם להורדוס, במחצית המאה הראשונה לפני הספירה, הטביע את סמל המנורה על מטבעות ברונזה (על פי מטבעות אלו הוטבעה המנורה על המטבע של עשר אגורות). תבליטים של מנורת שבעת הקנים נמצאו באתרי ארכאולוגיה ישראליים שונים. בין היתר במערות קבורה בבית שערים מתקופת המשנה ובבתי כנסת עתיקים רבים כמו בית אלפא, יהודיה, יריחו, ציפורי, מעון ומעוז חיים.

מספר שנים לאחר חורבן בית שני (70 לספירה), תיאר יוסף בן מתתיהו את בית המקדש שנחרב במרד הגדול:

”החלק הראשון (של ההיכל) היה ארוך ארבעים אמה, ובו נמצאו שלושת הדברים הנפלאים, הכלים אשר יצא שמם לתהילה בקרב כל באי עולם, הלא הם: המנורה והשולחן ומזבח הקטורת. הנרות רמזו לשבעת כוכבי הלכת, כי זה היה מספר הקנים היוצאים מן המנורה”.

יוספוס מספר שבזמן המצור הרומאי על ירושלים, יצא אל הרומאים אחד הכהנים, יהושע בן תבותי, ומסר לטיטוס כלי קודש מהמקדש, לאחר שהובטח לו כי חייו יינצלו. הוא "הוציא אליו מקיר ההיכל שתי מנורות זהב כתבנית מנורות ההיכל ושולחנות ומזרקים וקערות, כולם זהב סגור וכבדים במשקלם מאד". מקרה דומה מתואר במדרש רבה עם יוסף משיתא: ”וירח את ריח בגדיו ויברכהו -- כגון יוסף משיתא, ויקום איש צרורות. יוסף משיתא, בשעה שבקשו שונאים ליכנס להר הבית, אמרו: יכנס מהם ובהם תחלה. אמרין ליה: עול (כנס), ומה דאת מפיק (מוציא), שלך! נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא עול זמן תנינות (כנס פעם שניה), ומה דאת מפיק, דידך! ולא קיבל עליו. אמר רבי פנחס: נתנו לו מכס ג' שנים ולא קיבל עליו. אמר: לא דיי שהכעסתי לאלקי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שניה?! מה עשו לו? נתנו אותו בחמור של חרשים, והיו מנסרים בו. היה מצווח ואומר: ווי, אוי, אוי, שהכעסתי לבוראי!” (בראשית רבה סה כב). (מדרש זה מצוטט רבות כביטוי לעוצמתו של בית המקדש, שהחזיר למוטב בביקור קצר, גם אדם בעל אופי מושחת כזה).

יוסף בן מתתיהו תיאר גם את תהלוכת הניצחון על היהודים ברומא בשנת 71 לספירה, לאחר כיבוש ארץ יהודה, בו נתן הסבר שונה למספר הקנים במנורה:

”ומכל השלל נפלאו ביותר הכלים, אשר לקחו בבית המקדש בירושלים: שולחן הזהב... והמנורה העשויה גם היא זהב טהור. ואמנם שונה היתה מלאכת המנורה הזאת מדרך כל המנורות אשר בידינו. כי מן הבסיס התרומם הגזע בתווך, וממנו נטשו ענפים דקים, אשר דמו בצורתם לקלשון... בראש כל קנה מלמעלה נר-נחושת. ומספר הקנים היה שבעה לכבוד שבעת ימי השבוע אשר ליהודים”.

הרישום המפורסם והמפורט ביותר של המנורה נמצא כתבליט על גבי שער טיטוס, שהוקם ברומא בשנת 81 לספירה. התבליט מתאר את תהלוכת הניצחון ברומא ומוצגים בו חיילים רומיים, שלראשם זרי דפנה כמנצחים, הנושאים את המנורה. ועל פי פרוקופיוס בתקופת שלטונו של יוסטיניאנוס, המנורה הייתה עדיין אצל הרומאים.

בתבליט בשער טיטוס מופיעה המנורה כשקניה מעוגלים, וכך גם בתבליטי מנורות רבים שנמצאו בארץ ישראל. גם באבן מגדלא שנמצאה בבית כנסת מגדלא, מופיעה מנורה עם קנים מעוגלים, ולדעת החוקרים האומן שסיתת את האבן ראה את המנורה המקורית.

עם זאת, ישנם ציורי מנורה עתיקים בהם המנורה מופיעה כבעלת קנים אלכסוניים, כזו היא המנורה שבציור הקיר בבית הכנסת העתיק שבעיר דורה אירופוס שבסוריה. בניית בית הכנסת הושלמה כ-170 שנה אחר חורבן הבית. היו שטענו כי גם באבן שנמצאה במגדלא, הייתה בנוסף למנורה עגולה, גם מנורה אלכסונית, אך לא ברור כלל שהאיור הנוסף הוא מנורה ולא איור של עץ. כמו כן נטען שבאיור המנורה שנמצא בחרבת כור המנורה אלכסונית.

המנורה כסמל יהודי לאחר חורבן בית שני

חותם ללחם שבחזיתו חרוטה מנורת שבעת הקנים מהמאה השישית לסה"נ, נמצא בחורבת עוצה ליד עכו.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מנורת שבעת הקנים שמשה לאורך הדורות כסמל יהודי וכמוטיב חוזר בייצוגי תרבות ואומנות יהודיים. כך מופיעה המנורה בבתי כנסת, על פרוכות, ויטראזים, פרזולי מתכת בשערים ובגדרות ועוד, וכן במוסדות קהילתיים אחרים. תורת הקבלה העניקה למנורה מספר פרשנויות, כאשר המקובל הקסטיליאני יוסף ג'יקטיליה ראה בשבעת קני המנורה סמלים לשבעת כוכבי הלכת, ובחומרי המנורה כמסמלים את העולם העליון האמצעי והתחתון, ואילו המקובל אשר בן דוד ראה בה כסמל לעשר הספירות, כאשר שבעת הקנים מייצגים את שבע הספירות התחתונות. בעת החדשה הופיעה המנורה גם בסמלי תנועות יהודיות שונות ובפרט התנועה הציונית.

בחפירות חורבת עוצה ליד עכו נמצא חותם לחם בצורת המנורה, אשר נועד לציין שמדובר בפת ישראל.

אתרים בולטים בהם ניתן למצוא את המנורה

• מערות המנורה בגן הלאומי בית שערים, בהן עשרות תבליטים של מנורת שבעת הקנים
• בית הכנסת בגן לאומי ציפורי - פסיפס
• בית הכנסת בגן לאומי חמת טבריה - פסיפס. תבליט שיש עם עיטור מנורה שגם נמצא במקום מוצג במוזיאון ישראל
• בית הכנסת בחורבת מעון - פסיפס
• בית הכנסת העתק בעין גדי - פסיפס
• בית הכנסת העתיק במגדלא - פסיפס
• בית הכנסת העתיק שלום על ישראל ביריחו - פסיפס
• בית הכנסת בנערן - פסיפס
• המנורה בגן הוורדים בירושלים - מנורה עשויה ארד במשקל כ-4 טון וגובה כ-30 מטר. הוקרת הפרלמנט הבריטי למדינה בראשית הקמתה

• 
  מנורה במערכת מערות הקבורה בבית שערים
• 
  תבליט המנורה שנתגלה בבית הכנסת באשתמוע, מוצג כיום במוזיאון רוקפלר
• 
  סורג מאבן שיש, עם תבליט מנורת שבעת הקנים, המאה ה-4 לספירה, נמצא בסמוך לכתובת רחוב
• 
  העתק של פסיפס מבית הכנסת העתיק "שלום על ישראל" ביריחו מהמאה ה-7
• 
  פסיפס מרצפת בית הכנסת בחמאם ליף (נארו הרומית, תוניסיה), המאה ה-6
• 
  תגליף המנורה מבית הכנסת בפריאנה (במערב אסיה הקטנה), מתוארך לתקופה הביזנטית

המנורה במאה ה-20

דגל הגדוד העברי "הראשון ליהודה".

100 שקלים ישנים במחזור המטבעות של מדינת ישראל

כשהוקם בשנת 1918 הגדוד הארצישראלי "הראשון ליהודה" במסגרת הגדודים העבריים בחרו לו את המנורה כסמל.

החל מי"א בשבט ה'תש"ט, 10 בפברואר 1949, ניצבת המנורה במרכזו של הסמל הרשמי של מדינת ישראל. כן ניתן למצוא אותה בסמל המוסד, תנועת בית"ר, והתנועה לאיכות השלטון. גם במטבעות ישראל מופיעה המנורה, במטבע 100 שקלים ישנים ובמטבע עשר אגורות, כמחווה למנורה על המטבע החשמונאי. כמו כן, בדרכונים ישראליים סמל המנורה מוטבע על כריכת הדרכון.

דגם "מכון המקדש"

דגם של המנורה נבנה על ידי מכון המקדש בירושלים, על פי מקורות הלכתיים והיסטוריים, והוצגה עד דצמבר 2007 בקארדו בירושלים. לאחר מכן הוצגה בירידה לרחבת הכותל, במעלות יהודה הלוי. עקב בניית מעלית הכותל, החל ממרץ 2018 היא מוצבת באופן זמני ברחבה הסמוכה לבית הכנסת החורבה ברובע היהודי בירושלים.

מנורה זו אינה עשויה מזהב טהור, אלא מברונזה המצופה בזהב במשקל 42 ק"ג ("ככר"). זאת, כמוצא מהקושי הטכני המתואר, כיצד לעשות מנורה גדולה מכמות הזהב שמצוינת במקרא. מנורה זו נבנתה לפי שיעור האמה לפי הדעות המרביות (58 ס"מ) בעוד שנושא זה נתון לוויכוח.

ראו גם

• כלי בית המקדש
• הדלקת הנרות במקדש
• חנוכייה
• סמל מדינת ישראל
• מנורת הכנסת

לקריאה נוספת

• הרב שלמה יוסף זוין, המועדים בהלכה, מכון התלמוד הישראלי, ירושלים תש"ם
• הרב ישראל אריאל, מנורת זהב טהור, מכון המקדש, 2008.
• Fine Steven,The Menora, Harvard Unuversity Press,2016
• הרב איתן שנדורפי, הדר התורה על ספר שמות, עמודים 334–338

קישורים חיצוניים

• המנורה באתר ויקימקדש.
• המנורה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• רשימת מאמרים על המנורה באתר רמב"י
• The Menorah, באתר הספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
• לאורה של מנורה(הקישור אינו פעיל), מוזיאון ישראל
• לאה מזור, מנורת הזהב של המשכן - עץ של אור, באתר "ד"ר לאה מזור: על מקרא הוראה וחינוך"
• ישראל ל' לוין, ‏תולדות המנורה ומשמעותה בעת העתיקה, קתדרה 98, דצמבר 2000, עמ' 32-7
• נדב שרגאי, האם נפתרה המחלוקת על צורתה של מנורת בית המקדש?, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2008
• אריאל בולשטיין, ‏"הרגשה של המשכיות", באתר ישראל היום, 19 ביולי 2018
• המנורה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• על המנורות בקטקומבות היהודיות ברומא https://www.academia.edu/37641277/The_Menorah_in_Jerusalem_and_in_the_Catacombas_of_Villa_Trolonia_Rome_Baruch_Wiegmann_Reich_NSAJR_12_2018_pdf_Heb_version_
• מידע על המנורה בקטלוג הספרייה הלאומית
• מנורה, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35674059המנורה