הארץ

הארץ

סמליל העיתון סמליל העיתון
הגיליון הראשון של "הארץ" מ-18 ביוני 1919. בין הכותבים: אהרן מיכל ברכיהו (ברוכוב), איתמר בן-אב"י, מרדכי בן הלל הכהן, יעקב פיכמן, זאב ז'בוטינסקי, משה סמילנסקי
הגיליון הראשון של "הארץ" מ-18 ביוני 1919. בין הכותבים: אהרן מיכל ברכיהו (ברוכוב), איתמר בן-אב"י, מרדכי בן הלל הכהן, יעקב פיכמן, זאב ז'בוטינסקי, משה סמילנסקי
תדירות	יומון
סוגה	חדשות
פורמט	ברואדשיט, טבלואיד ראו בגוף הערך
מו"ל	עמוס שוקן
מייסד	יצחק לייב גולדברג
בעלים	75% משפחת שוקן 25% לאוניד נבזלין
עורך ראשי	אלוף בן
מנכ"ל	רמי גז
תאריכי הופעה	18 ביוני 1919 – הווה (105 שנים)
שפה	עברית, אנגלית
מערכת	רח' זלמן שוקן 21, תל אביב
תפוצה	110,000 (עברית) 24,000 (אנגלית)
מדינה	ישראל
www.haaretz.co.il מפת מיקום מפה דינמית tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

הארץ הוא היומון הוותיק ביותר הפועל בישראל. נוסד ב-18 ביוני 1919 על ידי יצחק לייב גולדברג (יל"ג) ונקרא בשמו הנוכחי החל מדצמבר 1919. נכון לינואר 2022, שיעור החשיפה של העיתון עומד על 5.1% בימות השבוע ו-5.5% בסופי השבוע. העיתון מפעיל גם אתר חדשות, שמרבית התכנים שעלו בו מאז מרץ 2013 פתוחים למנויים בלבד.

מאז שנת 1935 היה העיתון בבעלות משפחת שוקן, ובשנים האחרונות נמכרו 40% ממניות קבוצת הארץ, החברה שמוציאה אותו לאור, לאלפרד דומונט (20%) ולאוניד נבזלין (20%). בדצמבר 2019 רכשו משפחת שוקן ונבזלין את חלקה של דומונט. לעיתון נטייה לשמאל חברתית ומדינית.

מו"ל העיתון הוא עמוס שוקן, העורך הראשי הוא אלוף בן ומנכ"ל קבוצת "הארץ" הוא רמי גז.

היסטוריה

טרם ההקמה – "חדשות מהארץ"

ערך מורחב – חדשות מהארץ הקדושה

בעקבות איסור שהטיל הממשל הצבאי הבריטי על נציגי היישוב העברי לפרסם עיתון ושמו "ארץ ישראל", הוחלט בממשל להוציא מהדורה עברית של שבועון הצבא הבריטי, "The Palestine News", בשם: "חדשות מהארץ הקדושה – התוצאה העברית של שבועון המשלחת הצבאית המצרית אשר למחנה הבריטי בארץ האויב הנכבשת". הגיליון הראשון נדפס בירושלים, ב"דפוס לעווי", וראה אור ב-4 באפריל 1918. אולם הצנזורה הצבאית הבריטית פסלה גם שם זה והחל מהגיליון השני נקרא השבועון "חדשות מהארץ". המערכת נדדה לקהיר לפי החלטת הבריטים. בינואר 1919 הודיע הממשל הצבאי הבריטי על סגירת כל העיתונים הצבאיים, והגיליון האחרון של "חדשות מהארץ" יצא לאור ב-10 באפריל 1919.

הקמה

לקראת סגירת "חדשות מהארץ" פנו מנהיגי התנועה הציונית חיים ויצמן ונחום סוקולוב אל יצחק לייב גולדברג בבקשה שיממן יומון ציוני-לאומי. גולדברג קיבל זיכיון להוצאת העיתון, בידיעה שבשלב ראשון העיתון יספוג הפסדים. העורך היה ד"ר ניסן טורוב, האחראים על השכתוב היו המתרגם ד"ר שמואל פרלמן וכן אליעזר בן-יהודה ובנו איתמר בן-אב"י.

הבריטים פסלו את השם "ארץ ישראל", מחשש להתנגדות ערבית, וכשהחל העיתון לצאת כיומון בירושלים, ב-18 ביוני 1919, הוא נקרא "חדשות הארץ – עיתון יומי לענייני החיים והספרות" והיה לעיתון העברי הראשון שיצא לאור בתקופת המנדט.

סמליל "חדשות הארץ", יוני 1919

סמליל "הארץ", ינואר 1921

העיתון הכריז על עצמו כעיתון ציוני, גם אם נזהר לא להרגיז את השלטון הבריטי: לעיתון יומי, ציוני-כללי (נוסחה אחרת: כלכלי) ופרוגרסיבי, חיכתה ארץ-ישראל זה מכבר, נכתב בפתח הגיליון, ולעת עתה נימנע מהבטחות מוגזמות ונשתדל לתת לקהל העברי בארץ ובחו"ל את אשר אפשר לתת בזמן הזה: עיתון יומי צנוע ולא גדול ביותר, אבל חופשי ורציני ושואף למלא באמונה את חובתו, מתוך הכרת האחריות הגדולה שהוא מקבל על עצמו, באומרו להיות לפה לכל נושאי דגל תחייתנו הלאומית בשעה חמורה זו של מעבר מחלום הציוניות אל החיים המעשיים והממשיים ב"בית הלאומי" העומד להיבנות תחת חסותה ובעזרתה של אנגליה. במונחים של היום היה זה עיתון מאוד ספרותי, ומספר עמודי הדעות בו עלה בהרבה על מספר עמודי החדשות. כל העורכים היו אנשי ספרות, ולמעשה היה לעיתון רק עיתונאי אחד, ר' נחום בן חורין, רב בן היישוב הישן, שהיה מעודכן ביותר בחיי העיר ירושלים.

בדצמבר 1919 הושמטה מהסמליל (לוגו) המילה "חדשות", ושמו של העיתון הפך רשמית ל"הארץ". בהמשך גם אותיות הסמליל שצייר זאב ז'בוטינסקי הוחלפו בסמליל הנוכחי מאת מעצבת האותיות פרנצ'סקה ברוך. העיתון הודפס בכ-1,000 עד 1,500 עותקים. בחול המועד של סוכות ופסח לא עבדו בבתי הדפוס בירושלים, והעיתון לא הופיע בהם.

י"ל גולדברג המשיך לתמוך במימון הפעילות של "הארץ" עד קיץ 1922. מרגע שהפסיק את תרומתו, עקב הפסדים מצטברים שסיכנו את הונו, נאבק העיתון על קיומו עד שנסגר בתחילת נובמבר אותה שנה. בהתערבותו של אחד העם, שנחרד מהמחשבה שעיתון האיכות העצמאי היחיד בישראל יפסיק את הופעתו, גויסו איילי הון כמילונאי יהודה גור כדי לממן את הופעתו. הניהול השוטף נמסר לידי קואופרטיב של העובדים, ואלה חידשו את הופעת העיתון ב-1 בינואר 1923. הם בחרו פה אחד עורך חדש, ד"ר משה יוסף גליקסון (קודם לכן שימשו בתפקיד לתקופות קצרות שמואל פרלמן ואריה לייב יפה).

"הארץ" בתקופת גליקסון

בית עיתון "הארץ" ברחוב מזא"ה 56 תל אביב. בבניין זה שכנה מערכת העיתון בשנים 1932–1973

משה גליקסון היה עורך סמכותי ובעל ידע, שהיה קודם לכן חוקר ספרות ופילוסופיה. "הארץ" בתקופתו הפך לעיתון אינטלקטואלי, ובעמודו הראשון לא התפרסמו חדשות כלל.

על רקע זה עלה וצמח עיתון מתחרה, "דואר היום" של איתמר בן-אב"י, אשר שם לו למטרה להחליף את "הארץ" כעיתון המשפיע ביותר בארץ-ישראל. פחות מחודשיים אחרי מינויו של גליקסון, הכריז "דואר היום" מלחמה על "הארץ", בין השאר באמצעות הורדת מחיר לחצי-גרוש, בדיוק מחצית ממחירו של "הארץ". "דואר היום" גם משך כותבים בכירים של "הארץ" לשורותיו, בהם זאב ז'בוטינסקי ואורי קיסרי. "הארץ הוא אולי הגון, אך איננו עיתון", כתב איתמר בן-אב"י, "ואילו דואר היום אולי אינו הגון, אך הוא עיתון". בכל פעם שהייתה ל"דואר היום" ידיעה סנסציונית, כתב איתמר בן-אב"י בלעג מעל לכותרת: "לא תוכלו לקרוא זאת ב'הארץ'". "הארץ" תמך בחיים ויצמן ומנחם אוסישקין, בעוד דואר היום הביא בהרחבה את הביקורת של נחמיה דה לימה ושותפיו.

על מנת להתקרב למרכזי התעשייה והכלכלה של היישוב, עבר "הארץ" מירושלים לתל אביב, תחילה ברחוב מונטיפיורי. ב-4 במרץ 1925 הונחה אבן-הפינה לבניין "הארץ" ברחוב מזא"ה 56, צמוד לבניין הוצאת דביר. "הארץ" החל להופיע בשעות הבוקר, כמו "דואר היום", והוריד את מחירו לחצי גרוש, בניגוד לביטאון ההסתדרות הכללית "דבר", שעדיין נמכר בגרוש שלם.

עם זאת העיתון לא מש מעמדותיו וממה שראה כאחריותו המערכתית, כפי שניתן ללמוד ממאמר המערכת הראשון שגליקסון פרסם בו כעורך: הארץ בא לספק את צורכי הציבור, אבל אין הוא בא לעשות את רצונו, להיגרר אחרי נטיותיו או לגרות את רגשותיו על ידי דברים שבהפתעה ובסנסציה. "הארץ" רוצה לשמש גשר בין חלקי העם השונים, בין הגולה ובין ארץ ישראל, בין המזרח ובין המערב, בין המפלגות, העדות והמעמדות השונים ביישובנו. אבל אין הוא רוצה להחניף לחלק מן החלקים האלה, ואף לא לחפות על חטאותיו.

הארץ בתקופת גליקסון ניהל פולמוסים אידאולוגיים ותרבותיים חריפים מעל עמודיו, וטובי הכותבים השתתפו בהם. כאשר "דואר היום" החל להכניס תצלומים לעמודו הראשון, ואף פרסם בסופי השבוע רומנים בהמשכים, הקפיד גליקסון על מדיניות כמעט הפוכה. בין השאר ייסד את מסורת מאמר המערכת הבלתי חתום, שנכתב במשותף על ידי מועצה של חברי מערכת, בהם היו ד"ר יוסף לוריא, המשורר יעקב פיכמן, אברהם לודויפול, ד"ר שמואל פרלמן, מרדכי בן הלל הכהן, משה סמילנסקי, לייב יפה וד"ר יוסף קלוזנר.

גליקסון היה שליט יחיד ב"הארץ", כפי שלא העז למשול בו אף עורך אחריו. הוא שיכתב כתבות ומאמרים בלי להתייעץ עם כותביהם, פיטר ללא היסוס כותבים שלא סרו למרותו והחרים סופרים שתרמו שיר או סיפור לעיתון המתחרה. על חברי המערכת הוטלה משמעת ברזל, ולפחות שני חברי מערכת, הסופר בן ציון כ"ץ והפובליציסט יעקב רבינוביץ, פוטרו משום שאיחרו בהגשת מאמר. כ"ץ העיד על כך מאוחר יותר: "במשך השנים שלו ב'הארץ' היה גליקסון מקפיד מאוד שבעיתון הכל יהיה לפי רוחו, ולא רצה להודות בזה, שהעיתון אינו קניין רוחני-פרטי של העורך".

גליקסון התנגד בחריפות לעדכן את השפה שבה נכתבו המאמרים ב"הארץ". גם שנים אחרי שאיתמר בן-אב"י המציא את המילה "מכונית", כאשר כל בני היישוב השתמשו בה, התעקש גליקסון על "אוטומוביל". ביומנו כתב בעניין זה: "עיתוננו צריך להתרחק מחידושי לשון, ואולי מחידושים בכלל".

אך גליקסון כאמור בכל זאת הכניס חידושים, ובתקופתו "הארץ" נכנע ופרסם תצלומים. גליקסון גם יזם את הוצאת "לוח הארץ" השנתי, מעין גרסה עברית לאלמנך האמריקאי, ובו התפרסמו נתונים עובדתיים על היישוב, מאמרים של גדולי האומה ואף המלצות לטיולים בארץ ובעולם. מאז 1926 ועד היום, מצרף "הארץ" בראש השנה לקוראיו לוח שנה מיניאטורי המודפס בשני צבעים, מזכרת מהיוזמה ההיא.

ב-1929 מסר איתמר בן-אב"י את עריכת עיתונו לזאב ז'בוטינסקי, ו"דואר היום" הקצין את עמדותיו לכיוון התנועה הרוויזיוניסטית. בין השאר התפרסם בו מדור אישי של אב"א אחימאיר, "מפנקסו של פשיסטן", שנכתבו בו דברים חריפים מאוד נגד הערבים. ילידי הארץ, קהל היעד הטבעי של "דואר היום", הפנה לו עורף וב-1931 הפך "הארץ" לעיתון הנפוץ ביישוב, עם למעלה מ-7,000 עותקים מכורים ביום. מספר הקוראים בתשלום של "הארץ" ייצג 5% מאוכלוסיית ישראל באותה התקופה, באופן יחסי כמעט פי חמישה מאשר תפוצתו היום.

לעניין זה התייחס חיים נחמן ביאליק, בהתבטאות נדירה אודות העיתונות העברית, במאמר שפרסם ב-1930:

"גליקסון יצר את 'הארץ' כך שיש בו מעלות המצויות רק בעיתונים החשובים בעולם. אחת מהן היא אי-רדיפה אחרי סנסציה. בשנים האחרונות תפסה את חלק מהעיתונות הרוח הרעה של רדיפה אחרי סנסציה זולה והסתגלות לצורכי השוק. בעיתונות זו, שמקומה העיקרי באמריקה, שופכים בשער הפתיחה של הדפים מי שופכין, המכילים סממי רעל. בוקר בוקר 'מכבדים' את הקורא באמבטיה של שופכין. לאשרנו לא כבשה העיתונות מסוג זה את השוק בארץ ישראל. העיתון 'הארץ' ואחריו גם עיתון הפועלים 'דבר', שני עיתונים אלה היודעים להביע את האוריינטציה העיתונאית הנכונה, הם כלי מבטא לרוב המכריע של היישוב".

שנות השגשוג הכלכלי הביאו את גליקסון להגביר את אחיזתו של העיתון בשוק, אולי מעבר להיגיון הכלכלי. החל מ-1929 הוציא "הארץ" גם מהדורת ערב, "הארץ של ערבית", שהפך חמש שנים מאוחר יותר לעיתון של ממש, "השעה", עם מערכת משלו ועלויות בהתאם. החל מ-1933, עם עליית היטלר לשלטון ועם פתיחת משפט רצח ארלוזורוב, הוציא גליקסון באופן קבוע גם מהדורה שנייה, שהתייחסה לאירועי הבוקר ואילצה את הפובליציסטים שלו לכתוב שלושה מאמרים שונים ביום, אחד לכל מהדורה. סופרים רבים הצטרפו למערכת, ובראשם נתן אלתרמן, שכתב החל מ-1934 מדור אקטואליה קבוע בשם "רגעים".

הזינוק בעלויות השכר ובעלויות הנייר הביאו את איילי ההון שמימנו את "הארץ" לפרק את הקואופרטיב, שהיה למעשה חותמת-גומי של גליקסון, ולהעביר את הניהול לאיש העסקים דוד כהן. אולם כהן לא הצליח להביא את החברה לידי איזון תקציבי, ו"הארץ" הועמד למכירה. ב-1937, אחרי משא ומתן כספי ארוך ומפותל, רכש אותו הנדבן הציוני שלמה זלמן שוקן, כמתנת-חתונה לבנו, גרשום שוקן. שוקן שילם 23,000 לירות שטרלינג בתמורה לעיתון ולבניין המערכת, ברחוב מזא"ה בתל אביב.

"הארץ" של גרשום שוקן

מלכתחילה, ראו השוקנים את עיתונם החדש כעסק לכל דבר, אשר צריך להניב רווחים ולהתנהל על-פי אמות מידה מסחריות. זלמן שוקן התפרסם עד אז כנדבן, ובקרב אנשי העיתונות והספרות התפרסם כמי שמעניק משכורת חודשית לסופר ש"י עגנון. רבים ציפו ש"הארץ" יהיה גם הוא מוסד נתמך, כפי שהיה קודם לכן, ואי הבנה זו הולידה חיכוכים בין ההנהלה לבין המערכת.

פחות מחודש אחרי החלפת הבעלות, הודיע זלמן שוקן לד"ר גליקסון שהוא נוטל ממנו את סמכויות העריכה. גליקסון המשיך לקבל משכורת, אך נדרש לעזוב את הבניין. השוקנים מינו כעורך את מי שהיה עד אז מזכיר המערכת, ישעיהו קלינוב ובפברואר 1938 נרשם נתן אלתרמן כעורך העיתון אצל השלטונות במקום גליקסון. בעקבות השינוי, הקו המערכתי של העיתון שבר ימינה.

גרשום שוקן, שהיה בן 28 כאשר קיבל לידיו את "הארץ", רצה בתחילה לעסוק אך ורק בניהול הכלכלי של העיתון. לפיכך מינה עצמו כמנכ"ל והקדיש עצמו לקיצוץ עלויות השכר של העיתון. אולם בתוך זמן קצר התגלעו חילוקי דעות בינו לבין העורך החדש, שביקש להגן על העיתונאים ועל מה שראה כטובת הקוראים. ב-1939 מינה עצמו גרשום שוקן לעורך העיתון, במקביל להיותו המו"ל והבעלים, כפילות תפקידים חריגה שנמשכה למעלה מחצי מאה. בתקופה זו עוצב "הארץ" כפי שהוא מוכר כיום.

בשנים הראשונות לכהונתו עסק שוקן בעיקר בקיצוץ עלויות. הסופרים הארץ-ישראלים שמילאו את דפי העיתון ולעיתים שאבו ממנו את משכורתם פוטרו, ובמקומם מונו עיתונאים צעירים, רובם עולים חדשים מהונגריה. כך פרש מ"הארץ" ב-1943 המשורר נתן אלתרמן, שהעדיף לעבור לעיתון "דבר" מאשר להסכים לקיצוץ בשכרו.

דפוס "הארץ" בתל אביב, 1945

מעט אחרי מלחמת העולם השנייה הגיע "הארץ" לאיזון תקציבי. אולם עלייתם החדה של עיתוני ערב מסוג חדש, ובראשם "ידיעות אחרונות", אילצה אותו להתמודד עם האיום. כאשר "מעריב" ראה אור, ב-1948, החליט שוקן שוב לנסות להוציא עיתון-ערב שיהיה שייך ל"הארץ". שמו היה "יום-יום", ולמרות כותבים מהשורה הראשונה, ובראשם בנימין תמוז, העיתון החדש נכשל והכניס את "הארץ" לחובות חדשים, שגררו צורך בקיצוץ נוסף.

ב-18 במאי 1948 הפציצו מטוסי חיל האוויר המצרי את בניין העיתון. בהפצצה נהרגו שלושה פועלי דפוס ונער שליח, מספר פועלים נפצעו, חלק מהבניין נהרס ומחסן הנייר עלה באש. לאחר מספר ימים מת אחד הפצועים ומספר ההרוגים עלה לחמישה.

בעשור הראשון לכהונתו המעיט שוקן לעסוק בעריכה עצמה, והשאיר את רוב ההחלטות למזכיר המערכת, ישראל פינקלשטיין. עם זאת, כבר מראשית הדרך הקדיש תשומת לב רבה לקו המערכתי של "הארץ" בסוגיות כלכליות. כך מינה לעורך כלכלי את ברוך בר, עיתונאי שעלה מהונגריה, בה כיהן בממשלה הסטליניסטית בימי מתיאש רקושי והפך בהמשך לאנטי-קומוניסט מושבע. בתקופת גליקסון היה "הארץ" שופרה הנאמן של התנועה הציונית והרבה לפיכך לתמוך בכלכלה סוציאליסטית. עם העברת הבעלות למשפחת שוקן ניכר מפנה בעמדות העיתון, והוא הביע התנגדות חריפה ועקבית לכלכלת שיתוף, לסובסידיות לחקלאות, להגבלת התחרות ולמודל הקיבוצים.

מבחינה פוליטית עבר העיתון מהפך מערכתי, והחל להתבלט בפלורליזם שלו. אפשר שהפלורליזם היה הדבר הקרוב ביותר לדת בשביל גרשום שוקן, ועיתונו שיקף תורה זו, לא אחת עד כדי הטלת ביקורת על משפחת שוקן עצמה. מאז ראשית שנות ה-50 ועד היום מתפרסמים בעיתון באופן קבוע מאמרים המנוגדים בתוכנם לעמדותיו של בעליו.

הפלורליזם בעיתון, שהידרדר בתקופות מסוימות לקקופוניה רעיונית, הותנה מלכתחילה על ידי גרשום שוקן בהפרדה ברורה בין מאמרים המייצגים רק את דעת כותביהם, למאמרים המייצגים את דעת המערכת. לצורך כך עלתה מאוד חשיבותו של מאמר המערכת הבלתי חתום. טובי הכותבים של "הארץ" הקדישו לפחות שעה ביום, ולעיתים הרבה יותר, לניסוח עמדות העיתון בישיבה משותפת בחדרו של גרשום שוקן.

צעד ברור נוסף של שוקן בעניין זה היה ליצור הפרדה ברורה בין הידיעות לדעות. עד אז, ההבדל בין שתי הסוגות היה מטושטש, והדיווח העיתונאי מעל דפי "הארץ" שיקף את דעת העיתון, כשלעצמה ראי מדויק של עמדת ראשי היישוב.

גרשום שוקן שינה את המצב המטושטש הזה בתוך זמן קצר. מאמרי פרשנות ורקע שיש בהם משום הבעת דעה לוו בכותרת בולטת, "פרשנות", והחל מ-1952 נוצר בהארץ עמוד דעות ברור מופרד מעמודי הידיעות, שהודפס בעמוד האחורי של העיתון. מאמר המערכת הראשי, שנותר בלתי חתום, התפרסם מעתה בעמוד 2, ממוסגר ומנותק מהידיעות.

אולם ההפרדה הפיזית לא תמיד סייעה לשמור על דיווח עיתונאי אובייקטיבי. בשני העניינים הציבוריים המרכזיים שעליהם נלחם "הארץ" בתחילת שנות ה-50, הטלת סלקציה על העלייה ההמונית מצפון אפריקה (ראו להלן) והפסקת התמיכה בהתיישבות העובדת, לא התקיימו העקרונות המערכתיים של גרשום שוקן, פלורליזם והפרדה בין דעה לידיעה. הכתב אריה גלבלום נשלח לקיבוצים ודיווח על "בריכות שחייה ראוותניות", על "יום עבודה של חמש שעות" ועל "עצלנות כרונית ושנאה לעבודה", בהתאם למאבקו המערכתי של העיתון נגד התמיכה הממשלתית בקיבוצים.

מאבקים אלה לא רק שיקפו את האידאולוגיה הכלכלית והחברתית של "הארץ", אלא גם ייחדו אותו ממתחריו העיקריים, "דבר" ו"מעריב". שני עיתונים אלה תמכו בדוד בן-גוריון באותן שנים ללא ערעור, ו"הארץ" היה למעשה עיתון אופוזיציה, עמדה שעליה שמר גם בהמשך דרכו.

מרכזיותו של "הארץ" בשיח הציבורי התבססה גם על המקום הנרחב שהקדיש לאמנויות, ובראשן הספרות. המוסף הספרותי הפופולרי ביותר של התקופה היה "תרבות וספרות" בעריכת בנימין תמוז, ומבקר התיאטרון בעל ההשפעה הרבה ביותר היה מבקר "הארץ" חיים גמזו, שביקורת שלילית שלו (שאפרים קישון כינה "לִגְמוֹז") עלולה הייתה להוריד הצגה מהבמה.

היחס לעליה מצפון אפריקה בתחילת שנות ה-50

בסוף שנות ה-40 פרסם אריה גלבלום סדרת כתבות תחת הכותרת "חודש ימים הייתי עולה חדש". באחת הכתבות בסדרה ששירתה את הקו המערכתי של העיתון אז, תיאר את יהודי מרוקו כמי שייקח דורות לשלבם בחברה הישראלית, והזהיר מפני עלייה המונית שלהם. בין היתר תיארם ”עם שהפרימיטיוויות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת וחמור עוד יותר כשרונם לקלוט כל דבר רוחני”. הכתבה עוררה תגובות רבות שחלקן פורסמו בעיתון, וגלבלום הגיב למשיבים וטען שאין חולק שיש להעלות את יהודי מרוקו אך יש לעשות זאת בקצב מתון כך שישתלבו בחברה הישראלית ולא ישנו את אופייה.

גם בתחילת שנות ה-50 נלחם "הארץ" למען עלייה סלקטיבית שתצמצם את העלייה ההמונית מצפון אפריקה. בשנת 1953 שלח "הארץ" למרוקו ולתוניסיה את העיתונאי עמוס אילון, שפרסם סדרה של שמונה כתבות שבהן שם ללעג את יהודי צפון אפריקה וקרא להעלות רק את יהודי האטלס ובתנאי שיסתפקו בישראל בתנאי החיים שיש להם באטלס.

באמצע שנות ה-50 התערער המצב הביטחוני של יהודי מרוקו ותוניסיה. בניגוד לעמדת מרבית העיתונים בישראל אותה עת, "הארץ" קרא להימנע מלאפשר עלייה חופשית של יהודי מרוקו לישראל. חבר הכנסת ממפא"י, אברהם כלפון תיאר: "כל העיתונות העברית הציונית בישראל נוקטת עמדה שיש להחיש ולזרז את העזרה ליהדות צפון אפריקה, חוץ מעיתון אחד, הארץ… שמתוך סאדיזם מיוחד תוקף ומשמיץ את היהדות המרוקנית, שרבות זכויותיה בהקמת מדינת ישראל". שליח "הארץ" שבתי טבת ביקר אותה עת במרוקו ובחזרתו לישראל שלח מכתב לראש מחלקת העלייה ובו הביע את חרדתו לגורל יהודי מרוקו והמליץ להעלותם לישראל במהירות, אך תוכן המכתב לא קיבל כל ביטוי בכתבות שפורסמו אותה עת ב"הארץ" בנושא.

"הארץ" בשנות ה-60: המפנה

ב-1959 התפטר העורך הכלכלי ברוך בר ובמקומו מונה סגנו, אברהם שוויצר, גם הוא עולה אנטי-קומוניסט מהונגריה. שוויצר האמין באופן קיצוני בתורת הכלכלה החופשית והחריף מאוד את ההתקפות של העיתון נגד שר האוצר הסוציאליסטי, פנחס ספיר. באוקטובר 1965 מת מזכיר המערכת, ישראל פינקלשטיין, מהתקף לב. במקומו מונה הכתב לענייני יהודים אליהו סלפטר, חבר ילדות של אברהם שוויצר מהונגריה. בנוסף לכותבים החדשים, שדיברו ביניהם בהונגרית בישיבות המערכת וכונו "הקבוצה ההונגרית", הצטרף לעיתון פובליציסט בעל משקל נוסף, ד"ר שלמה גרוס (פולס) (שאת מאמריו החתומים פרסם בשם פולס, אשר תמך כמוהם בעמדותיו הניציות של משה דיין). גרוס גם כתב רבים ממאמרי המערכת הלא חתומים של "הארץ", עד ליום מותו.

אחד מהתומכים הבודדים במפא"י ובבן-גוריון במערכת "הארץ" היה הפרשן הצבאי, ישראל בר. מעצרו ב-1961 בחשד לריגול לטובת ברית המועצות הכה בתדהמה את גרשום שוקן והחריף את עמדותיו נגד מפא"י. במקומו של ישראל בר מונה הכתב הצעיר זאב שיף, גם הוא מתומכי הניצים. אולם הפרשה שטילטלה את ישראל ואת עיתון "הארץ" באותה עת הייתה העסק הביש. כאשר בן-גוריון כינס את ועדת העורכים והציג בפניהם את עיקרי הפרשה כפי שהייתה ידועה לו, ב-1960, החליט גרשום שוקן לשמור על הסודיות המתבקשת, ואת הסקופ פרסם השבועון "העולם הזה". "הארץ" המשיך לתמוך בבן-גוריון גם בעת הקמת ועדת החקירה. אולם החל מ-1963 עבר העיתון לתמוך בעמדותיו של משה דיין, וכמעט מדי יום לחץ העיתון על בן-גוריון להתפטר. עם זאת פרסם העיתון לקראת ועידת מפא"י ב-1965 סדרת מאמרים של חגי אשד בעמוד הראשון תחת הכותרת "מי נתן את ההוראה?".

מנחם בגין קורא עיתון הארץ, 1969

עם פרישתו של דיין ממפא"י, פנה "הארץ" באופן מובהק ימינה. מאמרי המערכת תמכו ברפ"י ובנקיטת קו נוקשה כלפי מדינות ערב, ומשה דיין היה לדמות נערצת על כותבי המאמרים. בראש התומכים בו היה העיתונאי שבתי טבת, שהפך במהירות לכותב הפופולרי ביותר בעיתון. שני כותבים צעירים נוספים התבלטו באותה השנה מעל דפי "הארץ" במהירות רבה – עמוס אילון ואמנון רובינשטיין, שעתידים היו לקשור את גורלם בגורלו של העיתון לשנים ארוכות.

העיתון שמר על עמדה ניצית מובהקת בעת מלחמת ששת הימים, ופולחן דיין ב"הארץ" הגיע אז לשיאו. גרשום שוקן, שבתי טבת, אברהם שוויצר, זאב שיף והכתב לענייני מפלגות נפתלי לביא פרסמו מאמרי הערצה ממש לדיין ולרפ"י, וטבת אף הפך לביוגרף הרשמי שלו.

אחרי המלחמה חזר "הארץ" למרכז המפה הפוליטית, בין השאר בהשפעתם של עמוס אילון ושלמה גרוס. גרוס קרא לשקול הקמת מדינה פלסטינית שבועיים לאחר תום המלחמה: "אין להפוך את הגדה לחלק אינטגרלי של ישראל, אלא יש לכונן אותה כמדינה עצמאית בשביל העם הערבי-הפלסטיני" (כאפשרות פעולה). אילון פרסם סדרת מאמרים בשם "הישראלים ככובשים" בנובמבר 1967 כתגובה להקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה. תגובה נוספת לתנועה הייתה של הסופר יצחק אורפז ובעקבותיה ייחד המוסף הספרותי של העיתון את גיליונו ב-29 בספטמבר 1967 לתגובות סופרים על '"השטחים" ו"הערבים החדשים". עם זאת, רוב חברי המערכת החזיקו עדיין בעמדות ניציות. אמנון רובינשטיין כתב למחרת המלחמה את מאמרו הידוע "הזמן פועל לטובתנו", שבו קרא לממשלה להחזיק בשטחים שנכבשו זה עתה ולשקול מלחמת מנע נוספת על מנת להוסיף טריטוריות ערביות נוספות לשטח הריבוני של ישראל.

אולם הבעיה העיקרית לפניה ניצב "הארץ" לא הייתה עמדתו הפוליטית, אלא עלייתם הבלתי ניתנת לעצירה של עיתוני הצהריים. אף כי "מעריב" היה אז העיתון הנפוץ במדינה, כל הסקרים הראו שהעיתון המאיים על התפוצה של "הארץ" הוא דווקא "ידיעות אחרונות", שנחשב לימני פחות מ"מעריב". היתרון היחסי של "הארץ" בימי שישי, בזכות מוסף הארץ, נעלם ב-1967, כש"ידיעות אחרונות" החל להוציא מוסף סוף שבוע משלו, 7 ימים.

בדצמבר 1967 נטל שוקן מאליהו סלפטר את סמכויות ניהול המערכת והזעיק את כתב "הארץ" בארצות הברית, יאיר קוטלר, לשמש מזכיר מערכת. קוטלר מונה ב-1 במרץ 1968 לסגנו הרשמי של שוקן. הוא פתח במהפכה ארגונית ועיצובית, שטילטלה את "הארץ" עד היסוד. בשנתו הראשונה בתפקיד הוחלפו כמחצית מהעורכים, וכותבים חדשים רבים הצטרפו לעיתון. בהם בעלת הטור סילבי קשת, שקוטלר הביא מ"ידיעות אחרונות", והדה בושס, שביקורת הטלוויזיה שלה החלה להתפרסם בעמוד האחורי. קוטלר גם החליף את עורך המוסף, נתן דונביץ', באברהם רימון, ומינה לו שני סגנים שעתידים היו להתפרסם גם בזכות כתיבתם, רומן פריסטר ויהושע קנז. תקופה זו של מוסף הארץ, שנמשכה עד ל-1976, נחשבת בעיני עיתונאים רבים לתור הזהב שלו, בצד המוסף בתקופת ניהולו של דב אלפון, שנים רבות אחר כך.

אולם השינוי העמוק ביותר חל בעמוד האדיטוריאלי. ב-1 במרץ 1969, שנה בדיוק אחרי מינויו כסגן עורך העיתון, חילק קוטלר את גיליון "הארץ" לשני חלקים, שמונה עמודים בקונטרס ראשון, שהוקדש לחדשות, ושמונה עמודים בקונטרס שני, שהוקדש למאמרים, כתבות ותגובות. עמוד הדעות התפרסם מעתה בעמוד 1, ראש הקונטרס השני.

גם קונטרס החדשות השתנה. מלבד הכללת ביקורת טלוויזיה, חידוש מרעיש באותם ימים, הכניס קוטלר בעמוד 2 מדור רכילות חדש, "ראיתי שמעתי", שנועד להילחם בהצלחתו של "ידיעות אחרונות" בתחום זה (המדור הופסק ב-1991). לצדו התפרסם ריאיון קצר, "שיחת היום", שערך העיתונאי הצעיר דן מרגלית, וכן שיר מחאה של המשורר יבי, שהמשיך להתפרסם באותו מקום עד למות המשורר, ב-2002.

שינויים מפליגים אלה לא עברו בשקט. עורכים וכתבים מחו בחריפות בפני שוקן על התנהלותו העצמאית של קוטלר. טבת ושוויצר אף הגישו מכתבי התפטרות. הם ארגנו מחאה המונית של קוראים ועצומה של מנויים שדרשו להחזיר את הגלגל לאחור. אולם שוקן החליט לתמוך בשינויים, והמחאות פסקו מאליהן.

קוטלר הקים במסגרת מחלקת החדשות תת-מחלקה שהתמחתה בתחקירים, ושאותה ניהל בעצמו. הוא המציא את המונח "תחקיר הארץ", שהועתק אחר כך על ידי מוסף ידיעות אחרונות ל"תחקיר 7 ימים". בין התחקירים הרבים בתקופה זו ראויה לציון סדרת הכתבות החלוצית של כתב הפלילים רן כסלו, "האם יש פשע מאורגן בישראל?", שהגיעה לשיאה בפרסומו ב-1971 של מסמך משטרתי המונה את טוביה אושרי כמנהיג העולם התחתון בישראל.

קוראים רבים הצטרפו ל"הארץ" בעקבות השינויים, והעיתון הצליח לחתום על הסכם מסחרי שהעניק לו ביטחון כלכלי במשך כעשור: הלוח הכפול, מיזם משותף של מודעות מילים עם העיתון "ידיעות אחרונות". על-פי ההסכם בין שני העיתונים, "הארץ" קיבל מחצית מההכנסות מהלוח, שותף שווה ל"ידיעות אחרונות".^{[דרושה הבהרה]}

כעבור שנה ביקש קוטלר לשלב ב"הארץ" מוסף יומי, שיוקדש בכל יום בשבוע לנושא אחר: ספורט ביום ראשון, גידול ילדים ביום שני, כלכלה ביום שלישי, תרבות ביום רביעי ובידור ביום חמישי. ההצעה זכתה לתמיכת ההנהלה המסחרית ומחלקת המודעות, אולם שוקן התנגד לה בטענה שהעיתון יהפוך לגדול מדי וקשה לשליטה. ההצעה התגלגלה ל"מעריב" כאשר חבר הנהלת המערכת הוותיק של הארץ, אריה גלבלום, עבר לשורותיו. "מעריב" מיהר ליישם את הרעיון המקורי של קוטלר.

בשל הידרדרות במעמדו של קוטלר, החליט שוקן להחליפו. באביב 1971 מונה במקומו גדעון סאמט, שהיה עורך התוכניות של גלי צה"ל וקודם לכן סגן עורך "במחנה". סאמט בן ה-30 היה העורך האחראי הצעיר ביותר בתולדות העיתון ובעריכת עיתון יומי ישראלי כלשהו.

"הארץ" בשנות ה-70

בית עיתון הארץ

מינויו של גדעון סאמט כעורך המשנה הביא לחיזוק עמוד הדעות. סאמט הביא לעיתון כתבים ובעלי טורים רבים, בהם דורון רוזנבלום, תום שגב, אמנון דנקנר, עקיבא אלדר, עוזי בנזימן, אברהם טל ונחמיה שטרסלר. שני האחרונים נעשו כעבור זמן העורכים הכלכליים של העיתון. סאמט הרחיב גם את מספר הכותבים מן החוץ שהוזמנו לכתוב בעיתון. בשנת 1979 פרסם הפרופ' יעקב טלמון ב"הארץ" את מאמרו הנודע "המולדת בסכנה". במאמר המפורט, שפורסם כמכתב אישי למנחם בגין, ביטא טלמון ביקורת נוקבת על מדיניות הממשלה, חודשים אחדים לפני מותו. בתקופת סאמט גדל מספר עמודי העיתון והתרחבו תחומי הסיקור, גם בחו"ל. ניכרה הקפדה על שמירת איכות העיתון והשקעות נוספות ששוקן נעתר לאשר העלו את תפוצתו, אולם זו לא מילאה אחר הפוטנציאל הגלום בעיתון, בהיעדר תקציבים נוספים.

בשנות ה-70 בלטו שני מהלכים של "הארץ". סדרת מאמרים על הפשע המאורגן, שאת כתיבתה הטיל סאמט על כתב הפלילים החדש אבי ולנטין, בהדרכת רן כסלו הוותיק, כללה גילויים סנסציוניים. אחד מהם היה קיומה במשטרה של "רשימת ה-11" עם שמות מובילי הפשע המאורגן בארץ. הסדרה הביאה להקמתה של ועדה ממלכתית שאישרה לראשונה את קיומו של פשע מאורגן בישראל, אם גם "במתכונת אחרת" מהמוכרת בארצות אחרות. הסדרה חוללה משפט מתוקשר שבו תבע בצלאל מזרחי את העיתון על הצגתו כמנהיג רשת הפשיעה, וב-1979 זכה במשפט ונפסק כי על "הארץ" לשלם לו פיצוי חסר תקדים בשיעור של 300 אלף לירות. כמו כן גבר לחץ העיתון לליברליזציה של המדיניות הכלכלית. אחת התוצאות הבולטות הייתה התוכנית הכלכלית החדשה ("המהפך הכלכלי") של ממשלת בגין, שיזם סגן ראש הממשלה ושר האוצר, שמחה ארליך. היא כללה רפורמות ברוח השוק החופשי, ביטול הפיקוח על מטבע זר (על פי מסקנות סדרת מאמרים חריפה ב"הארץ"), ומחיקת מיסים כגון מס נסיעות.

מלחמת יום הכיפורים גרמה לשינויים בתפישות "הארץ", כמו בתקשורת כולה. מצד אחד חיזקה המלחמה את הנטייה האקטיביסטית בענייני ביטחון. מאמריהם של זאב שיף, דן מרגלית, יואל מרקוס, אברהם שוויצר ואחרים באותה התקופה מלמדים על ניציותה הגוברת של המערכת. גרשום שוקן עצמו כתב מאמר בשם "אשליית השלום" (הארץ, 1 בנובמבר 1973) שבו דחה כל אפשרות של יציאה מהשטחים, וכעבור שבוע אף קרא לפעולה מקיפה כלפי מדינות ערב כדי לנתק את התלות של המערב בנפט הערבי ("סחטנות הנפט – עד מתי?", 6 בנובמבר 1973). עם זאת, נמשך קו המאמרים שדגל בחתירה להסכם על עתיד השטחים, בעיקר לאחר ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל.

אולם הכותב שהפך לסמל של "הארץ" באותה התקופה היה אמנון רובינשטיין, שחזר עם פרוץ המלחמה משליחות בארצות הברית. מאמרו ביום השלישי למלחמה, "אין יותר יונים", ביקש לטעון שהעמדה היונית המסורתית של שטחים תמורת שלום כבר אינה לגיטימית בשיח הציבורי הישראלי. רובינשטיין היה לכותב הפופולרי ביותר ב"הארץ", ומשנתו העיתונאית הפכה לבסיס שעליו נשענה התנועה שהקים, "שינוי", שעתידה הייתה ליטול חלק במהפך של 1977.

בעוד עמוד הדעות של העיתון המשיך לזכות בתהודה רבה ועליית התפוצה נמשכה, אם גם לא בקצב מספיק, "ידיעות אחרונות" דרש להעלות את חלקו מהכנסות הלוח הכפול ושוקן הסכים. תחילה הסכים לקבל רק 45%, וכעבור שנה, ב-1976, הסכים ל-35%. כעבור חמש שנים נסוג "ידיעות אחרונות" כליל מההסכם עם "הארץ".

הזינוק בתפוצה של "ידיעות אחרונות" והגדלת הפער בינה לבין תפוצת "הארץ", מוסברים גם על ידי השינוי הדמוגרפי שעברה ישראל באותן שנים. בני הדור השני לעלייה ההמונית מצפון אפריקה העדיפו לקרוא את "ידיעות אחרונות".^{[דרוש מקור]}

ב-15 באפריל 1977 שלח כתב "הארץ" בארצות הברית, דן מרגלית, דיווח בלעדי לעיתון לפיו אשתו של ראש הממשלה, לאה רבין, מחזיקה בחשבון מט"ח בבנק אמריקאי, בניגוד לחוק שהיה קיים אז. הידיעה נחשבה לסקופ הגדול ביותר בתולדות "הארץ". בהמשך התברר שהחשבון שייך גם לרבין עצמו, ומופקדים בו עשרות אלפי דולרים שרבין קיבל בתמורה להרצאות שנשא בזמן שכיהן כשגריר, בניגוד לתקשי"ר ולחוקי המיסוי. הידיעה הגיעה בשעת ערב מאוחרת וללא תגובת המשפחה, אך העיתון השלים את החסר. הפרסום עורר רעש, והיועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק הורה על פתיחת חקירה. בסופו של דבר הודיע רבין על הסרת מועמדותו לכנסת הבאה.

העיתון תמך במהלכים הכלכליים של ממשלת המהפך, אולם מאמרי המערכת יצאו בחריפות הולכת וגוברת נגד ההצהרות המדיניות של מנחם בגין, במיוחד אלה שתקפו את ארצות הברית. מינויו של משה דיין לשר החוץ לא הביא לרגיעה, ו"הארץ" חזר לתמוך בממשלת בגין רק עם חתימת הסכם השלום עם מצרים בקמפ דייוויד.

לאחר עשור בתפקיד העורך האחראי של העיתון, ביקש סאמט לסיים את תפקידו ולשמש כשליח העיתון בארצות הברית, עם שובו של יואל מרקוס ארצה. שוקן מינה במקומו את מזכיר המערכת רן כסלו. כסלו הכניס שינויים אחדים במחלקת החדשות. הוא ביקש לרענן את כותבי הטורים האישיים, הרחיק את דורון רוזנבלום והביא במקומו כותב צעיר מהשבועון "העולם הזה", ב. מיכאל. המנויים לא אהבו בהתחלה את השינוי^{[דרוש מקור]} וכסלו נמנע בהמשך תפקידו מלבצע שינויים נוספים בעיתון.

ב-1980 הציע עיתונאי ירושלמי עצמאי בשם יוסי קליין לגרשום שוקן לרכוש מקומון שעמד למכירה, "כל העיר". שוקן ביקש מבנו, עמוס שוקן, לבדוק את הסוגיה והוצאת "הארץ" רכשה באותה השנה את "כל העיר", כאשר עמוס שוקן משמש כמנכ"ל גם של "הארץ" וגם של המקומון החדש. זה היה הצעד הראשון בהקמת חברת-בת גדולה, עיתונות מקומית בע"מ, ששמה התחלף מאוחר יותר לרשת שוקן. בשנותיה הגדולות, אמצע שנות ה-80, חברת הבת הייתה גדולה מחברת האם, עיתון "הארץ" עצמו. המקומונים העניקו להארץ השפעה, תפוצה ותנופה חדשות, אולם לא הצליחו לשמש לו כבסיס כלכלי איתן. עם זאת, מאותו תאריך באו רבים מהעורכים החדשים של "הארץ" מרשת המקומונים שלו, בהם חנוך מרמרי, יואל אסתרון, אורית שוחט, שמואל רוזנר ואחרים.

בסיום מערכת הבחירות לכנסת העשירית שהייתה סוערת, ב-27 ביוני 1981, נערכה עצרת בחירות מסכמת של המערך ובה אירעה תקרית הצ'חצ'חים של דודו טופז. לאחר התלבטות החליטה מערכת "הארץ", העיתון היחיד שכתבו נכח בעצרת, לפרסם את דברי טופז באופן בלתי בולט. למחרת הגיב על הדברים מנחם בגין בעצרת הליכוד. לדעת רבים הייתה למאורע זה השפעה על תוצאות הבחירות.

מלחמת לבנון: תפנית פוליטית

הקו הפוליטי של "הארץ" החל להשתנות לקראת הבחירות של 1981, ומאמרי המערכת תקפו יותר ויותר את הליכוד ואת ראש הממשלה מנחם בגין. עם זאת, "הארץ" המשיך לתמוך במדיניות הכלכלית של הממשלה ועדיין שיבח את בגין כאדריכל הסכם קמפ דייוויד. עמדה זו השתנתה בצורה חדה אחרי מבצע של"ג, ביוני 1982.

בימיה הראשונים תמך "הארץ" במלחמה, אולם ככל שהתחדדו הדיווחים של הסופר הצבאי זאב שיף, השתנתה עמדת העיתון. בשבוע השני למלחמה העיתון קרא לנסיגה מיידית והאשים את מנחם בגין ואת אריאל שרון ב"מלחמת שולל", ביטוי שהטביע את חותמו בציבור. חלק מהקוראים לא אהבו את השינוי, והעיתון ספג גל גדול של ביטולי מנויים שגדל ככל שהעיתון החריף את התקפותיו נגד הממשלה.

באותה תקופה נרשמה ירידה בתפוצת העיתון. גרשום שוקן השיב לכל קורא שביטל את המנוי. לאחד מהם, שהפסיק לקרוא "הארץ" אחרי 25 שנה שבהן היה מנוי, השיב בזו הלשון: "אנחנו כותבים את מה שאנחנו רואים לנכון, ולא את מה שאדוני רוצה לקרוא. ואם אדוני לא הבין זאת אחרי 25 שנה, הרי שהוא ביזבז את כספו ואת זמנו". לקורא אחר כתב: "אדוני ממילא לא היה ראוי לקרוא את 'הארץ'".

במקביל מינה שוקן את מתי גולן, לשעבר הכתב בירושלים, לעורך משנה. ניסיונות למשוך מחדש את המנויים, או למשוך מנויים חדשים, צעירים יותר, עלו בתוהו. בנו של גרשום שוקן, עמוס שוקן, הכריז על שורה של פיטורים וקיצוצי שכר.

בפברואר 1983 נודע לפועלי הדפוס של העיתון שהמוסף השבועי יודפס מחוץ לעיתון, באמצעות מערכת חדשה של סדר צילום. ועד פועלי הדפוס, בראשות פועל הדפוס הצעיר משה מירז, הכריז על שביתה. עמוס שוקן קפץ על המציאה והחליט מיד להדפיס את כל העיתון בטכנולוגיה החדשה, שבאמצעותה הפך חלק ניכר מהפועלים למיותר. במשך שלושה ימים העיתון לא ראה אור, ובהמשך הוא הודפס במהדורה מצומצמת מאוד. המאבק הפך לאלים, כאשר הפועלים ניסו בכל לילה למנוע מהעיתונאים להוציא את העיתון לאור. באחת התקריות הללו נכלא עורך הלילה, אוד גונדר, שבו ראו הפועלים את מי שמוביל את הניסיונות להוציא את העיתון בכל מחיר. בתקרית אחרת נפצע עמוס שוקן עצמו.

השביתה הסתיימה באפריל 1983 בניצחון מוחלט של עמוס שוקן. העיתון הודפס בטכנולוגיה החדשה, מספר פועלי הדפוס ירד באופן משמעותי והוצאות השכר והדפוס קטנו. אולם שוקן הצעיר השתכנע ש"הארץ" אינו יכול לעמוד על רגליו ולהבטיח בעצמו את עצמאותו הכלכלית. הוא החליט לפיכך להגשים חלום ישן שלו, ולהקים עיתון ערב שיתחרה ב"ידיעות אחרונות" ושרווחיו יממנו את המשך קיומו של "הארץ".

ב-7 במרץ 1984 נולד העיתון הזה – "חדשות". עובדי "הארץ" רבים התנגדו להוצאת העיתון וכתבי "הארץ" השתתפו בהפגנות נגד הוצאתו לאור. גרשום שוקן עצמו לא אהב את התכנים של "חדשות", אולם השתכנע בנחיצותו. בריאיון נדיר הסביר אז: "אין מספיק דוברי עברית כדי ש'הארץ' יתקיים בבטחה, ולפיכך טוב שהוצאת הארץ תקים עיתון פופולרי יותר, אשר הצלחתו תאפשר את סבסודו של 'הארץ' לאורך שנים". בפועל, קרה בדיוק ההפך. "חדשות" אילץ את משפחת שוקן ליטול הלוואות כבדות מאוד, תחילה מהבנקים ולקראת הסוף אפילו מהמו"ל של העיתון המתחרה, "ידיעות אחרונות". מניות "הארץ" נמסרו כערבות להלוואות אלה, ובמועד הפירעון "הארץ" הוא שמימן את החזרי הריבית הגבוהה שהייתה נהוגה בישראל בשנות ה-80.

בנוסף, מספר המנויים של "הארץ" המשיך לרדת. העיתון שידר בלבול. ועד העובדים התנגד להכנסת עיתונאים חדשים למערכת, וכישרונות עיתונאיים מהמקומונים הועברו ל"חדשות" ולא ל"הארץ". חמש פעמים במהלך 1987 מנע הוועד את הוצאת העיתון על רקע התנגדותו לחוזים האישיים שהיו נהוגים ב"חדשות" ובמקומונים. העיתון הלך והזדקן יחד עם קוראיו, ובסוף 1987 תפוצתו הידרדרה לקו האדום – 32,000 מנויים, הנקודה הנמוכה בתולדותיו.

בתקופת חנוך מרמרי

באפריל 1988 הודיע עמוס שוקן על החלפתו של מתי גולן בחנוך מרמרי, שהיה העורך הראשון של המקומון "העיר". בעיתון היו שראו בבחירתו של מרמרי סימן להשתלטות תרבות המקומונים על "הארץ". אולם ההתנגדות החזקה ביותר באה מוועד העובדים, שמחה על שורה של שינויים שמרמרי ביקש להכניס במצבת כוח-האדם. כאשר מרמרי ביקש להציג לפני המערכת את תוכניתו לגבי העיתון, אנשי הוועד פוצצו את האספה.

החלטה נוספת של עמוס שוקן הייתה למנות את עצמו למנכ"ל העיתון, מה שהגביר אצל העיתונאים את החשש שהמו"ל והעורך פועלים יחד לצמצום זכויותיהם של העובדים. העימות בין מרמרי לוועד העובדים הסתיים כעבור שנים בניצחונו של מרמרי: החוזה הקיבוצי בוטל, וכל המצטרפים לעיתון הוחתמו על חוזים אישיים, כמו כתבי המקומונים.

הצעד המשמעותי הראשון שמרמרי הצליח לבצע כעורך, שנה וחצי אחרי מינויו, היה מינויה של אורית שוחט לעורכת המוסף במקומו של עוזי בנזימן. שוחט הביאה למוסף שורה של כותבים צעירים והביאה לסיום עבודתם של כותבים ותיקים, בהם בעל הטור נתן דונביץ' והכתבת הפופולרית תמר מרוז. גם הקריקטוריסט הוותיק זאב התבקש להסתפק בקריקטורה אחת בעיתון היומי, וסמוך למותו פוטר על ידי מרמרי.

גם דסק החדשות השתנה מאוד. גדעון לוי, שהיה סגנו של העורך הקודם, התבקש לעבור לכתיבה, ובמקומו מונה צבי בראל. משה גל מונה למזכיר מערכת, אז התפקיד השלישי בחשיבותו בעיתון, ומרמרי העניק לו סמכויות נרחבות להחליף את כתבי החדשות.

העיתון בתקופת מרמרי גדל במספר עמודיו: עמודי החדשות הוכפלו ובהמשך נוסף מוסף גלריה שהיה בהמשך למדור גלריה, שאותו יסדה וערכה צופיה דקל (כספי) בין השנים 1989–1991. בהמשך ערכו את המדור אורנה לנדאו, איריס מור, ודב אלפון. נוסף גם מוסף שבועי המוקדש לספרים, בעריכת מיכאל הנדלזלץ).

ב-1993, עם סגירת העיתון "חדשות", עברו כותבים רבים משם ל"הארץ", ובהם העורך יואל אסתרון, שנעשה לסגן עורך "הארץ". מרמרי ואסתרון החלו לכנות עצמם "עורכי הארץ" ולערוך למעשה את העיתון במשותף.

בתקופתם התרבו המאבקים בהנהלה על רקע דרישה תמידית לקיצוצי שכר ולפיטורים, ובמקביל חלו שינויים מערכתיים ניכרים בעמודי הדעות. נחום ברנע אמר ש"מרמרי ואסתרון הפכו את 'הארץ' מעיתון רזה, נרגן, מנוכר להוויה היום-יומית של רוב החברה הישראלית, לעיתון סקרן, פתוח לדעות שונות, מנומק. הלהט שדעך, וחבל שדעך, בעמודי הפובליציסטיקה, התאזן בהרחבת היריעה בעמודי החדשות ובמוספים".

כעבור שבועות אחדים פורסם ב"מעריב" שלעיתון "ידיעות אחרונות" יש זיקה עסקית מובהקת עם עיתון "הארץ". עמוס שוקן הכחיש, אבל לבסוף פרסם גיא רולניק ב"הארץ" עצמו שמו"ל ידיעות נוני מוזס העניק הלוואה נדיבה לעיתון "הארץ", הלוואה המאפשרת לעיתון להמשיך להתקיים למרות החובות מתקופת "חדשות".

חובות אלה תפחו בתקופת האינתיפאדה השנייה, שבה נרשמו ביטולי מנויים רבים. באפריל 2002 פורסם מכתבה של העיתונאית עירית לינור, בו הודיעה על ביטול המנוי שלה ל"הארץ". בשנת 2000 הפכה שאלת ה"איזון" בעמוד הדעות לסלע מחלוקת בין מרמרי ואסתרון לבין הכותבים הבכירים, שראו במגמה החדשה ניסיון לשנות את אופיו הפוליטי של הארץ. בין השאר צומצמה הופעתם של כותבים המזוהים עם עמדות שמאל בעמודי החדשות, ונוסדו מדורים ומוספים שנועדו לפייס את הקוראים מהצד הימני של המתרס.

הכתב גדעון לוי התלונן פומבית שמגבילים את כתיבתו ואמר: "לצערי, נסחף 'הארץ' ברוח הרעה השורה בישראל, אשר התפרצה לתוך מסדרונות העיתון והקהתה את חושי העורכים והכותבים. הוא עדיין מגדלור, אך הוא לא מספר לקוראיו את כל מה שמתרחש."

הטענה שמרמרי אינו מתעניין במתפרסם בעמודי החדשות של עיתונו חזרה בתביעתה של עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ', שנחשפה בתקופת מרמרי כמקור שסיפק לעיתון את המסמכים בפרשת סיריל קרן. מרמרי עצמו אמר בצ'ט עם הקוראים באתר "הארץ" ש"אף אדם אינו יכול לקרוא את כל העיתון, ועלי לבחור מה אני קורא ומה לא"

שיאה של המגמה בא ב-2003 בפרסום מוסף שלם שהוקדש לצד החיובי של ההתנחלויות. בעקבות כך התפטרה ברעש גדול אורית שוחט מהעיתון: "משהו רע מאוד עובר על הארץ", כתבה במכתב שהופץ בין העיתונאים, "משהו משמים, בינוני, ממסדי, רדום, מובן מאליו, מתחבא מאחורי גרפים ודיאגראמות ומפות בלתי קריאות, משהו שמזכיר את הערוץ הראשון, כשההסבר למה שקורה אינו ברור. האם זה פחד? האם עצלות? חוסר כישרון? חוסר התלהבות? או מדיניות חדשה שלא הוגדרה עדיין?".

במקביל, הביע המו"ל עמוס שוקן אי נחת מהעלייה החדה בתפוצת העיתון הכלכלי "גלובס", על רקע השגשוג בהיי-טק הישראלי, והוא דרש מעורכי "הארץ" לשפר את המוסף הכלכלי של "הארץ". משלא נענו, וכאשר דחו את הצעתו להחליף את העורך נחמיה שטרסלר בעיתונאי הצעיר גיא רולניק, אישר שוקן לרולניק להקים אתר אינטרנט כלכלי עצמאי מהעיתון, TheMarker.

בעקבות הצלחת TheMarker ביקש שוקן שוב ממרמרי ומאסתרון לשלב את המערכת החדשה במערכת "הארץ", ולהוציא את תוכני האתר כמוסף יומי של העיתון. מרמרי ואסתרון התנו זאת בהעברתה של מערכת TheMarker לבניין "הארץ" המרכזי, ואילו המו"ל היה מוכן רק להעביר אותה לבניין שכן. על רקע זה התפטר מרמרי מתפקיד העורך בינואר 2004, אך נשאר לעבוד בעיתון בחדר צדדי, עד לעזיבתו הסופית בסוף 2004. הוא גולל ארוכות את מאבק הסמכויות עם עמוס שוקן בהרצאה ובמאמר בעיתונו-שלו.

בתקופת דייוויד לנדאו

ב-12 בפברואר 2004 מינה הדירקטוריון של קבוצת הארץ את דייוויד לנדאו לעורך העיתון. לנדאו היה מקים ועורך המהדורה האנגלית של העיתון. בתקופתו בוצעו קיצוצים משמעותיים, שאותם כינה העיתונאי נחום ברנע "לא פחות ממסע טיהור". בין השאר עזבו את העיתון אמיר בן דוד, ברוך קרא, איתי כ"ץ, אביב לביא, נירה רוסו, עוזי בנזימן ויובל דרור; כותבים ועורכים מונו והוחלפו במהירות, בהם עורך המוסף רוגל אלפר וראש מערכת החדשות מירון רפופורט.

אולם הבעיה העיקרית בניהול כוח-האדם ב"הארץ" הייתה עזיבה מאסיבית של עיתונאים ועורכים צעירים, שלא האמינו בעתיד של העיתון והעדיפו לעבור לאמצעי תקשורת אחרים. שחר אילן, סגן ראש מערכת הכתבות של לנדאו, צוטט כמי שאמר בדיון פנימי: "אנחנו עומדים בפני מצב שעוזבים כל הזמן אנשים טובים, ונוצרת אווירת 'האחרון יכבה את האור'. גידלנו אנשים והשקענו בהם – והם קמים והולכים. אין מצב בעייתי יותר למצב הרוח של ארגון מאשר מצב שבו עוזב אותך הדור הבא".

בריאיון שהעניק שנה אחרי שמינה את דייוויד לנדאו, אישר מו"ל "הארץ" עמוס שוקן שהוא מעורב יותר בניהול המערכת: "דייוויד נכנס לתפקיד הזה בלי הרבה ניסיון אקזקוטיבי, ואני חושב שזה בא לביטוי, ונראה לי שזה בכל זאת משתפר", אמר בריאיון, "בגלל מה שאמרתי לך, שלנדאו לא בא עם ניסיון אקזקוטיבי – מה שלחנוך וליואל היה – אז אני נדרש קצת יותר להיות מעורב".

בפברואר 2006, זמן קצר לפני הבחירות לכנסת השבע עשרה פרסם "הארץ" כתבת פרופיל על אהוד אולמרט מאת אורי בלאו בשם "ראש ממשלה מחוסר ראיות" הייתה התייחסות כמעט יחידה בתקשורת החילונית לפני הבחירות לפרשיות השחיתות שיוחסו לאולמרט (פרט לתחקיריו של יואב יצחק). באוגוסט 2006 פרסם "הארץ" תחקיר של בלאו וגידי וייץ על יחסיו של אולמרט עם עורך הדין אורי מסר, שתרם להעמדתו לדין של אולמרט.

בתמיכתו האקטיבית של המו"ל, לנדאו הצליח לייצב את העמוד האדיטוריאלי, שחזר לקו שמאלני יותר. ללנדאו היו יחסים קרובים עם ראש הממשלה המכהן אהוד אולמרט: בעת חשיפת יומני שולה זקן במשפט אולמרט, התברר שפגישתו הראשונה של לנדאו ביום הראשון לכהונתו הייתה ישיבה עם אולמרט בסוויטה של מלון "דייוויד אינטרקונטיננטל" בתל אביב^{[דרוש מקור]} המאמרים הראשיים של "הארץ" בתקופתו של לנדאו נמנעו בעקביות מלבקר את התנהלותו האישית של אולמרט, גם אחרי שכתבי "הארץ" חשפו את פרשיות השחיתות שעליהן הועמד לבסוף ראש הממשלה לדין.

בינואר 2005 אישר לנדאו את צירופו של מוסף הכלכלה החדש של העיתון, "TheMarker", לעיתון האם, בלי ההתניות של קודמיו לתפקיד. ההצלחה הייתה מסחררת, והביאה לזינוק במספר המנויים, בחשיפה לקוראים ובהכנסות מפרסום. ההצלחה של המוסף, בעריכת סמי פרץ ובהנהגתו של גיא רולניק, הצילה למעשה את "הארץ" מגל קיצוצים, אך עוררה התמרמרות בקרב כתביו.

גיא רולניק מונה ב-2007 לסגן המו"ל בקבוצת הארץ, האחראי על הקשר עם המערכת. מינוי זה נועד להרגיע את העיתונאים ולשכך את הרושם שעמוס שוקן מתערב בענייני המערכת, אך בפועל עורר חששות חדשים, לפיהם דה-מרקר משתלט על עיתון האם.

תחושת הקיפוח של כתבי "הארץ" התעצמה כאשר לנדאו החליט, מטעמים מערכתיים, לבטל את חלק ב' של "הארץ" ולכלול את מאמרי הדעות בקונטרס החדשות. כאשר התוכנית יצאה אל הפועל, בדצמבר 2007, קמה זעקה גם בקרב המנויים הוותיקים. העיתון ידע גל קיצוצים נוסף, שעמוס שוקן ניהל בעצמו. בין השאר פוטרו כתבים ועורכים שעבדו בחלק ב', והמו"ל הוציא לחופשה ללא תשלום את עמירה הס, כתבת השטחים של העיתון.

בתקופת דב אלפון

ב-12 בפברואר 2008 הודיע סגן המו"ל, גיא רולניק, על החלפת העורך הראשי של העיתון. בחירתו של דב אלפון, עיתונאי ועורך בולט בתחום התרבות והספרות, אך נטול ניסיון ממשי בתחום החדשות של עיתון יומי התקבלה בהפתעה ובחשש.

בעוד לנדאו נתפס כעורך חלש מול ההנהלה והכתבים, נחשד אלפון מלכתחילה שהוא יהיה עורך חזק מדי. ואכן, כבר בשבוע הראשון שלו בתפקיד זימן אלפון לשימוע לפני פיטורין את אחת מכוכבות המערכת, רותי סיני, בעקבות ביקורת פומבית שהשמיעה נגדו. הוא החליף שורה של עורכי מוספים ומדורים ותיקים בעורכים צעירים מחוץ לעיתון ושחרר לפרסום תחקירים של הכתב גידי וייץ נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט.

בין מינויי המפתח של אלפון בשבועות הראשונים למינויו, בולטת החלפתו של שליח העיתון לארצות הברית שמואל רוזנר, מהסמנים הימניים ביותר של העיתון, בכתבת נטשה מוזגוביה מ"ידיעות אחרונות", החלפתה של עורכת "גלריה" הוותיקה איריס מור בליסה פרץ, עורכת המוסף "סגנון" של "מעריב", מינויו של אלוף בן לעורך העמוד האדיטוריאלי במקומה של תמי ליטני ומינוי שגיא גרין לעורך "ספרים" במקום דרור משעני. כעבור שלושה חודשים ביצע אלפון את המהלך המרכזי שלו, הבאתו של עורך "עובדה" אבי זילברברג לראש מחלקת החדשות של "הארץ". במפגש ראשון עם העיתונאים אמר אלפון שמחלקת החדשות "צריכה להנהיג את כל חלקי העיתון, כמו שהפילוסופיה היא אם כל המדעים".^{[דרוש מקור]}

בדצמבר 2008 ביצע שורה של שינויים בהתאם, ובראשם החזרתו של חלק ב' והוצאת המאמרים מעמודי החדשות. אלפון גם יצר עמוד של חדשות תרבות ואמנות ושיכלל את העמוד הראשון, בין השאר על ידי העברת ההפניות העליונות שהגבילו את הכותרת הראשית ויצירת פורמט חדש, שבו מאמר דעה תופס את כל החלק העליון. אולם השינוי החד ביותר היה בקוהרנטיות של עמודי החדשות והדעות, תיאום שלטוב או לרע יצר רושם ברור של חזית דעתנית אחידה בכל העיתון.

שינוי ברור חל גם בקו המערכתי של מוסף הכלכלה דה-מרקר, שזנח את הכיסוי של הצלחות כלכליות תחת הסיסמה "זה הכל כסף, הגיע הזמן שתבין את זה" לטובת עיתונות של תחקירים וקמפיינים ציבוריים. בין השאר ניהל דה-מרקר מסע ציבורי להפחתת דמי הקישוריות בחברות התקשורת הסלולרית, תבע להחליף את יו"ר בנק הפועלים דני דנקנר בשל חשד לאי סדרים בבנק והדגיש את הסכנה של עודף הריכוזיות במשק הישראלי.

העמוד הראשי של 'הארץ' בעברית ובאנגלית

גרפופרינט, בית הדפוס של קבוצת הארץ, בכניסה לתל יצחק

הגופים הגדולים שחשו מותקפים מעל דפי הארץ, בהם בנק הפועלים, ערכו חרם מודעות נגד העיתון. אולם המו"ל עמוס שוקן עמד בלחץ, בין השאר בזכות המשך העלייה במספר המנויים של "הארץ", לפחות על-פי נתונים שהעיתון עצמו פרסם ובעיקר בזכות ההכנסות שהניב בית הדפוס של העיתון מהדפסתו והפצתו של העיתון "ישראל היום". על-פי פרסומים שונים, ההכנסות של "הארץ" מהדפסת "ישראל היום" (בתקופה הרלוונטית) עלו על הכנסותיו ממנויים ופרסום.

ב-25 בדצמבר 2008 העביר כתב "הארץ" אורי בלאו ידיעה בלעדית למערכת, ובה פירוט ההיערכות של צה"ל למקרה שהדרג המדיני יחליט לתקוף ברצועת עזה. המערכת שלחה את הידיעה לצנזורה הצבאית שם היא אושרה בטעות. הגיליון ירד לדפוס עם התוכנית בעמודו הראשון, אז גילתה הצנזורית הראשית את הטעות. אחרי דין ודברים איתה, השתכנע אלפון שהפרסום עלול לסכן חיי אדם והורה לגנוז את המהדורה האנגלית שכבר הודפסה.

פרסום זה של בלאו, ופרסומים נוספים שהסתמכו על מסמכים מסווגים, הביאו לפתיחת חקירת שב"כ. בספטמבר 2009 הסכים בלאו להחזיר לצה"ל מסמכים מסווגים שברשותו, בהסכם מיוחד לפיו אלה לא ישמשו ראיה נגד מקורותיו העיתונאיים. אולם חודשיים לאחר מכן עצר השב"כ את החיילת לשעבר ענת קם, שהודתה שהעבירה לבלאו אלפי מסמכים מסווגים מלשכתו של האלוף יאיר נוה. בלאו, שהיה בירח דבש בסין כאשר קם נעצרה, החליט לא לחזור לארץ בעקבות מה שראה כהפרת ההסכם איתו. העיתון תמך בבלאו ומימן את שהותו בחו"ל, ואלפון אף הופיע בחדשות ערוץ 2 ואמר שבלאו "יישאר בחו"ל כל זמן שיידרש".

אחרי מעצרה של ענת קם, ועוד לפני שובו של בלאו לישראל, הוחלף עורך מוסף "הארץ" ניר בכר בשי גולדן. כמו כן, הודיע אלפון על הקמת מחלקת תחקירים, בראשותו של גידי וייץ ובניהולו של אבי זילברברג, ואסר על עורכים לפרסם תחקירים בלי בדיקתם קודם במחלקה. בין הכתבות שיזמה המחלקה, תחקירים רבים אודות עסקיו של אביגדור ליברמן, וכן תחקיר של 24 עמודים על התרומות הפוליטיות של מרטין שלאף.

עורך "הארץ" לשעבר חנוך מרמרי, שהרבה לבקר את "הארץ" של דב אלפון, אמר בריאיון ל"גלובס" שהעיתון הולך שמאלה וש"לי כקורא, הארץ פחות רלוונטי, חבל. אני מרגיש שאותי הוא מבטא פחות היום". הטענה שאלפון חיזק את האגף השמאלני של העיתון נפוצה אחרי שהוא החזיר מחופשתה הכפויה את הכתבת עמירה הס, אולם יש גם הסבורים שאלפון לקח את העיתון ימינה. העיתון הצרפתי "ליברסיון" קבע שדב אלפון דווקא פנה שמאלה, ושבתקופתו חיזק "הארץ" את מעמדו כאחד העיתונים החשובים בעולם.

ביוני 2009 ערך אלפון גיליון מיוחד של העיתון שבו סופרים ומשוררים מילאו את מקומם של כתבי החדשות של העיתון, לכבוד פתיחת שבוע הספר העברי. המיזם המקורי, "הארץ של הסופרים", יצר התעניינות בעולם והגיליון המיוחד הפך למסורת שנתית, כשמשתתפים בו לא רק בכירי הסופרים הישראלים אלא גם סופרים מובילים מהעולם כולו. הגיליון עמד במרכזו של מחקר אקדמי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב וזיכה את אלפון בפברואר 2011 בפרס מיוחד של המועצה הבין-לאומית לתקשורת בלונדון.

במאמר נדיר שפרסם לאחר קבלת הפרס, הביע אלפון את החשש ש"הארץ" יאבד מעצמאותו אם יפול לידיים לא נכונות. אלפון הביא לדוגמה עיתוני איכות במערב שנפלו לידי אוליגרכים רוסיים ואיבדו מאמינותם. בריאיון נרחב לשבועון "ניו יורקר", נשאל עמוס שוקן אם משפחתו מתכוונת להמשיך להחזיק את "הארץ" כעיתון עצמאי והשיב: "לפעמים אני אומר לעצמי שהבעלות על 'הארץ' היא צלב קצת קשה לנשיאה". ביוני 2011 רכש לאוניד נבזלין 20% ממניות העיתון בדרך של הקצאה פרטית, שבעקבותיה דוללו החזקותיה של משפחת שוקן ל-60%, וב-20% הנוספים תחזיק חברת ההוצאה לאור הגרמנית דומונט שאוברג מגרמניה.

אלפון סיים את תפקידו ביולי 2011, ובמקומו מונה אלוף בן.

בתקופת אלוף בן

ב-1 באוגוסט 2011 החל אלוף בן לכהן כעורך הראשי של העיתון. בתקופתו עבר גיליון יום שישי שינוי עיצובי: "מוסף הארץ" הוקטן לגודל A4 ומספר עמודיו צומצם. מוסף "גלריה" גדל במידה ניכרת.

על פי סקר TGI ירד מספר הקוראים של העיתון המודפס מ-7% במחצית הראשונה של 2012 ל-4.8% במחצית הראשונה של 2014. בעקבות מאמרים ביקורתיים של גדעון לוי ואחרים במבצע צוק איתן איבד העיתון כאלפיים מנויים נוספים.

כבתקופת קודמיו, גם בתקופת בן נותן העיתון במה נרחבת לדעות של אנשי שמאל, במאמר המערכת ובמדור הדעות, וכתביו גדעון לוי ועמירה הס מתמקדים בסיקור הפלסטינים תחת שלטון ישראל. מספר מאמרים שפורסמו ב"הארץ" עוררו מחלוקת, בהם: מאמר של עמירה הס המצדיק יידוי אבנים על יהודים ביהודה ושומרון, מאמר של איתמר הנדלמן סמית שנטען כי הצדיק טרור פלסטיני, מאמר של גדעון לוי הקורא לחרם על ישראל ומאמר נוסף של גדעון לוי המכנה את ישראל "מדינת רשע". העיתון ממשיך לתת במה גם לדעות של אנשי ימין (במשקל מועט מזה של אנשי השמאל) כמו ישראל הראל.

במרץ 2017 פורסם בעיתון טור של יוסי קליין שכתב כי הדתיים הלאומיים "מסוכנים יותר מהחזבאללה, מנהגים דורסים ומילדות עם מספריים". דבריו ספגו גינויים רבים, כולל מנשיא המדינה ראובן ריבלין, ראש הממשלה נתניהו, שר החינוך נפתלי בנט ויו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג. בתגובה הביע המו"ל עמוס שוקן תמיכה במאמר ובתוכנו.

חנוך מרמרי, מעורכיו הקודמים של העיתון, טען שבתקופת בן נמשכה היחלשותו של העיתון בציר העסקי ובציר האידאולוגי, וטען כי "העיתון תמיד היה בשמאל, אבל למרות זאת התמיד בדיאלוג קבוע עם ראשי המדינה, גם אם לפרקים היה דיאלוג ביקורתי מאוד. הדבר הזה כבר לא קיים עוד היום". בן דחה טענה זו ואמר: "עמדות העיתון, המבוטאות במאמרי המערכת, לא השתנו בעשרות השנים האחרונות. לא 'הארץ' נסחף שמאלה, אלא מרמרי נסחף ימינה".

בשנת 2014 סבלו העיתון וקבוצת "הארץ" מקשיים כלכליים בעקבות הפסקת הדפסת "ישראל היום" בדפוס הארץ, והחלטת שר הפנים לעדכן את רשימת העיתונים הנקראים ביותר שבהם מתפרסמות מודעות תכנון, במסגרתה הוצא "הארץ" מהרשימה.

ביוני 2019 ציין העיתון מלאת מאה שנים להופעת גליונו הראשון.

בעקבות הגשת כתב אישום נגד בנימין נתניהו, פרסם העיתון מאמר הקורא להתפטרותו מראשות הממשלה. מאמר נוסף עם קריאה להתפטרותו פורסם בעקבות הרפורמה המשפטית. מתחילת מלחמת חרבות ברזל התפרסמו בעיתון מאמרים רבים הקוראים להתפטרותו של נתניהו מראשות הממשלה. גישה זו הגיעה לשיאה במאמר מערכת שקרא להדחתו לאלתר של נתניהו, ובמאמר מערכת נוסף, כפורסם כחודשיים לאחר מכן וקרא שוב להדחתו לאלתר.

מאפייני העיתון

חוברת ש"הארץ" חילק לקוראיו לאחר החלטת החלוקה, כ"ט בנובמבר 1947

בימי טרום המדינה וראשיתה נמנה "הארץ" על העיתונים הבודדים אשר לא היו משויכים באופן מפורש למפלגה כלשהי, אולם דבר זה לא מנע ממנו מאז ועד היום לנקוט עמדה בענייני השעה. בימי המנדט הבריטי תמך במאבקו של היישוב המאורגן והתנגד לפעילות המחתרות הפורשות. בראשית ימי המנדט התלונן מושל ירושלים רונלד סטורס על יחס העיתון כלפיו.

עם קום המדינה (וגם לפני כן), עמד העיתון באופוזיציה לעמדות רבות של הממסד, כפי שהשתקפו בעיתון ההסתדרות "דבר", שהיה באותם ימים עיתון נפוץ ורב השפעה הרבה יותר מ"הארץ". "הארץ" ניהל קו מערכתי ליברלי; התנגד להסתדרות הכללית, קרא להפרטת המשק, להפרדת הדת מהמדינה ונאבק למען זכויות האזרח, חופש הביטוי וחופש העיתונות. עם זאת, התנגד העיתון (במאמר המערכת בשנת 1954) לביטול עונש המוות בישראל.

במחלוקת, שהתקיימה בשנותיה הראשונות של המדינה, תמך העיתון בגישה של "עלייה סלקטיבית" שפירושה סירוב לקבל עלייה מארצות האסלאם. כותבים בולטים בנושא זה היו עמוס אילון שכתב סדרה בת שמונה כתבות על יהדות מרוקו.

בפרשת לבון, בעקבות העסק הביש, תמך "הארץ" בעמדתו של בן-גוריון, שהיה קרוב אליהם פוליטית יותר מהצד של לוי אשכול ופנחס לבון, אנשי ההסתדרות. חנן קריסטל העריך שהתמיכה נבעה מרצונם לחזק את בן-גוריון ולמנוע גלישה שמאלה של מפא"י. עם זאת, העיתון איפשר לתומכי לבון לפרסם מאמרים נגדיים ערב מלחמת ששת הימים, בתקופת ההמתנה, צידד העיתון במינויו של משה דיין לשר ביטחון ובמה שנחשב כקו אקטיבי. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים החל לצדד בנסיגה מהשטחים, ונקט קו יוני בענייני ביטחון וחוץ (ראו גם נטייה פוליטית להלן).

בתחום הכלכלי מרבה העיתון לשקף קו שעיקרו תמיכה בכלכלת שוק קפיטליסטית, תוך התנגדות לעמדת הממסד הסוציאליסטי בשנות המדינה הראשונות ותמיכה בעמדת משרד האוצר. כותבים בולטים המייצגים קו זה הם אברהם טל, נחמיה שטרסלר, גיא רולניק ומירב ארלוזורוב. אולם, במערכת חברים או היו חברים גם עיתונאים המייצגים קו סוציאליסטי, ובהם אריה כספי, רותי סיני (שקיבלה את אות עמותת "אומץ" לשנת תשס"ו, על פועלה בתחום החברתי ופוטרה מהעיתון ב-2009), אבירמה גולן ומרב מיכאלי.

בעסקאות מכירת מניות העיתון לדומונט ולנבזלין הוחתמו הרוכשים על סעיף לפיו העקרונות המערכתיים שהארץ דבק בהם ישמרו. עקרונות אלו הם:

1. הארץ הוא עיתון ציוני התומך בקיומה ובחיזוקה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
2. הארץ יקרא ויתמוך במאמצים להפוך את ישראל למתקדמת בתחום החינוך, המדע והתרבות.
3. הארץ ישאף להפוך את ישראל למדינה מתקדמת ככל האפשר בתחום זכויות האדם.
4. הארץ יתנגד לכל סוג של כפייה, כולל כפייה דתית.
5. הארץ יתמוך בזכותו של הפרט לביטוי אישי, כולל בתחום הכלכלי והעסקי, במסגרת כלכלת השוק.
6. הארץ יתמוך במאמצים להגיע לשלום בין ישראל לשכנותיה הערביות.

העיתון פונה במוצהר לשכבות המשכילות בציבור הישראלי. הוא מקדיש מקום ומשקל רב לפובליציסטיקה, מדע, חדשות חוץ, ותרבות גבוהה (כמו מוזיקה קלאסית ומחול מודרני) לעומת כלי תקשורת אחרים. מנגד הוא מקדיש מקום מועט יחסית לספורט ולבידור. פורמט העיתון סולידי, אין בו כותרות ענק, והטקסט כתוב בשפה גבוהה יחסית.

"הארץ" מפרסם גם מאמרים מתורגמים בין היתר מהניו יורק טיימס, הגארדיאן והאקונומיסט.

במסעי הפרסום שלו ניסה "הארץ" לבדל עצמו משני מתחריו, מעריב וידיעות אחרונות, בסיסמאות כמו: "עיתון לאנשים חושבים" ו"עיתון אחד טוב מול כל הצהוב", אולם בהמשך ניסה להתנער מתדמית זו, תוך שימוש בסיסמה "הארץ – לא מה שחשבת", והכנסת מדור רכילות, העוסק בידועני הכלכלה, במוסף דה-מרקר שלו. רכילות העוסקת בידועני עולם הבידור איננה מופיעה ב"הארץ", כמו גם מדור אסטרולוגיה.

תפוצתו של העיתון לא פורסמה במשך שנים על ידי המערכת. בסוף שנת 2006 פורסם לראשונה כי לעיתון כ-60,000 מנויים, המהווים את רוב התפוצה, וכי מספר העותקים המודפסים הממוצע הוא כ-94,000 בימי שישי וכ-70,000 בשאר ימות החול. על פי נתוני שנת 2007, עומד מניין המנויים על כ-65,000, ואילו נתוני התפוצה, הכוללים את עותקי המנויים, עומדים על כ-97,000 בימי שישי וכ-73,000 בשאר ימות החול. ב-2008 גדל מספר המנויים ב-7.6% ומספרם הגיע ל-70,000‏. ב-2019, עם ציון 100 שנים להיווסדו של העיתון, כתב המו"ל, עמוס שוקן, במכתב לקוראים שמספר מנויי העיתון המודפס והדיגיטלי בעברית עומד על 110,000 ושלאתר ולעיתון באנגלית, 24 אלף מנויים.

נטייה פוליטית לשמאל

עיתון "הארץ" משקף ככלל במוצהר את עמדות השמאל, כאשר בעשרות השנים האחרונות מרבים מאמרי הדעות בעיתון לשקף קו מדיני שמאלני, הדוגל בהסדר מדיני עם הפלסטינים. כותבים בולטים המייצגים קו זה הם גדעון לוי, שמרבה לכתוב על סבל האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים על פי שיחות עם אנשים, במדורו "אזור הדמדומים", עמירה הס, עיתונאית שעברה לגור בתוך הערים הפלסטיניות עזה ורמאללה ומסקרת משם את הסכסוך, עקיבא אלדר, גדעון סאמט, יוסי שריד ואסתר זנדברג. בעמודי הדעות ישנם גם טורים של אנשי ימין, כמו ישראל הראל ובני ציפר, ובתקופה מסוימת כתבו בו גם משה ארנס, רונן שובל, אריה אלדד, קרני אלדד וגדי טאוב, אך מספרם קטן משמעותית משל הפובליציסטים מהשמאל. בנוסף, לעיתים מפורסמים בעיתון מאמרים של סופרים, פוליטיקאים ואנשי תרבות אחרים, רובם מזוהים עם מחנה השמאל (למשל עמוס עוז, דויד גרוסמן וזהבה גלאון). מו"ל העיתון עמוס שוקן מצהיר אף הוא על הזדהות עם מחנה השמאל. פעמים רבות הגישה השמאלנית באה לידי ביטוי במאמר המערכת. במאמר המערכת שנכתב בסמוך למבצע עופרת יצוקה כינה העיתון את הפצצת מסדר הסיום של קורס שוטרים פלסטינים במתקפת הפתיחה של מבצע זה – "הריגה נפשעת".

בדיקה של העין השביעית העלתה כי מאמר המערכת בשנים 2000–2002 נטה לשמאל אולם לא שמר על עמדות עקביות. בדיקה מאוחרת יותר מצאה כי תחת דוד לנדאו התאפיינו מאמרי המערכת בעמדה שמאלית מובהקת ועקבית.

בניגוד למערכות הבחירות ב-2003 וב-2006, בהן קרא העיתון, באמצעות מאמר המערכת שלו, להצביע למרצ, הרי לקראת בחירות 2009 פסק העיתון כי "אין טעם להצביע מרצ", עקב תמיכתה של מרצ בהחלטה לצאת למבצע עופרת יצוקה ולמלחמת לבנון השנייה. למחרת הציג מו"ל העיתון, עמוס שוקן, עמדה שונה, במאמר שכותרתו "אני מצביע מרצ". ביום הבחירות עצמו הסתיים מאמר המערכת במילים "לבני עדיפה על נתניהו כראש הממשלה של ישראל". במאמרי המערכת בבחירות 2015, קרא העיתון להצביע למחנה הציוני או למרצ, וקבע כי "שלטון נתניהו רע לישראל".^{[דרוש מקור]} מאמרי המערכת בעיתון הרבו לתמוך במרצ וגם לאחר הבחירות עסקו בגורלו של מחנה השמאל בכנסת בכלל, ובגורלה של מרצ בפרט.^{[דרוש מקור]}

מקורות פרו-פלסטיניים מתארים את העיתון בצורה יחסית מתונה: הוא תואר כ"ציוני ליברלי" במספר כתבות, שפורסמו בין היתר במוניטור המזרח התיכון, ב-Mondoweiss ובקאונטרפאנץ'. במאמר של אל-ג'זירה משנת 2011, המיקום הפוליטי של עיתון הארץ מתואר כ"מרכז-שמאל".

עם זאת, שוקן מציין את ימניותו של העיתון מבחינה כלכלית. לדבריו, "הארץ" היה מהיחידים שתמכו בבנימין נתניהו בתקופת כהונתו כשר האוצר כאשר האחרון הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה. נתניהו הודה באופן אישי לשוקן על תמיכתו בו.

במכתב פתוח לקוראי המהדורה האנגלית ב-12 במאי 2014 הגדיר עמוס שוקן את הקו של העיתון (בתרגום חופשי):

„ברכישת מנוי תהפכו לשותפים במאמץ המתמשך לעצב את ישראל כדמוקרטיה ליברלית וחוקתית, המטפחת את הערכים של ליברליזם וזכויות האדם. תהפכו לשותפים בתמיכה פעילה בפתרון שתי המדינות ובזכות הפלסטינית להגדרה עצמית, שתאפשר לישראל להיפטר מהעול של כיבוש טריטוריאלי ושליטה בעם אחר.”

במכתב למנויי העיתון מאוגוסט 2022, בתקופת הבחירות לכנסת העשרים וחמש, כתב:

ממשלת השינוי [...] במאזן הכללי תמכנו בה. [...] טובתה של ישראל מחייבת לבחור כך שלא בנימין נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה.

בתחילת 2023 פרסם העיתון מאמרים רבים נגד הרפורמה המשפטית שאותה הוא מציג כהפיכה משטרית. כחלק ממאבקו זה אימץ העיתון את הסלוגן "דמוקרטיה לא נגמרת בבחירות". בינואר 2023 הפסיק העיתון לפרסם את מאמרי הדעה של ד"ר גדי טאוב על רקע תמיכתו ברפורמת לוין והצטרפותו כעמית-אורח למכון אקדמי המקושר לראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן.

בטור דעה שפרסמה עמירה הס תוארה טבח שבעה באוקטובר כ"פעולה צבאית" שלא תוכננה לכלול רצח אזרחים. כחודש לאחר פרסום הטור פרסמה הס הבהרה, לפיה הסתמכה רק על המידע הראשוני שפורסם, ולכן טעתה בתיאור האירוע. בהבהרה ציינה: "אחרי ה-7 באוקטובר גיליתי שעם כל האזהרות שלי, מעולם לא יכולתי ממש לדמיין את ממדי הברוטליזציה."

בעלות

ערך מורחב – קבוצת הארץ

מאז שנת 1935 היה העיתון בבעלות משפחת שוקן, שמזוהה איתו. העיתון הוא חלק מקבוצת הארץ. מאז שנת 2019 הקבוצה נמצאת בשליטת משפחת שוקן (75%) עם אחזקות מיעוט של לאוניד נבזלין (25%).

פורמט העיתון

הפורמט הבסיסי של העיתון, שבו יצא לאור במשך שנים רבות, היה ברואדשיט, בדומה לזה של עיתוני בוקר אחרים. במהלך השנים נסגרו כמעט כל עיתוני הבוקר שפעלו בישראל, והארץ נותר לבדו בפורמט ברואדשיט, אל מול "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"גלובס" שבפורמט טבלואיד. פורמט טבלואיד נכנס ל"הארץ" בדפי המוספים (תחילה "מוסף הארץ", אחריו המוספים "ספרים", TheMarker, מוסף הספורט ו"השבוע"). ב-18 בפברואר 2007 קיצץ "הארץ" שלושה ס"מ מרוחב הדף של העיתון. דפי המוספים הוקטנו בהתאם – גובהם קוצץ בשלושה ס"מ, כך שהוא מעט קטן מזה של טבלואיד. מידות עמוד חדשות בודד בפורמט החדש הן 56x37 ס"מ כולל שוליים ו-52x34 ס"מ נטו.

ביוני 2012 עבר גם מוסף "גלריה" לפורמט טבלואיד, כך שרק קונטרס החדשות נותר בפורמט ברואדשיט. הפורמט של מוסף "הארץ" שונה מטבלואיד לפורמט של מגזין (קטן יותר בגודלו, ועל נייר משובח יותר).

חלקי העיתון

בימי חול, העיתון כולל את החלקים הבאים:

• קונטרס החדשות – כולל חדשות מישראל ומהעולם. מאז 2012 כולל גם עמודי דעות, מכתבים למערכת וקריקטורה, שפורסמו עד אז במסגרת חלק ב', וכן עמודי ספורט שפורסמו בעבר במוסף נפרד.
• גלריה – מוסף תרבות, אמנות, קולינריה, אופנה ובידור. מפורסם בפורמט טבלואיד.
• TheMarker – מוסף הכלכלה והעסקים. מתפרסם מאז שנת 2005, עת הועבר מוסף הכלכלה לפורמט טבלואיד ומותג מחדש בשם "TheMarker". ביום חמישי הוא יוצא גם בגרסה של מגזין שבועי הקרוי Markerweek.

בימי שישי מופץ העיתון במהדורת סוף שבוע הכוללת את החלקים הבאים:

• הארץ שישי – חדשות מישראל ומהעולם, קריקטורה, מאמרי דעה וטורים של פרשני העיתון.
• גלריה שישי – גרסה מורחבת של מוסף התרבות היומי
• תרבות וספרות – מוסף בנושאי ספרות גבוהה ושירה
• מוסף הארץ – מגזין שבועי
• ספרים – מוסף ספרים שבועי (בעבר צורף לעיתון בימי רביעי).

בעבר הופץ עם מהדורת סוף השבוע גם מוסף בשם "הארץ השבוע", שהיה מגזין אקטואליה שבועי אשר כלל מאמרים מאת פרשני העיתון וכתבות הרחבה. בשנת 2012 בוטל מוסף זה, ותכניו שולבו בקונטרס החדשות, אשר מותג מחדש בשם "הארץ שישי".

מוספים שבועיים

מוסף הארץ

שער גיליון 8 של המוסף, 1964

"מוסף הארץ" הוא מוסף סוף השבוע של "הארץ". המוסף נוסד בשנת 1963, עורכו הראשון היה נתן דונביץ. החל מ-2018 עורך את המוסף אורי מרק. המוסף כולל כתבות מגזין מורחבות, מדורים קבועים וטורים אישיים, העוסקים בשלל נושאים, אקטואליים ואחרים, בהם מגמות בחברה ובעולם, תרבות, היסטוריה, מדע וטכנולוגיה, תיירות ועוד.

החל משנת 2012 מודפס מוסף "הארץ" בפורמט מגזין ועל נייר משובח. לפני כן הודפס שנים רבות בפורמט טבלואיד. עד שנת 2009 הופץ המוסף למנויי העיתון כבר ביום חמישי.

בין המדורים הקבועים במוסף:

• תגובות: מכתבי קוראים המגיבים למאמרים בגיליונות קודמים של המוסף.
• ניר גונטז' על הקו: ריאיון טלפוני בהפתעה עם דמות הקשורה באירוע אקטואלי. השיחה מובאת מילה במילה, בלא עריכה.
• לא לציטוט: לקט התבטאויות תקשורתיות של דמויות בולטות, תחת כותרות סרקסטיות אשר הוצמדו להן על ידי עורכי המוסף.
• 20 שאלות: חידון ידע כללי.
• ועדת המדרוג: מדור גרפי המסכם באופן היתולי התרחשויות אקטואליות ותרבותיות על מערכת צירים דו־ממדית, המורכבת מציר אנכי שקצותיו הם "גבוה" ו"נמוך" וציר אופקי שקטביו הם "רע" ו"טוב".
• עושה שכל – יוצאים מהמשבצת: מדור שעשועונים הכולל תשבץ מאת טומי שמיר, תשבץ היגיון מאת יורם הרועה, חידות שחמט, ברידג', תשחץ ועוד.
• טיסות נכנסות/טיסות יוצאות: שני ראיונות קצרים שנערכו בנמל התעופה בן-גוריון, האחד עם איש או קבוצת אנשים אשר זה עתה נחתו בישראל, והשני מי שמתכוננים לעלות על טיסה לחו"ל.
• ענייני פנים: במרכז המדור צילום פנים של דמות מוכרת. על התמונה מופיעות בועות דיבור הנטועות בחלקים שונים בפניו של המצולם, ובהן דברים של המצולם המתקשרים באופן אסוציאטיבי לאותו איבר בפנים.

עד שנת 2011 פורסם במוסף המדור "מצב משפחתי". המדור נכתב על ידי רלי ואבנר אברהמי, והביא מדי שבוע סיפור של משפחה ישראלית אחת, או ליתר דיוק סיפורה של דירה אחת, שלעיתים הגרים בה יחד אינם משפחה. המדור הפסיק להתפרסם לאחר שהכותבים עברו עם המדור לעיתון מעריב. בעבר גם פורסם במוסף מדור בישול ואוכל, אשר נכתב לאורך השנים על ידי נירה רוסו, מירי חנוך ואייל שני.

בין הטורים המתפרסמים במוסף:

• רשימה שחורה: טור מאת אלון עידן
• פינת אוכל: טור קולינריה מאת רונית ורד
• טור אישי של נרי ליבנה (נקרא בעבר "אורחות חיים")

בעבר התפרסמו במוסף טורי סאטירה מאת אמנון דנקנר, עירית לינור, דורון רוזנבלום, סייד קשוע וב. מיכאל, וכן טור של אריאל הירשפלד.

במוסף מתפרסמים גם ראיונות עם דמויות משמעותיות להוויה הישראלית. כך פורסם במוסף זה הריאיון עם דב וייסגלס – עורך דין ואיש סודו של אריאל שרון בממשלתו השנייה – בו הוא הגדיר את ההתנתקות כ"פורמלין מדיני". כך גם בחר הרמטכ"ל בדימוס משה יעלון להתראיין למוסף בריאיון ראשון מסוגו^{[דרושה הבהרה]} לאחר מלחמת לבנון השנייה.

בשנת 2006 ניכרה מגמה של המוסף לפרסם לעיתים גם כתבות בעלות אופי קליל. מגמה זו עוררה ביקורת רבה מצד הקוראים, אשר השתקפה במדור התגובות של המוסף.

ספרים

בשנת 1993 החל להתפרסם בגיליון יום רביעי של "הארץ" מוסף "ספרים", המוקדש לסקירתם של ספרים חדשים, בהשראת מוסף דומה של הניו יורק טיימס.

עורך המוסף מראשיתו היה מיכאל הנדלזלץ, וביוני 2005 הוא הוחלף על ידי דרור משעני. בשנת 2007 החל לערוך את המוסף שגיא גרין, ונכון לשנת 2014 משמש בני מר עורך המוסף. גודלו של גיליון רגיל היה 16 עמודים, אך בגיליון של 2 במאי 2006 החל שינוי באופיו של המוסף: הוא הוגדל ל-24 עמודים, ונוספו בו מאמרים שאינם עוסקים בסקירת ספרים, אלא בנושאים נוספים בעולמה של הספרות: מאמרים על מגמות בספרות, שירה, חידה ספרותית, ביקורת עטיפות ספרים ועוד. לקראת שבוע הספר העברי יוצא לאור גיליון מוגדל, והגיליון של שבוע הספר 2005, שהיה גם הגיליון האחרון בעריכתו של הנדלזלץ, הגיע לגודל של 112 עמודים.

עם סוקרי הספרים נמנים גם עיתונאים שמלאכתם בכך, אך מרבית הסקירות נכתבות על ידי כותבים שסקירת ספרים רחוקה מלהיות עיסוקם המרכזי, אך התמחותם נוגעת, בצורה זו או אחרת, בנושאו של הספר הנסקר. דוגמאות:

• ספרו של אהרן ברק, "שופט בחברה דמוקרטית", נסקר על ידי עו"ד חסן ג'בארין, שבעבודתו המשפטית הופיע מול השופט ברק.
• את הספרון "לילה אינדיאני – נאומו של צ'יף סיאטל" סקר שוקי בן-עמי, הנציג בישראל של "אחוות מנהיגי השבטים האינדיאנים".
• את ספרו של אלכס ליבק, "כמו כלב", המוקדש לתצלומי כלבים, סקרה אורנה בנאי, הידועה כאוהבת כלבים.

עניין רב מעורר מדור המכתבים של המוסף, שבו התנהלו פעמים רבות דיונים נוקבים בין סופרים ומתרגמים ובין מבקריהם.

מטבע הדברים, עיקר הספרים שנסקרו במוסף הם ספרי עיון וספרות יפה, אך נסקרו בו גם יצירות מודפסות שצורתן צורת ספר אך אינן נתפסות כספרים, כגון הדו"ח השנתי של מבקר המדינה והשנתון הסטטיסטי לישראל, ואף יצירות מודפסות שאינן בצורת ספר, כגון לוחות שנה. ב-21 בספטמבר 2005 נסקרה לראשונה במוסף יצירה אינטרנטית שלא הודפסה.^{[דרוש מקור]}

גלריה

סמליל מוסף גלריה

מוסף התרבות והפנאי היומי של עיתון הארץ. העורכת הנוכחית של מוסף זה היא ענבל פרגר, לפניה ערכה את העיתון עד שנת 2022 ליסה פרץ שהחליפה ביולי 2008 את איריס מור, שהקימה את גלריה כמוסף נפרד ב-1996 וערכה את המוסף מאז. בגלריה מתפרסמים כתבות אופנה, פנאי, סטייל, כושר, צרכנות, שידורי טלוויזיה נבחרים, סרטים, כתבות זרות. ביוני 2012 עבר המוסף מפורמט ברואדשיט לפורמט טבלואיד.

תרבות וספרות

מוסף המתפרסם מדי יום שישי, ונערך מאז 1988 בידי בני ציפר. כולל מאמרים בנושאי ספרות, וכן יצירות ספרותיות מקוריות ומתורגמות. כמו כן יש בו מדורים קבועים בענייני לשון, מוזיקה, תערוכות, פרשת השבוע וכן "יומן" של העורך. מדי שנה מקיים המוסף את תחרות הסיפור הקצר. עם עורכי המוסף נמנו יורם ברונובסקי ובנימין תמוז.

קפטן אינטרנט

קפטן אינטרנט הוא מדור המחשבים והאינטרנט בגרסה המקוונת של העיתון. "קפטן אינטרנט", שהחל להתפרסם בשנת 1996, היה המדור החשוב הראשון בעיתונות הישראלית שעסק באינטרנט.

ראשיתו של "קפטן אינטרנט" במדור אישי במוסף יום השישי של "הארץ" משנת 1996. כותב המדור היה העיתונאי דב אלפון, שיצר בו דמות בדיונית של קשיש אלמן וסקרן המוצא עניין רב בגלישה באינטרנט ומספר מדי שבוע על אתרים בהם ביקר, כשהוא שוזר בסיפור אנקדוטות בדיוניות מחייו ומחיי חבריו ומשפחתו, ובמיוחד נכדו "תומר". דמות בדיונית זו הייתה המשך של מסורת ותיקה שנוצרה בעיתון "חדשות", של דמויות בדיוניות העומדות מאחורי מדורים, למשל "ציפורה", מדור הרכילות שנכתב על ידי כותבים שונים. הקישורים והתמיכה הטכנית למדור סופקו על ידי אנשי המחשבים של "הארץ", שהשתמשו אותה עת בעיקר במחשבי מקינטוש, דבר שיצר מסורת של צילומי מסך הלקוחים ממחשבי מקינטוש, אף שמתוכן המדור ניתן היה להתרשם כי הקפטן נוהג לגלוש על שני מחשבים שונים לפחות.

בפברואר 1997 הורחב המדור והפך למוסף מיוחד בתוך העיתון, שהופיע ביום ג'. עורך המוסף היה דרור פויר, שהרבה לעסוק באירועים שוטפים, ובמיוחד עקב בדריכות אחר משפטיה של מיקרוסופט, כשהוא מאמץ עמדה אוהדת, לרוב, לקוד פתוח ולמאמצי ממשלת ארצות הברית לפקח על החברה. בתקופה זו גם נוספו מדורים צרכניים שונים, ובמיוחד מדור שאלות ותשובות (בעריכת ימי גליק).

אחרי פרישתו של פויר מעריכת הקפטן בשנת 2001, התמנה לתפקיד אליחי וידל, ואחריו מונה, בתחילת שנת 2002, רוגל אלפר. אלפר שימש בתפקיד באופן חלקי, ואילו העריכה בפועל בוצעה על ידי שחר סמוחה ונירית אנדרמן. בתקופה זו הוצא המוסף בכריכה נפרדת, בדומה למוספים יומיים אחרים בעיתון. אחרי כשנה בה יצא המוסף בתבנית זו, הוא בוטל בתחילת שנת 2003 והפך למוסף דו-עמודי ואחר כך חד-עמודי בתוך "הארץ", ועיקרו – כתבות מתורגמות מעיתונים זרים.

בשנת 2004 הכריז "הארץ" כי "הקפטן חזר" וברא את המדור מחדש כמוסף המחשבים והאינטרנט של הגרסה המקוונת של העיתון. בנובמבר 2005 השיק העיתון מחדש את הקפטן גם בעיתון המודפס, הפעם כמדור שבועי מורחב במוסף הכלכלי TheMarker, בעריכתו של עודד חרמוני, ששימש כעורך מדור ההיי-טק של העיתון באותה תקופה.

מוספי עבר

ספורט

בעבר צורף לעיתון "הארץ" בימי חול מוסף ספורט בגיליון נפרד. גודלו היה לרוב שמונה עמודים. אך בימי ראשון הוגדל לתריסר עמודים. בתחילת שנת 2012 הופסקה הפצתו של מוסף הספורט כמוסף עצמאי, ומדור הספורט מודפס בעמודיו האחרונים של העיתון, לאחר עמודי החדשות, זאת בנוסף להתייחסות נרחבת לתחום באתר האינטרנט של "הארץ".

נדל"ן

מוסף נדל"ן היה מוסף שבועי של עיתון הארץ. הוא נוסד בשנת 1996 על ידי זיו מאור, ששימש כעורכו עד אוגוסט 2004. המדור היה מצורף לעיתון "הארץ" בימי ראשון, עד שעיתון TheMarker הפך למוסף הכלכלי של עיתון הארץ, אז צורף המוסף אל מהדורת סוף השבוע. במוסף התפרסמו כתבות בנושאי נדל"ן, ובהן כתבות שתורגמו מעיתונים זרים. המוסף כלל דעות ופרשנויות.

עיתונים אחים

בשנים 1938–1942 פרסם "הארץ" גם עיתון ערב בשם "השעה", ובשנים 1948–1949 פרסם עיתון ערב בשם "יום-יום". "לוח הארץ", שיצא לאור לקראת ראש השנה בשנים 1941–1954 היה שנתון שבו השתתפו סופרים ואנשי הגות. בשנת 1951 החל לצאת לאור השבועון לילדים "הארץ שלנו", שהופיע עד שנת 1985, עת מוזג עם שבועוני הילדים "דבר לילדים" ו"משמר לילדים" ל"כולנו".

ל"הארץ" מהדורה אנגלית, בשיתוף פעולה בין International New York Times להוצאת עיתון הארץ בע"מ, שבבעלותה גם האתר הכלכלי TheMarker והירחון הנלווה לו. רשת שוקן, שבבעלותה המקומון התל אביבי "העיר" (שנסגר ב-2013), המקומון הירושלמי "כל העיר" ומקומונים נוספים, נמצאת אף היא בשליטת משפחת שוקן, ובינה לבין עיתון "הארץ" מתקיים שיתוף פעולה המתבטא בחלוקת מקומון של רשת שוקן למנויי "הארץ".

"הארץ" מוציא לאור את הירחון לילדים "עיניים" בעריכת תמיר ראונר.

מהדורות דיגיטליות

לוגו אתר הארץ

לעיתון אתר אינטרנט ראשי לצד אתרי משנה אחדים, שלכל אחד מהם שם מתחם משלו:

• האתר הראשי, ובו כתבות מהעיתון המודפס. החדשות השוטפות מתפרסמות עם התרחשותן, עוד לפני פרסומן בעיתון. עוד מכיל האתר מרחב בלוגים שכולל אחדים מעיתונאי "הארץ". האתר מציג מדי יום גם גרסה דיגיטלית מלאה של העיתון המודפס באותו יום.
• TheMarker: מוסף הכלכלה של העיתון.
• עכבר העיר: חלק העיתון הקרוי "גלריה", ועוסק בנושאי אמנות, בידור וסגנון חיים.
• onlife: אתר הפונה לנשים, ועוסק ב"קריירה, משפחה, אופנה, איכות חיים".

בשנותיו הראשונות, כלל האתר קישור בשם "מהדורת הדפוס", שבו הוצגו כל הידיעות שפורסמו בעיתון, בהתאם למדורי העיתון המודפס. בשנת 2008 עוצב האתר מחדש, ובוטל בו קישור זה, אף שחלק מתוכני מהדורת הדפוס המשיכו להופיע באתר, בשיהוי מסוים.

בשנת 2011 החלה קבוצת הארץ לחזק בהדרגה את הפעילות הדיגיטלית, והשיקה אפליקציות לאייפד, אנדרואיד ובלאקברי. ב-2012 הושקו אתרי האינטרנט בעברית ובאנגלית בעיצוב מחודש. במרץ 2013 נסגרו רוב תוכני האתר למנויים בתשלום בלבד, למעט חדשות מתפרצות, קישורים מזדמנים מרשתות חברתיות ומנועי חיפוש וכן 10 כתבות בחודש לנרשמים לאתר. בנוסף חודשה תצוגת "המהדורה המודפסת" והעיתון זמין למנויים, על כל מוספיו, בתצורתו המודפסת בגרסה דיגיטלית. על-פי נתוני הוועדה הישראלית למדרוג, בתקופה שקדמה לסגירת רוב האתר למנויים בתשלום, ביקרו בו כ-700 אלף גולשים ייחודיים בחודש. בעקבות הגבלות הגישה, חל צמצום משמעותי בגולשים. בחודש מרץ ירד מספרם ב-26%, עם 519 אלף גולשים, וביולי אותה שנה ביקרו באתר כ-491 אלף גולשים. ביולי פורסמו גם לראשונה נתוני הגולשים בגרסת המכשירים הניידים של האתר - כ-249 אלף. באתר "עכבר העיר" ביקרו בחודש זה כ-496 אלף גולשים. סרטון פרסומת למהדורה המקוונת, שפורסם בשנת 2013, ספג ביקורת על גישתו השוביניסטית. בשנת 2018 הפך גם אתר TheMarker לאתר למנויים (בתשלום נפרד מהמנוי לאתר "הארץ".

במכתב לגולשים מיום 3 במרץ 2015 כתב המו"ל עמוס שוקן כי למהדורה הדיגיטלית ישנם 20,209 מנויים משלמים (לא כולל המנויים למהדורה המודפסת המקבלים גישה בחינם למהדורה הדיגיטלית). באוגוסט 2021 ציין העיתון 100,000 מנויים למהדורות הדיגיטליות שלו.

הפולמוס סביב העיתון

סביב מאפייניו של "הארץ", ובמיוחד סביב הקו הפוליטי הניכר בו, מתקיים דיון ציבורי ער. העמדה המדינית הדומיננטית בעמודי הדעות בעיתון סופגת ביקורת מצד גורמים שונים, בהם: עירית לינור, גדי טאוב שטען כי העיתון נותן במה נרחבת לאנטי-ציונות, חנוך מרמרי (עורך העיתון לשעבר) שטען כי פרידתו מהעיתון נבעה מחוסר הסכמה פוליטית (וגם על רקע ההתמקדות בנושא הכלכלי) ודוד מרחב שטען כי מוסף "תרבות וספרות" הפך לבימה פוליטית. בשל טענות דומות על הקו הפוליטי של העיתון הודיעה לשכת ראש הממשלה בשנת 2002 על ביטול המנוי על העיתון. ישנם כאלו התוקפים את "הארץ" משמאל, למשל דוד שחם. ביקורת חריפה הגיעה גם מבן-דרור ימיני על מגוון נושאים, אך הוא בעיקר מאשים את "הארץ" בניהול קמפיין מתמשך של הסתה, נאציפיקציה ודמוניזציה נגד מדינת ישראל, שמשתמש אף בשקרים, סילוף עובדות ועריכה מגמתית, בפרט מצד גדעון לוי ואתר "הארץ" באנגלית, ומשמש כמקור עיקרי לתעמולה אנטי-ישראלית והסתה לאלימות נגד ישראל בעולם. ח"כ יאיר לפיד, יו"ר מפלגת "יש עתיד", הצטרף למבקרים ואמר כי "זה לא עיתון אלא ביטאון של שמאל רדיקלי". באופן דומה התבטאו שר החינוך נפתלי בנט, והעיתונאי האמריקאי ג'פרי גולדברג שהעיתון מקדם דעות אנטישמיות. הביקורת מופנית כלפי עמודי החדשות ומאמרי הדעות בעיתון, אך עלו טענות שהקו השמאלי של העיתון מחלחל אפילו לפעילותה של מחלקת המודעות.

ב-20 בינואר 2009 פרסם העיתון, בכותרת ראשית, לרוחב כל העמוד הראשון, את מאמרו הפוליטי של דויד גרוסמן "הסיפור שאנו כלואים בו", כאשר הכותרת הראשית "ברק אובמה יושבע היום לנשיא השחור הראשון של ארצות הברית" נדחקה מראש העמוד. חנוך מרמרי כותב על כך: "הבחירה של עורכי "הארץ" למקם מאמר של דויד גרוסמן בשער העיתון במקום בעמוד המאמרים, אינה משרתת את גרוסמן, אינה מכבדת את העיתון, ובעיקר – אינה תורמת לאפשרות של דיון ציבורי בסוגיות הרלוונטיות".

לדיון זה מוקדש מקום גם ב"הארץ" עצמו. בינואר 2012 פרסם גדעון לוי, מהבולטים בחברי מערכת "הארץ", מאמר הגנה נלהב על עיתונו, כנגד דברי ביקורת על העיתון שיוחסו לשר המשפטים, יעקב נאמן, ולראש הממשלה, בנימין נתניהו. בינואר 2014 פרסם "הארץ" מאמר מאת ד"ר יאיר כספי ובו ביקורת על קשת רחבה של נושאים שבהם לטעמו של כספי דיווחו של "הארץ" אינו ראוי. ח"כ לשעבר עוזי ברעם פרסם מאמר תגובה שבו חלק על ביקורתו של כספי. בספטמבר 2016 שלח עמוס שוקן מכתב למנויי העיתון, בו הופיעו בין השאר הדברים הבאים:

"חשבתי שתמצאנה ותמצאו עניין בעקרונות המערכתיים ש'הארץ' פועל על פיהם. מבלי שנכתבו הם היו הקווים המנחים של 'הארץ' למעשה כל שנותיו, אבל לפני עשר שנים גם העלינו אותם על הכתב, והנה הם:

1. 'הארץ' הוא עיתון ציוני התומך בקיומה ובחיזוקה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
2. 'הארץ' יתמוך במאמצים לעשות את ישראל מתקדמת כמדינות המתקדמות בתחומי חינוך, מדע ותרבות.
3. 'הארץ' ישאף שישראל תהיה מתקדמת ככל האפשר בזכויות אזרח ובזכויות אדם.
4. 'הארץ' יתנגד לכל סוג של כפיה כולל כפיה דתית.
5. 'הארץ' יתמוך בזכות הפרט לביטוי, כולל בפעילות כלכלית ועסקית במסגרת של כלכלת שוק.
6. 'הארץ' יתמוך במאמצים להשיג שלום עם שכניה הערבים של ישראל."

בנובמבר 2023 הציע שר התקשורת שלמה קרעי להפסיק כל פרסום או מנוי ממשלתי על "הארץ". באוקטובר 2024, בזמן מלחמת חרבות ברזל, אמר מו"ל העיתון, עמוס שוקן, ב"ועידת הארץ" שנערכה בלונדון, כי ישראל "נלחמת בלוחמי החופש הפלסטינים אותם היא מכנה טרוריסטים". בנוסף, אמר שוקן "חייבים להקים מדינה פלסטינית, והדרך היחידה להשיג זאת לדעתי היא הטלת סנקציות נגד המנהיגים שמתנגדים לזה". האמירות עוררו סערה ציבורית והביאו משרדי ממשלה שונים להכריז על ניתוק הקשר עם העיתון. בנובמבר 2024, בעקבות דבריו של שוקן ולנוכח הביקורת על מאמרי המערכת של העיתון בזמן מלחמת חרבות ברזל שלטענת קרעי "פגעו בלגיטימציה של מדינת ישראל בעולם ובזכותה להגנה עצמית", החליטה ממשלת ישראל השלושים ושבע לנתק קשרים פרסומיים עם עיתון "הארץ" וקראה לזרועות הממשלה וגופים ממשלתיים להימנע מהתקשרות עסקית עם העיתון.

תביעות בבית המשפט ובבית הדין לאתיקה

בשנת 2002 פרסם "הארץ" צילום של אלכס ליבק ובו חרדי העומד בצד דוכן בסמוך לדיזנגוף סנטר ומאחוריו פוסטר ענק של פרסומת שבה תמונה פרובוקטיבית של אישה. התמונה פורסמה על אף שליבק הבטיח למצולם שלא יפרסם אותה. המצולם תבע את הארץ. לאחר הליך משפטי ארוך פסק בית המשפט העליון בשנת 2008 כי על "הארץ" לשלם לתובע פיצויים של 30 אלף ש"ח, ועוד 10 אלפים ש"ח הוצאות משפט. בהחלטה נוספת קבע בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות ש"הארץ" הפר את תקנון האתיקה בכך שפרסם כתבה לקונית בעניין פסיקת בית המשפט העליון נגדו וחייב את העיתון לפרסם את ההחלטה.

בדצמבר 2015 פרסם רוגל אלפר בעיתון מאמר דעה שכותרתו "לסלק את אם תרצו מתל אביב". המאמר עסק בכרזה של "אם תרצו" שנתלתה על פיגומים של בניין בהליכי שיפוץ בתל אביב. אלפר פרסם את פרטי הקבלן המבצע, טען שהוא איש ימין קיצוני וקרא לא להרפות ממנו וכן עודד את ריסוס הכרזה בגרפיטי. הקבלן תבע את אלפר ו"הארץ" בנימוק שלא הייתה לו שליטה על תליית הכרזה ושבעקבות המאמר של אלפר הוא הוטרד בטלפון ונגרמו נזקים לרכושו בידי מי שהתקהלו במקום והתפרעו. בפברואר 2017 פסק בית משפט השלום בתל אביב שעל הנתבעים לשלם 50,000 ש"ח לקבלן.

בנובמבר 2016 פסק בית משפט השלום בירושלים שעל "הארץ" לשלם פיצוי בסך 20,000 ש"ח וכן הוצאות משפט לתושב קריית ארבע, משום שבכתבה מאת חיים לוינסון נטען שהוא שימש סוכן שב"כ. בנוסף חויב העיתון לפרסם תיקון לידיעה.

בכמה מקרים פסק בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות כי העיתון הפר את תקנון האתיקה של המועצה. בשנת 2010 פסק בית הדין כי באותה שנה פרסמו דנה הרמן וג'קי חורי ידיעה שהתבססה על דיווח שקיבלו ממרכז מוסאווא ומן הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, ללא שניסו לאמת אותה. בידיעה דווח על הופעת נציגי שני הארגונים בוועדה לזכויות אדם בפרלמנט האירופי, ולא נזכר בה שבאותו דיון הופיעו גם פרופ' ג'רלד שטיינברג וסגן שגריר ישראל לאיחוד האירופי. נזכרו בידיעה רק אמירות נגד מדיניות ישראל תוך הסתרת קיומם של דוברים אחרים ואמירות אחרות, ועלה ממנה שהוועדה החליטה להתנות תמיכה בישראל, בזמן שנאמרו בדיון גם דעות הפוכות ולא הוחלט דבר. בית הדין הורה ל"הארץ" לפרסם את החלטתו שמדובר בדיווח חד-צדדי ללא בדיקה מספקת. בערעור הוסכם שתפורסם בעיתון הבהרה שהדיווח היה חסר ונפלו בו שיבושים.

בשנת 2011 נפסק כי על העיתון לפרסם באחד מעמודיו הראשונים התנצלות בפני יו"ר מועצת יש"ע, דני דיין, על שכתב כי בשיחות פרטיות עם אנשי השגרירות האמריקנית מציג דיין דעות הפוכות מאלו שהוא משמיע ברבים, ובפרט שמתנחלים יסכימו להתפנות תמורת תשלום. בנובמבר 2013 נזף בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות ב"הארץ" ובגדעון לוי, על מאמר של לוי שבו טען שהרצח בסניף בנק הפועלים בבאר שבע נעשה בהשפעת שירותו של הרוצח במשמר הגבול. בערכאת ערעור בוטלה הנזיפה.

באפריל 2022 נזף בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות ב"הארץ" ובאורי משגב, על מאמר דעה שפרסם משגב נגד הציבור החרדי, וקבע הוא כי גזעני ומסית. בית הדין הורה להסיר את המאמר, אך "הארץ" לא הסיר את המאמר מהאתר.

סגל (רשימה חלקית)

• פוליטי מדיני – מיכאל האוזר טוב, יהונתן ליס, יוסי ורטר, נעה לנדאו (סגנית עורך "הארץ"), נעה שפיגל
• ביטחוני צבאי – יוסי מלמן, עמוס הראל, יניב קובוביץ
• חוץ – רועי סמיוני (עורך חדשות חוץ), צבי בראל
• ערבים – ג'קי חורי
• שטחים – הגר שיזף
• משטרה, משפט ופלילים – יהושע בריינר
• תרבות וספרות – בני ציפר (עורך תרבות וספרות), ענבל פרגר (עורכת "גלריה"), עדי ערמון (עורך מוסף "ספרים"), רוגל אלפר, נירית אנדרמן, אבי פיטשון
• ספורט – עמרי מסיקה (עורך הספורט), עידו רקובסקי
• חברה ורווחה – בר פלג
• היסטוריה – עופר אדרת
• מסעדנות – שגיא כהן
• כתבים אזוריים – רן שמעוני (מרכז), עדי חשמונאי (צפון), נתי יפת (דרום)
• כתבי מגזין – נטע אחיטוב
• כותבי מאמרים, טורים ומדורים – אלון עידן (עורך מדור דעות) אורי משגב, רוית הכט, צבי בראל
• דיגיטל – ליאור קודנר (מנכ"ל)

לקריאה נוספת

• יהושע קנז (עורך), ספר הארץ – השנה ה-75, ירושלים: הוצאת שוקן, 1996
• חנוך מרמרי, "זה הכול כסף... הגיע הזמן שתבין את זה, טמבל", ארץ אחרת 45, מאי–יוני 2008.
• מרדכי נאור, רבותי, העיתונות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004, הפרק "מחדשות מהארץ הקדושה להארץ, 1918–1923", עמ' 33–52.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של הארץ

• הארץ, ברשת החברתית פייסבוק
• הארץ, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• הארץ, ברשת החברתית אינסטגרם
• הארץ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הארץ, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
• חיפוש וקריאה מקוונת בדפי העיתון "הארץ" בשנים 1918–1982, באתר עיתונות יהודית היסטורית
• הארץ בארכיון מועצת העיתונות (כרגע נמצאים באתר תיקים משנת 1988 בלבד). באתר הספרייה הדיגיטלית של הספרייה הלאומית בירושלים
• גליונות סרוקים של "הארץ לילדים" באתר "עיתונות ילדים של פעם" של הספרייה הלאומית
• גליונות סרוקים של "בן ארצי" באתר "עיתונות ילדים של פעם" של הספרייה הלאומית
• עוזי אלידע, ‏מעיתון ממסדי לעיתון מסחרי – 'הארץ' 1918–1937, קשר 29 , מאי 2001, עמ' 57–84
• אודות הארץ, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2001
• גדי טאוב "הישראליות היא לא אנחנו", ארץ אחרת, גיליון 45, מאי–יוני 2008
• אורן פרסיקו, לצמצם את הפער האיכותי, באתר העין השביעית, 22 בדצמבר 2008
• לי-אור אברבך, העיתון הגרמני דר שפיגל: "הארץ נלחם על חייו", באתר nrg‏, 12 בינואר 2009
• אריק גלסנר, על האינטרס של האינטליגנציה הישראלית, באתר העין השביעית, 25 באוגוסט 2010
• אורן פרסיקו, גולה מזדקן בארצו, באתר העין השביעית, 22 בפברואר 2011
• הארץ בפרשת דרכים, סיקור מיוחד של השינויים בעיתון עם המעבר לדיגיטל, באתר וואלה! NEWS‏, 2012
• דוד ורטהיים‏, "עשור מהיום, הארץ יתקיים – גם בפרינט וגם בדיגיטל", באתר וואלה!‏, 10 בנובמבר 2015
• אמיר גולדשטיין, ‏ברית מפתיעה בשנות השישים: עיתון "הארץ", מנחם בגין והחלופה השלטונית, קתדרה 158 (טבת תשע"ו), עמ' 151–180
• חן מלול, האשמות המלוות את "הארץ" עוד מהימים שהעיתון היה קרוי חדשות מהארץ הקדושה, באתר הספרייה הלאומית, אפריל 2017
• חן מלול, כך החל "הארץ" את דרכו, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, מרץ 2019
• יואב קרני, ‏100 שנים של התמודדות, 100 שנים ל"הארץ": מהו תפקידה של עיתונות חופשית, באתר גלובס, 14 ביוני 2019
• עוזי אלידע, שנותיו הראשונות של "הארץ", באתר העין השביעית, 17 ביוני 2019
• מרדכי נאור, "גיליונות טובים, או יותר נכון – לא רעים": בחזרה להתחלה הלא־מוכרת של "הארץ", באתר הארץ, 18 ביוני 2019
• דוד ברוקנר, ‏"ראשית, רוח ותהום: מאה שנות 'הארץ'", השילוח 17, דצמבר 2019

• עוזי אלידע, ‏עתונות 'צהובה' מול עיתונות 'הגונה' – הדיון על דמות העיתונות העברית בשנות העשרים, קשר 26 , נובמבר 1999, עמ' 37–48
• David Remnick, The Dissenters, The New Yorker, February 28, 2011 (אנגלית)
• ביקורת על עיתון 'הארץ', באתר press פקטיבה
• עיתון הארץ חוגג את מהדורת גיליון ה-5,000, 1935, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• יום השנה ה-20 לעיתון הארץ, 1938, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• עיתון הארץ בן 100, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן, 25 ביוני 2019

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

40119997הארץ