שמאל פוליטי בישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.

אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.

אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

טקס חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן בנוכחות יצחק רבין, חוסיין, מלך ירדן וביל קלינטון (1994)
הגיליון הראשון של עיתון דבר שהיה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית בעריכתו של ברל כצנלסון. היה מסמליו הבולטים של השמאל
יציאת צה"ל מלבנון במאי 2000 ביוזמתו של ראש הממשלה אהוד ברק

השמאל הפוליטי בישראל הוא מחנה בעל טווח עמדות אידאולוגיות המבוסס על רעיונות של סוציאליזם, שוויון וזכויות אדם. מחנה השמאל בישראל החל להתגבש כבר בתחילת המאה ה-20.

מבחינה חברתית תומך השמאל הפוליטי בישראל בסוציאל-דמוקרטיה, מדינת רווחה, ליברליזם חברתי, שוויון בפני החוק, זכויות אדם, בסיום מה שהם רואים ככיבוש ביהודה ושומרון, חיזוק זכויות מיעוטים (אזרחים ערבים, דרוזים),שוויון מגדרי ופמיניזם.

מבחינה מדינית תומך השמאל הפוליטי בישראל במשא ומתן ובחתירה להסכמי שלום עם מדינות ערב גם תמורת ויתור על שטחים שנכבשו לאחר מלחמת ששת הימים ובהסכם עם הפלסטינים המוביל לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני גם תמורת נסיגה מחלקים מיהודה, שומרון וחבל עזה ופינוי התנחלויות. מחנה השמאל מציג אופציות פתרון שונות לסיום הקונפליקט הישראלי-פלסטיני וסיום הכיבוש הישראלי, חלקו הארי של השמאל הפוליטי תומך בפתרון שתי המדינות, ולצידו ישנן קבוצות שונות המקדמות פתרונות של מדינה אחת דמוקרטית או של קונפדרציה ישראלית-פלסטינית. השמאל רואה במהלכים לסיום הקונפליקט כהכרחיים להמשך קיומה של מדינת ישראל בהתבסס על הערכות כי נכון ל-2022 חיים ביהודה ושומרון חיים בין 1.7 ל-2.9 מיליון פלסטינים[1] וסיפוחם למדינת ישראל עלול להביא לסופה של ישראל כמדינת לאום יהודית או כדמוקרטיה והפיכתה למדינה דו-לאומית.

מבחינה כלכלית תומך השמאל בתפיסת עולם סוציאל-דמוקרטית או סוציאליסטית שמשמעותה מתן רשת שירותי ביטחון חברתית לאזרחים על ידי המדינה כמו שירותי בריאות, רווחה, חינוך, דיור, הבטחת ביטחון תזונתי, הקטנת פערי שכר, העלאת שכר מינימום ומעורבות מסוימת של המדינה בכלכלה ובשוק ההון. בשנים שלפני הקמת המדינה ובעשורים הראשונים של המדינה מדיניות השמאל בישראל הייתה מזוהה באופן מובהק עם תפיסת עולם זו, זיקה שנחלשה במידה מסוימת החל משנות ה-80 כשהשמאל אימץ עמדות התומכות בצמצום חלקי של אחריות המדינה ויישום תהליכי הפרטה חלקית.

מבחינת יחסי דת ומדינה תומך השמאל בחופש הפולחן לכל הדתות, בהפרדת הדת מהמדינה, בשירות נשים מלא ושוויוני, באספקת שירותים ציבוריים מסוימים גם בשבת ובפרט תחבורה ציבורית, בנישואים אזרחיים בישראל, בהקלת תהליכי הגיור ובהתנגדות להחמרת חוק השבות.

מבחינה פוליטית הובילה הנהגת השמאל את השלטון החל משנות ה-20 ולאורך התקופה שלאחר הכרזת העצמאות ועד הבחירות לכנסת התשיעית, ב-1977. מאז 1977 מרבית הקואליציות שהוקמו הובלו על ידי מפלגות ימין ומרכז-ימין.

מנהיגי שמאל בישראל

סקירה היסטורית

העליות הראשונות

את אידאולוגיית השמאל הסוציאליסטי הביאו לכאן החלוצים שהגיעו לארץ ישראל בתחילת המאה ה-20 ובעיקר אנשי העלייה השנייה העלייה השלישית. חלוצים אלו מימשו את האידאולוגיה על ידי בחינת מודלים שונים של חיים שיתופיים כדוגמת קיבוץ, קבוצה, קומונה, קואופרטיב, מושב ועוד בהם ניסו ליישם עקרונות סוציאליסטים כמו עזרה לזולת, שוויון, בעלות משותפת על אמצעי ייצור, ניהול עצמי של העובדים, הגנה על העובדים ורווחתם ועוד.

הקמת המוסדות הלאומיים

במקביל לעלייה ארצה החל גם תהליך הקמת המוסדות הלאומיים. ב-1929 הוקמה הסוכנות היהודית שהייתה זרוע הביצוע של ההסתדרות הציונית והממשלה הזמנית של ארץ ישראל. גוף זה הורכב ברובו מאנשי שמאל כשחלק גדול מהתקופה טרום המדינה מילא דוד בן-גוריון את תפקיד יו"ר הסוכנות.

עד הקמת המדינה קיבלו מוסדות אלו את ההחלטות המרכזיות הקשורות לתנועה הציונית. ב-1947 תמכו המוסדות בהסכם החלוקה על אף שהיווה פשרה והשאיר חלקים גדולים מארץ ישראל מחוץ לגבולות המדינה[א].

הקמת מוסדות העובדים וייסוד העבודה המאורגנת

במקביל להתגברות העליות והתרחבות היישוב בארץ החלה הקמה של מוסדות שונים עבור ולטובת הפועלים בהם יושמו הרעיונות הסוציאליסטים של השמאל כשבחלק ממוסדות אלו היו הפועלים שותפים:

מוסדות אלו, ובראשם הסתדרות העובדים, תפסו עם הקמתם מקום מרכזי בשוק העבודה בישראל והיוו את הבסיס לרשת הביטחון החברתית שהונהגה עם הקמת המדינה.

הכנסת והממשלה

כללי

בשנים הראשונות למדינה היה רוב מובהק בכנסת למפלגות המזוהות עם מחנה השמאל אך עם חלוף השנים נשחק כוחו הפרלמנטרי של השמאל ויש להניח שרבים מתומכי השמאל נהרו אל מפלגות המרכז הפוליטי על אף שחלק מעמדותיהם משקפות עמדות שמאליות.

שנות ה-50 של המאה ה-20

ב-1948, לאחר הקמת המדינה, נערכו הבחירות לכנסת הראשונה בהן זכה השמאל לרוב כששתי המפלגות הגדולות היו מפא"י ומפ"ם. בעקבות הבחירות הקימה מפא"י קואליציה יחד עם מפלגות מרכז ודתיים וללא מפ"ם.

על ממשלה זו הוטל התפקיד לנהל את השיחות להסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות בהן נקטה הממשלה קו של פשרה וחתמה על הסכמים שכללו חילופי שטחים וויתור על נקודות אסטרטגיות[ב].

בכנסות הבאות המשיכה מפא"י להיות המפלגה שקיבלה מהנשיא את המנדט להרכיב קואליציות וממשלות. קואליציות אלו נבנו על פי הקו המנחה שהציב בן-גוריון, בלי חרות ומק"י שהגדיר את "גבולות" הקואליציה.

בתקופת הכנסות הראשונות חוקקה ממשלת ישראל שורה של חוקי עבודה סוציאליסטיים לעזרת הפועלים כגון חוק פיצויי פיטורים, חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, חוק הסכמים קיבוציים, חוק בתי הדין לעבודה ועוד.

בתקופה זו התמודדה קואליציית השמאל-מרכז עם מספר אתגרים לאומיים וביניהם:

  • תקופת הצנע שאילצה את הממשלה להכריז על משטר צנע, אשר נועד לספק ביטחון תזונתי לתושבי ישראל על ידי אספקת מזון בסבסוד המדינה
  • העלייה ההמונית של פליטים מאירופה וממדינות ערב אילצה את הממשלה לקחת אחריות על העולים החדשים. במסגרת זו נבנה מנגנון שסיפק עבודות דחק לעולים תמורת שכר יומי
  • קבלת אחריות על מגורי העולים שרבים מהם שוכנו תחילה במעברות שבנתה הממשלה ובהמשך יזמה הממשלה בניית שיכונים עבורם וכן הקימה את עייירות הפיתוח עבור העולים.

תהליכי הטיפול בעולי העלייה ההמונית גרמו לתסיסה רבה בקרב אותם עולים והביאו, בסיומו של העשור (1959), לפריצת אירועי ואדי סאליב בחיפה במהלכם הפגינו עולים חדשים מצפון אפריקה כנגד שלטון מפא"י שלטענת המוחים מקפח ומפלה אותם.

שנות ה-60 של המאה ה-20

בשנות ה-60 המשיכה השליטה של השמאל בכנסת ובממשלה. האירוע המשמעותי ביותר בתקופה זו היה מלחמת ששת הימים ובאופן יוצא דופן הסכים ראש הממשלה לוי אשכול להקים ממשלת אחדות לאומית יחד עם גח"ל ורפ"י מהימין. קבלה לקונצנזוס של מפלגתו של מנחם בגין סימן את סיומו של החרם ארוך השנים שהטיל בן-גוריון על המפלגה הרוויזיוניסטית כשהרכיב ממשלות בלי חרות ומק"י.

המלחמה, שהסתיימה בכיבוש שטחים נרחבים, אילצה את הממשלה לקבל החלטות על גורל שטחים אלו. העמדה הראשונית של השמאל, בנוגע לשטחים, הייתה שאלו נועדו לצורכי מיקוח כחלק ממשא ומתן מול הפלסטינים לכן אין להשקיע בהם וליישב אותם. יחד עם זאת זמן קצר לאחר המלחמה פרסם יגאל אלון את תוכנית אלון, שבניגוד לדעה הרווחת בשמאל, הטוותה חלוקת שטחים בין ישראל לגורם שלטוני פלסטיני באופן שיאפשר לישראל לספח חלקים מהגדה המערבית.

שנות ה-70 של המאה ה-20

במהלך העשור המשיך השמאל להתלבט לגבי גורל השטחים. רבים בשמאל עדיין תמכו בהתייחסות לשטחים כקלף מיקוח במשא ומתן אך קם בשמאל אגף ניצי שתמך בארץ ישראל השלמה (תחילה בהובלת ישראל גלילי (ראו מסמך גלילי) ובהמשך בהובלת חוג עין ורד). בעשור זה קידמה ממשלת השמאל, בין השאר, את הקמת גוש קטיף וחבל ימית וכן קידמה את ההתיישבות בבקעת הירדן (על פי תוכנית אלון) וברמת הגולן.

בתחילת העשור נפטר נשיא מצריים גמאל עבד אל נאצר ובמקומו מונה אנואר סאדאת. סאדאת ניסה להגיע להסכם עם ישראל שכלל הסכם שלום בתמורה לויתור על שטחי סיני. התיווך בין הצדדים נעשה על ידי מזכיר המדינה של ארצות הברית הנרי קיסינג'ר אך ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר חשדה במהלך המצרי ולא הסכימה להסדר ונתמכה בכך על ידי משה דיין שאמר "מוטב שארם א-שייח' בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח'".

ב-1973 הובילה ממשלת השמאל-מרכז בראשות גולדה מאיר את מדינת ישראל במהלך מלחמת יום כיפור שגרמה לאלפי הרוגים ופצועים. אירוע טראומתי זה והפגנות המחאה שהחלו זמן קצר לאחר המלחמה היו מהגורמים שהביאו להחלשת השמאל. ועדת אגרנט, שחקרה את המלחמה, לא הפנתה, אומנם, אצבע מאשימה כלפי הדרג המדיני, בנוגע לאחריותו למחדלי מלחמת יום כיפור, אך חלקים גדולים מהעם (כולל בשמאל) הטילו על ממשלת ישראל, ובמיוחד על מפא"י, את האחריות למלחמה דבר שאילץ את ראש הממשלה, גולדה מאיר להתפטר. על אף המחאה זכה השמאל בבחירות שהתקיימו לאחר המלחמה (הבחירת לכנסת השמינית וממשלת ישראל השבע עשרה).

ב-1977, בעקבות הבחירות לכנסת התשיעית, חל המהפך שהעלה קואליציה בראשות הליכוד לשלטון בהנהגתו של מנחם בגין. אחת מהפעולות המדיניות הראשונות שעשה הליכוד לאחר הקמת הממשלה היה חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים (1979) שזכה לתמיכה גורפת של השמאל. התמיכה של השמאל בממשלת בגין המשיכה גם עם פינוי חצי האי סיני ופינוי חבל ימית.

שנות ה-80 של המאה ה-20

ב-1982 יצאה ממשלת הימין למלחמת לבנון הראשונה, בקונצנזוס יחסי גבוה, אך ככל שישראל העמיקה לשקוע בבוץ הלבנוני ומספר החללים עלה גברה ההתנגדות במפלגות השמאל והחלו הפגנות נגד המשך השהות בלבנון. הפגנות השמאל הגיעו לשיאן בשלהי 1982 לאחר טבח סברה ושתילה כשבתל אביב התקיימה ההפגנה בעקבות הטבח בסברה ושתילה שלפי ההערכות השתתפו בה כ-400,00 מפגינים.

ב-1984, בעקבות הבחירות לכנסת האחת עשרה והשוויון בין המערך והליכוד הוקמה ממשלת אחדות לאומית בהנהגת יצחק שמיר ושמעון פרס.

ב-1988, בעקבות הבחירות לכנסת השתים עשרה והמשך שוויון הכוחות בין הליכוד למערך העדיף שמיר ממשלת אחדות עם המערך על פני קואליציית ימין צרה. הקואליציה התקיימה שנתיים עד שנפלה בעקבות התרגיל המסריח של המערך.

שנות ה-90 של המאה ה-20

בתחילת 1992 נוצרה מפלגת שמאל חדשה בשם מרץ כתוצאה מהאיחוד של מפ"מ (בראשות יאיר צבאן), רצ (בראשות שולמית אלוני) ושינוי (בראשות אמנון רובינשטיין). איחוד זה סימן, דה-יורה, את השילוב ההדוק של עמדות פוליטיות יוניות עם עמדות התומכות בזכויות אדם.

בבחירות לכנסת השלוש עשרה, שנערכו באותה שנה, זכה השמאל ברוב ויצחק רבין הרכיב ממשלת שמאל שקידמה מהלכי פיוס מול הערבים וחתמה על הסכם שלום עם ירדן ועל הסכמי אוסלו. הסכמי אוסלו הביאו לסיום האינתיפדה הראשונה אך גרמו למחאות והפגנות של הימין נגדם והביאו בסופו של דבר לרצח רבין ב-1995. שלטון השמאל הסתיים ב-1996 כשהליכוד בראשות בנימין נתניהו זכה בבחירות לכנסת הארבע עשרה.

ב-1999 זכה השמאל ברוב בבחירות לכנסת החמש עשרה ואהוד ברק הרכיב את הממשלה. ברק הוביל מספר מהלכים שתאמו את עמדות השמאל כמו השיחות עם סוריה בועידת שפרדסטאון והשיחות עם הפלסטינים בועידת שארם וועידת קמפ דייוויד. כמו כן יזם ברק את נסיגת צה"ל מלבנון ב-2000.

המאה ה-21

ב-2001 הקים אריק שרון ממשלת אחדות לאומית עם מפלגת העבודה כדי להתמודד עם האינתיפדה השנייה שפרצה ב-2000. ב-2002 פרשה העבודה מהקואליציה.

ב-2003, לאחר הבחירות לכנסת השש עשרה, הקים אריק שרון ממשלת מרכז ימין. בתחילת 2005 הצטרפה מפלגת העבודה לקואליציה כדי לתמוך בתוכנית ההתנתקות מרצועת עזה ופרשה בסיומה של אותה שנה.

ב-2006, לאחר הבחירות לכנסת השבע עשרה, הקים מנהיג מפלגת קדימה אהוד אולמרט קואליציה יחד עם מפלגת העבודה. זמן קצר לאחר הקמת הממשלה היא הכריזה על יציאה למלחמת לבנון השנייה. התמשכות המלחמה וריבוי הנפגעים בצה"ל ובקרב אזרחי המדינה הוריד את הפופולריות של שתי המפלגות המובילות. התחושות כלפי הממשלה החריפו עם פרסום דו"ח ועדת וינוגרד שחקרה את המלחמה ומצאה שמוביליה (אהוד אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ) כשלו בתפקידם.

ב-2009, לאחר הבחירות לכנסת השמונה עשרה, הוביל גוש הימין-חרדים בהובלת בנימין נתניהו. בחירות אלו היוו נקודת שפל לגוש השמאל לאחר שמפלגת העבודה זכתה ב-13 מנדטים ומרצ ב-3. נתניהו הרכיב קואליציה בשיתוף מפלגת העבודה ובתמיכת השמאל ניהל משא ומתן בין ישראל לפלסטינים על יישום פתרון שתי מדינות לשני עמים. ב-2011 התפצלה מפלגת העבודה ואחד הפלגים פרש מהממשלה.

השליטה של גוש הימין-חרדים בבחירות ובקואליציה נמשכה עד הבחירות לכנסת העשרים וארבע, באפריל 2021, אז הוקמה ממשלת השינוי בה לקחו חלק מפלגת העבודה ומרצ. ממשלה זו התפרקה בשלהי 2022 לאחר שמספר אנשי ימין פרשו ממנה.

הקונפליקט עם התנועה הרוויזיוניסטית

מתחילת הציונות התקיים מתח בין השמאל הציוני והימין הציוני. מול הנהגת השמאל התייצב זאב ז'בוטינסקי שפרש, בשנות ה-20, מההסתדרות הציונית העולמית והקים את התנועה הרוויזיוניסטית ואת ברית הציונים הרוויזיוניסטים. תנועות אלו ערערו על עמדותיה המתונות של ההסתדרות הציונית השמאלית בהובלתו של ד"ר חיים ויצמן בנוגע למאבק במנדט הבריטי.

המאבק של השמאל מול הרוויזיוניסטים בא לידי ביטוי במספר אופנים כשהעיקרי ביניהם היה הקונפליקט בין ארגון ההגנה (בתמיכת תנועת העבודה) ובין ארגוני אצ"ל ולח"י (בתמיכת התנועה הרוויזיוניסטית). המצב שארגוני הימין לא הסכימו לקבל פקודות מהנהגת היישוב הביא לקונפליקט ששיאו היה בתקופת הסזון (דצמבר 1944 - פברואר 1945) כשארגון "ההגנה" הסגיר אנשי אצ"ל לבריטים.

גם בתקופת מלחמת העצמאות המשיכה האיבה בין הארגונים שהגיעה לשיאה בפרשת אלטלנה כשאוניית נשק של אצ"ל הגיע לחופי ישראל ומפקדי אצ"ל (בראשות מנחם בגין) סירבו להיענות לדרישת בן-גוריון למסור את הנשק לידי צה"ל. כתגובה הורה בן-גוריון להפגיז את האונייה ולהטביע אותה.

האיבה בין התנועות המשיכה גם לאחר קום המדינה והתבטאה באפליה כלפי מי שלא היה חבר ההסתדרות ולא נשא את "הפנקס האדום" (בדרך כלל היו אלו חברי התנועה הרוויזיוניסטית). אפליה זו התבטאה בעיקר בקבלת עבודה בשירות הציבורי ובמפעלי ההסתדרות.

עמדות השמאל בישראל

כללי

קיים בשמאל טווח דעות רחב וניתן לחלק את אוכלוסיית תומכי השמאל לקבוצות הבאות:

  • בעלי דעות שמאל בעלי נטיות מרכז: חברי קבוצה זו משלבים בדעותיהם עמדות ליברליות (בעיקר בתחום החברתי), עמדות ימין כלכליות קפיטליסטיות ועמדות החותרות לשלום בכל בנוגע להסכמים עם מדינות ערב והפלסטינים.
  • בעלי דעות שמאל "קלאסי": חברי קבוצה זו מחזיקים בדרך כלל בעמדות ליברליות, ושואפים לקיים מדינת רווחה סוציאליסטית,
  • בעלי דעות שמאל קיצון (הקרוי גם שמאל רדיקלי): קבוצה זו מתאפיינת גם היא בעמדות שונות אולם באופן כללי המאפיין המשותף הוא תמיכה גורפת בסיום השליטה של ישראל על העם הפלסטיני ונסיגה לקוי 67. חלקים מהשמאל הרדיקלי תומכים במדינת כל אזרחיה ובביטול הצביון היהודי של מדינת ישראל לטובת שוויון בין בני כל הדתות החיים כאן. יש הרואים בה קבוצה פוסט-ציונית או אנטי-ציונית הרואה בציונות תנועה שנישלה את העם הפלסטיני מאדמתו. השמאל הרדיקלי טוען שהמדיניות הישראלית ביהודה ושומרון מפלה ואי־שוויונית וזאת משום שהמתנחלים מנוהלים תחת החוקים האזרחיים של ישראל ואילו הפלסטינים נשלטים תחת חוק צבאי. בנוסף טוענים בעלי עמדות אלו שישראל מפרה את זכויות האדם של הפלסטינים ויש אף שטוענים לפשעים נגד האנושות. חלק מהשמאל הרדיקלי בישראל טוען שהמשטר ביהודה ושומרון מהווה אפרטהייד, המוגדר גם הוא כפשע נגד האנושות.

סוציאליזם וכלכלה

עמדות השמאל באספקט הכלכלי מתייחסות לאופי קשרי העבודה וההון בין אנשים וחברות. לדעת השמאל הפוליטי יש לשאוף לחלוקה שוויונית יותר של ההון ואמצעי היצור בין מירב האנשים וכן מתן אחריות ויכולת ניהול עצמי לאנשים כדי שיוכלו יותר להשפיע על חייהם.

הגישה הסוציאליסטית דוגלת הן בסיוע של השלטון למעמד הפועלים והן בסיוע הדדי בין העובדים. לפי גישה זו על העובדים להתאגד כדי לשפר את היכולת להגן על זכויותיהם וכדי להקים גופים ומוסדות לסייע למעמד העובדים כמו שירותי בריאות, קואופרטיבים למזון, דיור, תחבורה, פנסיה ועוד.

במקביל דורשת הגישה הסוציאליסטית של השמאל מהמדינה לפעול לפי מודל של מדינת רווחה ולהעניק רשת ביטחון שוויונית לכלל האזרחים בתחומים חברתיים כמו בריאות, רווחה, חינוך, ולשפר את תנאי העבודה על ידי חקיקת חוקי עבודה המגינים על זכויות עובדים כמו זכות ההתאגדות, חוק פיצויי פיטורים, חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, חוק הסכמים קיבוציים, חוקי מגן וזכות השביתה וכן להקים מנגנון שמירה על שכר מינימום הוגן ולאפשר הקמת חוק בתי הדין לעבודה.

זכויות אדם

גישת השמאל היא שעל המדינה לקדם ולהגן על זכויות האדם בהתבסס על עקרונות של ליברליזם והומניזם. לפי גישה זו קיים שוויון בין כל בני האדם ועל המדינה לפעול למנוע אפליה מסוגים שונים.

בהתייחס לשוויון מדגישים חלקים מהשמאל שיש לדבוק בעקרונות מגילת העצמאות בה נכתב שמדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין וכן שמדינת ישראל תבטיח חופש דת, חופש מצפון, חופש לשון, הזכות לחינוך, חופש הביטוי וחופש תרבות.

השמאל מדגיש את הצורך בזכות לשוויון בהתייחס לקבוצות מיעוט במדינת ישראל כמו ערביי ישראל, פליטים ועוד.

יחסי דת ומדינה

השמאל תומך בחופש הפולחן, חופש דת, הפרדת הדת מהמדינה וחופש מדת.

  • בנושא העלייה ארצה תומך השמאל בגישה ליברלית בכל הנוגע לחוק השבות ולהכרה ביהדותם של העולים ומתנגד לניסיונות להחמיר בחוק זה על ידי ביטול סעיף הנכד.
  • בנושא גיור מתנגד השמאל להגמוניה של הרבנות הראשית על התהליך ותומך בהקלות בתהליך הגיור ובפתרונות כדוגמת ארגון נתיב.
  • בנושא הכשרות השמאל מתנגד למונופול של הרבנות הראשית בנושא הכשרות ותומך ברפורמות שתאפשר למגוון גופים לאשר כשרות.
  • בנושא גיוס חרדים לצה"ל השמאל מתנגד לפטור הגורף לחרדים ושואף להסדר גיוס בני ישיבות שיעמוד במבחן בג"ץ.
  • בנושא שירות נשים בצה"ל השמאל מתנגד לניסיונות הימין החרדי להגביל שירות נשים ותומך בפתיחת מירב מסלולי השירות בפני נשים.
  • בנושא נישואין השמאל תומך במתן זכות הבחירה של זוגות בין קיום טקס נישואין דתי וטקס נישואין אזרחיים ובצורך של המדינה להכיר בנישואין אלו.
  • בנושא מיתה וקבורה השמאל תומך בקיום קבורה אזרחית בישראל כחלופה להגמוניה של חברא קדישא.

היחסים עם העולם הערבי

לאורך פעילותה של התנועה הציונית הייתה עמדת השמאל, בהקשר של היחסים עם העולם הערבי, לנסות לממש את תוכנית התנועה מתוך הבנה שקיימת אוכלוסייה ערבית שחיה בגבולות ארץ ישראל ושארץ זו מוקפת מדינות ויישויות ערביות. הבנה זו הביאה את הנהגת היישוב לנסות לממש את המפעל הציוני וההתיישבות מתוך דיאלוג ופשרה כשבין השאר נרכשו אדמות מהערבים בהסכמות ובכסף מלא, נערכו הסכמים עם מנהיגים של הציבור הערבי ונעשה מאמץ לקיים "סולחות" עם ראשי חמולות ערביות במקרים של סכסוכים מקומיים.

גישה זו הביאה את הסוכנות היהודית לאשר, ב-1947, את הסכם החלוקה שהוביל להקמת המדינה תוך ויתור על חלק מגבולות ארץ ישראל ההיסטורית. לאחר קום המדינה המשיכה ממשלת מפא"י השמאלית בקו של חתירה לשלום וחתמה על הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות.

בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים נחלק השמאל בין תמיכה בשימוש בשטחים שנכבשו כקלף למשא ומתן ובין אגף ניצי שתמך ברעיון ארץ ישראל השלמה. בעשורים הבאים תמך השמאל בקידום הסכמי שלום מול מדינות ערב שחלקם לווה בויתור על שטחים (כמו הסכם השלום בין ישראל למצרים (1977) והסכם השלום בין ישראל לירדן (1994)) והסכמים שנועדו שנועדו להגיע לפתרון שתי המדינות מול הפלסטינים (הסכמי אוסלו, הסכם ואי, הסכם חברון ועוד).

נכון למאה ה-21, למרות הרחבת הבנייה בשטחי יהודה ושומרון, מחנה השמאל תומך בסיום השליטה בשטחים על בסיס הסכם והשגת פתרון שתי המדינות לשני עמים. חלק מהשמאל תומך בנסיגה חלקית תוך השארת גושי התיישבות ואחרים בשמאל אף מציגים פתרונות אחרים כמו קונפדרציה ישראלית-פלסטינית.

עמדות השמאל מקורן בגישה שהסכם שלום בנוסח שתי מדינות הוא אינטרס חיוני לישראל, ממניעים מוסריים ותועלתניים. בכך, הוא סבור שיתאפשר לשמר את הרוב היהודי בישראל, מבלי לפגוע בזכויות האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, וכן לשמור על הלגיטימציה הבינלאומית שלה. כמו כן, השמאל הציוני סבור שעקרון שתי המדינות הוא צעד הכרחי לשם כינון שלום עם העולם הערבי. השמאל הרדיקלי מביע עמדה עקרונית יותר לפיה סיום הכיבוש אינו נחוץ רק מתוך האינטרס של על רוב יהודי אלא שהוא מתבקש בשל סוגיות של שמירה וכיבוד זכויות אדם, שלטון החוק וכיוצא בזה.

שמאל אזרחי

בנוסף לפעילות השמאל במסגרות ממוסדות כמו המוסדות הלאומיים, הכנסת, הממשלה וההסתדרות הוקמו לאורך השנים מספר רב של גופים וארגוני שמאל אזרחיים כדי לקדם את האידאולוגיה של השמאל במספר רב של תחומים.

דמוגרפיה

סקר שנערך ב-2019 בקרב האוכלוסייה על ידי מרכז המחקר פיו מצא ש-8% מהאוכלוסייה מגדירים את עצמם "שמאל" מתוך שלוש אפשרויות: "ימין", "מרכז" ו"שמאל". באותה שנה ערך פרופ' קמיל פוקס שנתן 5 אפשרויות: "ימין", "מרכז-ימין", "מרכז", "מרכז-שמאל", "שמאל ומצא ש-5% מגדירים את עצמם כ"שמאל" ועוד 11% מגדירים את עצמם כ"מרכז-שמאל"[2]. באפריל 2020 פורסם כי רק 6% מהישראלים מגדירים עצמם "שמאל"[3].

ארגוני ותנועות שמאל

להלן רשימת ארגונים ותנועות פוליטיות המזוהות עם השמאל בישראל, חלקם מזוהים עם השמאל הרדיקלי:

ארגוני ומפלגות שמאל

מפלגות שמאל שהתפרקו

המפלגות בכנסת וכוחן (2023)

ארגוני שמאל מדיני

רשימה זו נבנתה על סמך ניתוח פעולתם של הארגונים הרשומים בה. חלקם לא מגדירים עצמם כארגוני שמאל ובאתר האינטרנט שלהם אין אזכור לשיוך זה.

ארגוני שמאל חברתי-כלכלי

תנועות נוער

עיתונים, כתבי עת וכלי תקשורת

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אודי אדיב, הסוציאליזם הציוני, שברו של חלום, הוצאת גבטה, 2017[4].

קישורים חיצוניים

ביאורים

  1. ^ וזאת בניגוד לעמדת התנועה הרוויזיוניסטית ששאפה למדינה רחבה בהתאם להמנון התנועה "שתי גדות לירדן, זו שלנו וזו גם כן"
  2. ^ בין השאר ויתרה הממשלה על ירושלים העתיקה, גוש עציון, עטרות, נווה יעקב, בית הערבה וכפר דרום

הערות שוליים

  1. ^ מתן אשר, אז כמה פלסטינים יש באמת?, באתר מידה, 7 ביוני 2016
  2. ^ שמואל רוזנר, ‏שכחו מה זה להיות יהודים? הנתונים שחושפים את האמת מאחורי האמירה, באתר מעריב אונליין, 1 במרץ 2019.
  3. ^ יהודית ודמוגרפית: המספרים המפתיעים של ישראל 2020, באתר www.maariv.co.il
  4. ^ אתר למנויים בלבד יצחק לאור, אודי אדיב, האיש שלא ויתר, באתר הארץ, 21 ביולי 2017
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38006291שמאל פוליטי בישראל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=שמאל_פוליטי_בישראל&oldid=2722826"