קמצא ובר קמצא
קמצא ובר קמצא הוא סיפור ידוע מאגדות החורבן, המתאר את ימיה האחרונים של ירושלים החוגגת לפני חורבנה בידי נירון קיסר רומא. ימים אלה, בסוף שנות ה־60 לספירה, כוללים יחסים רעועים בקרב היהודים בירושלים, מחלוקות ופלגנות אשר נובעים משנאת חינם בין היהודים לבין עצמם, ובשיא ההידרדרות החברתית הם מלשינים זה על זה בפני הקיסר הרומי.
ישנם חוקרים רבים אשר מזהים את בר קמצא עם עשיר טברייני בשם קומפסוס בן קומפסוס, המוזכר בספר "חיי יוסף"[1] כאחד מראשי סיעת המתונים שהתנגדו למרד.[2]
הסיפור בלשון התלמוד
הסיפור עצמו מובא כציטוט מפורסם מפי רבי יוחנן[3]:
אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה"[4]? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, דההוא גברא, דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא. אמר ליה לשמעיה: זיל, אייתי לי קמצא. אזל, אייתי ליה בר קמצא. אתא, אשכחיה דהוה יתיב. אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעיית הכא? קום פוק. אמר ליה: הואיל ואתאי – שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא. אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך. אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך. א"ל: לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה – ש"מ קא ניחא להו. איזיל, איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל, אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי. א"ל: מי יימר? א"ל: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל, שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי – שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה, בדוֹקין שבעַיִן – דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות. אמר להו רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח. סבור למיקטליה – דלא ליזיל ולימא. אמר להו רבי זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים – יהרג. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
בסיפור המובא במדרש איכה רבה ד', ב' (מהדורת בובר), שמות שני גיבורי המעשה הם קימצא.
הסיפור בעברית
תרגום לא מילולי
עשיר אחד בירושלים עשה סעודה גדולה ושלח את משרתו להזמין את חברו קמצא. טעה המשרת והזמין אדם בשם בר קמצא, שנמנה דווקא עם אלה השנואים על בעל הבית[5]. בר קמצא הניח כי המארח החליט להשלים עמו, והגיע לבית החוגגים. הופעתו בסעודה הרגיזה את בעל השמחה והוא הורה לבר קמצא להסתלק. בר קמצא המופתע ביקש מהמארח שהואיל והוא כבר הגיע לסעודה שיניח לו להישאר, אך בעל הבית סירב. מפני הבושה הָרַבָּה הוסיף בר קמצא והציע לשלם דמי חצי סעודתו, וגם להצעה זו סירב בעל הבית. ראה בר קמצא שבעל הבית עקשן והציע לשלם דמי כל הסעודה בתמורה שלא יגורש בבושת פנים מהסעודה. אך אף על פי כן המארח סירב בשלישית ולא היה מוכן בשום פנים ואופן שבר קמצא יישאר בסעודה. בסופו של דבר תפס בעל הסעודה את בר קמצא, וגירש אותו מהסעודה בבושת פנים לעיני כל המסובים.
בר קמצא לא השלים עם העלבון, וכעסו גבר לנוכח העובדה שישבו בסעודה חכמי ישראל שלא מנעו את גירושו וביושו. הוא החליט לנקום וסיפר לקיסר כי היהודים מורדים בו. כדי להוכיח את דבריו הציע לו לשלוח קורבן לבית המקדש, וכך יראה שהיהודים יסרבו להקריבו. הקיסר נתן בידיו עגל לקרבן, ובדרך לירושלים הטיל בו בר קמצא מום קטן שלפי התורה פוסל אותו להקרבה אך אינו נראה למראית העין[6], מתוך ידיעה שהמום אמנם ימנע מהכוהנים להקריבו, אך לא יהיה בולט מדי עד כדי כך שאף המלכות תחשיב את המום כפוסל העגל לקורבן. ואכן כך היה – פסילת הקרבן נתנה לקיסר הוכחה מספקת למרד של היהודים, והניעה אותו לעלות על ירושלים ולהחריבה.
אירוע נוסף שנלווה לסיפור, מתאר את לבטי המנהיגות היהודית ביחס לקרבן. הם נוטים דווקא כן להקריבו מפני שלום מלכות אך רבי זכריה בן אבקולס, אחד המנהיגים הבולטים, דוחה את ההצעה ומורה שלא להקריב. בעקבות כך הועלתה ההצעה להרוג את בר קמצא כדי שלא ילך וילשין לקיסר, אך שוב מתערב רבי זכריה ומורה שלא להורגו, מחשש שיחשבו בדורות הבאים שכל המטיל מום בקורבן ייהרג.
תרגום מילולי
”אמר רבי יוחנן: מהו שכתוב "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה"? על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, שאותו איש שאוהבו קמצא ובעל ריבו בר קמצא עשה סעודה. אמר לו לשמשו: לך הבא לי את קמצא. הלך, הביא לו את בר קמצא. בא, ראה אותו שהיה יושב (בסעודה). אמר לו: הרי אותו האיש (אתה) בעל ריבו של אותו האיש (אני). מה רצונך כאן? קום צא. אמר לו: הואיל ובאתי, תניחני ואתן לך דמי מה שאוכל ואשתה. אמר לו: לא. אמר לו: אתן לך דמי חצי מסעודתך. אמר לו: לא. אמר לו: אתן לך דמי כל סעודתך. אמר לו: לא. אחזו בידו והקימו והוציאו. אמר: הואיל והיו יושבים חכמים ולא מחו בו – נבין מזה שנוח להם (בדבר הזה). אלך ואלשין עליהם למלך. הלך, אמר לו לקיסר: מרדו בך היהודים. אמר לו: מי יגיד? אמר לו: שלח להם קורבן, תראה אם מקריבים אותו. הלך, שלח בידו עגל משולש. בזמן שבא – זרק בו מום בניב שפתים ויש אומרים בדוקין שבעין, מקום שלנו (ליהודים) הוא מום ולהם אינו מום. חשבו חכמים להקריבו משום שלום מלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומים קריבים על המזבח. חשבו להורגו, שלא ילך ויספר. אמר להם רבי זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.”
לקח ומוסר השכל
בפרק זה חסרה האספקלריה התורנית על התוכן שבפרק. המידע בפרק זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
סיפור קמצא ובר קמצא הוא סיפור מכונן במורשת היהודית, ובדרך כלל מובא כסמל ההסתאבות החברתית בקרב אומה אשר בניה מפולגים ומסוכסכים בינם לבין עצמם ומביאים על עצמם את השואה והחורבן.
פרטי הסיפור מביאים להסתעפויות רבות בהפקת הלקח ובהדגשת פרטים שונים בו. מקובל להבליט את המארח העשיר והמעליב שהניע את הבגידה והמסר הוא, לימוד לקח של זהירות מפגיעה בזולת, וכן את החכמים שישבו ושתקו וגרמו למעשהו של בר קמצא כדבריו, והלימוד הוא למחות על פגיעה בזולת וכך נאמר בגמרא: ”תניא אמר רבי אלעזר בא וראה כמה גדולה כחה של בושה שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו”[7].
גורם נוסף שמובלט בביקורת הוא רבי זכריה בן אבקולס, שנמנע מלקבל החלטה מורכבת (הקרבת קרבן פסול או התנקשות במלשין) מחשש שמא תצא תקלה הלכתית. כך גם מצוטט רבי יוחנן עצמו המביא את הסיפור ובסופו אומר: "ענוותנותו[8] של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (גיטין נה:–נו.). כמו כן, במדרש רבה[9] מוזכר זכריה בן אבקולס, כאחד החכמים שלא מחו בהתנהגותו של המארח כלפי בר קמצא:
...אמר לו (המארח לבר קמצא) קום לך, לקחו בידו והוציאו, והיה שם רבי זכריה בן אבקולס, והיה סיפק בידו למחות ולא מיחה..."
קישורים חיצוניים
קמצא ובר קמצא, באתר התסכיתים של האוניברסיטה העברית בירושלים- שי מנלה, מספיק חכם אחד כדי להציל משריפה יער שלם / עיון בסיפור קמצא ובר קמצא, באתר "כיפה, 22 ביוני 2006
- קמצא ובר קמצא – צו השעה, שיעורי בין הזמנים בישל"צ, הוקלט בכ"ו בתמוז ה'תשס"ז.
- על קמצא ובר קמצא ומה שביניהם יוני לביא
- סיפור קמצא ובר קמצא בתלמוד
- יאיר פורסטנברג, קמצא ובר קמצא, גיטין נ"ה ע"ב – נ"ו ע"א, באתר פשיטא
- אריה יואלי, ט' באב: מי באמת אשם בחורבן?, באתר nrg, 30 ביולי 2009
- 'אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים': עיון בגרסאות שונות לסיפור, אתר מדרשת
- סיפור קמצא ובר קמצא עם תרגום לעברית, באתר תלמודון
הערות שוליים
- ^ ט, חיי יוסף, תל אביב: שטיבל, תרצ"ט, עמ' כ"ו
- ^ מאיר בן שחר, טל אילן וורד נעם (ע), כרך 2, בין יוספוס לחז"ל, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, 2017, עמ' 575
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ה עמוד ב'.
- ^ ספר משלי, פרק כ"ח, פסוק י"ד
- ^ המהרש"א מפרש שאין כזה שם 'בר קמצא' אלא מדובר בבנו (זה הפירוש של 'בר') של קמצא. וכך, על פי הסברו, הבן חשב שמשום שאביו אהוב על בעל הבית – הוא רצה להתפייס גם עם הבן ולכן הזמינו
- ^ הגמרא מביאה שתי אפשרויות כאלה: או בשפתיים או בדוק של העין.
- ^ גיטין נז עמוד א'
- ^ רש"י מפרש ענווה – סבלנות. כלומר שנמנע לפסוק דין עקב מקרה חריג. מלבד פירושו של רש"י יש פירושים רבים על כך בדרך הדרש.
- ^ איכה רבה (בובר) ד"ה מעשה באדם אחד, (וילנא) פרשה ד, ג
