טרור פלסטיני

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

טרור פלסטיני הוא טרור המבוצע על ידי פרטים או ארגונים פלסטיניים. הטרור הפלסטיני מופנה נגד יהודים, ישראלים או נגד מטרות יהודיות בארץ ישראל ומחוצה לה וכן נגד תושבים או תיירים בישראל, במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

מונח זה מציין גם פעולות טרור של ערבים מוסלמים כנגד יהודים בתקופת המנדט הבריטי, על אף שהמונח "טרור פלסטיני" לא היה קיים אז (והמונח "פלסטיני" בערבית ו"פלשתינאי" בעברית לא התייחס לערבים בלבד).

היסטוריה

בתקופת המנדט הבריטי

קשה להצביע על המועד המדויק לתחילת פעילות הטרור הפלסטיני, אולם מדינת ישראל מכירה ברב אברהם שלמה זלמן צורף כנרצח היהודי הראשון על רקע לאומני, בשנת 1851[1][2].

שנות ה-20 של המאה ה-20

השייח' עז א-דין אל-קסאם, אשר פעל בארץ ישראל מראשית שנות ה-20 של המאה ה-20, נחשב לראשון שהנהיג פעילות טרור מאורגנת נגד היישוב היהודי והשלטון הבריטי בארץ ישראל, בניגוד לעמדת ההנהגה הפוליטית של ערביי הארץ באותה תקופה. מאורעות הטרור הראשונים נגד יהודים התרחשו ב-1920 (פרעות תר"פ) (6 נרצחים יהודים בירושלים ובגליל) וב-1921 (פרעות תרפ"א), במהלכם נרצחו 43 יהודים על ידי ערבים באזור יפו, ובהם הסופר יוסף חיים ברנר. כן הותקפו יישובים מבודדים, תוך דרישה מהבריטים לבטל את הצהרת בלפור ולהפסיק את העלייה וההתיישבות היהודית. בין פעולות הטרור העיקריות היו חדירות לשכונות וישובים יהודיים ורצח תושביהם, מארבים וירי על כלי רכב בדרכים, ושרפת מטעים ושדות של יהודים.

עם התגברות העלייה היהודית התגברה גם ההסתה האנטי-ציונית בקרב ערביי ארץ ישראל המוסלמים, בהנהגתו של ראש המועצה המוסלמית העליונה והמופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני. ב-1929 פרצו פרעות בממדים גדולים ברחבי הארץ (מאורעות תרפ"ט), ונרצחו 133 יהודים ו-339 נפצעו, חלקם הגדול בטבח חברון (תרפ"ט) שבו חוסל היישוב היהודי בעיר.

המרד הערבי הגדול 1936–1939

בעקבות העלייה החמישית ואי-יישום הספר הלבן השני, פרץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל (המכונה גם מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט). המאורעות בתקופה זו הונהגו בידי הוועד הערבי העליון בראשות אמין אל-חוסייני ונמשכו מ-1936 עד 1939, בשנים 1937–1939 צויד ומומן המרד על ידי גרמניה הנאצית[3].

תחילה פתחו הערבים בשביתה כללית ובשורה של התקפות אלימות ונרחבות נגד היישוב היהודי ונגד השלטון הבריטי. הפעם הדרישה המרכזית הייתה סילוק הבריטים מהארץ. ב-15 באפריל 1936 היום הראשון למאורעות, הותקפו יהודי יפו, תשעה מהם נרצחו, 60 נפצעו והשאר נאלצו לברוח לתל אביב. לאורך שלוש שנות המרד נהרגו כ-400 יהודים, אלפים נפצעו ואלפי פליטים יהודים מכל הארץ נהרו לתל אביב. הותקפו בתים פרטיים, בתי ספר, בתי יתומים, יהודים נורו בזמן שעבדו, נסעו וטיילו, נערכו מאות התקפות על רכבות ואוטובוסים וכ-17,000 דונמים גידולים חקלאיים של יהודים נשרפו. המרד הערבי כלל גם תקיפות כנגד חיילים ומוסדות השלטון הבריטי. במהלך המרד נהרגו כ-200 בריטים והם הגיבו בצעדי דיכוי צבאיים: מאות נשפטו כדין והוכנסו לכלא, עשרות הוצאו להורג וכ-5,000 ערבים נהרגו במאבק. ההתפרעויות דוכאו לבסוף על ידי הצבא הבריטי (שפעל בשיתוף פעולה עם ארגון "ההגנה" ועם כוחות שמירה יהודיים).

שנות ה-40

בשנות ה-40 שיתפו ארגונים ערביים פעולה עם הנאצים נגד בריטניה ונגד היישוב היהודי, בתכנון השמדת יהודי ארץ ישראל לאחר פלישת צבא גרמניה הנאצית לארץ, שעל פי התוכנית היה אמור להגיע ממצרים (מאתיים ימי חרדה). הנאצים בשיתוף אמין אל-חוסייני ביצעו מבצע כושל, להצנחת כוח מיוחד, שניסה להרעיל את בארות המים של יהודי תל אביב. המופתי אמין אל-חוסייני שמצא מקלט אצל היטלר, נטל חלק בהנהגת יחידת אס אס מוסלמית באזור הבלקן.

ההנהגה הערבית התנגדה נחרצות לתוכנית החלוקה של ארץ ישראל שהציע האו"ם ב-1947, וכבר בערב אישורה בעצרת הכללית ב-29 בנובמבר פתחו הערבים בלוחמת גרילה והתקפות טרור נגד היישוב היהודי, שהתחילו למעשה את מלחמת העצמאות.

שנות ה-50

הפדאיון

תוצאות התקפת פדאיון בתל מונד, 1956

כבר מייד לאחר סיום מלחמת העצמאות, ב-1949, החלה פעילות טרור ספורדית כלפי שטח ישראל, בעיקר באזורי הגבול עם יהודה ושומרון ורצועת עזה בסיוע לא רשמי של מצרים וירדן. פעילות זו, שנקראה "פדאיון" (בערבית: "מחרפי נפשם"), בוצעה ברובה על ידי הפליטים הפלסטינים שברחו מהארץ ב-48' וניסו תחילה לחדור לישראל, על מנת לחזור לבתיהם או להציל משהו מרכושם, אך פעולותיהם התמימות התחלפו במהרה למעשים אלימים, שכללו רצח של תושבים באזורי הספר. דוגמה לפעילות כזו המערבת כוונות פליליות ולאומיות, הייתה פעילותו של מוסטפא סמואלי בפרוזדור ירושלים.

פעולת הטרור הבולטת ביותר בתקופה זו היא טבח מעלה עקרבים בנגב ב-17 במרץ 1954, שבו נרצחו 11 נוסעי אוטובוס ישראלים. בעקבות פעולות טרור באו פעולות תגמול חריפות של ישראל ביהודה ושומרון וחבל עזה, בהן נהרגו בין היתר מאות חיילים מצרִים. לאחר אחת מפעולות תגמול אלו, מבצע "חץ שחור" שנערך בעזה ב-28 בפברואר 1955 בעקבות רצח תושב ישראלי בעיר רחובות, אומץ הפדאיון על ידי מצרים והפך לחלק מהצבא המצרי, מה שהגביר את פעולותיו. בסך הכול נהרגו בפעולות טרור בשמונה השנים 1949–1956 340 ישראלים.

פעילות הפדאיון הייתה הגורם העיקרי למבצע קדש (מלחמת סיני), ופעילותו הופסקה כמעט לגמרי לאחר שמרבית אנשיו נהרגו במבצע. בסך הכול נהרגו בפעולות טרור באחת-עשרה השנים 1957–1967 125 ישראלים.

שנות ה-60

הארגון לשחרור פלסטין ב-2 ביוני 1964 הוקם בירדן, ביוזמת מדינות ערב, אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) בראשות אחמד שוקיירי כארגון-גג לכל התנועות הפלסטיניות, ובראשן פת"ח של יאסר ערפאת שהוקם עוד קודם, ב-10 באוקטובר 1959. ב-1 בינואר 1965 ביצעה תנועת הפת"ח את פיגוע הטרור הראשון שלה (שנכשל), מטען חבלה לעבר המוביל הארצי.

באוקטובר 1966 הניחו מחבלים שחדרו מירדן, מטעני חומר נפץ ליד עמודי בתים ברחוב גדרה שבשכונת רוממה בירושלים. לבתים נגרם נזק כבד, וחמישה תושבים נפצעו קל. בעקבות הפיגוע אמר ראש הממשלה לוי אשכול את המשפט המפורסם: "הפנקס פתוח והיד רושמת".

צה"ל נאבק באופן יום יומי עם חוליות החבלה של אש"ף, והגיב בפעולות תגמול, שהגדולה שבהן הייתה פעולת סמוע, ב-13 בנובמבר 1966, בה חדר כוח צה"ל לירדן ופוצץ עשרות בתים בכפר לאור יום, תוך חיפוי אווירי. בפעולה זו נהרג יואב שחם, מפקד גדוד בצנחנים, ועשרות חיילים ירדנים. התגברות פעולות הטרור חייבה את שלטונות צה"ל באותה שנה להאריך מחדש את משך השירות הצבאי, שקוצר שלוש שנים קודם, ולהעמידו מחדש על 30 חודשים[4].

קבוצת חמושים של החזית העממית לשחרור פלסטין בירדן, 1969

לאחר מלחמת ששת הימים בה כבשה ישראל את יהודה ושומרון ועזה, התחזק כוחם של הארגונים הפלסטיניים שקראו למאבק מזוין בישראל. הפלסטינים הפגיזו מגבול ירדן באש ארטילרית את היישובים הישראליים בבקעת הירדן ובית שאן, לעיתים בסיוע הצבא הירדני, והיישובים הגיבו ב"האפלה" (החשכה של הבתים בלילות כדי להטעות את היורים). ישראל תקפה את בסיסיהם במספר פעולות שהגדולה בהן הייתה פעולת כראמה ("מבצע תופת") במרץ 1968 שבה חדרו יחידות צה"ל לירדן.

בשנת 1969 ביצעה המחבלת רסמיה עודה את הפיגוע בסניף שופרסל בירושלים. בפיגוע נהרגו שני סטודנטים ונפצעו תשעה אנשים. בשנת 1979, עודה הייתה בין 78 אסירים ששוחררו על ידי ישראל במסגרת חילופי שבויים. היא שוחררה במסגרת עסקה לשחרור החייל השבוי אברהם עמרם, וגורשה לירדן. בשנת 1994 היא היגרה לארצות הברית, שם נתגלה שהפרה את חוקי ההגירה האמריקאים, בכך שהשמיטה את העובדה כי הורשעה במעורבות בפיגוע בירושלים ב-1969 וישבה כעשור בכלא הישראלי. עקב כך גורשה מארצות הברית בשנת 2017[5].

כמו כן בשנים אלו קמו מספר ארגוני טרור פלסטיניים שמאלניים עם רקע קומוניסטי–אנטי אימפריאליסטי, כגון החזית העממית לשחרור פלסטין (בראשות ג'ורג' חבש) וארגון החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין (בראשות נאיף חוואתמה) שהחלו בחטיפת ותקיפת מטוסים ישראליים ברחבי העולם. ישראל הגיבה בתקיפה אווירית של הארגונים בסוריה ולבנון.

שנות ה-70

ערך מורחב – הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה-70

הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה-70 הביא למבצע צבאי נרחב שבמהלכו הכניסה ישראל כוחות גדולים לרצועה, הפעילה יחידות קומנדו לפגיעה במבוקשים, הרסה אלפי בתים והעתיקה אלפי תושבים ממקום מגוריהם. צעדים אלה הביאו לשקט יחסי ברצועה למשך כ-15 שנה.

הטרור הבין-לאומי וה"פתחלנד"

בתחילת שנות השבעים התגברה פעילות הטרור הפלסטינית. לאחר שהמילציות הפלסטיניות איימו על שלטונו של המלך חוסיין (אירועי "ספטמבר השחור") בשנים 1970–1971 הם גורשו מירדן, התמקמו במחנות הפליטים בדרום לבנון והשתלטו על האזור, שכונה בהמשך פתחלנד. משם החלו בפעילות טרור בין-לאומית ענפה ברחבי העולם תחילה נגד מטרות ירדניות, אך בעיקר נגד יהודים וישראלים, על ידי ארגון חשאי בשם "ספטמבר השחור" שהפעיל פת"ח באירופה באמצעות מתנדבים ממוצא פלסטיני שגייס במימון וסיוע של מדינות ערב (אלג'יר, תוניסיה, לוב), ועל ידי החזית העממית שנעזרה בארגוני טרור שמאלניים כגון הבאדר מיינהוף הגרמני והצבא האדום היפני.

במסגרת זו נחטפו מטוסי נוסעים רבים בדרישה לשחרור אסירים פלסטיניים, ובוצעו התקפות על יעדים ישראליים ויהודיים ברחבי העולם. האירועים החמורים ביותר היו הטבח בנמל התעופה לוד שבו נרצחו 25 אנשים, וטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן (שניהם ב-1972), שבו נרצחו 11 בני ערובה ישראליים, במבצע חילוץ כושל של כוחות הביטחון הגרמניים. בספטמבר 1973 השתלטו מחבלים פלסטינים על רכבת נוסעים שהובילה יהודים מברית המועצות אל מחנה מעבר באוסטריה, ממנו היו אמורים העולים להמשיך לישראל. המחבלים דרשו את סגירת המחנה וקנצלר אוסטריה, ברונו קרייסקי, נכנע לדרישתם והתחייב לסגור אותו[6].

ישראל סירבה לנהל משא-ומתן עם טרוריסטים, ולאחר הטבח במינכן הבינו במערכת הביטחון שהתקיפות האוויריות לא משיגות את מטרתן. ראש הממשלה גולדה מאיר החליטה על מבצע זעם האל", שבמסגרתו התנקש "המוסד" בראשי הארגונים ששהו במדינות אירופה, ובראשם מנהיג "ספטמבר השחור" עלי חסן סלאמה ("הנסיך האדום"), וכן במבצע אביב נעורים של צה"ל בלבנון ב-1973. כמו כן, בוצעו בהצלחה רבה מבצעי חילוץ בני ערובה: שחרור טיסת סבנה ב-1972 ומבצע אנטבה באוגנדה ב-1976. בעקבות פעולות אלה דעך הטרור הבין-לאומי, כמו גם[דרוש מקור] בשל רצונו של אש"ף להתקבל בקרב הקהילה הבין-לאומית כנציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני (שהתבטא בנאומו של יאסר ערפאת בעצרת האו"ם ב-1974).

החל מאמצע שנות השבעים, התמקדו ארגוני הטרור הפלסטינים בהוצאת פיגועים מהשטח עליו השתלטו בדרום לבנון מדרום לליטני, בחסות הצבא הסורי שנכנס למדינה במלחמת האזרחים, שכונה על ידי ישראל ה"פתחלנד". הגדול שבהם היה אסון מעלות (1974) בו נרצחו 22 ילדים ו-3 מבוגרים שנלקחו בני ערובה בבית-ספר במהלך מבצע חילוץ כושל של סיירת מטכ"ל. בעקבות אסון מעלות הוקמה הימ"מ (יחידה משטרתית מיוחדת[7]) – יחידת עילית ללוחמה בטרור שכל ייעודה הוא מבצעי שחרור בני ערובה ומשימות מיוחדות כנגד מחבלים.

האוטובוס שהותקף בכביש החוף, 1978. בפיגוע נרצחו 35 אנשים.

בעקבות פיגוע כביש החוף ("אוטובוס הדמים") ב-1978 בו חטפו מחבלים שהגיעו מלבנון שני אוטובוסים ורצחו 35 אנשים, פתחה ישראל במבצע ליטני, בו נכנס צה"ל ללבנון עד לנהר הליטני במטרה לפגוע בבסיסי הארגונים, אך בלחץ בין-לאומי לא נכנס לעיר צור שם התבצרו מרבית המחבלים.

באותן שנים הוקמו גופים ייעודיים נוספים למלחמה בטרור. תורת הלחימה הצה"לית הותאמה גם היא ללוחמה בטרור (לוט"ר) ועקב נטייתם של המחבלים להסתתר בריכוזי אוכלוסייה ערבית, גם ללוחמה בשטח בנוי (לש"ב). מנגד, רמת האבטחה האזרחית הוגברה באופן ניכר ולמערכת הביטחון של ישראל יצא מוניטין בין-לאומי כמומחים ללוחמה בטרור.

פעולות טרור פלסטיני המשיכו להתבצע ברחבי העולם גם בשנות ה-80 (בעיקר על ידי המועצה המהפכנית, ארגון הטרור הבין-לאומי של אבו נידאל).

שנות ה-80

מלחמת לבנון

בעקבות הטרור והירי הארטילרי המתגבר של הפלסטינים על יישובי הצפון, ולאחר ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב, יצאה ישראל למבצע שלום הגליל (מלחמת לבנון) בשנת 1982 אשר במהלכו גירש צה"ל (בסיוע הפלנגות הנוצריות) את כוחות אש"ף מביירות ודרום לבנון. מתוך רצון להימנע מכיבוש ביירות, צה"ל הגיע להסכם עם אש"ף על פינוי אנשיהם לתוניס. חלק מההנהגה הפלסטינית ברחה צפונה (לאזור טריפולי) וגורשה משם בסוף על ידי סוריה. צה"ל החזיק ברצועת ביטחון לאורך הגבול, וכתוצאה מפעילותו התקפות הטרור על צפון ישראל ירדו באופן ניכר.

גם לאחר תום המלחמה נעשו ניסיונות רבים לפעולות טרור על ידי אנשי אש"ף. ביום הכיפורים ב-24 בספטמבר 1985, רצחה חוליית כוח 17 של ערפאת שלושה ישראלים על היאכטה "פירסט", בנמל לארנקה בקפריסין. בתגובה תקפו ב-1 באוקטובר 1985 מטוסי חיל האוויר את מפקדת אש"ף בתוניסיה במרחק 2,300 ק"מ מישראל ("מבצע רגל עץ"). בעקבות המבצע רבים מפעילי אש"ף עברו למדינות אחרות כמו עיראק סוריה וסודאן, וארגונים כמו החזית העממית וארגונו של אבו נידאל הגיבו בפיגועי נקמה.

סך כל הנרצחים בפעולות טרור בעשור שבין 1978 ועד דצמבר 1987, מועד פרוץ האינתיפאדה הראשונה, 114 יהודים[8].

האינתיפאדה הראשונה

בדצמבר 1987 החלה האינתיפאדה הראשונה, שהחלה לאחר שבעסקת ג'יבריל במאי 1985 שוחררו לאזור יהודה, שומרון וחבל עזה מאות רבים של אסירים, שהפיחו תקווה וארגנו גרעיני התנגדות ביישוביהם[9]. ההתקוממות כללה יידוי אבנים על כלי רכב ישראליים, תקיפת חיילי צה"ל באבנים ונשק מאולתר, הפגנות אלימות ושריפת אוטובוסים, שביתות והתפטרות של השוטרים הפלסטינים, והפסקת תשלום מיסים ושיתוף הפעולה עם המנהל האזרחי הישראלי. בהמשך, הלך וגדל השימוש בנשק חם ובבקבוקי תבערה כלפי ישראלים בשטחים.

לאחר זמן לקחה הנהגת אש"ף מתוניס חסות על האינתיפאדה. ב-7 במרץ 1988 בוצע הפיגוע באוטובוס האמהות, שיוחס להנהגה זו. ישראל, בתגובה, חיסלה את אבו ג'יהאד. כמו כן הגבירה ישראל את שליטת צה"ל בשטחי יהודה, שומרון ועזה, ערכה עוצר וסגר על האוכלוסייה הפלסטינית, ועצרה וגירשה את מנהיגי ופעילי הארגונים (זכור מכולם גירוש 415 פעילי החמאס לגבול לבנון ב-1992).

אם עד האינתיפאדה ביצעו את עיקר הטרור ארגונים חילוניים באופיים המסונפים לאש"ף, בתחילת האינתיפאדה הוקמה תנועת החמאס ואחריה ארגון הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני כארגונים אסלאמיים דתיים שלא בחסות אש"ף. ב-5 שנות האינתיפאדה הראשונה, בין השנים 1987–1992, נרצחו 155 ישראלים[8].

שנות ה-90

בראשית שנות ה-90 בוצעו פעולות טרור רבות שכללו בין היתר את הריגתם של שלושת חיילי צה"ל ברמות מנשה ("ליל הקלשונים"), את רצח הלנה ראפ בבת ים ואת חטיפתו ורציחתו של השוטר רס"ב ניסים טולדנו שהביאה לגירושם של 415 אנשי חמאס ללבנון.

ב־4 בפברואר 1990 נרצחו 9 ישראלים ליד אסמאעיליה שבמצרים על ידי חוליה מארגונו של אבו נידאל, במה שמכונה פיגוע האוטובוס במצרים (1990).

ב-4 באוגוסט 1990 נחטפו ונרצחו 2 נערים מירושלים על ידי שלושה מחבלים, גופותיהם נמצאו בוואדי שבין בית חנינא לשכונת רמות[10].

באפריל 1993 ביצע החמאס את הפיגוע בצומת מחולה שהיה פיגוע התאבדות ראשון בסדרת פיגועי התאבדות שהחמאס ניסה לבצע, לרוב ללא הצלחה, בעיקר כלפי חיילים ואזרחים בתחומי יהודה שומרון וחבל עזה, אך גם באוטובוס בירושלים[11].

לאחר הסכמי אוסלו

מספר הפיגועים וההרוגים בפיגועי התאבדות בישראל, 1993–2011

ב-13 בספטמבר 1993 נחתם במפתיע ולאחר משא ומתן סודי בין ראש הממשלה יצחק רבין ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת הסכם אוסלו. הסכם עקרונות בו הכיר אש"ף בישראל, וניתן להנהגה הפלסטינית להיכנס לשטחים ולשלוט בהם באמצעות הרשות הפלסטינית. כמו כן, ניתנה בו חנינה כללית לכל המעורבים בטרור עד ליום חתימת ההסכם שלא נעצרו, והובטח שחרורם מהכלא של רוב המחבלים הכלואים. במסגרת ההסכם, התחייב הפת"ח, התנועה העיקרית באש"ף, להפסיק את ביצוע הפיגועים.

חתימת הסכמי אוסלו עוררה סערה ציבורית עזה בקרב הציבור היהודי והערבי. בחודשים שלאחר חתימת ההסכמים אירעו פיגועים רבים ביהודה ושומרון, רצועת עזה ובתחומי הקו הירוק[12].

ב-6 באפריל 1994, בעקבות טבח מערת המכפלה, ביצע החמאס את פיגוע מכונית התופת בעפולה, פיגוע התאבדות רב נפגעים ראשון שפתח סדרה של פיגועי התאבדות שכלל פיגועים בחדרה ובתל אביב. בינואר 1995 אירע בצומת בית ליד פיגוע כפול, בו נהרגו 22 בני אדם, רובם חיילים מחטיבת הצנחנים. במהלך השנתיים שבין ספטמבר 1993 לספטמבר 1995 (אוסלו ב') נרצחו בפיגועי טרור 164 איש ומאות נוספים נפצעו[8].

הסברים רבים נתנו לסדרת פיגועי ההתאבדות של החמאס. היו שכתבו שהפיגועים של החמאס, נועדו לצמצם את פער האבדות בין ישראל והפלסטינים, ולקרוא תיגר על הלגיטימיות של הרשות הפלסטינית לבחור בדרך המשא ומתן עם ישראל[13]. היו שהזכירו את העובדה שפיגוע מכונית התופת בעפולה, חל ביום הארבעים לטבח מערת המכפלה, הוא סיום תקופת האבל על פי דת האסלאם, ושהחמאס הכריז שסדרת הפיגועים בוצע כנקמה על טבח מערת המכפלה. לטענת המזרחן מתי שטיינברג ניתן להצביע על הטבח בחברון, כגורם ישיר למעבר החמאס למיקוד הפגיעה ביעדים אזרחיים בתוך הקו הירוק, החל מפיגוע זה[14]. גורם נוסף שהועלה הוא חזרתם לשטחים של מאות אנשי החמאס שגורשו ב-1992 ללבנון, ובשנת שהותם שם למדו את שיטת פיגועי ההתאבדות מאנשי החזבאללה. בימין הישראלי טענו שזוהי תוצאה ישירה של הסכמי אוסלו, במסגרתם יצא צה"ל מרצועת עזה בתחילת 1994.

באוקטובר 1995 נהרג פתחי שקאקי, מנהיג הג'יהאד האיסלאמי, ככל הנראה על ידי המוסד הישראלי, דבר שהוציא את הארגון ממעגל הטרור לזמן ממושך. ב-5 בינואר 1996 נהרג בסיכול ממוקד, באמצעות טלפון סלולרי ממולכד, "המהנדס" יחיא עיאש, איש החמאס האחראי למותם של עשרות ישראלים. התנועות האיסלאמיות הקיצוניות בשטחים כגון החמאס, הג'יהאד האיסלאמי וכן החזבאללה בלבנון הודיעו כי בכוונתם לנקום את מותו של עיאש, בפיגועים גדולים.

ב-25 בפברואר 1996 החל גל פיגועי התאבדות שבו נהרגו עשרות אנשים, ונפצעו מאות. באותו היום נהרגו 27 אנשים בשני פיגועי התאבדות בירושלים ובאשקלון. כשבוע לאחר מכן, ב־3 במרץ, התפוצץ מחבל נוסף בירושלים והרג 18 אנשים. למחרת ב-4 במרץ פוצץ עצמו מחבל מתאבד מול דיזנגוף סנטר בערב חג הפורים, והרג 13 אנשים, חלקם הגדול ילדים ובני נוער. לאחר הפיגוע בפורים, ולאור הבחירות המתקרבות נעשו מאמצים רבים למנוע פיגועים והופעל לחץ כבד על הרשות הפלסטינית ובעקבותיו באה פעילות של הרשות נגד החמאס והג'יהאד האסלאמי. פיגועי ההתאבדות נפסקו, אולם פיגועי הירי נמשכו בתחומי הקו הירוק ומחוצה לה.

ב-24 בספטמבר 1996 החלו מהומות ביהודה ושומרון לאחר קריאת ערפאת להגיב באלימות על פתיחת מנהרת הכותל בירושלים לתיירים. בשלושה ימי לחימה בערי הגדה (מאורעות מנהרת הכותל) נהרגו 16 חיילי צה"ל. מ-1997 הייתה ירידה גדולה בפעילות הטרור (למעט פיגוע כפול בשוק מחנה יהודה בירושלים), ובמשך השנה שקדמה לאינתיפאדה השנייה לא נהרג איש בישראל בפעולת טרור (אם כי היו מספר פעולות נגד ישראלים בתחומי יש"ע).

העשור הראשון של המאה ה-21

האינתיפאדה השנייה ועליית החמאס

רובה של פסקה זו אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אוטובוס בחיפה אחרי פיגוע התאבדות שבוצע בקו 37 ב-5 במרץ 2003 (האינתיפאדה השנייה)
לוח זיכרון לזכרם של קורבנות פיגוע התאבדות בירושלים ב-2004
2 ביולי 2008: יעה אופני בעזרתו בוצע פיגוע בירושלים ב-2 ביולי 2008 ומכונית שנהרסה במהלך הפיגוע

עם פרוץ המהומות בסוף ספטמבר 2000 (שקיבלו את הכינוי האינתיפאדה השנייה) שבו כל הארגונים (כולל הפת"ח ואנשי כוחות הביטחון הפלסטינים) והחלו לבצע פיגועים רצחניים בערי ישראל, לחדור ליישובי ספר והתנחלויות ולפעול נגד חיילי צה"ל בשטחים, הפעם עם כלי נשק וחומרי נפץ קטלניים הרבה יותר.

בתחילה בוצע ירי אל שכונת גילה שבירושלים וירי על כלי רכב בכבישי יהודה ושומרון, ועד מהרה עברו כל הארגונים לביצוע פיגועי התאבדות באוטובוסים ובמרכזי הערים, והפיגועים בחמש שנות האינתיפאדה הגיעו לשיאים שמגמדים את חמישים שנות הטרור שקדמו להם.

גם ערים פלסטיניות שעד כה היו מתונות (כמו בית לחם) הפכו לבסיסי טרור שנשלטו על ידי הארגונים, והרשות הפלסטינית לא רק שלא מנעה, אלא אף סייעה לטרור. דפוס שהשתנה הוא השימוש במחבלות מתאבדות ובילדים מתאבדים – בעבר נחשב הדבר לטאבו, אולם נוכח הקשיים בהוצאה לפועל של פיגועי התאבדות בתקופת האינתיפאדה, החל שימוש גם במחבלות מתאבדות וילדים מתאבדים.

פרוץ האינתיפאדה היה הסיבה העיקרית לנפילת ממשלתו של אהוד ברק.

בין הפיגועים הבולטים שבוצעו עד אמצע שנת 2001: רצח אופיר רחום, שפותה על ידי אמנא מונה לנסוע לרמאללה ב-17 בינואר, רצח התינוקת שלהבת פס ב־26 במרץ בידי צלף פלסטיני בחברון, פיגוע בקניון בנתניה ב-18 במאי שבו נהרגו 5 ישראלים ופיגוע ההתאבדות בדולפינריום ב-1 ביוני שבו מחבל מתאבד מחמאס רצח 21 צעירים. שרון החליט להגיב באיפוק על הפיגוע בדולפינריום ולתת לרשות הפלסטינית הזדמנות לפעול. בתחילת יוני סוכם על הפסקת אש בתיווכו של ג'ורג' טנט וב-13 ביוני סוכם על קבלת תוכניתו לרגיעה, אולם לאחר ירידה באלימות לקראת ביקור קולין פאוול באזור ב-28 ביוני התחדשה האש. חוסר פעולתה של הרשות הפלסטינית, ופיגועי טרור נוספים בקיץ (הקשה שביניהם היה הפיגוע במסעדת סבארו ב-9 באוגוסט שבו נרצחו 15 איש) גרמו מהר מאוד לאובדן האמון ברשות הפלסטינית ודרישה לתגובה צבאית תקיפה ונחרצת כנגד הטרור.

במרץ 2002 ("מרץ השחור") הגיעו הפיגועים לשיא, ובעקבות הפיגוע במלון פארק בליל הסדר שבו נרצחו 30 ישראלים, החליט ראש הממשלה אריאל שרון על יציאה למבצע "חומת מגן" בו כבש צה"ל מחדש את כל הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון (מלבד יריחו וחברון) וצר על מפקדתו של ערפאת במוקטעה שברמאללה.

מבצע זה, בנוסף למבצעים חוזרים ונושנים ביהודה ושומרון ורצועת עזה, מעצרים (בראשם מעצר מנהיג התנזים מרואן ברגותי) חיסולים ממוקדים מהאוויר (ובראשם חיסול מנהיגי החמאס סלאח שחאדה, אחמד יאסין ורנטיסי), סיכול הברחות נשק לשטחים (חשיפת מנהרות הברחה בציר פילדלפי ועצירת ספינת הנשק האיראנית קארין איי) ובנייתה של גדר ההפרדה ביהודה ושומרון הורידו משמעותית את היקף הפיגועים.

משנת 2001 החלו ארגוני הטרור ברצועת עזה (וניסיונות לכך נעשו גם ביהודה ושומרון) לירות רקטות קסאם פרימיטיביות ורקטות גראד תקניות על יישובים יהודיים ברצועת עזה ובנגב ("עוטף עזה").

לאחר ניסיונות כושלים רבים לחידוש המשא-ומתן (כמו תוכנית "מפת הדרכים" האמריקאית), הגיעו בינואר 2005 יו"ר הרשות אבו מאזן, שנבחר לאחר מותו של ערפאת, להסכמה על "תהדיאה" ("רגיעה" זמנית) עם ארגוני הטרור, שהביאה לסיומה של האינתיפאדה.

בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה בוצעו כ-14,000 פיגועים, שבהם נהרגו למעלה מ-600 אזרחים ונפצעו למעלה מ-4,500[15]. בסך הכל נרצחו בפיגועים שבוצעו במהלך חמש שנותיה של האינתיפאדה השנייה למעלה מ-1,000 ישראלים, מרביתם אזרחים.

תחת הנהגתו של אבו מאזן התמתן הפת"ח ואיבד את כוחו והשפעתו בקרב הציבור הפלסטיני לטובת החמאס, שבנוסף לטרור הוא גם תנועת רווחה וסעד דתית שמהווה אלטרנטיבה לשלטון הפת"ח המושחת. בבחירות לפרלמנט הפלסטיני בינואר 2006 התמודד לראשונה החמאס כמפלגה פוליטית וגבר על הפת"ח, ונציגו, איסמעיל הנייה מונה לראש הממשלה. מצב זה שבר את ההגמוניה של 40 השנה בהם הנהיגו אש"ף ופת"ח את העם הפלסטיני.

לאחר תוכנית ההתנתקות

לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות בשנת 2005 והבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בראשית 2006, השתלט החמאס על כל רצועת עזה ביוני 2007. שלטון החמאס ברצועה הגביר את ירי הקסאמים, הפצמ"רים ואף טילי גראד על יישובי עוטף עזה, שדרות ואשקלון וכן את ההתחמשות של הארגון ברצועה במימון ובסיוע של איראן. במקביל נמשכו ניסיונות פיגוע גם מחוץ לעוטף עזה, בהם חטיפתו של החייל גלעד שליט.

בתחילת 2009 נערך ברצועת עזה מבצע צבאי רחב היקף בשם "מבצע עופרת יצוקה" שמטרתו הוגדרה על ידי צה"ל: "לפגוע קשה בממשל חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן". בשנה שלאחר המבצע קטן הירי תלול מסלול לעבר ישראל בכ-90 אחוז[16].

על פי נתוני השב"כ, בעשור זה ירו ארגוני הטרור הפלסטינים למעלה מ-10,000 רקטות ופצצות מרגמה לעבר יישובים ישראלים. עד ליישום תוכנית ההתנתקות התאפיין הירי תלול מסלול בעיקר בירי פצצות מרגמה על חיילי צה"ל והיישובים היהודיים ברצועת עזה. בשנת 2006, לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה, גדלה כמות הרקטות שנורו ממנה במאות אחוזים, ועד סוף העשור נורו אלפי רקטות קסאם וגראד לעבר יישובי הדרום. שנת השיא של ירי הרקטות והפצמ"רים הייתה ב-2008 שבסופה החל מבצע עופרת יצוקה. בשנת 2009 נרשמה ירידה משמעותית בירי תלול מסלול מרצועת עזה ביחס לשנים הקודמות, אך הוא לא נפסק. היעדים הראשונים והעיקריים של ירי רקטות הקסאם היו העיר שדרות[17] ויישובי עוטף עזה. בהמשך נפגעו מטילי גראד גם ערים נוספות בדרום ישראל כמו אשקלון, נתיבות ובאר שבע. בסך הכל נהרגו בעשור זה כתוצאה מירי תלול מסלול 32 בני אדם ונפצעו 1,396[18].

העשור השני של המאה ה-21

מכונית בבאר שבע שנפגעה מרקטת גראד שירו מחבלים פלסטיניים מרצועת עזה.

ב-2010 נרשמה ירידה משמעותית בפיגועי הטרור בייחס ל-2009 ולכל השנים שלפניה, ולראשונה מזה עשור ירד מספר ההרוגים מתחת ל-10. עם זאת החמאס המשיך במאמצי ההתחמשות שלו שכללו הברחת כספים ואמצעי לחימה איכותיים בהיקף רב לתחומי הרצועה[19], וכן נמשך ירי רקטות ופצצות מרגמה לעבר יישובי הדרום, ובהם אשקלון, אשדוד ובאר שבע. על פי נתוני המרכז למורשת המודיעין בין ינואר 2010 למרץ 2011 נורו לעבר שטח ישראל 110 רקטות ו-83 פצצות מרגמה (נתון זה לא כולל רקטות ופצצות שנורו לעבר ישראל ונפלו בשטח רצועת עזה)[20].

ביהודה ושומרון קטנה כמות פיגועי ההתאבדות כמעט לאפס, אך המשיכו פיגועי הירי, הדקירה, השלכת בקת"בים ויידויי אבנים לעבר כלי רכב. אירועי טרור בולטים ב-2011 היו רצח 5 מבני משפחת פוגל באיתמר. באוקטובר 2011 נחתמה עסקת שליט בין ישראל לחמאס שמסגרתה שוחרר החייל החטוף גלעד שליט תמורת שחרורם של כ-1,000 פלסטינים מהכלא הישראלי, בהם מאות מחבלים שהיו מעורבים ברצח ישראלים ונידונו למאסר עולם. שנת 2012 הייתה השנה הראשונה, מזה 40 שנה, בה לא נהרגו ישראלים בפיגועים בגדה ובירושלים[21]. אולם, בשנה זו נהרגו אזרחים ישראלים מטילים ששיגרו פלסטינים מעזה.

החל מהמחצית השנייה של 2012 גברו באופן דרסטי ביהודה ושומרון פיגועי יידוי אבנים, פיגועי דקירה, יידוי בקבוקי תבערה ואף נעשו מספר פיגועי ירי, במה שכונה "טרור עממי"[22]. רוב הפיגועים כוונו אל כלי רכב ישראליים, לרוב כאשר הללו נסעו בצירי תנועה באיו"ש. ב-2013 בוצעו למעלה מאלף פיגועים במתווה "טרור עממי"[23] והללו גרמו לנפגעים.

ב-12 ביוני 2014 חטפה ורצחה חוליה של החמאס שלושה נערים באזור גוש עציון. בעקבות החטיפה חלה הסלמה ביהודה ושומרון וכן ברצועת עזה. צה"ל פתח במבצע שובו אחים ועצר מחבלי חמאס רבים. ב-30 ביוני נתגלו גופות הנערים וב-23 בספטמבר נהרגו הרוצחים אחרי שאותרו על ידי כוחות הביטחון. במקביל, בעזה חלה הסלמה משמעותית בירי הרקטות על עוטף עזה, דבר שהביא לפרוץ מבצע צוק איתן ב-8 ביולי. הלחימה נמשכה 50 יום ובמהלכה ירו המחבלים למעלה מ-4,500 רקטות על ישראל (לרבות ירושלים, גוש דן, ערי הדרום ועוטף עזה). צה"ל תקף אלפי מטרות. בלחימה נהרגו 5 אזרחים ו-67 חיילים ישראלים. מנגד, נהרגו כ-2,000 פלסטינים, כמחציתם פעילי טרור.

בקיץ 2014 גברו פעולות "טרור עממי" ומהומות אלימות בירושלים שבוצעו על ידי פלסטינים תושבי מזרח ירושלים. המהומות האלימות כללו פיגועי טרור ואלפי מקרים של יידוי אבנים ובקבוקי תבערה על כלי רכב ואוטובוסים, יידוי אבנים יומיומי על הרכבת הקלה בירושלים, ריסוס כתובות נאצה וצלבי קרס, ונדליזם כנגד רכוש ממלכתי ותקיפת יהודים באלימות.

ב-18 בנובמבר 2014 אירע הפיגוע בבית הכנסת קהילת בני תורה בשכונת הר-נוף בירושלים: שני מחבלים פרצו למתחם בית כנסת "קהילת יעקב" ופתחו בירי ותקפו מתפללים עם סכינים. ארבעה מתפללים נרצחו ו-8 נפצעו קשה, שוטר שנפצע קשה מת מפצעיו כעבור יממה, ומתפלל נוסף מת מפצעיו כשנה לאחר הפיגוע.

גל הטרור ה'תשע"ו

ערכים מורחבים – הסכסוך הישראלי-פלסטיני (2015), גל הטרור הפלסטיני (2015–2016)

בתשרי ה'תשע"ו (13 בספטמבר 2015) החלו הפלסטינים לבצע מהומות אלימות ומספר רב של פיגועים ברחבי הארץ, בין היתר סדרה של פיגועי דקירה בירושלים, תל אביב, פתח תקווה, קריית גת, עפולה ועוד, ומאות פיגועי יידוי אבנים על כלי רכב. אוקטובר התאפיין בפיגועי דקירה רבים הן בירושלים, הן בתוך הקו הירוק והן ביהודה ושומרון. בנובמבר גברה כמות פיגועי הירי ופיגועי הדריסה שביצעו הפלסטינים. בפיגועים אלה נרצחו 37 ישראלים ועוד 3 אזרחים זרים[24][25][26]. גל הטרור החל לדעוך בסוף חודש מרץ 2016 אך ב-18 באפריל 2016 הגל עלה מדרגה כאשר התרחש פיגוע התאבדות ראשון זה 8 שנים, באוטובוס אגד קו 12 בצומת פת בירושלים. 20 נפצעו, המחבל נפצע אנושות ומת לאחר יומיים, חמאס לקח אחריות. ביוני 2016 חלה הסלמה נוספת, שנפתחה עם פיגוע הירי במתחם שרונה שבו נרצחו 4 ישראלים. בסוף השנה גל הטרור דעך, אך לא פסק לחלוטין.

הטרור בשנת 2017

ערך מורחב – פיגועי טרור נגד ישראלים בישראל ובשטחים ב-2017

ביולי 2017, בעקבות הפיגוע בהר הבית, הוגבלה כניסת מתפללים מוסלמים להר, והוצבו גלאי מתכות בכניסה אליו. מהלך זה הוביל להסלמה, שהתבטאה במהומות בהר הבית ובירושלים ואף עלייה בכמות הפיגועים. גלאי המתכות הוסרו ב-26 ביולי. במהלך שנת 2017 נרצחו 17 ישראלים בפיגועי טרור.

הטרור בשנת 2018

ערכים מורחבים – העימותים בגבול ישראל-רצועת עזה (2018), פיגועי טרור בישראל ב-2018
הטרור בגזרת עזה

החל מסוף מרץ 2018 החלו הפלסטינים בסדרת הפגנות ומהומות אלימות על גדר המערכת סביב רצועת עזה בארגון חמאס. בחסות המהומות בוצעו גם פיגועי טרור וניסיונות לחבל בגדר ולחדור לשטח ישראל. צה"ל נערך בכוחות מתוגברים ופרש עשרות צלפים שירו לעבר מחבלים ומתפרעים מסכני חיים.

ה-30 במרץ היה היום הראשון של "צעדת השיבה הגדולה" ברצועת עזה בו אלפי פלסטינים התפרעו בסמוך לגדר המערכת וניסו לחבל בה ולחדור לשטח ישראל. צה"ל הגיב בירי צלפים. הפלסטינים דיווחו על 16 הרוגים מהבוקר בעימותים עם צה"ל בגבול, ועל למעלה מ-1,400 נפגעים. באירוע אחר 4 מחבלים ניסו לבצע פיגוע ירי לעבר הכוחות המוצבים סמוך לגדר. צה"ל סיכל פיגוע זה וחיסל את ארבעת המחבלים[27].

שיא העימותים על הגדר התרחש ב-14 במאי, "יום הנכבה" ויום העברת שגרירות ארצות הברית בישראל לירושלים, בו עשרות אלפי פלסטינים התפרעו על הגדר, ניסו לחבל בה ולחדור לישראל, ולבצע פיגועי טרור בחסות המהומות. צה"ל הגיב בירי צלפים, ממנו נהרגו 63 פלסטינים, מהם 50 מחבלי חמאס ועוד 3 מחבלי הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני[28]. 1,200 נפצעו ועוד רבים סבלו משאיפת גז מדמיע[29].

האירועים נמשכים מאז, וכוללים גם שיגור עפיפוני תבערה ובלוני תבערה ונפץ מרצועת עזה לישראל במטרה להצית שטחים ישראליים מעבר לגדר. כתוצאה מכך התרחשו מאות שריפות בעוטף עזה ואלפי דונמים של שדות ועצי חורש נשרפו. בנוסף לירי צלפים לעבר המפגינים הגיב צה"ל בירי טנקים לעבר עמדות חמאס וג'יהאד אסלאמי והפצצות של מטוסים ומסוקים.

בחודשים יוני–אוגוסט הסלימו העימותים וארגוני הטרור הפלסטיניים החלו בהפגזה ארטילרית של מאות פצצות מרגמה ורקטות על ערים ויישובים ישראליים במטחים מרוכזים. ישראל הגיבה בהפצצות למעלה ממאתיים מבני ותשתיות טרור באמצעות מטוסי קרב, ובין השאר חיל האוויר הישראלי השמיד 4 מפקדות גדודיות של חמאס, רב-קומות של משרד הפנים של חמאס, מספר מנהרות טרור ומפעל לייצור דיפון בטון למנהרות.

היקף ההרוגים והפצועים הפלסטינים בעימותים הוא הגבוה ביותר בסכסוך הישראלי-פלסטיני מאז מבצע צוק איתן. נכון לאוגוסט 2018, נהרגו באירועים 168 פלסטינים. מתוך ההרוגים כשליש הם אנשי זרועות צבאיות או מנגנוני ביטחון של ארגוני טרור, חצי בעלי זיקה לארגוני טרור, וכשישית אזרחים חסרי זיקה ארגונית[30]. כמו כן, נפצעו כ־17,000 פלסטינים, מאש חיה שנורתה על ידי חיילי צה"ל ומשאיפת גז מדמיע. לצה"ל חייל הרוג אחד ועשרה פצועים.

הטרור בגזרת יהודה ושומרון

במהלך 2018 חלה ירידה מסוימת בהיקף הטרור ביהודה ושומרון, אבל לקראת סוף השנה חלה הסלמה, במהלכה אירעו כמה פיגועי ירי קשים: פיגוע הירי ליד חוות גלעד, פיגוע הירי באזור התעשייה ברקן, פיגוע הירי בצומת עפרה ופיגוע הירי בגבעת אסף. כמו כן, בתחילת השנה אירע פיגוע דקירה בצומת אריאל. בשנת 2018 נהרגו 12 ישראלים בפיגועים[31].

הטרור בשנת 2019

ערכים מורחבים – רצח אורי אנסבכר, פיגועי טרור בישראל ב-2019

העשור השלישי של המאה ה-21

הטרור בשנת 2020

ערך מורחב – פיגועי טרור נגד ישראלים בישראל ובשטחים ב-2020

בשנה זו נרצחו שלושה ישראלים בפעולות טרור.

הטרור בשנת 2021

ערכים מורחבים – מבצע שומר החומות, פיגועי טרור נגד ישראלים בישראל ובשטחים ב-2021
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בשנה זו התרחשו וסוכלו מאות פיגועים כנגד אזרחים ישראליים. בשנה זו נרשמה עליה משמעותית בניסיונות הפיגועים לעומת השנים שקדמו, וגם עלייה דרסטית במספר ההרוגים והנפגעים הישראלים (18) לעומת השנה שקדמה לה (3).

הטרור בשנת 2022

ערך מורחב – פיגועי טרור נגד ישראלים בישראל ובשטחים ב-2022
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

גם בשנה זו חלה עלייה משמעותית במספר ההרוגים הישראלים מטרור (31) לעומת השנה שקדמה לה (18).

הטרור בשנת 2023

ערך מורחב – פיגועי טרור נגד ישראלים בישראל ובשטחים ב-2023

בשנה זו חלה עלייה ניכרת נוספת במספר הרוגי הטרור (44) לעומת השנה שקדמה לה (31), (לא כולל ההרוגים ממתקפת הפתע על ישראל ב-7 באוקטובר). מספר ההרוגים הישראלים מטרור בשנה זו היה הגבוה ביותר מאז שנת 2005, תקופת האינתיפאדה השנייה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
בית שרוף קיבוץ בארי, לאחר מתקפת טרור

בבוקר שבת שמחת תורה ה'תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, פתחו ארגוני הטרור חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני במתקפת פתע על ישראל. בחסות שיגור אלפי רקטות, חדרו כ־3,000 מחבלים מרצועת עזה לעשרות יישובים ישראליים ומתקנים צבאיים באזור עוטף עזה ובסביבתו, תוך ניהול קרבות ירי נגד כוחות ביטחון מעטים. המחבלים ביצעו מעשי טבח ופגיעה בנשים, רצחו והרגו 1,150 בני אדם, מתוכם טבחו ב-779[32] אזרחים, וחטפו לרצועת עזה כ־251[33] אנשים, ובהם נשים, קשישים ותינוקות. בשעות הראשונות נלחמו נגדם כיתות הכוננות, שוטרי משטרת ישראל, לוחמי הימ"מ וחיילי צה"ל כשהם בנחיתות מספרית. בקרבות נהרגו כ־1,609[34] מחבלים בשטח ישראל, ובצד הישראלי נהרגו 301 חיילים, 55[35] שוטרים ו־10[36] אנשי שירות הביטחון הכללי.

השפעת הטרור

התפלגות הנרצחים בפיגועי טרור ערבי לפי שנים

לא ניתן להציג את הגרף באופן זמני –
ההרחבה Graph להצגת תרשימים מושבתת כרגע.

⋆מתוך הספרייה היהודית הווירטואלית[37]
⋆הנתונים מעודכנים נכון למרץ 2022
⋆ סך הכל בכמאה שנות טרור (עד 2021) - 3,860 נרצחים.

השפעת הטרור על שגרת החיים בישראל

לאחר מלחמת ששת הימים החל המאמץ לאיתור פעילות חתרנית וטרוריסטית בשטחים להפוך לחלק גדל והולך של פעילות השב"כ, עד שכיום נתפסת פעילות זו כחלק העיקרי של פעילותו.

אף שהטרור פגע באיכות החיים בישראל, השפעתו על שגרת החיים, בחמישים השנים שקדמו לאינתיפאדה השנייה, ניכרה בעיקר בפעולות של צה"ל נגדו, ובפרט במלחמת לבנון הראשונה, שהביאה למספר גדול של חללים, גדול במידה ניכרת ממספר קורבנות הטרור בתקופה שקדמה למלחמה זו. פיגועים אחדים שנערכו בבתי קולנוע בתחילת שנות השבעים הביאו להצבת פקחים בכניסה למקומות בידור, ואלה בדקו את תיקיהם של הנכנסים.

שיבוש חריף של החיים בישראל נגרם במהלך האינתיפאדה השנייה, שבה נערכו פיגועי התאבדות בתדירות גבוהה, והפכו את מרכזי הערים בישראל למקומות מסוכנים. פיגועים אלה חיסלו כמעט כליל את התיירות לישראל, שהחלה להתאושש עם הצטמצמותם בתחילת 2005. גם פעילות כלכלית נוספת נפגעה עקב פעולות טרור אלה, שהיוו גורם עיקרי למיתון שפקד את המשק. אל המאמץ המוגבר של המשטרה, השב"כ וצה"ל למניעת הטרור, נוספו אלפי מאבטחים אזרחיים, שהוצבו בפתחי קניונים, חנויות גדולות, בתי קפה ומקומות בידור, בניסיון לבלום מחבלים המנסים לחדור אליהם.

בשנת 1998 הוקמה אנדרטת חללי פעולות האיבה בהר הרצל המשמשת מאז בתור אתר ההנצחה המרכזי של כל הרוגי הטרור בישראל, ומאותה השנה נקרא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בשם "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה".

רשימה של ארגוני טרור פלסטיניים

חלקם אינם פעילים עוד כארגוני טרור וקיימים כמפלגות פוליטיות או שולבו במנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית.

בשנת 2021 בפעילות משותפת של שירות הביטחון הכללי (שב״כ) והמטה הלאומי ללוחמה כלכלית בטרור (מט״ל), שהחלה בתחילת 2021 ואושרה על ידי הגורמים המשפטיים, הוכרזו שישה ארגונים של "החזית העממית לשחרור פלסטין" כארגוני טרור בהיותם חלק מרשת של ארגונים הפועלים בכיסוי בזירה הבין-לאומית מטעם החז"ע על מנת לתמוך בפעילותו ולקדם את מטרותיו. ועדת הנשים, המוסד המשפטי "אלצ'מיר", מוסד המחקר "ביסאן", ארגון "אלחק", התנועה העולמית להגנה על ילדים – סניף פלסטין (DCI-P) וועדת הפעילות החקלאית (UAWC)[40]. לאחר בחינת חומר הראיות שהעבירה ממשלת ישראל למדינות האיחוד האירופי התומכות בארגונים אלו דחו המדינות את הטענה לקשר הארגונים לטרור "לא התקבל מישראל שום מידע משמעותי שיכול להצדיק בדיקה מחודשת של המדיניות שלנו כלפי ששת הארגונים הפלסטיניים על בסיס החלטתה של ישראל" והודיעו כי התמיכה בארגון אל-חק תימשך[41].

מעורבות ערביי מזרח ירושלים בפעילות טרור כנגד יהודים

במהלך השנים הייתה מעורבות של ערביי מזרח ירושלים בפעילות טרוריסטית כנגד יהודים, לרוב כחוליות מסייעות להוצאת פיגועים בהכוונת תשתיות טרור ביהודה ושומרון ורצועת עזה. הסיוע התבטא באיסוף מידע מודיעיני, רכישת אמצעי לחימה והובלת מחבלים אל מקום הפיגוע תוך ניצול הכרת השטח וחופש התנועה מתוקף היותם בעלי תעודת זהות ישראלית[42].

בשנות השיא של פיגועי ההתאבדות (2002–2003) נעשה שימוש רב על ידי ארגוני הטרור בתושבים ממזרח ירושלים שהיו מעורבים במספר פיגועי התאבדות קשים[43], בהם הפיגוע בקו 2 בירושלים והפיגועים שבוצעו על ידי חוליית סילואן.

בדו"ח של שירות הביטחון הכללי משנת 2008 נאמר כי חלה עלייה ניכרת במספר של ערביי מזרח ירושלים המעורבים בטרור, וכי בניגוד לעבר בוצעו בשנה זו מספר פיגועים קשים על ידי התארגנויות עצמאיות ממזרח ירושלים, בהם פיגועי הדריסה במרכז העיר והפיגוע בישיבת מרכז הרב[42][44]. בתחילת שנת 2011 אמר יובל דיסקין ראש השב"כ כי זירת מזרח ירושלים מתנהגת כזירה פלסטינית, אף על פי שתושביה מחזיקים בתעודת זהות כחולה[45].

מימון הטרור

ערך מורחב – עידוד טרור על ידי הרשות הפלסטינית

דו"ח שפרסמה ישראל על פי מסמכים ומידע שנאספו במהלך מבצע חומת מגן קבע כי יאסר ערפאת היה מעורב אישית בתכנון פיגועים וכספי הרשות הפלסטינית שימשו למימון פעילות הטרור. הדו"ח ציין כי כסף שמקורו באיחוד האירופי ובמדינות התורמות שימש גם הוא למימון הטרור. עוד הצביע הדו"ח על תמיכתם של מדינות ערב סעודיה, סוריה, איראן ועיראק שהעבירו כסף רב וסיוע אחר לבניית תשתית הטרור ולתמיכה במשפחות של מחבלים מתאבדים[46][47]. בעקבות הפרסומים פתח האיחוד האירופי בחקירה לבדיקת הסוגיה[48].

תנועת החמאס מפעילה תשתית חברתית רחבת היקף המבוססת על כספי תרומות במסגרת מצוות הצדקה הנהוגה באסלאם ("זכאה"). במהלך השנים הוקמו קרנות רבות במדינות רבות ברחבי העולם המיועדות לגיוס כספים עבור מוסדות התנועה. בראשית 2001 הוקמה קואליציית הצדקה שמהווה ארגון גג עבור קרנות אלו וקרנות אסלאמיות אחרות במטרה לרכז את גיוס התרומות. על פי דו"ח של שירות הביטחון הכללי בין השנים 2001–2009 הועברו בצורה זו מאות מיליוני דולרים למוסדות החמאס ששימשו בחלקם לתמיכה בטרור על ידי תמיכה בפעילי טרור ובמשפחותיהם ותמיכה במוסדות חינוך בהם מתבצעת פעילות הסתה שיטתית כנגד ישראל ועידוד פעילות טרור נגד אזרחיה[49].

בשנת 2005, התגלה בעקבות מידע מודיעיני כי בנק אוף צ'ינה מחזיק חשבונות בנק עבור פעילות החמאס, אשר מקורות המימון שלו בירדן. סין הודיעה שאינה מכירה בחמאס ובג'יהאד האסלמי כארגוני טרור וסירבה לעצור את פעילות החשבון. בשנת 2012 הוזהרה ממשלת אוסטרליה כי הכספים שהיא מעבירה לארגון צדקה חזון עולם World Vision Australia, משמשים את בכירי החמאס ואינם מגיעים ליעדם. בשנת 2016 לאחר חקירה ולחץ מתמשך מצד ארגון שורת הדין הנלחם במימון הטרור הפלסטיני, השעתה אוסטרליה את הסיוע לארגון הצדקה.

ב-23 בפברואר 2015 הרשיע בית המשפט הפדרלי של ארצות הברית את הרשות הפלסטינית באחריות לפיגועי טרור שביצעו מחבלים פלסטינים בזמן האינתיפאדה השנייה וחייב אותה בתשלום פיצויים של מאות מיליוני דולרים לקורבנות הטרור ומשפחותיהם[50]. באוגוסט 2016 הפך בית המשפט לערעורים בניו-יורק את ההחלטה[51].

ב-6 במאי 2021 חשף שירות הביטחון הכללי (השב"כ) שמיליוני אירו שתרמו עמותות אירופאיות כביכול למטרות הומינטריות הועברו לארגון הטרור "החזית העממית לשחרור פלסטין"[52].

תמיכה כלכלית במחבלים

ערך מורחב – תשלומי הרשות הפלסטינית למחבלים ולמשפחותיהם

הרשות הפלסטינית מעניקה תמיכה חודשית למחבלים הכלואים בישראל בגין פעולות טרור ולמשפחותיהם. התמיכה ניתנת בצורת קצבה חודשית והטבות נוספות, כדין עובדי הרשויות הפלסטיניות. על פי החוק הפלסטיני, חוק האסירים המשוחררים 2004/19, זכאים למשכורת כל היושבים בבתי הכלא הישראליים על רקע השתתפותם במלחמה נגד ישראל (אסירים פליליים הכלואים בישראל, כגנבי מכוניות, אינם זכאים למשכורת). המשכורת נגזרת מאופי פעולת הטרור, תקופת המאסר שנקצבה על ידי בית המשפט, ואזרחות המחבל. מחבלים בעלי אזרחות ישראלית (ברש"פ מכונים 'ערביי הפנים') מקבלים משכורות גבוהות יותר מאלה של מחבלים בעלי נתונים זהים שהם בעלי אזרחות פלסטינית[53]. נתונים שנחשפו באוקטובר 2015 הראו שהרשות הפלסטינית העבירה למחבלים בכירים מאות אלפי שקלים כתגמול על מעשי הטרור שלהם[54].

במרץ 2018 אישר הסנאט של ארצות הברית את חוק טיילור פורס ששולל סיוע כספי לרשות הפלסטינית כל עוד היא משלמת למחבלים ולמשפחותיהם[55]. ביולי של אותה שנה הודיעה אוסטרליה על הפסקת הסיוע הכלכלי בסך 10 מיליון דולר אוסטרלי שהיא מעבירה לרשות מחשש שהכסף ישמש לתשלום למחבלים[56].

ביולי 2018 אישרה הכנסת את חוק להקפאת כספים ששילמה הרשות הפלסטינית בזיקה לטרור מהכספים המועברים אליה מממשלת ישראל, המקזז מהכספים שישראל מעבירה לרשות הפלסטינית את התשלומים שהיא משלמת למחבלים ולמשפחותיהם.

טרור פנים פלסטיני

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

עוני וטרור

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סדרת מחקרים נערכו על הקשר בין עוני לטרור בהקשר הפלסטיני. קרוגר ומלקובה מצאו בשנת 2002 שאין קשר בין ביצוע פיגועי טרור לבין מצב כלכלי. לפי ממצאיהם, גם תמיכה ציבורית בטרור ביהודה ושומרון ורצועת עזה איננה מושפעת ממצב כלכלי.[57] גם פיאז'ה מצא בשנת 2006 שלפי ניתוח מאגר נתונים עולה שבניגוד לדעה הרווחת, לא ניתן לקבוע קשר מובהק בין אף מדד של עוני ומצב כלכלי ירוד לבין הטרור.[58]

מאפיינים

ראו גם

קישורים חיצוניים

הטרור הפלסטיני מאז ספטמבר 2000:

הערות שוליים

  1. ^ באתר הביטוח הלאומי
  2. ^ הנרצח הראשון ברשימת חללי הטרור, באתר ערוץ 7, 1 במאי 2017
  3. ^ מתיאס קונצל, ג'יהאד ושנאת יהודים, עמוד 44
  4. ^ הוארך שירות החובה בצה"ל, דבר, 9 בנובמבר 1966
    שמשון עופר, הארכת השירות נתחייבה מהתגברות פעולות-הטרור, דבר, 9 בנובמבר 1966
  5. ^ אמיר בוגן, ניו יורק, הטעות שעלתה לרוצחת הישראלים בגירוש מארה"ב, באתר ynet, 2 בספטמבר 2017
  6. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ז, 1, עמ' 369.
  7. ^ למעשה ימ"מ הם ראשי תיבות של "יחידה מרכזית מיוחדת".
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 אריה סתיו, השלום - קריקטורה ערבית. (בiw)
  9. ^ דיסקין: "לא לשחרר אסירים תחת לחץ", באתר ynet, 23 ביוני 2014
  10. ^ "מאז שחטפו את הנערים אני הפוך לגמרי, זה מחזיר אותי ברגע אחד 24 שנים אחורה", באתר כיפה, ‏2014-06-17
  11. ^ שאול שי, השהידים - האסלם ופיגועי התאבדות, הוצאת מפעלות המרכז הבינתחומי הרצליה, ינואר 2003, עמוד 81;
    ענת ברקו, בדרך לגן עדן, הוצאת ידיעות אחרונות, 2004, עמוד 65
  12. ^ Fatal Terrorist Attacks in Israel Since the DOP (Sept 1993), אתר משרד החוץ
  13. ^ יורם שוייצר, ‏צמיחתם ודעיכתם של פיגועי ההתאבדות, עדכן אסטרטגי, אוקטובר 2010, עמוד 34
  14. ^ עקיבא אלדר, לפנות את הרובע היהודי בחברון, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2008
  15. ^ כיפאח מחמד-אחמד עג'ורי ואח' נ' מפקדת כוחות צה"ל בגדה המערבית ואח', באתר News1 מחלקה ראשונה‏
  16. ^ ארנון בן-דרור, שנה אחרי: ירידה של 90% בירי תלול מסלול מהרצועה, דובר צה"ל, 27.12.2009(הקישור אינו פעיל, 11.11.2019)
  17. ^ ליאור אבני, עשור תחת אש: עשר שנים לקסאם הראשון, באתר nrg‏
  18. ^ ירי תלול מסלול מרצועת עזה(הקישור אינו פעיל, 11.11.2019), באתר השב"כ
    איום הרקטות מרצועת עזה 2007-2000(הקישור אינו פעיל, 11.11.2019), באתר המרכז למורשת המודיעין
  19. ^ סיכום שנת 2010 - נתונים ומגמות בטרור, אתר שירות הביטחון הכללי
  20. ^ חדשות הטרור והסכסוך הישראלי-פלסטיני (8 - 15 במרץ 2011), אתר המרכז למורשת המודיעין(הקישור אינו פעיל, 11.11.2019)
  21. ^ גילי כהן, השב"כ: ישראלים לא נהרגו ב-2012 בפיגועים בגדה ובירושלים, לראשונה מאז 1973, באתר הארץ, 24 בינואר 2013
  22. ^ שב"כ והמשטרה חשפו חוליה שביצעה פיגועי טרור עממי בירושלים, מעריב, 30 בספטמבר 2014,
    הותר לפרסום, כי בפעילות משותפת של שירות הביטחון הכללי וימ"ר משטרת ירושלים, נעצרה חוליית טרור מקומית מעיסאויה, אשר חלק מחבריה ביצעו, במהלך השנים 2013–2014, שורה של פיגועי טרור עממי בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים ובהר הצופים, אתר שירות הביטחון הכללי.(הקישור אינו פעיל, 11.11.2019)
  23. ^ Rocks Can Kill, הבלוג של צה"ל, 18 במרץ 2013. בסוף הכתבה מצוין שעד תאריך זה בוצעו 1,195 פיגועי יידוי אבנים ב-2013.
  24. ^ החל מ-13 בספטמבר 2015, נכון ליולי 2016.
  25. ^ נחמיה גרשוני, נתונים סטטיסטיים ופירוט תקריות אלימות ב"אינתיפאדת הדקירות", ב-GoogleDocs.
  26. ^ נועם דביר, מכת טרור: 22 קורבנות בחודשיים, באתר ynet, 22 בנובמבר 2015.
  27. ^ אליאור לוי, יואב זיתון ורויטרס, מועצת הביטחון דנה בעזה. אבו מאזן: ישראל אחראית, באתר ynet, 31 במרץ 2018.
  28. ^ ניר דבורי, ‏חמאס: 50 מההרוגים - אנשי הארגון, באתר ‏מאקו‏‏, ‏16 במאי 2018‏.
  29. ^ יואב זיתון, אליאור לוי, מתן צורי ושחר חי, 52 הרוגים במהומות בעזה; צה"ל תקף שורת יעדים, באתר ynet, 14 במאי 2018.
  30. ^ "צעדת השיבה הגדולה": הפגנות יום שישי 8 ביוני 2018 באתר מרכז המידע למודיעין ולטרור, 11 ביוני 2018. מתוך 124 הרוגים שהשתייכותם נבדקה 42 הם בעלי "שיוך מובהק" לארגוני טרור, ומשתייכים לזרועות צבאיות או למנגנוני ביטחון, 60 מזוהים עם הארגונים, ולגבי 22 לא נמצא שיוך ארגוני.
  31. ^ מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם אלוף מאיר עמית: הטרור הפלסטיני נגד ישראל בשנת 2018.
  32. ^ ※ 100 ימי לחימה: 779 אזרחים נרצחו, 52,571 נפגעו, באתר ערוץ 7, 13 בינואר 2024
  33. ^ ※ ישראל במלחמה - תמונת מצב, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי מעודכן ל-20 באוקטובר 2024
  34. ^ ※ עמית סגל, ‏הבקשה של פיקוד הדרום בלילה שלפני הטבח - והסירוב, באתר ‏מאקו‏‏, ‏26 בפברואר 2024‏
  35. ^ ※ אלון חכמון, ‏הותרו לפרסום שמותיהם של 55 שוטרים שנרצחו במתקפת הטרור, באתר מעריב אונליין, 18 באוקטובר 2023
  36. ^ ※ ראיון של ראש השב"כ רונן בר לדני קושמרו, חדשות 12 – makoVOD (וידאו)
  37. ^ הספרייה היהודית הווירטואלית
  38. ^ سامح عودة, ليست القسام وحدها.. تعرف على أبرز الفصائل المقاوِمة في فلسطين, الجزيرة نت (בערבית)
  39. ^ Aaron D. Pina, Palestinian Factions, 2005
  40. ^ שר הביטחון הכריז על שישה ארגוני החזית העממית כארגוני טרור
  41. ^ אורן זיו, האירופאים דוחים רשמית את טענות ישראל לגבי הארגונים הפלסטינים, באתר שיחה מקומית, ‏12/7/22
  42. ^ 42.0 42.1 מעורבות מזרח-ירושלמים בפעילות טרור, ספטמבר 2008, אתר השירות הביטחון הכללי(הקישור אינו פעיל, 11.11.2019)
  43. ^ סיכום שנת 2003 ממערכת הביטחון, אתר משרד ראש הממשלה, עמ' 7, (DOC); כתבי אישום נגד שלשה תושבי מזרח ירושלים, מרכז המידע למודיעין ולטרור - המרכז למורשת המודיעין, 6 בנובמבר 2007(הקישור אינו פעיל, 11.11.2019)
  44. ^ שני מאסרי עולם לתושב מזרח י-ם שהורשע ברצח שני שוטרים, באתר הארץ, 11 בינואר 2010
  45. ^ חזקי עזרא, דיסקין: בגזרת י-ם אין ירידה בכמות הטרור, באתר ערוץ 7, 18 בינואר 2011
  46. ^ הדו"ח שהוכן על ידי צוות ברשאת השר דני נווה: מעורבות ערפאת, בכירי "הרשות הפלסטינית" והמנגנונים בטרור נגד ישראל קובץ PDF
  47. ^ אפרת וייס, "תיק ערפאת": כספי האיחוד האירופי מימנו טרור, באתר ynet, 5 במאי 2002
  48. ^ עומר כרמון, האיחוד האירופי מאשר: ערפאת העביר כספי סיוע לארגוני טרור, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 9 בפברואר 2002
  49. ^ "קואליציית הצדקה" – מיפוי וניתוח מערך מימון כספי טרור, באתר שירות הביטחון הכללי, ספטמבר 2009
  50. ^ איציק וולף, תקדים: הרשות הפלסטינית תשלם מיליארדי שקלים לנפגעי טרור, באתר nrg‏, 23 בפברואר 2015.
  51. ^ נטעאל בנדל, הרשות הפלסטינית לא תשלם פיצויים לנפגעי טרור אמריקאים, באתר nrg‏, 31 באוגוסט 2016
  52. ^ שב"כ: ארגון החזית העממית רימה ארגונים באירופה וקיבל מיליוני אירו שנוצלו לטרור, באתר ynet, 6 במאי 2021.
  53. ^ נדב שרגאי, הטרור משתלם, ישראל היום, 26.8.2011
  54. ^ הרש"פ מתגמלת אסירים ביטחוניים הכלואים בישראל, רשת ב' של קול ישראל, 6 באוקטובר 2015.
  55. ^ ארז לין, ‏הישג לישראל: אושר "חוק טיילור פורס", באתר ישראל היום, 23 במרץ 2018.
  56. ^ סוכנויות הידיעות, אוסטרליה עוצרת העברת כספים לרשות הפלסטינית, באתר ynet, 2 ביולי 2018.
  57. ^ Alan B. Krueger, Jitka Malečková, Education, Poverty and Terrorism: Is There a Causal Connection?, Journal of Economic Perspectives 17, 2003-12, עמ' 119–144 doi: 10.1257/089533003772034925
  58. ^ James A. Piazza, Rooted in Poverty?: Terrorism, Poor Economic Development, and Social Cleavages 1, Terrorism and Political Violence 18, 2006-03, עמ' 159–177 doi: 10.1080/095465590944578
  59. ^ רשימת פרסומים בנושא:


הסכסוך הישראלי-פלסטיני
מלחמות מלחמת העצמאות • מלחמת ששת הימים • מלחמת ההתשה בבקעת הירדן • מלחמת לבנון הראשונה • מלחמת חרבות ברזל
מבצעים בולטים פעולת כראמה • מבצע זעם האל • מבצע אנטבה • מבצע רגל עץ • מבצע תיבת נוח • מבצע חומת מגן • מבצע גשמי קיץ • מבצע עופרת יצוקה • מבצע עמוד ענן • מבצע צוק איתן • מבצע שומר החומות • מבצע עלות השחר • מבצע מגן וחץ • מבצע בית וגן
פעולות טרור פלסטיניות מתקפת הטרור בנמל התעופה של מינכן • הפיגוע באוטובוס ילדי אביבים • טבח הספורטאים במינכן • האינתיפאדה הראשונה • המהומות בהר הבית • מהומות הר הבית (1990) • האינתיפאדה השנייה • פיגועי התאבדות בישראל • שיגורי רקטות מרצועת עזה לישראל • גל הטרור הפלסטיני (2015–2016) • מהומות הר הבית (2017) • פיגועי טרור נגד ישראלים בישראל ובשטחים ב-2017 • פיגועי טרור נגד ישראלים בישראל ובשטחים ב-2018 • המהומות בישראל (2021) • גל הטרור בישראל (אביב 2022) • מהומות הר הבית (2022) • גל הטרור בישראל (2023) • מהומות הר הבית (2023) • טבח שבעה באוקטובר • טרור אבנים פלסטיני
פעולות טרור ישראליות החזית לשחרור לבנון מזרים • המחתרת היהודית • הפיגוע במכללה האסלאמית בחברון • הטבח בצומת גן הוורדים • טבח מערת המכפלה • הפיגוע בדומא • פעולת תג מחיר
הכוחות בסכסוך
ישראלישראל ישראל צה"ל • שירות הביטחון הכללי • משטרת ישראל • משמר הגבול • המוסד
הפלסטינים פת"חפת"ח פת"ח • חמאסחמאס חמאס • אש"ף • הג'יהאד האסלאמי הפלסטיניהג'יהאד האסלאמי הפלסטיני הג'יהאד האסלאמי • ועדות ההתנגדות העממית • גדודי חללי אל-אקצא • החזית העממית לשחרור פלסטיןהחזית העממית לשחרור פלסטין החזית העממית לשחרור פלסטין • ארגון אבו נידאל
אירועים מדיניים תוכנית האוטונומיה • תוכנית חמש האצבעות • ועידת מדריד • הסכמי אוסלו • הסכם חברון • הסכם ואי • מזכר שארם-א-שיח' • ועידת קמפ דייוויד • מפת הדרכים • היוזמה הסעודית • פסגת עקבה • פסגת שארם א-שייח' (2005) • תוכנית ההתנתקות • ועידת אנאפוליס • תוכנית ההקפאה • תוכנית השלום של הנשיא טראמפ
מושגים ומונחים בעיית הפליטים • אינתיפאדה • זכות השיבה • נפקדים נוכחים • תהדיאה • שהיד • סיכול ממוקד • מדיניות ההפרדה • צומוד
אישים ישראלים ראשי ממשלת ישראל • רמטכ"לי צה"ל • שרי הביטחון של ישראל • ראשי השב"כ • ראשי המוסד
אישים פלסטינים אמין אל-חוסייני • יאסר ערפאת • מחמוד עבאס • חיידר עבד א-שאפי • אחמד יאסין • ח'אלד משעל • מוחמד דחלאן • פייסל חוסייני • סרי נוסייבה • ג'יבריל רג'וב • מרואן ברגותי • ג'ורג' חבש • נאיף חוואתמה • אסמאעיל הנייה • מוחמד דף • יחיא סינוואר
רקע היסטורי היסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני • תוכנית החלוקה • הכרזת העצמאות • הנכבה • הקו הירוק • יהודה ושומרון • רצועת עזה • מזרח ירושלים
אחר אונר"א • הנאמנות לפיתוח כלכלי ולשיקום פליטים‏ • עידוד טרור על ידי הרשות הפלסטינית • הבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית בשטחי C

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38209858טרור פלסטיני

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=טרור_פלסטיני&oldid=2527873"