אילפא
| מקום פעילות | ארץ ישראל |
|---|---|
| תקופת הפעילות | שני לאמוראים |
| בני דורו | רבי יוחנן ובר פדא |
אילפא היה אמורא שחי בדור השני לאמוראי ארץ ישראל, חברו של רבי יוחנן.
בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא
אילפא היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא, אצלו למד יחד עם חברו רבי יוחנן. במסכת תענית דף כ"ד א' מובא כי כאשר רבי יהודה הנשיא גזר תענית ציבור בעקבות עצירת גשמים בארץ ישראל, נשלח אילפא לשמש כשליח ציבור, ותפילתו התקבלה באופן מיידי, כאשר אמר בתפילת העמידה משיב הרוח - נשבה הרוח וכאשר אמר "מוריד הגשם" ירד גשם מהשמים. רבי יהודה הנשיא שהתפלא שאל את אילפא לפשר מעשיו, ואילפא סיפר לו כי הוא מתגורר בכפר שבו כל תושבי הכפר עניים מרודים, הוא עצמו - שהיה עני מרוד ככל תושבי הכפר - היה היחיד שהתאמץ להשיג יין להבדלה וכך הוציא את כל תושבי הכפר ידי חובתם[1].
עם רבי יוחנן
הוא היה חברו של רבי יוחנן, ומוזכר תמיד לפניו. בתלמוד (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"א עמוד א') מובא כי אילפא ורבי יוחנן, שהיו שניהם עניים מרודים החליטו לצאת לעסוק במסחר לפרנסתם. כאשר הגיעו ללון בדרך ליד גדר, שמע רבי יוחנן שני מלאכי השרת שמשוחחים ביניהם, והאחד אומר לחברו "הבה נפיל את הגדר על שניהם, שעוזבים חיים עולם ועוסקים בחיי שעה, נענה השני: לא נעשה זאת, כי יש אחד משניהם שעתיד להתפרסם בעולם ועדיין לא הגיע זמנו למות. היחיד מבין השניים ששמע את השיחה היה רבי יוחנן, ולכן הוא הבין שהכוונה היא אליו. הוא עזב את אילפא בנימוק "בואו ונקיים את הפסוק ”כי לא יחדל אביון מקרב הארץ"” והלך ללמוד, בעוד אילפא עובד לפרנסתו.
לאחר תקופה קצרה, הוכתר רבי יוחנן כראש ישיבת טבריה. כאשר הגיע אילפא לטבריה ושמע את הבשורה הוא הצטער על כך, וחבריו אמרו לו שלו היה גם הוא יושב ולומד כמו רבי יוחנן היה הוא מוכתר לראשות הישיבה. כאשר שמע זאת אילפא הלך ונתלה בתורן הספינה. ואמר: גם עתה, בקי אני בכל התורה. אם יבוא אדם וישאל אותי בתוספתא שנשנית בבית מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיא ולא אדע לענות, אפיל את עצמי מן התורן. זקן אחד ששמע זאת בא ושאל אותו שאלה מסובכת אודות ברייתא מסוימת שלא ידוע איזה תנא שנה אותה, ואילפא הסביר לו את הברייתא במקום.
תורתו
אילפא מוזכר בתלמוד פעמים נדירות יחסית. אחת מהם היא במסכת גיטין[2] בה הוא דן אודות אדם שנטל את ידיו לחצאין, כלומר מחצית מכף היד ואחריה עוד מחצית מכף היד, ובשעה שנוטל את המחצית השנייה עדיין רטובה המחצית הראשונה בשיעור התלמודי של טופח על מנת להטפיח (כמות רטיבות שהנוגע בה יכול לחזור ולהרטיב דבר אחר), האם ניתן להחשיב את הנטילה כנעשית בבת אחת (שהרי הנטילה הראשונה עוד קיימת במקצת על ידי המים שעדיין טופחים על כף היד) או לא.
מחלוקת בינו לבין רבי יוחנן מובאת בענין עירוב מחשבות, אודותיה מובא במשנה[3], שאם האדם המבצע אחד מארבעת העבודות של הקרבת הקרבן בבית המקדש, שהם שחיטה קבלת הדם הולכת הדם וזריקת הדם, חשב שני מחשבות פסולות, אחת מהם מחשבת פיגול - לאכול את הקרבן חוץ לזמנו, והשניה - מחשבת פסול - לאכול חוץ למקומו, שני המחשבות חלות על הקרבן כאחד, ומכיון שכך - הם סותרות זו את זו אין הקרבן נחשב לפיגול, אלא הוא פסול ואין באכילתו כרת, וכך דעת רוב החכמים. אך אילו לפי רבי יהודה רק המחשבה הראשונה היא זאת שחלה על הקרבן, ואם הראשונה הייתה מחשבת פיגול - הקרבן אכן מתפגל ויש באכילתו כרת.
לפי אילפא המחלוקת היא רק אם האדם חשב את שני המחשבות הסותרות בשני עבודות שונות, כך שלפי רבי יהודה ניתן לומר תפוס לשון ראשון ובכך להחליט שהתוכנית הראשונה שלו היא כוונתו העיקרית, ולשנייה אין תוקף. אבל אם חשב אותם בעבודה אחת, נמצא שיש כאן "עירוב מחשבות", שמכיון ששני המחשבות הסותרות זו את זו חלות כאחת, אין למחשבת הפיגול כח לחול על חשבון השנייה, גם אם נאמרה ראשונה. לעומת זאת סבור רבי יוחנן שאף במקרה כזה סובר רבי יהודה תפוס לשון ראשון והמחשבה הראשונה היא זאת שחלה.
לקריאה נוספת
- צבי קפלן, חכמת אילפא, בתוך: סיני, כרך מד, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"ט, עמ' תמד-תמז.
קישורים חיצוניים
- רבי אהרן הימן, "אילפא", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, באתר ויקיטקסט
- "אילפא", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק א, עמוד 282, באתר HebrewBooks
הערות שוליים
- ^ קידוש ניתן לעשות גם על חלות כאשר אין יין לקידוש
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ט"ו עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כ"ט עמוד ב'
30596109אילפא