אמימר
| מקום פעילות | נהרדעא, מחוזא |
|---|---|
| השתייכות | חמישי לאמוראי בבל |
| רבותיו | רב זביד מנהרדעא, רבא |
| תלמידיו | רב אשי ורב הונא בר נתן, מר בר אמימר |
| בני דורו | מר זוטרא, רב אשי |
אמימר היה אמורא בבלי בן הדור החמישי והשישי, מחשובי החכמים שבדורו ומראשי חכמי ישיבת נהרדעא. עם תלמידיו נמנו אמוראים מגדולי הדור השישי, ובהם רב אשי, ראש ישיבת סורא, שהיה לו כתלמיד חבר, ורב הונא בר נתן, ראש הגולה. חבריו של אמימר היו מר זוטרא ורב אשי, ובתלמוד הבבלי מוזכרים השלושה ביחד פעמים רבות. עירו הייתה נהרדעא, אך בהמשך עבר לעיר מחוזא וגם בה שימש דיין.
היה בן בתו של רמי בר חמא, שהיה חתנו של רב חסדא.
לימודיו
אמימר נולד בעיר נהרדעא שבבבל. בצעירותו למד אצל חכמי הדור שלפניו, ובגמרא הוא מוסר מאמרים בשמם. עם רבותיו הראשונים נמנים רב יוסף ורבא, שבשמם מסר מאמרים אחדים בגמרא, וכן מסר גם מאמר בשם רב נחמן. למד גם אצל זקני ישיבת פומבדיתא, תלמידיו של רב יהודה, ומסר שמועות בשמם[1].
מאוחר יותר למד אצל תלמידי אביי ורבא שהיו מבוגרים ממנו, ובהם רב זביד מנהרדעא, שהיה מרבותיו המובהקים. כן למד מפי רב דימי מנהרדעא, רב פפא, רב חמא וחכמים נוספים. מאמרים שמסר אמימר בשמם מובאים בתלמוד הבבלי[2].
אין לבלבל בין אמימר לבין רב אמימר בר מר ינוקא, אבל יש מקרים אחדים בש"ס שהשם הסתמי "אמימר" מכוון לרב אמימר בר מר ינוקא[3].
תלמידיו
עם תלמידיו של אמימר נמנו גדולי הדור השישי של האמוראים, ובראשם רב אשי, ראש ישיבת סורא, רב הונא בר נתן, ראש הגולה, ורב אחא בריה דרבא, ראש ישיבת פומבדיתא. לימים היה רב אשי לחברו של אמימר. עם תלמידיו של אמימר נמנו גם האמוראים רב מניומי בריה דרב ניחומי, רב גמדא, ועוד. גם בנו, מר בר אמימר, היה מתלמידיו[4].
בין אמימר לרב אשי, תלמידו, היו דיונים הלכתיים רבים, שחלקם מובאים בתלמוד הבבלי. ברבות הימים היה רב אשי לחברו של אמימר רבו. אחד מהדיונים שביניהם עסק בנושא רפואה לכאבי עיניים ביום טוב ובשבת[5]:
- שאל רב אשי את אמימר: האם מותר לכחול את העין - לשים בה כחול לרפואה - ביום טוב? היכן שיש סכנה, כגון זיבת ריר, דקירות, שטף דם, דמעות תדירות, וקדחת (חום של מחלה), בתחילת המחלה - אין לי לשאול, שאפילו בשבת מותר; מה שיש לי לשאול - סוף המחלה, שעומדת להתרפא, והוא כוחל כדי להיטיב ראייתו. מה הדין?
- אמר לו אמימר: אסור.
- הקשה לו: הרי למדנו הלכה בברייתא, שמותר לכבות ביום טוב גזיר עץ בוער כדי למנוע התפשטות עשן וריח בבית או בתבשיל שמונח תחת האש (ומכאן אני לומד, שמותר לעשות כן לצורך יום טוב, שייהנה בו, ולפי זה יש להתיר לכחול עין בשבת)!
- ענה לו: ברייתא זו נאמרה על ידי התנא רבי יהודה, שלדעתו אכן ביום טוב מותר לעשות דברים לצורך הנוחות; אבל רוב החכמים חולקים עליו ואוסרים.
הגמרא משלבת בסוגיה דיון אחר שהיה בין אמימר לרב אשי, בנושא כחילת העין בשבת:
- אמימר התיר לכחול עין בשבת, באמצעות גוי. ויש שאמרו: אמימר עצמו כחל עין בשבת באמצעות גוי שעשה זאת.
- אמר לו רב אשי לאמימר: מה דעתך שהיתרת? ודאי מפני שאמר עולא בריה דרב עילאי: 'כל צורכי חולה עושין על ידי נכרי בשבת', ואמר רב המנונא: 'כל דבר שאין בו סכנה - אומר לנכרי ועושה'.- הדברים הללו אמורים כשאין היהודי מסייע לגוי במלאכה, אבל אדוני (אתה) - מסייע לו, שעוצם את עיניו ופותח!
- אמר לו: ישנוֹ רב זביד דסובר כמותך, ועניתי לו על כך: מסייע אין בו ממש (=סיוע באופן זה לגוי במלאכה אינו נחשב כהשתתפות בעשייתה).
עם מר זוטרא ורב אשי
חבריו של אמימר היו מתלמידי אביי ורבא, ותלמידיהם. חבריו הבולטים היו מר זוטרא ורב אשי. בתלמוד הבבלי מוזכרים השלושה יחד פעמים רבות, הן בלימוד, הן בסעודה ואף בחצרו של מלך האימפריה הסאסאנית, ששלטה בתקופה ההיא בבבל, יזדגרד הראשון. להלן מובאות אחדות מן התלמוד הבבלי[6]:
- אמימר ומר זוטרא ורב אשי היו יושבים ביחד. אמרו: כל אחד ואחד מאיתנו יאמר דבר-תורה שאינו ידוע לחבריושגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:הערה) תוכן כפול: ברכות וגם 2=נה..}}.
- אמימר ומר זוטרא ורב אשי היו יושבים, הביאו לפניהם ירק חי (לא מבושל) קודם ארבע שעות (תוך ארבע שעות מתחילת היום). אמימר ורב אשי אכלו, ומר זוטרא לא אכל[7].
- אמימר ומר זוטרא ורב אשי היו יושבים על פתח ביתו של אזגור מלכאשגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:הערה) תוכן כפול: כתובות וגם 2=סא..}}.
- אמימר ומר זוטרא ורב אשי נקלעו לבוסתנו של מרי בר איסק. הביא אריסו תמרים ורימונים והניח לפניהם. אמימר ורב אשי אכלו, מר זוטרא לא אכלשגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:הערה) תוכן כפול: בבא מציעא וגם 2=כב..}}.
- אמימר ומר זוטרא ורב אשי אכלו לחם יחד. הגישו לפניהם תמרים ורימונים, לקח מר זוטרא, זרק לפני רב אשי מנה אחת. אמר לו (רב אשי): האם אינך סובר את מה שלמדנו בברייתא, שאין זורקים את האוכלים? (ענה מר זוטרא:) ההלכה הזאת מדברת על לחם בלבד. (שאל רב אשי:) והרי שלמדנו ברייתא נוספת: כשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין את האוכלין! אמר לו (מר זוטרא): והרי למדנו ברייתא ההפוכה מדבריך: אף על פי שאין זורקין את הפת - אבל זורקין את האוכלין! אלא לא קשיא (כך יש ליישב את שתי ההלכות הסותרות): באוכל שעלול להימאס בזריקתו ובנפילתו אסור, ובמאכל שלא יימאס בכל מותר למוסרו בזריקה[8].
דיין ופוסק הלכה בנהרדעא ובמחוזא
אמימר היה גם פוסק הלכה בעירו, נהרדעא, ואף שימש בה דיין וראש ישיבה[9].
- אמימר היה יושב ודן דין. פרחה נוצה ועפה על ראשו. בא אדם אחד ולקח אותה מעל ראשו. אמר לו: מה מעשיך? אמר לו: דין יש לי. אמר לו: פסול אני לך כדיין (זהו כעין שוחד, שעלול להטות את לבו בדיון לטובת אותו אדם)[10].
מסופר, שאישה אחת הוזמנה לדין לפני אמימר בנהרדעא (על הלוואה שלא נפרעה). הלך אמימר לעיר מחוזא (ועבר לגור בה), ולא הלכה האישה אחריו למחוזא לדין. כתב שטר שמתא עליה (כפי שנעשה לסרבני בית דין). אמר לו רב אשי לאמימר: והרי אנחנו למדנו במשנה (לגבי העדות בנושא קידוש החודש): 'אפילו ראש בית דין בכל מקום - שלא יהיו העדים הולכין אלא למקום הוועד' (ולא מוטל על האישה ללכת למקומו של ראש בית הדין, אלא למקום בית הדין)! אמר לו: זה נאמר רק לעניין עדות החודש, שאם כן נמצאת מכשילן לעתיד לבוא (אם יצטרכו לטרוח למקומו של ראש בית הדין יפסיקו לבוא להעיד על חידוש הירח שראו); אבל כאן, בדין רגיל, של מלווה ולווה - כתוב[11]"עבד לוה לאיש מלוה" (וכיוון שהתחייב הלווה כלפי המלווה יש לו לטרוח וללכת אחרי ראש בית הדין אם לא שילם את חובו)[12].
משפחתו
ידוע כי אמימר היה נכדו, בן בתו, של רמי בר חמא.[13] ידוע על בנו, המוזכר בשם מר בר אמימר, שנמנה עם החכמים. גם הוא מסר שמועות הלכתיות בשם רבא, ונשא ונתן בהלכה עם רב אשי. פעמים אחדות מסר לרב אשי על מנהגי אביו, אמימר.[14]
עוד מסופר בגמרא על כך שנכדו של אמימר, בן בנו, נפטר בחיי סבו, אמימר: ”אמימר שכיב ליה בר בריה, קרע עילויה. אתא בריה - קרע באפיה, אידכר דמיושב קרע - קם קרע מעומד” (תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ' עמוד ב'.) ובעברית: בן בנו של אמימר נפטר, קרע עליו (אחת מהלכות האבלות היא קריעת הבגד לאות אבל על המת). כשהגיע בנו של אמימר (אביו של הנפטר) - קרע אמימר שוב, בפני בנו. נזכר אמימר שקרע כשהוא יושב (ויש לקרוע בעמידה) - עמד וקרע.
מצאצאיו של אמימר כיהנו כגאונים בישיבת סורא ובישיבת פומבדיתא, והיו מצאצאיו מצויים כתלמידים בישיבת פומבדיתא.[15]
פטירתו
בתלמוד הבבלי מסופר כי פטירתו של אמימר באה בעקבות דיון הלכתי בהלכות איסור ריבית. בדיון הוזכר מנהגם של בני העיר מחוזא למסור סחורה לסוחרים על מנת שיסחרו בה ויתחלקו ברווחים, ובשטר המתעד עסקה זו נכתב שהסוחר חייב לבעל הסחורה את שווי הסחורה בתוספת הרווח המשוער. רבא שלל מנהג זה, שכן ייתכן שלא יצליחו הסוחרים במשימתם ולא יגיע הרווח המצופה, ונמצא שכשיגבה בעל הסחורה אחר כך את חובו מן הסוחר, יגבה את מלוא הסכום הכתוב בשטר, הגבוה משווי הסחורה שנמסרה לסוחר. נמצא אפוא, שהסוחר לקח סחורה בשווי מסוים, ומשלם עליה לאחר זמן סכום גבוה יותר, ויש בכך איסור ריבית (מדרבנן).
בהקשר זה העיר מר בנו של אמימר לרב אשי: אבא (אמימר) היה מוסר סחורה לסוחרים וכותב שטר כזה, הכולל את שווי הקרן בתוספת הרווח המשוער. וכשבא הסוחר אליו לאחר מכן, אם היה טוען שלא הרוויח כפי ששיערו - היה אמימר מאמין לו ולא גבה את מלוא הסכום. על מנהג זה של אמימר מתח רב אשי ביקורת, באומרו: כל זמן שאביך חי כשחוזר הסוחר, מוטב, אבל מה יהיה אם אביך נפטר לפני שהסוחר חוזר? במקרה כזה שטר החוב ייפול לידי היורשים, והם לא יאמינו לסוחר שיטען שלא היה רווח כמצופה! הם יגבו מן הסוחר את מלוא הסכום שבשטר, ויש כאן איסור של ריבית דרבנן!
הגמרא אומרת כי דבריו אלו של רב אשי, שאמר "אם אביך ימות" היו מעין פתיחת פה לשטן, ובעקבותם נפטר אמימר, ובלשון הגמרא - "הוי 'כשגגה שיצא מלפני השליט'[16], ונח נפשיה דאמימר"[17].
מתורתו
מאמריו של אמימר מוזכרים פעמים רבות בתלמוד הבבלי. לעיתים אלו שמועות הלכתיות, לעיתים משא ומתן תלמודי, קושיות ותשובות, ואחדים מהם מאמרים בנושאי אגדה. להלן אחדים מהם[18].
- אמר אמימר : וחכם עדיף מנביא, שנאמר[19]: 'ונביא לבב חכמה', מי נתלה במי? הוי אומר: קטן נתלה בגדול (כלומר, הפסוק תולה נבואה בחוכמה, ומשמע שהדבר הגדול הוא החוכמה, ובה נתלית הנבואה).
- אמימר התיר לרבץ רצפת הבית (להתיז מים על הרצפה כדי שהאבק לא יעלה לאוויר) במחוזא בשבת, אמר: מה הטעם שאסרו זאת חכמים? - מחשש שיבוא "לאשויי גומות" (=ליישר את פני הקרקע, דבר שאסור בשבת משום מלאכת חורש); כאן אין לחשוש לכך, שאין גומות בקרקע, זו ריצפת אבנים[20].
- אמר אמימר: איש או אישה שמכרו בנכסי מלוג (נכסים שאינם כתובים בכתובה, ושייכים לאישה, והבעל זכאי להשתמש בהם כל זמן שהם נשואים) - לא עשו ולא כלום (המכירה בטלה, מפני שלכל אחד מבני הזוג זכויות מסוימות בנכסים הללו, ואין השני יכול למכור אותם)[21].
- אמר אמימר: אני מנהרדעא אני, ואני סובר ששומא חוזרת לעולם (נכסי הלווה, שלא היה לו לשלם את חובו, ובית דין פרעו בהם את החוב על פי שומה ונתנו אותם למלווה - חוזרים ללווה אם נותן כסף למלווה)[22].
- אמר אמימר: הלכתא, נדר שהודר ברבים - יש לו הפרה. (נדר) על דעת רבים - אין לו הפרה[23].
- שאלו את אמימר לגבי כלי חרס המצופים עופרת חלקה, לבנה או שחורה, והשתמשו בהם במאכלי חמץ, האם מותר להשתמש בהם בפסח? אמר להם: רואה אני שהם פולטים נוזלים מהדופן החיצונית של הכלי. מכאן אני מסיק שהכלים גם בולעים נוזלים וחלקי אוכל, וכיוון שאין דרך להוציא את הנבלע בכלי חרס ולהכשיר אותו לפסח - הכלים אסורים בשימוש בפסח[24].
- מסר לחש כנגד נשים כשפניות, שאותו שמע ממנהיגת המכשפות[25].
- עשה של כבוד תורה עדיף[26].
- אמר רב אשי: אמר לי רב הונא בר נתן: הכי (=כך) אמר אמימר: האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל, מגבינן ביה ממשעבדי. בתרגום: שטר פרסי, הכתוב בשפה הפרסית, וחתומים עליו עדים יהודים - מגבים בו מנכסים משועבדים (מקרקעות שהיו ביד הלווה בשעת ההלוואה, ואחר כך מכרם לאחרים; כדין שטר חוב רגיל)[27].
קישורים חיצוניים
- הרב אהרן הימן, "אמימר", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק א', באתר היברובוקס
- אמימר, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
הערות שוליים
- ^ רב נחמן: תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף מ"ה עמוד ב'. רב יוסף: מסכת כתובות, דף ק' עמוד א'. רבא: מסכת קידושין, דף י' עמוד א'; מסכת חולין, דף מ"ו עמוד ב'. זקני פומבדיתא: מסכת עבודה זרה, דף מ"ח עמוד א'; רש"י, מסכת עירובין, דף ע"ט עמוד ב'
- ^ רב זביד מנהרדעא: תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ב עמוד ב'. רב דימי מנהרדעא: מסכת חולין, דף נ"א עמוד ב'. רב פפא: מסכת חולין, דף ח' עמוד ב'. רב חמא: מסכת כתובות, דף פ"ו עמוד א'.
- ^ ראו רב אמימר בר מר ינוקא#זהותו.
- ^ רב אשי: תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ל"ז עמוד ב'. רב הונא בריה דרב נתן: מסכת בבא בתרא, דף נ"ה עמוד א'. רב אחא בריה דרבא: מסכת פסחים, דף ק"ג עמוד ב'. רב מניומי בריה דרב ניחומי: מסכת כתובות, דף ס"ט עמוד א'. רב גמדא: מסכת כתובות, דף ס"ג עמוד ב'. מר בר אמימר: מסכת בבא בתרא, דף קע"ד עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"ב עמוד א'.
- ^ המובאות, ברובן, אינן כוללות את כל המעשה והדיון ההלכתי שבעקבותיו. העניינים במלואם מובאים במקורות המצוינים בהערות.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ד עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ' עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"ה עמוד א'; מסכת ברכות, דף י"ב עמוד א'; מסכת שבועות, דף ל' עמוד ב', ועוד. ראו גם "תולדות תנאים ואמוראים", ר' אהרן היימאן, ערך אמימר.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ה עמוד ב'.
- ^ ספר משלי, פרק כ"ב, פסוק ז'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"א עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ע"ד עמוד ב'; מסכת ביצה, דף כ"ז עמוד ב', מסכת כתובות, דף מ"ג עמוד ב'.
- ^ איגרת רב שרירא גאון.
- ^ קהלת י, ה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"ח עמוד א'.
- ^ לרוב תורגמו המלים הארמיות לעברית. ראו עוד בפרקים הקודמים.
- ^ ספר תהילים, פרק צ', פסוק י"ב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ה עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צ' עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ה עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ט"ז עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ל' עמוד ב' ורש"י שם.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק"י עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל' עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף י"ט עמוד ב'.
