עמירה הס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין לבלבל עם אין לבלבל ערך זה, העוסק בעיתונאית, עם הערך "אמירה הס", העוסק במשוררת.
עמירה הס
לידה 28 ביוני 1956 (גיל: 68)

עמירה הָס (נולדה ב-28 ביוני 1956) היא עיתונאית ופובליציסטית ישראלית. התפרסמה בשל פעילותה בעיתון "הארץ" בו היא מסקרת את הרשות הפלסטינית ואת החברה הפלסטינית, לרוב ממקום מושבה ברמאללה.

ביוגרפיה

הס נולדה בירושלים להורים ניצולי השואה שהיו חברים בתנועה הקומוניסטית. אביה אברהם, יליד רומניה, היה פעיל במק"י ונבחר מאוחר יותר לוועד המרכזי של המפלגה. אמהּ, חנה לבית לוי, ילידת סרייבו הייתה גם היא פעילה קומוניסטית שהצטרפה לפרטיזנים של טיטו. לאחר מלחמת העולם השנייה עלו הוריה לארץ וגרו תחילה בירושלים. בספרה "לשתות מהים של עזה" מספרת הס כי סיפורה של אמה מהשואה הוא שהביא אותה בגיל צעיר להחלטה שהיא לא תהיה מאלו שמסתכלים מהצד כשהם רואים עוול[1].

עמירה הס החלה לעבוד כעיתונאית ב-1989. היא הייתה כתבת ברומניה בימים שלאחר המהפכה הרומנית. ב-1991 מונתה לכתבת לענייני פלסטינים מטעם עיתון "הארץ". היא למדה ערבית והחליטה לעבור להתגורר ברצועת עזה כדי לסקר מקרוב את ענייני הרשות והחברה הפלסטינית. היא הצליחה ליצור קשרים קרובים עם פעילים באש"ף, בפרט עם מחמוד עבאס (אבו מאזן) שהתמנה לימים לראש הרשות. בתקופה מאוחרת יותר עברה להתגורר ברמאללה. היא מחלקת את זמנה בין דירתה שברמאללה לבין דירתה שבתל אביב.

הס זכתה במספר פרסים מטעם ארגונים בינלאומיים על פעילותה למען זכויות האדם: פרס ברונו קרייסקי לזכויות אדם (2002), פרס אונסק"ו לחופש העיתונות (2003) ופרס מהקרן לזכר אנה לינד ב-2004. בשנת 2009 זכתה בפרס על מפעל חיים מטעם ארגון תקשורת הנשים הבינלאומי (International Women's Media Foundation)[2]. באותה שנה זכתה בפרס "חופש העיתונות" מטעם ארגון עיתונאים ללא גבולות על סיקורה את מבצע עופרת יצוקה מרצועת עזה[3]. עמי אילון, שהיה ראש השב"כ בשנים 1996–2000, אמר כי מאמריה שימשו עבורו מקור מידע חשוב על מצב החברה הפלסטינית: "המאמר של עמירה הס נותן תמונה מאוד מדויקת ואותנטית של מצבה של החברה הפלסטינית בעיניה, בעיני החברה הפלסטינית. מאחר שאמרתי שאני חייב לשקלל גם את מה שהם חושבים ואיך הם מתנהגים, כחלק מהגדרת או הבנת המציאות, אז מאמר אחד של עמירה הס נותן לי תמונה הרבה יותר טובה מאשר דיווח של סוכן שמנסה להתמודד עם אותה שאלה"[4]

במאית הקולנוע יפעת קידר והמפיק יוסי ליאון תיעדו את חייה ועבודתה של עמירה הס בסרט "לאן את נוסעת?", שצולם בשנת 2000, זמן קצר לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה, והופץ בסוף שנת 2001 ואף זכה בפרס "ברוח החופש" בפסטיבל הקולנוע ירושלים.

ביוני 2001 חייב בית משפט השלום בירושלים את עיתון הארץ לשלם 250 אלף ש"ח למתנחלי חברון, זאת, לאחר שהעיתון לא הגיש כתב הגנה בתביעת דיבה שהגישו נגדו תושבי היישוב היהודי בחברון, שטענו כי הס פרסמה דיווח שגוי לפיו כמה מהם (תושבי בית הדסה) רקדו סביב גופת מחבל, בעטו בה, דרכו עליה וחילקו ממתקים לחיילים שירו והרגו את המחבל, לאחר שזה ירה לעברם. פסק הדין ניתן במעמד צד אחד בלבד, ובעיתון טענו כי כתב התביעה כלל לא הגיע לידיהם[5].

בשנת 2008 הסתננה הס לרצועת עזה מעל סיפון ספינת פעילי שמאל, אך גורשה מהרצועה לאחר שמתחה ביקורת במאמר שכתבה על חמאס[6].

הס היא כלת פרס ליבוביץ מטעם יש גבול לשנת 2015[7].

עמדותיה

הס מחזיקה בדעה כי הסכמי אוסלו לא סיימו את שליטתה של ישראל בגדה המערבית וברצועת עזה, וכי ההסכמים יוצרים למעשה מנגנון להמשך הכיבוש בדרכים אחרות. בכתיבתה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא מפגינה הזדהות עם הצד הפלסטיני, מתמקדת בסבלם של הפלסטינים ומותחת ביקורת נוקבת על מדיניות ישראל בשטחים. דעותיה אלו הפכו אותה לא אחת למטרה להתקפות מילוליות מצד ישראלים. היא מתחה ביקורת קשה על השחיתות ברשות הפלסטינית, על כך שהיא אינה דואגת בראש ובראשונה לאינטרסים של התושבים הפלסטינים, ושהיא מדכאת את פעילותם של אנשי תנועת חמאס בגדה המערבית[8].

ב-3 באפריל 2013 פרסמה מאמר ב"הארץ" שפתח במילים: "יידוי אבנים הוא זכות וחובה מולדות של מי שנמצא תחת שלטון זר", ואולם בהמשך ציינה שלזכות זו יש סייגים כמו "הבחנה בין אזרחים לנושאי נשק, ובין ילדים ללובשי מדים"[9].

בספטמבר 2014 סולקה הס, בשל היותה יהודייה-ישראלית, מכנס באוניברסיטת ביר זית. הס כתבה בתגובה: "אני מבינה את הצורך הנפשי של פלסטינים ליצור מרחב ללא דריסת רגל לאזרחי המדינה ששוללת את זכויותיהם ומנשלת מאדמתם. כאשת שמאל אני מפקפקת בהיגיון האנטי-קולוניאליסטי של החרמת פעילי שמאל יהודים-ישראלים. בכל מקרה, אלה האחרונים לא מחפשים תו הכשר כדי להתנגד לכיבוש ולמשטר הפריבילגיות היהודי ולפעול למיגורו"[10].

הס תיארה את מתקפת הפתע על ישראל (2023) כ"פעולה צבאית" שבה "חמושיו [של החמאס] יצאו למסע בנכונות להקריב את חייהם ובידיעה שרבים סיכוייהם להיהרג. כמה מהם רצחו אזרחים ישראלים במה שנראה כאורגיית נקם, שמפקדיהם לא השכילו למנוע". [11] בהמשך לכך המליצה שכל ישראלי המבקש להיכנס לאירופה יידרש לענות על שאלות: "האם אתה מתנחל?", "האם בצעת פשעי מלחמה?", "האם רצחת ילדים או אזרחים?"[12]

ספריה

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עמירה הס בוויקישיתוף

מכּתביה:

הערות שוליים

  1. ^ כשהורדה אמי מהקרון... והובלה למחנה הריכוז... היא הבחינה בקבוצה של נשים גרמניות... הן האטו והציצו בשיירה בסקרנות אדישה. התמונה הזו הייתה בשבילי סמל מאוס לכל צפיה מהצד. מגיל צעיר החלטתי שחלקי לא יהיה בין אלה." עמ' 10.
  2. ^ יוסי דהאן, כישלון חיים מרשים של עיתונאית, העוקץ, 7 בנובמבר 2009
  3. ^ העיתונאית עמירה הס זכתה בפרס חופש העיתונות של ארגון עיתונאים ללא גבולות, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2009
  4. ^ דרור מורה, "שומרי הסף", הוצאת ידיעות ספרים, תל אביב, 2014, עמ' 236
  5. ^ רואה, ענת. "בית המשפט: "הארץ" ישלם 250 אלף שקל למתנחלי חברון". Ynet. נבדק ב-2018-12-25.
  6. ^ נדב זאבי, עמירה הס נמלטה מעזה, באתר nrg‏, 4 בדצמבר 2008
  7. ^ הנאום של הס בטקס הענקת פרסי ליבוביץ שנערך בצוותא
  8. ^ עמירה הס, הארץ‏, די לעצום עין מדיכוי חמאס בגדה, באתר וואלה!‏, 19 בספטמבר 2007
  9. ^ אתר למנויים בלבד עמירה הס, התחביר הפנימי של יידוי אבנים, באתר הארץ, 3 באפריל 2013
  10. ^ אתר למנויים בלבד עמירה הס, למה סילקו אותי מאוניברסיטת ביר זית?, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2014
  11. ^ אתר למנויים בלבד עמירה הס, מעגל הנקם הישראלי והפלסטיני, באתר הארץ, 9 באוקטובר 2023
  12. ^ ציוץ של ישי פרידמן, טוויטר, 14 בנובמבר 2023
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37478927עמירה הס

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=עמירה_הס&oldid=2409390"