חז"ל
מסירת התורה |
חז"ל (בראשי תיבות: חכמינו זכרם לברכה) הם המנהיגים הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל לאחר חתימת המקרא בימי אנשי כנסת הגדולה בתקופת בית שני (החל מזמן שמעון הצדיק, אנטיגנוס איש סוכו ותקופת הזוגות (לכל המאוחר בשנת ג'ת"פ, במאה ה-3 לפנה"ס) ועד לחתימת התלמוד הבבלי (בתחילת המאה ה-6). חז"ל הניחו את היסודות לכל התורה שבעל פה ומהווים תשתית לכרונולוגיה וההיסטוריה בתולדות עם ישראל.
כינוי נוסף יש לחז"ל בדברי הראשונים, האבן עזרא ועוד, "המעתיקים" או "בעלי הקבלה", ולעיתים "חכמינו ז"ל".
תקופות חז"ל
חז"ל נחלקים לקבוצות אחדות, על-פי תקופתם והיצירה העיקרית בתקופה זו:
- זוגות: התקופה נפתחת עם שני החכמים שמעון הצדיק ואנטיגונוס איש סוכו, וממשיכה עם חמישה זוגות של חכמים מימי בית שני, אחד שימש כנשיא הסנהדרין והאחר כאב בית דין. הידועים שבהם הם הלל ושמאי.
- תנאים: חכמי המשנה, חיו בארץ ישראל עד חתימתה בידי רבי יהודה הנשיא (נפטר לכל המאוחר בשנת ג'תתק"פ; 220 לספירה), ובנוסף למשנה נשמרו דבריהם בברייתות המפוזרות ברחבי התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, בתוספתא ובמדרשי ההלכה. עם התנאים הבולטים נמנים רבי יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא, רבי שמעון בר יוחאי ורבי יהודה הנשיא (רבי), עורך המשנה.
- אמוראים: חכמי התלמוד, שפעלו בתקופה שמתום חתימת המשנה ועד לסיום כתיבת התלמוד (משנת ג'תתק"פ (220) עד שנת ד'ר"ס; 500). האמוראים פעלו בשני מרכזים: בארץ ישראל (בישיבות בטבריה, ציפורי וקיסרי), ובבבל (בישיבות בערים השונות). בנוסף לתלמודים (בבלי וירושלמי) נשמרו דבריהם במדרשי אגדה, שהמרכזיים שבהם הם מדרש רבה ומדרש תנחומא.
- סבוראים: חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים (סוף המאה ה-5) ועד לתחילת תקופת הגאונים (סוף המאה ה-6 או אמצע המאה ה-7). הסבוראים ערכו את התלמוד ופעלו להטמעת תכניו בקרב עם ישראל.
סמכותם של חז"ל
- ערך מורחב – מצווה לשמוע דברי חכמים
עד סוף תקופת התנאים בזמן שהייתה סנהדרין, היה כח לחז"ל לגזור גזירות ולתקן תקנות חדשות שלא נכתבו בתורה ולא נמסרו מסיני, בכל עניין שראו בו צורך. דוגמאות למצוות ואיסורים מחז"ל: קריאת מגילת אסתר בפורים, איסור טלטול מוקצה בשבת, חובת נטילת ידיים לפני אכילת לחם, חובת תפילה שלוש פעמים ביום ועוד רבות.
לשון חז"ל
- ערך מורחב – לשון חז"ל
לשון חז"ל או לשון חכמים (נקראת גם עברית משנאית) הוא כינוי לניב של לשון הקודש שהגיע לשיא תפוצתו בקרב עם ישראל שחיו בין בתקופת חז"ל. לשון חז"ל נחלקת לשני רבדים עיקריים: "לשון חכמים א'", שבה נכתבו המשנה והתוספתא, ו"לשון חכמים ב'", שבה נכתבו חלקים מן התלמוד הבבלי והירושלמי ומדרשי ההלכה והאגדה.
ההבדל בין לשון הקודש של התנ"ך, המכונה "לשון המקרא", לבין לשון חז"ל ניכר מיד לעין, ושימש נושא למחקר של הבלשנים לאורך הדורות. ההבדל הזה היה ידוע גם לדוברי הלשון עצמם, שאמרו "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמה"[1].
החוקרים נוהגים לתחום את לשון חז"ל בין תום תקופת הזוגות (כלומר, בסביבות 30 לפנה"ס) לבין חתימת התלמוד הבבלי (בערך 499 לספירה). לפני לשון חז"ל דיברו בלשון המקרא, ובדרך כלל בוחנים את לשון חז"ל לפי הדמיון והשוני בינה ללשון המקרא. בתקופה שבין חתימת המקרא על ידי אנשי כנסת הגדולה - למאה האחרונה קודם חורבן בית שני (30 לפנה"ס) אפשר להתייחס לשכבת לשון נוספת, שבה נכתבו מגילות ים המלח וספר בן סירא.
בתוך לשון חז"ל מבחינים בשלוש תקופות משנה:
- "משנה ראשונה"
- בתוך המשנה אפשר לזהות בבירור משניות שהן קדומות מצד תוכנן ולשונן. רב שרירא גאון מתארך באגרתו[2][3] את המשניות האלה לזמנם של אנשי כנסת הגדולה, כלומר בין השנים ג'תי"ג-ג'ת"פ. רוב המשניות האלה עוסקות בהלכות הנוגעות לבית המקדש (למשל: מסכת תמיד ומסכת מידות). רבי יצחק אייזיק הלוי הוכיח[4] שלא רק שהם החלו ביצירת המשנה, אלא שהם הניחו את יסודות המשנה, בחלוקה לפי מסכתות, ויצירת סדר המשניות. ומשניות קדומות הרבה נשנו אצלם, וזוהי הכוונה כשכתוב במשנה "זוהי משנה הראשונה". ורבי יהודה הנשיא סידר משנתם עם הוספות המאוחרים להם וקבעם לדורות.
- לשון התנאים (לשון חכמים א')
- זו הלשון שבה נכתבו המשנה, התוספתא ומדרשי ההלכה. כאמור, בתקופה זו לשון חז"ל עדיין הייתה מדוברת בפי העם. יש חוקרים המניחים שהדיבור פסק במהלך המאה השנייה לספירה.
- לשון האמוראים (לשון חכמים ב')
- הלשון המופיע בתלמודים (הבבלי והירושלמי). בתקופה זו לשון הקודש כבר לא הייתה שפה מדוברת, והשפה הכתובה מעורבת בארמית. מחלקים את לשון האמוראים לשני חלקים: לשון אמוראי ארץ ישראל (שמופיעה בתלמוד הירושלמי ובחלק מהמדרשים) ולשון אמוראי בבל (שמופיעה בתלמוד הבבלי)[5]..
ראו גם
קישורים חיצוניים
מיזמי קרן ויקימדיה |
---|
ערך מילוני בוויקימילון: חז"ל |
ציטוטים בוויקיציטוט: חז"ל |
- עמירם דומוביץ, דור דור ודורשיו - סדר דורות חכמי התלמוד, באתר "דעת"
- מתיה קם, היצירה הספרותית של חז"ל
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נ"ח עמוד ב'.
- ^ ”כי לא הוסיפו על מימרי דקמאי מאנשי כנסת הגדולה, אלא טרחו טרחי נפישי דקו דקדוקי רברבי עד דאסיקו מאן דהוו אמרין הנך ראשונים”... איגרת רב שרירא גאון פרק ו'.
- ^ תקלין חדתין, מסכת שקלים פרק ה' הלכה א'.
- ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק א'.
- ^ שמעון שרביט, פרקי מחקר בלשון חכמים, אסופות ב, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשס"ח, עמוד 15
הזוגות | ||
---|---|---|
בפתח התקופה | שמעון הצדיק • אנטיגנוס איש סוכו | |
הזוגות | יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן • יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי • שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי • שמעיה ואבטליון • (בני בתירה) • הלל הזקן ושמאי הזקן (מנחם) |
רבנן סבוראי | ||
---|---|---|
דור ראשון | רבה יוסי ראש ישיבת פומבדיתא • רב אחאי • רב שמואל בריה דרב אבהו • רב רחומי השלישי | |
דור שני | רב סימונא - ראש ישיבת פומבדיתא • רב עינא - ראש ישיבת סורא | |
דור שלישי | רב רבאי מרוב - ראש ישיבת פומבדיתא |
30462680חז"ל