רוגל אלפר
| עיסוק | פובליציסט |
|---|---|
רוֹגל אַלְפֶר (נולד ב-9 ביוני 1967) הוא פובליציסט ומבקר טלוויזיה, סופר ומוזיקאי ישראלי. כיום משמש כמבקר הטלוויזיה של עיתון "הארץ". בעבר היה עורך ומבקר טלוויזיה ב"העיר", עורך "מוסף הארץ" ובעל טור ב"מעריב".
ביוגרפיה
אלפר התחנך בבית ספר יסודי בלונדון ובבית-הספר התיכון רוטברג ברמת השרון. הוא שירת בחיל המודיעין, ואחר כך למד לתואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.
אלפר אב לשלושה, גרוש בשנית. מתגורר בתל אביב.
עיתונאות וכתיבה
את הקריירה העיתונאית החל כעורך חדשות חוץ בדסק הלילה של עיתון "דבר". בין השנים 1992 ל-1998 עבד במקומון "העיר" ושימש בו בין השאר כעורך מדור התרבות וכמבקר טלוויזיה. בשנת 1999 החל לעבוד כמבקר הטלוויזיה של "הארץ". בין השנים 2004 ל-2006 ערך את "מוסף הארץ", ובפברואר 2006 פוטר מעבודתו.[1] חודש לאחר מכן הצטרף ל"מעריב", והחל לכתוב טור במוסף "סופשבוע" ובמוסף "תרבות מעריב". בינואר 2009 עזב את "מעריב".[2] בין 2012 ל-2013 כתב טור אישי באתר "mako". החל משנת 2014 כותב טור במגזין "ליברל", ובינואר 2015 חזר לכתוב ב"הארץ", כמבקר הטלוויזיה הראשי וכפובליציסט.[3] טורי הדעה הפוליטיים שלו ב-"הארץ" מתאפיינים בביקורת שמאלנית מתריסה על תפישות הקונצנזוס הישראלי, בעיקר בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, לזהותה היהודית-ציונית של המדינה והחברה, והשכול של משפחות חללי צה"ל וקורבנות טרור.[4]
אלפר עוסק גם בכתיבת קומיקס, וכתב ל"אקטוס טרגיקוס", לקומיקס של משה זר-אביב ב"סטיות של פינגווינים", ואת הקומיקס "המורה חוה". כמו כן כתב תסריטים לפרקים בסדרת הטלוויזיה "פרשת השבוע" ולתוכנית הבידור האקטואלית של "רשת", "הספסל האחורי".
הוא כתב ארבעה רומנים: "ספיבק" (2005), "אוי מתוקים שלנו" (2008), "ג'וז בלוז" (2011), ו"כבוד המשפחה" (2015).
כשנשאל מיהם מקורות ההשפעה שלו, ציין את דורון רוזנבלום ואת הכתיבה העיתונאית של טום וולף[דרוש מקור].
טלוויזיה
בשנת 2010 השתתף באופן קבוע בתוכנית התרבות "דיבור חדיש" בערוץ 8, ובשנת 2011 החל להגיש את אחת מתוכניות רצועת "הינשופים" של אותו הערוץ. תוכניתו הייתה היחידה מבין תוכניות הרצועה ששודרה פעמיים בשבוע, ובה התקיים פאנל דיונים על התרבות הפופולרית במגוון תחומים וכן ראיון יחידני שערך אלפר עם אורח באולפן. התוכנית הורדה מלוח השידורים לאחר שתי עונות בלבד, בעקבות העברת בעלות על הערוץ. אלפר פתח במיזם מימון המונים דרך האתר "מימונה" במטרה לאפשר את המשך את שידורה בפלטפורמה אינטרנטית, אך המיזם לא הגיע לסכום היעד שנקבע.[5][6]
אלפר היה שותף ליצירת המיני-סדרה הדוקומנטרית "אתם שם בבית", הסוקרת את תולדות הטלוויזיה הישראלית, כמגיש, תסריטאי ועורך תוכן.[7] ביוני–יולי 2012 הנחה את התוכנית "למה? ככה!" בערוץ הילדים. במאי 2013 שימש כמנחה זמני של התוכנית "תיק תקשורת" בטלוויזיה החינוכית, לאחר עזיבתו של עמנואל רוזן.
מוזיקה
אלפר הוא גם מוזיקאי, מלחין ומבצע. בגיל 12 הקים יחד עם הגיטריסט רם אוריון את הצמד "הדה-בושס" (על שמה של מבקרת הטלוויזיה). הצמד הקליט שירים רבים שמעולם לא פורסמו וביצע הופעה אחת בשנת 1988. בשנת 1996 כתב והלחין את אלבום הצמד "פסיכופת-צעיר", שהקים יחד עם הסופר אסף גברון ושיצא בשנת 1997. באלבום הוא שר ומנגן בגיטרות ובקלידים.
עמדותיו וכתיבתו
אלפר מזהה את עצמו כאיש שמאל המתנגד לכיבוש ולהתנחלויות. את הימין הוא מרבה לתקוף ולכנות "פשיסטים".
בביקורות הטלוויזיה שלו הוא מתבטא לעיתים בחריפות ובגסות יוצאת דופן, והתבטאויותיו עוררו תגובות כנגדו. בפברואר 2015 כתב על איילה חסון כי היא "מכשיר קהה שחובט לעיתים בעילגות באישיות פוליטית בכירה וריאיון בניהולה איננו אתגר אינטלקטואלי לאיש מהמעורבים".[8]
בכתיבתו תקף אלפר מספר פעמים משפחות שכולות של נרצחי טרור פלסטיני, בייחוד של חללי צה"ל ומתנחלים, שמצאו נחמה ביהדות ובציונות. הוא גינה אותן כפשיסטיות וגזעניות, השווה אותן לדאעש וסירב להביע אמפתיה לכאבן.[9]
בדצמבר 2015 פרסם אלפר מאמר דעה שכותרתו "לסלק את אם תרצו מתל אביב". המאמר עסק בכרזה של אם תרצו שנתלתה על פיגומים של בניין בהליכי שיפוץ בתל אביב. אלפר פרסם את פרטי הקבלן המבצע, טען שהוא איש ימין קיצוני וקרא לא להרפות ממנו וכן עודד את ריסוס הכרזה בגרפיטי. הקבלן תבע את אלפר ו"הארץ" בנימוק שלא הייתה לו שליטה על תליית הכרזה ושבעקבות המאמר של אלפר הוא הוטרד בטלפון ונגרמו נזקים לרכושו בידי מי שהתקהלו במקום והתפרעו. בפברואר 2017 פסק בית משפט השלום בתל אביב שעל הנתבעים לשלם 50,000 ש"ח לקבלן.[10]
בדצמבר 2016 כתב אלפר על סרטו של יואב לימור, "נעלמים", ש"לימור הוא כמובן גזען. בדיוק כמו בנט. ולהבדיל, כמו היטלר... ההבדל היחיד בין לימור להיטלר הוא שהיטלר גם היה רוצח המונים". מועצת העיתונות פרסמה הודעה שבה נאמר שהדברים הם "זיהום מילולי שיש לעקור מתרבות הביקורת בתקשורת הישראלית", והביעה תקווה ש"עורכי 'הארץ' ישקלו, ואם צריך ירסנו, את בחירת הדימויים של מר אלפר בהמשך דרכו כמבקר".[11]
במרץ 2017 קרא אלפר להחרים את ממרח השוקולד של חברת השחר העולה משום שמנהל החברה "מעביר כספים להתנחלויות ותומך בכיבוש המרושע של העם הפלסטיני".[12]
באפריל 2017 הוא תקף את הרבי מנחם מנדל שניאורסון ואת חסידי חב"ד.[13]
במרץ 2018 כתב טור ביקורת על ההחלטה להעניק למרים פרץ, אם שכולה ומחנכת, את פרס ישראל וכתב "כי המסר העיקרי של פרץ הוא שהפרט שואב את משמעותו הקיומית מהקרבת עצמו למען העם, המולדת ואלוקים. זהו מסר רעיל, מזיק, שמכשיר את לבם של ישראלים צעירים למות למען המדינה. זה מסר שמקדש את המוות."[14]
באוקטובר 2022 התבטא על סמל נועה לזר, שנרצחה בפיגוע במחסום שועפאט[15]: "נועה לזר לא הייתה קורבן תמים, היא נהרגה במסגרת עימות מזוין בו נטלה חלק פעיל. במלחמה כמו במלחמה - לוחמות נופלות"[16].
ספריו
- ספיבק, הוצאת כתר, 2005
- אוי מתוקים שלנו, הוצאת חרגול, 2008
- ג'וז בלוז, הוצאת חרגול, 2011
- כבוד המשפחה, הוצאת ידיעות ספרים, 2015
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: כבוד המשפחה |
- רוגל אלפר, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
- רוגל אלפר, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- רוגל אלפר, באתר "mako"
- רוגל אלפר, באתר "ליברל"
- מאמרי רוגל אלפר, באתר "הארץ"
- אריק גלסנר, ביקורת על הספר "אוי מתוקים שלנו", מעריב, 8 ביוני 2008
- שני גורקביץ', "הינשופים" סוגרת עונה: "לא חפרנו מול הצופה" - ראיון עם רוגל אלפר, באתר וואלה!, 15 ביוני 2011
קובי מידן, "אנשים בלילה" עם רוגל אלפר, באתר iCast, 13 במרץ 2012- עינב שיף, רוגל אלפר, יוצר "אתם שם בבית": על נזקי הריאליטי, החדשות ועוד, באתר וואלה!, 4 במאי 2012
- נטע הלפרין, עכבר העיר אונליין, אתם שם בבית: "הינשופים" מבקשת שתממנו לה עונה חדשה, באתר הארץ, 7 במאי 2012
- איילת קליין כהן, רוגל אלפר: כל המשפחות האומללות דומות זו לזו, באתר nrg, 2 בספטמבר 2015
- רותי זוארץ, הזר, באתר "המקום הכי חם בגיהנום", 13 בינואר 2016
- שמואל לביא על רוגל אלפר, הארץ, "כן נפגעתי מאד" 10 מאי 2016
- עמית קלינג, רוגל אלפר לא מבין למה חושבים שהוא בוטה. ראיון, באתר "Time Out ישראל", 19 ביולי 2017
- אלעד מן, השלטון מתייחס לציבור כמו אל כלבים: תהיו טובים ונרשה לכם לצאת. והוא עושה זאת באמצעות הפאנלים במהדורות המרכזיות, באתר העין השביעית, 3 במאי 2020
הערות שוליים
- ^ לי-אור אברבך, רוגל אלפר פוטר, באתר וואלה!, 27 בפברואר 2006
- ^ ענת קם, רוגל אלפר עוזב את מעריב, באתר וואלה!, 4 בינואר 2009
- ^ דוד אברהם, חוזר הביתה: רוגל אלפר ישמש כמבקר הטלוויזיה של הארץ, באתר וואלה!, 4 בינואר 2015.
- ^
רוגל אלפר, התנצלות בפני רוצחי, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2015, רוגל אלפר, יהודי צרפת, הישארו בצרפת, באתר הארץ, 22 בנובמבר 2015.
- ^ נועה הרשקוביץ, רוגל אלפר במסע להחייאת תוכנית התרבות "הינשופים", באתר וואלה!, 10 באוקטובר 2012
- ^ הינשופים עם רוגל אלפר במימון הציבור, באתר מימונה
- ^ אריאנה מלמד, "אתם שם בבית": מפסיקים לבהות במסך, באתר ynet, 6 במאי 2012
- ^ רוגל אלפר, גאולה אבן, מחסום בולשיט בלתי עביר, באתר הארץ, 5 בפברואר 2015.
- ^ חנוך דאום, מילים פוצעות, באתר ynet, 22 באפריל 2016.
- ^ אורן פרסיקו, "הארץ" יפצה ב-50 אלף שקל בשל מאמר של רוגל אלפר, באתר העין השביעית, 27 במרץ 2017.
- ^ יונתן כיתאין, מועצת העיתונות נגד דבריו של רוגל אלפר: "זיהום מילולי", באתר גלובס, 25 בדצמבר 2016.
- ^ רוגל אלפר, להחרים את ממרח "השחר", באתר הארץ, 30 במרץ 2017.
- ^ מיכל לוי, עיתון הארץ מכה שנית, באתר ערוץ 7, 14 באפריל 2017.
- ^ רוגל אלפר, אם זו הרוח היהודית, אינני רוצה להיות יהודי, באתר הארץ, 19 במרץ 2018.
- ^ שלומי הלר ושלומי גבאי, נועה לזר בת ה-18 אבטחה את המחסום בשועפאט, ונורתה למוות ע"י מחבל, באתר וואלה!, 9 באוקטובר 2022
- ^ רוגל אלפר, "זה לא רצח. הרג הלוחמת נועה לזר היה אקט מלחמתי, ובמלחמה לוחמות נופלות". באתר הארץ, 11 באוקטובר 2022.
