עונש מוות בישראל
עונש מוות הוא אחת מצורות הענישה החמורות ביותר שיכולה החברה להטיל על מבצע עבירה. עונש מוות הוא דוגמה רדיקלית של ענישה גופנית והביצוע שלו מכונה הוצאה להורג. החוק הישראלי מאפשר הוצאה להורג של מורשעים בעבירות מעטות. בשלושים שנות המנדט הבריטי מומש העונש יותר מ-150 פעמים, אך במדינת ישראל מומש העונש רק פעמיים.
בזמן המנדט הבריטי
בזמן המנדט הבריטי היה עונש המוות עונש חובה על עבירת רצח, והיה עונש אפשרי על עבירות ביטחוניות (כולל נשיאת נשק ללא היתר). ערבים רבים הוצאו להורג, בפרט בתקופת המרד הערבי הגדול במהלכו נתלו כמאה חמישים ערבים[1]. שמונה אסירים יהודים, אנשי המחתרות, הוצאו להורג על עבירות הקשורות במאבק בשלטון הבריטי. איש מהם לא הורשע ברצח או בהריגה, אלא בהחזקת נשק, בירי ועוד (שמונה אלה נמנים עם 12 עולי הגרדום).
חריג לעניין זה היה שוטר עברי בתקופת המנדט, מרדכי שוורץ, שהורשע בשנת 1938 ברצח שותפו הערבי לאוהל. בעת חקירתו במשטרה ובמהלך משפטו טען שוורץ כי הייתה זאת תאונה, אך התביעה טענה כי ביקש לנקום את מותם של יהודים בידי ערבים בזמן המאורעות ובמיוחד את מותם של דניאל סטניצקי ואיסר טנקוס ממושב כרכור ב-30 ביולי 1937. גרסתו לא נתקבלה על דעת השופטים ושוורץ נדון למוות והוצא להורג.
בשנים 1948–1954
לאחר קום המדינה ועד לשנת 1954 חל במדינת ישראל עונש מוות מכוח פקודת החוק הפלילי, 1936, המנדטורית אשר המשיכה לחול בישראל על פי פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, שבה נקבע המשך תחולתם של חוקי המנדט הבריטי, כל עוד לא הוחלפו בחוקים ישראליים.
ביוני 1948 הוצא להורג מאיר טוביאנסקי לאחר שנשפט במשפט צבאי מהיר ובלתי חוקי. בהמשך טוהר שמו של טוביאנסקי, והאחראים להוצאה להורג נשפטו.
ב-10 בנובמבר 1949 אישר בית המשפט לערעורים את פסקי דין מוות הראשונים, שהוצאו על ידי בית משפט ישראלי מאז הקמת המדינה. שני הנידונים למוות היו מוחמד אחמד קנדיל ואחמד עבדול והאב אל קוטה[2] מחיפה, שהורשעו ברצח סוחר סיגריות בשוק השחור ונידונו למוות בתלייה[3]. גזר דין זה לא בוצע, שכן הנשיא חיים ויצמן המיר עונש זה בעונש של מאסר עולם, בשל התנגדותו העקרונית לעונש מוות[4]. ב-23 בנובמבר 1950 גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב עונש מוות על דוד יעקובוביץ, לאחר שמצא אותו אשם ברצח בגן מאיר בתל אביב. גזר דין זה לא בוצע לאחר שבית המשפט העליון המיר את ההרשעה ברצח בהרשעה בהריגה.
ב-4 בינואר 1951 דן בית המשפט המחוזי למוות קאפו יהודי בשם יחזקאל אינגסטר. הוא הורשע במעשי פשע נגד האנושות והתעללות בעצירים יהודים במסגרת תפקידו כאחראי בלוק במחנות משנה (גריידיץ, פאולבריק ורייכנבך) של מחנה גרוס-רוזן[5]. אינגסטר היה הראשון שנידון למוות על פי חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. עונש זה הומר ב-7 באפריל 1952 בערעור לבית המשפט העליון למאסר בפועל של שנתיים. אינגסטר שוחרר ממאסרו ב-26 ביוני 1952 מטעמי בריאות, בהתאם לצו שר המשטרה מיום 23 ביוני 1952. זמן קצר לאחר שחרורו מת אינגסטר ממחלת הסוכרת, שממנה סבל.
בתחילת שנות ה-50 הורשע יעקב מזרחי בשני מעשי רצח - רצח יצחק לוי ורצח חיים הנדלר - ונגזר עליו מוות בתלייה; בספטמבר 1953 הוקל עונשו על ידי נשיא המדינה יצחק בן-צבי, למאסר עולם.
ב-29 במאי 1951 חנן הנשיא 6 נידונים למוות לאחר שערעורים שהגישו נדחו[6].
ב-2 בדצמבר 1953 נידון למוות אליהו גולדברג באשמת רצח, לאחר שש שנים יצא לחופשי לאחר שקיבל חנינה מנשיא המדינה[7].
נאשמים נוספים נידונו למוות בגין עבירות פליליות אך עונשם לא יצא אל הפועל לאור המתנה לכנסת להחלטתה בדבר החקיקה הראויה[8]. כבר בדצמבר 1948 הוחלט שפסקי דין מוות יעוכבו עד להחלטה עקרונית של מועצת המדינה.
ביטול עונש המוות על רצח (1954)
ביולי 1949 הועלתה לראשונה מטעם הממשלה הצעת "חוק ביטול עונש מוות", והמרתו בעונש מאסר עולם. גם בהצעה הראשונית הביטול לא היה גורף: "על אף האמור בחוק זה, אדם שיצא חייב בדין על עבירת בגידה שנעברה בשעת חירום, יהיה צפוי לעונש מוות" (סעיף 3א)[9]. ביולי 1950 הניח שר המשפטים פנחס רוזן את הצעת החוק על שולחן הכנסת. קדמה לכך ועדת מומחים שהוקמה על ידי הממשלה בנושא. הוועדה צידדה בהחזקתו של עונש המוות, תוך הגבלת תחולתו. שר המשפטים דחה את המלצותיה[10].
ב-16 בינואר 1954 חוקקה הכנסת את החוק לתיקון דיני העונשין (ביטול עונש מוות על רצח), תשי"ד-1954[11]. החוק התקבל לאחר דיונים ממושכים בכנסת, שנערכו שלא על בסיס מפלגתי, כאשר נימוקי הביטול היו מבוססים על המסורת היהודית, על שיקולי מוסר כלל אנושיים ועל מיעוט ההרתעה שבעונש המוות. עד לביטול עונש המוות על רצח, כל עוד התנהל דיון ציבורי והליכי חקיקה לביטולו, עוכב ביצוע גזר דין המוות שהוטל בפרק זמן זה על פחות מעשרה מורשעים.
עונשי מוות לנאצים ולעוזריהם
ב-31 במאי 1962 הוצא להורג הפושע הנאצי אדולף אייכמן על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. ערעורו של אייכמן על הרשעתו במשפטו ברצח העם היהודי בשואה נדחה על ידי בית המשפט העליון, ונשיא המדינה, יצחק בן-צבי, דחה את בקשתו לחנינה. אייכמן הוצא להורג בתלייה בכלא רמלה.
האוקראיני ג'ון איוואן דמיאניוק נדון אף הוא למוות בישראל. דמיאניוק, שהוסגר לישראל מארצות הברית על חלקו בהשמדת היהודים במחנה ההשמדה טרבלינקה בתקופת השואה, עמד למשפט שארך כשלוש שנים, החל מחודש פברואר 1987. לאחר שהורשע כ"איוואן האיום" בפשעי מלחמה ונידון למוות על ידי בית המשפט המחוזי, ערער דמיאניוק לבית המשפט העליון, ושם נתקבל ערעורו, לאחר קרוב לשבע שנים שבהן היה עצור. בית המשפט העליון לא הטיל ספק כי המדובר באדם ששימש בתפקיד ואכמן, אך קבע כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי המדובר ב"איוואן האיום מטרבלינקה". דמיאניוק גורש מישראל ב-22 בספטמבר 1993.
עמדת המשפט הישראלי בנושא עונש מוות
על פי המשפט בישראל כיום, לפי חוק בתי המשפט (עבירות שענשן מוות), תשכ"א-1961, כל עבירה שעונשה מוות תידון בבית משפט מחוזי בהרכב של שלושה שופטים, שאחד מהם שופט של בית המשפט העליון, והעבירות שבית משפט אזרחי במדינת ישראל יכול להטיל עליהן עונש מוות (בעבר בוצע בתלייה [12][13]) הן:
- בגידה במדינת ישראל. בחוק הישראלי, מעשה לא נחשב לבגידה (או אף לעבירה) אם נעשה בתום לב (לפי סעיף 97 לחוק העונשין), וכמו כן, עונש המוות מוטל רק אם המעשים נעשו בתקופה של פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה (לפי סעיף 96 לחוק העונשין). במגבלות אלה, על פעולות הבגידה הבאות מוטל עונש מוות:
- פגיעה בריבונות - ביצוע מעשה הפוגע בכוונה תחילה בריבונותה של מדינת ישראל, או הגורם בכוונה תחילה לכך ששטח כלשהו ייצא מריבונותה (סעיף 97 לחוק העונשין).
- חרחור מלחמה - ביצוע מעשה המביא בכוונה תחילה לידי פעולה צבאית נגד ישראל, כדי לסייע לאויביה (סעיף 98 לחוק העונשין).
- סיוע לאויב במלחמה - ביצוע מעשה המסייע בכוונה תחילה לאויב של ישראל במלחמתו נגדה (סעיף 99 לחוק העונשין).
- עשיית מעשה שהוא בגדר פשע כלפי העם היהודי או האנושות או פשע מלחמה, בתקופת השלטון הנאצי, בארץ עוינת (חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950 והחוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י-1950).
עונשי מוות בחוק השיפוט הצבאי
לפי סעיף 21(7) לחוק השיפוט הצבאי, רשאי בית דין צבאי להטיל עונש מוות. לפי סעיף 43 יכול בית הדין לגזור גזר דין מוות על חייל שבגד, עזב את המערכה, סייע לאויב או מסר לו מידע ובלבד שמעשה כזה נעשה בתקופת לחימה. לפי סעיף 493(א) לחוק עונש המוות יבוצע בירייה.
בתי משפט צבאיים דנו למוות מחבלים אך פסקי הדין הומרו למאסרי עולם על ידי הרמטכ"ל. הראשונים[14] היו שלושה אנשי פדאיון שנתפסו בתקריות שונות ב-1956 ועונשם הומר למאסר עולם ב-1957[15]. יותר משמונה שנים לאחר מכן, נגזר עונש מוות על מחמוד חיג'אזי שהורשע ביוני 1965 בהסתננות ונשיאת נשק. בעקבות ערעור לבית הדין הצבאי לערעורים קויים משפט חדש בו נקבע עונשו ל-30 שנות מאסר. הוא שוחרר בפברואר 1971 כנגד השבתו לישראל של שומר ממטולה שנחטף על ידי מחבלים ללבנון.
בין 1967 ל-1989 גזרו בתי משפט צבאיים עונשי מוות בלפחות שמונה מקרים, וכולם הומתקו בערעור למאסרי עולם[16].
בשנות ה-90 נשפט נאשם בשם בדארנה בבית המשפט הצבאי בג'נין לעונש מוות, בעקבות מעורבותו בתכנון וביצוע שני פיגועי התאבדות בתחנה המרכזית בחדרה ובעפולה. על פי החקיקה באזור יהודה ושומרון, הוגש ערעור אוטומטי לבית המשפט הצבאי לערעורים וזה ביטל את ההרשעה והחזיר את התיק לדיון מחודש, במסגרתו נדון הנאשם למאסרי עולם. הוא שוחרר בעסקת שליט. בשנת 2003 בקשו שניים משופטי ראאד שייח', שוטר פלסטיני שהורשע ברצח שני חיילי המילואים הישראלים בלינץ' ברמאללה, להטיל עליו עונש מוות, אולם לשם כך דרושה הכרעה פה אחד, והשופטת השלישית התנגדה, ועל כן הושתו עליו שני מאסרי עולם. מאז לא דרשה התביעה הצבאית עונש מוות למחבלים, אף במקרים שספגה על כך ביקורת ציבורית[17]. בעת מתן גזר הדין במשפטו של רוצח בני משפחת סלומון בחלמיש סבר אחד משופטי ההרכב בדעת מיעוט כי יש להטיל על המחבל עונש מוות[18].
בינואר 2018 עברה בכנסת בקריאה טרומית הצעת "חוק עונש מוות למחבלים", לפיה עונש מוות שבית דין צבאי רשאי להטיל על מי שהורשע ברצח בנסיבות של מעשה טרור לא ידרוש הסכמה פה אחד, וגם בתי משפט אזרחיים יוכלו לגזור עונש מוות[19][20]. להצעה לא נמצא רוב והיא נדחתה על ידי ועדת החוקה, חוק ומשפט[21].
הוויכוח בנושא עונש מוות למחבלים בציבור הישראלי
במשך שנים רבות התנהל בציבור הישראלי, בחוגי המשפט ובכנסת ישראל ויכוח בנושא "עונש מוות למחבלים". הוויכוח לא הסתיים וסיומו לא נראה לעין בטווח הזמן הקרוב. יש קרימינולוגים הטוענים שעונש מוות לא מרתיע מחבלים "שהידים" ויש בעלי דעה אחרים הטוענים את ההפך. מכל מקום הצבעה טרומית על חוק עונש מוות למחבלים שנערכה בכנסת הצביעו רוב גדול מאוד של חברי הכנסת נגד עונש מוות למחבלים[22]. לטענת מיכאל אברהם המצדדים ברובם שייכים לימין, והמתנגדים שייכים לשמאל[23].
הטיעונים להצדקת הטלתו של עונש המוות בכלל ולמחבלים בפרט
- הגנה על שלום הציבור: יש הטוענים שקיימת סכנה שגם לאחר שנות מאסר מרובות לא ישנה העבריין את אופיו, ותמיד קיים חשש שעם שחרורו הוא יסכן את שלום הציבור[24].
- סגירת מעגל: עונש המוות הוא עונש מוצדק משום שרק באמצעות עונש זה יכולים קרוביו של הקרבן של מעשה העבירה לזכות ברוגע נפשי ולהמשיך את חייהם.
- הרתעה: עונש חמור יותר הוא גם עונש מרתיע יותר, ובשל כך, על מנת להרתיע אנשים מלבצע עבירות חמורות במיוחד, יש לעשות שימוש גם בעונש המוות. יש להילחם בטרור בכל כלי אפשרי. משום שישראל נלחמת בטרור מסוכן מאוד עליה "להסיר את הכפפות" ולכן להחיל עונש מוות – שישמש ככלי מרתיע כנגד פיגועים[24].
- גמול: החברה מבטאת את סלידתה ממעשה העבירה, והענישה חייבת להיות מותאמת לרמת התיעוב שחשה החברה כלפי אלו שביצעו את העבירה. העובדה שבישראל אין עונש מוות מעוררת צורך של כוחות הביטחון והאזרחים "לעשות צדק" ולקחת את החוק לידיהם. אילו המדינה תהיה זו שמפעילה עונשי מוות, יהיה בכך לרצות את "רגשות הנקמה" של אזרחים (וחיילים) אשר יותירו לכוחות האכיפה המאורגנת את עשיית הצדק[24].
- פתרון לבעיית חטיפת חיילים ועסקאות לשחרור אסירים: בהקשר לשחרורי אסירים (בעסקאות כגון עסקת שליט), הטענה היא שישראל משחררת רוצחים קשים בעסקאות לשחרור חטופים. על כן, יש לוודא שרוצחים אלה לא יישארו בחיים. זאת גם משום ששחרורם העתידי פוגע בהרתעה, וגם משום שכך ייעשה הצדק[24].
- יעילות כלכלית: המחיר הכלכלי של עונש זה לחברה הוא נמוך בהרבה מן המחיר הכלכלי של העונש המקביל לעונש זה – מאסר ללא אפשרות שחרור[24].
הטיעונים כנגד הטלתו של עונש המוות בכלל ולמחבלים בפרט
- קדושת החיים: אחת הטענות הקלאסיות שרבים נוהגים להעלות כנגד עונש המוות היא, שלחיים יש ערך מקודש, ובשל כך יש לשלול את הפגיעה בהם, אף אם פגיעה זו נועדה לשרת תכליות ציבוריות חשובות ככל שיהיו. בנוסף, עונש מות סותר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואת הזכות לחיים[24].
- עונש מוות אינו מרתיע: נכון להיום, אין ראיות מחקריות חד משמעיות לביסוס ההנחה לפיה עונש מוות אכן מרתיע. וכשהדבר נוגע למחבלים, ספק רב אם מדובר בעונש מרתיע משום שהללו לוקחים בדרך כלל סיכון גדול כי יהרגו במהלך פעולת הטרור.
- עונש מוות עלול להוביל לחטיפת חיילים: עונש מוות עלול להגביר לחץ לחטיפת חיילים כדי למנוע הוצאות להורג של מחבלים בתקופה הארוכה יחסית שבה ייערך ההליך המשפטי[25].
- השימוש בעונש מוות עלול לפגוע במאבק בטרור, מפני שמחבל שכבר הספיק לרצוח לא ייכנע ביודעו שהוא עתיד להיות נידון למוות וכן משום שמחבלים שיוצאו להורג עלולים להיתפס כקדושים מעונים/שהידים ולהוות מודל לחיקוי.
- הכנסת אינה הריבון בשטחים: החלת החוק על בתי המשפט בשטחים נעשית בחוסר סמכות, שכן הכנסת אינה הריבון באזור והיא אינה יכולה לכפות על חקיקה בו. מדובר בצעד המנוגד לתפיסה הלוחמתית הנהוגה בשטחים[24].
- ענישה אכזרית במיוחד: רוב מדינות העולם הדמוקרטי המערבי אינן מאפשרות הטלת עונש מוות, ובשנים האחרונות ניכרת מגמה של הוצאת עונש זה מספר החוקים, לרבות ברוב המדינות בארצות הברית. עונש המוות נופל תחת ההגדרה של ענישה אכזרית במיוחד, שיש בה פגיעה אנושה בכבוד האדם, ובשל כך, יש להימנע מן השימוש בו[24].
- פגיעה במוסר הציבורי: הטענה בדבר הפגיעה בדמותה המוסרית של החברה מתמקדת בתוצאותיה של הענישה, ולא בלגיטימיות שלה, מלכתחילה. על פי טענה זו, חברה שבה מונהג עונש המוות נעשית חברה אלימה[24]. כך עונש מוות שיוחל על מחבלים עשוי להיות הסנונית הראשונה כשלאחריו עלולה להיווצר לגיטימציה ציבורית להחלתו על עבירות קלות יותר.
- החשש מפני הריגת חפים מפשע: במובחן מכל עונש אחר, שהוא הפיך, ובמידה ונעשתה טעות ניתן לתקנה בדרך זו או אחרת, עונש המוות אינו הפיך, ואין דרך שבה ניתן לפצות את הנאשם, במידה והתברר שהוא לא אשם לאחר שבוצע בו עונש המוות[24].
- שרירות ואפליה: חלק ניכר מן הטיעונים נגד עונש המוות קשור להנחה, המגובה לעיתים גם במחקר אמפירי, שלפיה ההליך הפלילי הכרוך בהטלת עונש מוות סובל מהטיות גזעניות, מגדריות וכדומה[24].
- פגיעה מדינית: עונש מוות עשוי לפגוע ביחסי החוץ של ישראל ולשרת את תנועת החרם נגד ישראל, מפני שסביר להניח שרוב הנידונים יהיו מחבלים ערבים, דבר שעשוי להיתפס כאפליה ולהסיט את הדיון מהמעשים בגינן הוטל העונש.
החלטות ממשלה ומדיניות משפטית
באוקטובר 1967 החליטה הממשלה "להורות ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט הצבאי הראשי כי הפרקליטים והתובעים הצבאיים המופיעים בבתי המשפט ובבתי דין צבאיים, יודיעו בקשר לגזר הדין, שאינם דורשים עונש מוות על הנידונים". עם זאת, עמדת המדינה אינה מחייבת את בתי המשפט, שבמקרים אחדים בכל זאת גזרו עונשי מוות, שלא בוצעו. בפברואר 1976 הסמיכה הממשלה ועדה סודית שמינה ראש הממשלה, להתיר לתובע הצבאי לדרוש עונש מוות בפני בית הדין הצבאי. בהחלטה משנת 1979 נקבע שהתביעה הצבאית תהיה רשאית לדרוש עונש מוות בפני בית הדין הצבאי, בתיאום עם היועץ המשפטי לממשלה והגורמים המדיניים. ולאחרונה, בשנת 1985 סוכם בין שר הביטחון, היועץ המשפטי לממשלה ושר המשפטים, שתינתן לתביעה הצבאית בעניין זה "יד חופשית". גם מאז סיכום זה התביעה הצבאית נמנעת מלדרוש עונשי מוות[26].
ראו גם
קישורים חיצוניים
- עו"ד ירון אונגר, "עונש המוות – רקע תאורטי וסקירה משווה", הלשכה המשפטית של הכנסת, כ"ב בכסליו התשע"ד, 2013 בנובמבר 25
- הצעות חוק בדבר עונש מוות באתר הכנסת
- יותם ירקוני, ההיסטוריה של עונש מוות בישראל, באתר מגזין ליברל, 10 באוגוסט 2015
- עמית נאור, מי התנגד להוצאתו של אדולף אייכמן להורג?, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, אפריל 2021
עופר אדרת, נחשפו הדיונים לביטול עונש המוות בישראל (1948 - 1954), באתר הארץ, 10 בדצמבר 2021
הערות שוליים
- ^ גילי חסקין, מאורעות תרצ"ח - השלב השני של המרד הערבי הגדול
- ^ ע"פ 38/49 קנדיל ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב 813.
- ^ תום שגב, 1949 : הישראלים הראשונים, עמ' 292, הערה.
- ^ שאול הון, "מיתת-תליה" - חודש הסעיף שבוטל, מעריב, 17 בפברואר 1961
- ^ פסק דין מוות ראשון נגד קאפו, דבר, 6 בינואר 1952
- ^ הנשיא החליט להמיר במאסר את פס"ד של הנדונים למוות, על המשמר, 31 במאי 1951
- ^ שאול הון, הנידון למוות -שוחרר מהכלא, מעריב, 18 במרץ 1959
- ^ שאול רוזנפלד, שבעה הלובשים אדומים, מעריב, 25 ביולי 1950
- ^ "הממשלה מציעה ביטול עונש מוות, "הארץ", 12 ביולי 1949
- ^ "החל הדיון בחוק ביטול עונש המוות", "הארץ", 4 ביולי 1950
- ^ ליטל לוין, היום לפני 56 שנה / הנידונים למוות הסירו את בגדיהם האדומים, באתר הארץ, 16 בפברואר 2010
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים , חוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), תשי"ד1954 - ^ חוק בתי המשפט (עבירות שענשן מוות) – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
- ^ י. דנדור עו"ד, פסק דין מוות ראשון, דבר, 11 באפריל 1956
- ^ שאול הון, הומתק דין מוות של 3 פדאין, מעריב, 2 במאי 1957
- ^ עו"ד ירון אונגר, "עונש המוות – רקע תאורטי וסקירה משווה", הלשכה המשפטית של הכנסת, כ"ב בכסליו התשע"ד, 2013 בנובמבר 25, עמ' 32
- ^ ניר הר-זהב, התביעה לא תבקש עונש מוות, באתר ערוץ 7, 4 באוקטובר 2011
- ^ עופר חדד, "עונש מוות ראוי לו, צריך להרתיע", "החדשות, 15 בפברואר 2018
- ^ מורן אזולאי, ברוב זעום: חוק עונש מוות למחבלים אושר בטרומית, באתר ynet, 3 בינואר 2018
- ^ הצעת חוק העונשין (תיקון - גזר דין עונש מוות למורשע ברצח בנסיבות טרור), התשע"ח-2017, באתר main.knesset.gov.il
- ^ ועדת החוקה בדיון ראשון סוער על חוק עונש מוות למחבלים, באתר הכנסת, 14 בנובמבר 2018.
- ^ דגני , א, מחמוד חיג'אזי, קו 300 ואינתיפאדת הסכינים, באתר jokopost.com, 2018
- ^ אברהם מ, עונש מוות למחבלים: עמדה הלכתית בשאלת הסמכות (טור 164), באתר הרב מיכאל אברהם, 12.8.18
- ^ 24.00 24.01 24.02 24.03 24.04 24.05 24.06 24.07 24.08 24.09 24.10 אונגר י', עונש המוות– רקע תיאורטי וסקירה משווה, באתר הלשכה המשפטית, 25.11.13
- ^ שני, קרמניצר, כהן, פוקס, וליבמן, האם חוק עונש מוות למחבלים יגביר את הטרור?, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 12.11.18
- ^ עו"ד ירון אונגר, "עונש המוות – רקע תאורטי וסקירה משווה", הלשכה המשפטית של הכנסת, כ"ב בכסליו התשע"ד, 2013 בנובמבר 25, עמ' 31-30
