עלייה לרגל

עלייה לרגל היא עלייה לבית המקדש שלוש פעמים בשנה, על פי ציווי התורה "שלוש רגלים תחוג לי בשנה".

להבדיל, בעברית מודרנית משמש המושג גם כדי לתאר פעולה דומה המקובלת בדתות רבות אחרות, להבדיל, בה יוצאים המאמינים במסע למקום קדוש על פי דתם על מנת לטהר את עצמם או למלא אחר מצות דתם. בהקשר זה נהוג להשתמש גם בביטוי "צליינות" הנובע מהמילה הארמית "צלי" שמשמעותה מתפלל.

המצווה

העלייה לרגל נזכרת מספר פעמים בתורה כמצווה: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלקי ישראל". כפי שכתוב בפסוק, מצוות העלייה לרגל היא לגברים בוגרים בלבד, אך גם נשים וקטנים היו נוהגים בה. המצווה נקראת במקורות גם "ראייה", כי החובה היא "להראות לפני ה'", וכן היה קרבן מיוחד שנקרא "עולת ראייה" שאותו היו אמורים להקריב עולי הרגל. ציווי התורה הוא לעלות לירושלים, באחד משלוש הרגלים (כלומר, החגים, שנקראו כך על פי הפסוק "שלוש רגלים תחוג לי בשנה"): פסח, שבועות וסוכות.

יהודים מביטים בשער הברזל לכיוון הר הבית בחג הסוכות. לדעת הרדב"ז כך מתקיימת בימינו המצווה.

המשנה מתארת את העלייה לרגל כחגיגה גדולה, שבה היו מקשטים את העולים לרגל, שרים ומנגנים. מקובל כי בזמן העלייה לרגל הייתה צפיפות עצומה בירושלים, ובכל זאת אומרת המשנה: "מעולם לא אמר אדם, צר לי המקום שאלין בירושלים". מקורות מהתקופה של סוף ימי בית שני טוענים כי המספרים הגיעו למאות אלפי ואף מיליוני עולי רגל, אם כי יש היסטוריונים המטילים ספק אם אכן המספרים היו כה גדולים. בסוף ימי בית שני ידוע כי היו עולים לרגל מכל רחבי הפזורה היהודית, מרומא, מאלכסנדריה, מספרד ומבבל, ומארצות נוספות. העולים הביאו עימם עושר רב לירושלים, וקבעו את מעמדה כעיר מרכזית גם למי שגר בחוץ לארץ. ישנה תקנה מיוחדת הקרויה פסי ביראות, המתירה איסור מדרבנן של הוצאה מרשות לרשות בשבת, המיועדת אך ורק להשקאת בהמות עולי הרגלים.

החג שבו העלייה לרגל הייתה המסיבית ביותר הוא חג הסוכות, וכששואלת המשנה מדוע מתחילים לבקש בתפילה על הגשמים רק כשבועיים אחרי סוכות, התשובה היא "כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת". ישנם תיאורים ארוכים במשנה על החגיגות שהיו נוהגים בהם בחג הסוכות, ועל ההכנות לחגיגות אלו.

מזמן חורבן בית המקדש לדעת חלק מהפוסקים, בטלה מצוות העלייה לרגל, אף שהיו והמשיכו במנהג זה, כסמל לחשיבותה של ירושלים וכתקווה לבנין המקדש. הרדב"ז פסק שבימינו בראיית רצפת המקדש מקימים את מצוות העלייה לרגל.

בקרב קהילת ביתא ישראל נהוג חג נוסף של המשלב עלייה לרגל, הוא הסיגד. חג זה שנקבע בהשראת עצרת עזרא ונחמיה אשר התקיימה בימי שיבת ציון, כולל תהלוכה לראש פיסגת הר עם ספרי הקודש. באתיופיה נהגו הקסים, כהני העדה, לבחור בהר מתאים וטהור לקיום העצרת, החג חל חמישים יום לאחר יום הכיפורים.

מקור השם בעברית

ערך מורחב – אתרי כף רגל בבקעת הירדן

כחלק מסקר הר מנשה, בניצוחו של הארכאולוג פרופסור אדם זרטל, נמצאו במרוצת השנים מספר מתחמי אבן עתיקים בסמוך ליפית, משואה, רימונים, נחל תרצה, שכם (מזבח הר עיבל) וארגמן אשר נבנו בצורת כף רגל. זרטל טוען כי מתחמים אלה, אשר כולם ללא יוצא מן הכלל נמצאים על צלעות ההרים, אולם אף פעם לא בשיא הגובה, שימשו בתור אתרי הקרבה ואירועים שבטיים (להבדיל מאתרי פולחן כנעניים-פגניים שנבנו לרוב על ראשי גבעות והרים) בטרם ריכוז כל הסמכויות הרוחניות והלאומיות בירושלים בימי דוד ושלמה. זרטל מוסיף ואומר כי מתחמים אלה הם למעשה אותם הגלגלים המוזכרים פעמים רבות בתנ"ך (גלגל מלשון גל אבנים ולא כמקובל לחשוב מלשון המילה מעגל). לדבריו, בשלושת האירועים המרכזיים ביותר לעם ישראל: פסח, שבועות וסוכות היו מתאספים נציגי השבטים באותם גלגלים על מנת להקריב זבחים לה'. מכאן דבק המונח "רגל" לכל אחד מאותם 3 החגים ומכאן גם, לדבריו, מקור הביטוי עלייה לרגל - עלייה פיזית, פשוטה כמשמעה, אל אותם מתחמי כף הרגל.

בהמשך כאשר רוכזו כל הסמכויות הרוחניות בירושלים, איבד הביטוי עלייה לרגל את משמעותו הראשונית והקדומה וקיבל פירוש חדש, אשר השתמר בעברית עד עצם היום הזה, בתור עלייה בפועל אל בית המקדש שבירושלים.

בדתות הגויים

עלייה לרגל בנצרות

צליין העובר בדרך סנטיאגו בעלייתו לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה.

ערך מורחב – התיירות הצליינית לארץ הקודש

במאפייני העלייה לרגל הנוצרית יש זיקה מעוטה למאפייני העליות שקדמו לה, ולכן ניתן לראות בה תופעה חדשה. הניסיון לקשר בינה לבין העלייה לרגל היהודית, אינה מחויבת המציאות לאור ההבדלים הרבים בין העליות. העלייה לרגל ביהדות שבימי המקדש התרחשה בשלוש הרגלים – שלושה מועדים קבועים בשנה, העלייה הייתה מצוות חובה, העולים נהגו בהלכות ספציפיות ומנהגים ידועים. זאת אל מול העלייה הנוצרית, כמעשה חסידות של דרי שוליים, אשר לא גובתה בדינים והלכות קבועות למעט אלו שנקבעו על ידי הקומוניטס – העולים עצמם תוך כדי התרחשות העלייה גופא.

הצליינות הנוצרית הושפעה מנדודיו של אברהם ונדודיהם של בני ישראל במדבר, נדודים הקשורים ישירות לעבודת ה'. לכן התפתחה גישת peregrinatio pro amore Dei, עלייה הנובעת לטענתם מאהבת ה' או שוטטות מאהבת ה'. שוטטות שתביא את הצליין למקומות "קדושים" או למקומות בהם יש שרידי "קדושים" או שהתרחש בהם נס.

העלייה לרגל הנוצרית לא מוגבלת לעלייה לרגל לארץ ישראל. אתרי עלייה לרגל מפורסמים הם לורד בצרפת, סנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד, פאטימה בפוטרוגל, צ'נסטוחובה בפולין.

על פי הנט (Hunt), המניע העיקרי לעלייה הנוצרית היה סקרנות אינטלקטואלית נוסח המסעות הפגאניים, אך בשונה מן המסעות הפגאניים, רצון הצליין הנוצרי להתחבר למקום ה"קדוש" דווקא דרך העבר, בתיווך הטקסט המקראי ובחוויה העבר על תפארתו ולא על שרידיו הפיזיים. מבקרים/ תיירים/ חוקרים הפכו לעולי רגל נוכח המפגש עם המקומות הגאוגרפיים שמצוינים במקרא. ניסיונם של העולים להתחקות אחר אותו האיש, העולה לרגל הנוצרי הראשון – מושא לחיקוי על ידי העולים, דרך הקורות אותו בברית החדשה "שדרגה" את הביקור ההיסטורי לחוויה דתית צרופה, בבקרם בעץ התאנה, גת שמנים וכמובן בכנסיית הקבר, חוו את ימיו האחרונים של המשיח הנוצרי, מאות שנים לאחר "עלייתו השמימה". המקום ה"קדוש" משמש עדות לאוונגליונים כך שהביקור בהם משמש בשני כיוונים: לבקיאות בכתבי הנצרות מחד, ומאידך להעצמת החוויה הדתית. הירונימוס לוקח את הרעיון בצורה קיצונית יותר. הוא אינו מקנה למקום ה"קדוש" ערך מיוחד משלו, אלו תולה בביקור ערך דידקטי, העלייה נופכת בביקור ערך בעיקר כאמצעי להבנה חוויתית של המאורעות המקראיים, של הטקסט.

החוקרת אורה לימור, שמתנגדת נחרצות לקביעה של הנט, מסבירה את ראשית הצליינות הנוצרית, מלבד ההשפעה הסביבתית מהיהדות ומדתות פגאניות, דווקא מתוך פולחן מרטירים ו/או "קדושים" נוצרים, אשר הפכו ברבות הימים לאתרים "קדושים".

העלייה לרגל הנוצרית החלה כתופעה ספונטאנית של בודדים וקבוצות. אט אט הפכה לכדי תופעה מרכזית בנצרות, מוכרת ומגובה על ידי הממסד הכנסייתי בפניטציה כמעשה תשובה או במסעות הצלב שמסמלים את שיאה – לוחמים-ציילנים הנקראים לדגל הכנסייה על ידי האפיפיור אורבן השני וממשיכיו עד גרגוריוס העשירי.

עלייה לרגל באסלאם

עולים לרגל למכה.

ערכים מורחבים – חג', זיארה

אחת מחמש המצוות העיקריות בדת האסלאם היא אל-חג' - الحجّ -העלייה לרגל לעיר ה"קדושה" של האסלאם מכה בחודש ד'וּ אל-חִג'ה (האחרון בשנה בלוח המוסלמי) וקיום הטקסים שם, וזאת לפחות פעם בחיים. לאחר העלייה לרגל מקובל לכנות את המוסלמי בתואר הכבוד "חאג'", אם כי אין חובות, איסורים או זכויות מיוחדות הכרוכים בתואר זה.

עלייה לרגל לאתרים שאינם הכעבה מכונה זיארה (زِيارة). האתרים לזיארה קשורים לחייו של הנביא מוחמד, מלוויו, צאצאיו ודמויות חשובות אחרות בהיסטוריה האסלאמית, כדוגמת האימאמים השיעים וה"קדושים" הסופים. האתרים השונים כוללים מסגדים, קברים, ומקומות בהם התרחשו קרבות מפורסמים. הזיארה נפוצה במיוחד בקרב השיעה, ועל ידי סונים שמרנים נחשבת ככפירה ו"סגידה לקברים".

עלייה לרגל בדתות נוספות

ביוון העתיקה עלו לרגל לאורקל מדלפי אנשים מכל קצות העולם היווני. היוונים פנו לאורקל כדי לקבל הוראות מהאלילים בענייני מלחמה ושלום, אמונה, פולחן ועוד. עבור רבים היווה האורקל תחליף לפולחן אחיד ולדת מסודרת.

גביית מכס מעולי רגל בדרכם לדלפי על ידי העיר קריסה הובילה לפריצת מלחמת הקודש הראשונה של דלפי.

ההינדים מאמינים שטבילה בגנגס שוטפת את החטאים, ופיזור אפר הגופה בנהר משפר את החיים בגלגול הבא ואף להגיע למוקשה (שיחרור מגלגל החיים) מוקדם יותר. הינדים אדוקים עורכים עלייה לרגל לנהר כדי לרחוץ בו ולעשות מדיטציה על גדותיו. כמו כן, מקובלת עלייה לרגל למקדשים וזאת למטרות דומות.

הדרוזים נוהגים לעלות לרגל ב-25 באפריל למקום בו לפי אמונתם נמצא קברו של יתרו בחג נבי שועייב כמו כן הם עולים לקבר הנביא סבלאן ב-10 בספטמבר ליד הכפר חורפיש, וב-25 בינואר חוגגים הדרוזים בישראל בקבר אלח'דר (אליהו הנביא) שבכפר יאסיף שליד עכו.

הבהאים עולים לרגל לאתרים ה"קדושים" לבהאים בישראל, שהחשובים שבהם הם קברו של הבאב, הנביא שהניח את היסוד לאמונה הבהאית בכיפת הבאב בחיפה, וקברו של בהאא אוללה באל-באהג'ה בעכו.

עלייה לרגל (ביטוי מושאל)

כיום משתמשים בצמד המילים עלייה לרגל במקרים בהם מתאספים המונים למקום אחד, כגון: עלייה לקברי צדיקים, נסיעות חסידים לרבותיהם וכדומה. גם מקומות חילוניים נקראים מוקדי עלייה לרגל. מקומות אלו כוללים אתרי קניות, אתרי טיול ואף אתרי זיכרון כמו כיכר רבין, וקברה של רחל המשוררת הקבלה שכזו תתיכן בעיקר אם מתייחסים לתאורטיקאנים סוציולוגים כמו ויקטור טרנר ולא לחוקרי דת מהדור הקודם כגון מירצ'אה אליאדה.

לקריאה נוספת

• עלייה לרגל - יהודים, נוצרים, מוסלמים אסופת מאמרים, עורכים אורה לימור ואלחנן ריינר, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה.
• יואל רפל אוריאל רפפורט, אנציקלופדיה לתולדות ארץ-ישראל, הוצאת מודן - משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1986 - ערך "עלייה לרגל"
• מנשה הראל, הגאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל, זמורה-ביתן, 1997, עמ' 334–341

קישורים חיצוניים

• עליה לרגל לירושלים, יומני כרמל אוקטובר 1949 (התחלה 2:54)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0