הפרדת הדת מהמדינה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ג'ון לוק היה פילוסוף אנגלי שטען בעד המצפון הפרטי, החופשי משליטת המדינה, ולו מיוחסת ראשיתו של הרעיון

הפרדת הדת מהמדינה היא רעיון במחשבה המודרנית, לפיו ראוי למוסדות המדינה או הממשלה הלאומית להיות נפרדים מן המוסדות הדתיים. רעיון זה לרוב מורכב משני חלקים עיקריים, חילוניות המשטר וחופש מדת ברמת המדינה, ומתן חופש דת לפרט ולקהילה מצד המשטר.

הרעיון אומץ במדינות רבות, במידות שונות, על פי התאמה של המערכות המשפטיות והחוקתיות, וההשקפות הקיימות במדינה הספציפית על תפקיד הדת במדינה ובחברה. עקרון דומה בשם לאיסיטה אומץ בצרפת ובטורקיה, בזמן שארצות אחרות עם שיעור חילון חברתי גבוה כמו נורווגיה השאירו הכרה חוקתית בדת המדינה. הרעיון של הפרדת הדת מהמדינה מקביל להרבה רעיונות פוליטיים וחברתיים, כולל החילוניות, חופש הדת, פלורליזם בין דתות וזרמים דתיים.

מקובל לייחס את ראשיתו של הרעיון לפילוסוף ג'ון לוק, אשר תבע לראשונה את המושג "Separation of Church and State" (מילולית: הפרדת הכנסייה מהמדינה). ביטוי זה שתבע לוק הוזכר לאחר מכן במכתב ששלח תומאס ג'פרסון ב-1802 לבפטיסטים של העיר דאנברי. במכתב זה מתייחס לוק אל התיקון הראשון לחוקה שיוצר כהגדרתו "חומת הפרדה" בין הכנסייה למדינה. בבית המשפט העליון של ארצות הברית נעשה שימוש במושג לראשונה בדיון ב-1878, אך רק אחרי סדרה של תיקים משפטיים שהתחילו ב-1948, החל דיון ציבורי בארצות הברית על המשמעויות הפוליטיות של עקרון זה.

ישנו מגוון נקודות-מבט בדבר רמת ההפרדה הרצויה בין דת ומדינה. נקודת ההשקפה החילונית גורסת כי על הדת והמדינה להיות נפרדות לחלוטין זו מזו. אחרים גורסים כי על המדינה להיות בעלת מעורבות חלקית בדת, כגון על ידי תמיכה כלכלית שוויונית במוסדותיה, אך אל לה להתבסס על דת אחת כדת המדינה. נקודת ההשקפה הדתית גורסת כי המדינה, ולפעמים גם האזרחות והלאום, קשורים לחלוטין בדת. דוגמאות לכך, ניתן למצוא ברטוריקה של גורמים דתיים בעניין, כמו "אומה נוצרית" או "מדינה יהודית" ו"מדינת הלכה".

הפרדת הדת והמדינה קשורה לחופש הדת, אך אלו שני נושאים שונים, ואין להסיק באופן מוחלט כי במדינה שנהוגה בה דת מדינה אין חופש-דת. כמו כן מדינה שאין בה דת-מדינה אין ודאות שיהיה בה חופש דת. מדינות רבות מאפשרות חופש באמונה הדתית, אך אין מדינה המתירה חופש פולחן מוחלט. קיימים חוקים האוסרים קרבנות אדם וכדומה, זאת גם כאשר מעשים אלו ודומיהם מהוים חלק מאמונתה הדתית של קבוצה מסוימת.

מדינות המקיימות הפרדה בין דת ומדינה

במדינות שונות נהוגות גישות שונות לגבי ההפרדה.

אוסטרליה

מאז הקמת האיחוד האוסטרלי ב־1901 ניתן בה חופש דת ודת המדינה הוצאה מן החוק. פרק 116 בחוקה האוסטרלית אומר: אין לאיחוד לחוקק חוק כלשהו לביסוס דת כלשהי, או לקידום השקפה דתית, או לאיסור פעילות בשם דת כלשהי. הדת לא תהווה קריטריון לקבלה להכשרה למשרד או למשרה ציבורית[1]. מספר שופטים אוסטרליים[2] הרחיקו לכת באמרם כי אל לממשלה לתמוך בבתי ספר דתיים פרטיים כלל. בכל זאת מאשר בית המשפט הגבוה של אוסטרליה באופן עקבי מימון בתי ספר דתיים.

נושא הפרדת הדת מן המדינה באוסטרליה נדון באופן כללי פחות מאשר בארצות הברית. הפרלמנט האוסטרלי עדיין פותח את מושביו היומיים בתפילה. ההשתתפות בתפילה אינה חובה אך רבים מחברי הפרלמנט משתתפים בה.

קנדה

כמו לרוב המדינות, גם לקנדה נקודת מבט משלה באשר ליחסי הגומלין הראויים בין דת ומדינה. אין בקנדה דת מדינה, אך ישנן מספר קבוצות דתיות מועדפות. ברוב חלקיה של קנדה קיימת מערכת חינוך קתולית במקביל לזו הציבורית. בתי ספר אלה, המנוהלים לפי עקרונות קתוליים וכוללים פעילויות דתיות, ממומנים על ידי הממשלה הקנדית ממש כשם שממומנים בתי הספר החילוניים. הם מקבלים גם תלמידים שאינם קתוליים ואף שאינם נוצריים, המעוניינים ללמוד בהם בשל רמת החינוך וההזדמנות ללמוד בסביבה בה המוסר והרוחניות אינם מחוץ לתחום. כרוב המדינות, צורת ההפרדה המאפיינת את ארצות הברית אינה קיימת בקנדה. אין איסור או הגבלה על מימון ממשלתי לפעילויות דתיות.

מגילת החרות והזכויות של קנדה, הכלולה בחוקה, קובעת כי "קנדה מיוסדת על בסיס עקרון ההכרה בעליונותו של הקל ומצוותיו"[3]. כן מובטח חופש הדת. בית המשפט העליון של קנדה, במקרה של Her Majesty The Queen in Right of Canada v. Big M Drug Mart Ltd., [1985] (1 S.C.R. 295) קבע כי החוק משנת 1906 שחייב את רוב בתי העסק להיות סגורים ביום ראשון אינו לגיטימי ב"חברה דמוקרטית וחופשית", ומהווה ניסיון בלתי חוקי לכונן חוק על בסיס דת. (ראו גם החוק הכחול).

צרפת

מאז 1905 קיים בצרפת חוק המחייב הפרדת בין דת ומדינה, ואוסר על המדינה להכיר או לתמוך בדת כלשהי. לפי חוקת צרפת מהווה חופש הדת זכות חוקתית. במהלך הזמן דנו רבות בחוק זה. צרפת דבקה ברעיון החילוני laïcité, שמשמעותו אי התערבות ממשלתית במישור החיים הדתיים ואי התערבות דתית בענייני הממשלה, וכן נייטרליות ממשלתית קשוחה בנוגע לענייני דת. פניית פוליטיקאים לאמונות דתיות לצורך הצדקת מדיניות ציבורית נחשבת מעידה מביכה, שכן מקובל להותיר אמונות דתיות מחוץ למישור הציבורי. אמנם מדיניות המס הציבורי תומכת במספר בתי ספר הקשורים לכנסייה, אך בתי ספר אלו חייבים להסכים ללמד לפי תוכנית לימודים זהה לזו של בתי הספר הציבוריים, ונאסר עליהם לאלץ את תלמידיהם להשתתף בשיעורי דת או להפלות תלמידים על בסיס דתי.

בתי כנסת, ולהבדיל, כנסיות, מקדשים וקתדרלות שנבנו לפני 1905 ועל חשבון מתפלליהם, נחשבים כעת רכוש המדינה והכלל. עם זאת מותר להשתמש בהם לצורך פעילות דתית בתנאי שהשימוש רצוף. יש הטוענים שקיים בנושא זה סיבסוד לא הוגן המפלה לרעה את האסלאם.[דרוש מקור]

בחבל אלזס-לורן שהיה בשליטת גרמניה כשנקבעה חוקת 1905 והוחזר לצרפת רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, עדיין תקף החוק שקדם ל-1905 ומבוסס על קונקורדט, המבטיח מימון ציבורי למוסדות הכנסייה הקתולית, הלותרנית, הקלוויניסטית וכן ליהדות, כולל חינוך ציבורי בדתות אלו. מאפיין ייחודי לחבל זה הוא תשלום לכמרים על חשבון המדינה, והבישופים ממונים על ידי הנשיא בהמלצת האפיפיור. ויכוח תקופתי פורץ מדי פעם בנוגע לנושא זה וכן מאפיינים חוקיים יוצאי דופן אחרים של החבל, כמו גם בנוגע להוצאת דתות אחרות מכלל הסדר זה.

גרמניה

בתקופה שאחרי המלחמות שלאחר תקופת הרפורמציה חילק העקרון "אשר לו השלטון, לו הדת" את האימפריה הרומית הקדושה למדינות בעלות אמונה אחידה. עקרון זה, שהיה מורכב בשל השינויים בגבולות המדינות בתחילת המאה ה-18, בא לקיצו עם נפילת כל המונרכיות הגרמניות במהפכת 1918.

כיום נפרדת הדת בגרמניה מן המדינה, אך קיים שיתוף פעולה ביניהן בתחומים רבים, שהחשוב שבהם הוא התחום החברתי. כנסיות וקהילות דתיות, אם הן גדולות, יציבות ונאמנות לממסד, עשויות לקבל מן המדינה מעמד מיוחד כ"שיתוף פעולה במסגרת החוק הציבורי" המתיר להן לגבות מס מיוחד מחבריהן. הכנסות אלו נאספות על ידי המדינה בתמורה לתשלום שמעבירה הכנסייה למדינה. לימודי דת (לחברי אותה דת) כנדרש על ידי המוסד, הם דבר רגיל ברוב בתי הספר בגרמניה. הם מאורגנים על ידי המדינה אך נמצאים במקביל בהשגחת הקהילה הדתית בהתאמה. מורי לימודי הדת מוכשרים באוניברסיטאות ציבוריות.

הורים, או התלמידים עצמם החל מגיל 14, רשאים להחליט שלא להשתתף בשיעורי הדת, אך רוב בתי הספר דורשים השתתפות בשיעורי "אתיקה" או "פילוסופיה" כתחליף. בחלקים מגרמניה קיים מספר קטן אך משמעותי של בתי ספר דתיים הממומנים ברובם (אם כי לעולם לא מימון מלא) על ידי המדינה. עם זאת איש אינו חייב ללמוד בהם. ויכוח ציבורי משמעותי התקיים בעניין כאשר הצהיר בית המשפט החוקתי הפדרלי בשנת 1997 על אי-חוקיות החוק הבווארי המחייב הצבת צלב בכל כיתה. בוואריה החליפה חוק זה בחוק שדרש את אותו הדבר, אלא אם כן יגישו ההורים תלונה רשמית נגד המדינה.

עם העלייה המשמעותית במספר המוסלמים בעקבות הגירתם לגרמניה, התפתח דיון מתמשך בנושא הצעת שיעורי אסלאם לתלמידים המוסלמים. תוכניות אלו נבלמו בשל קשיים בארגון תוכנית לימודים שתתאים לכל הספקטרום האסלאמי. לאחרונה קבע בית המשפט האדמיניסטרטיבי הפדרלי כי הפדרציה האסלאמית בברלין נכללת בהגדרת קהילה דתית על-פי החוק בברלין (השונה משמעותית משאר המדינה). כתוצאה, החליטה ממשלת ברלין להתחיל בהוראת אסלאם בבתי ספר ציבוריים באזורים בהם אחוז משמעותי מן האוכלוסייה הם מוסלמים. ויכוח מתמשך מתנהל בנושא הכנסייה הסיינטולוגית, כיוון שמדינות גרמניה מסרבות להכיר בקבוצה זו כזכאית למס המיוחד שגובות קהילות דתיות, ומחשיבות אותה כ"עסק" לענייני מיסים. בנושא זה הועלו טענות כי הכנסייה הסיינטלוגית מטפחת תרבות טוטליטרית. אך אין בטענות אלו כדי לאסור את פעילותה של הכנסייה הסיינטולוגית בגרמניה[4].

יפן

סעיף 20 בחוקתה של יפן, שנקבע ב־1946 ועדיין תקף, קובע הפרדה בין ארגונים דתיים למדינה והבטחת חופש הדת: " אל לארגון דתי כלשהו לקבל יתרונות כלשהם מן המדינה, או לקחת חלק בפעילות רשות פוליטית כלשהי. אין להפלות אדם שלקח חלק בפעילות דתית כלשהי, חגיגה או פולחן. על המדינה וגופיה להימנע מחינוך דתי או פעילות דתית אחרת". עם זאת, קיימת ביפן מפלגה בעלת זיהוי דתי המזוהה עם בודהיזם.

היסטורית, בזמן מלחמת העולם השנייה, לפני כינון הממסד הקיים כיום וכאשר הייתה האימפריה היפנית לא דמוקרטית, הייתה דת השינטו הדת המגובה על ידי הממשלה, אשר העמידה את הקיסר הירוהיטו, כצאצא של אלת השמש אמטראסו, בראש המדינה.

הפיליפינים

במהלך השנים הרבות בהן היו הפיליפינים נתונים למשטר קולוניאלי לסוגיו, עברה מערכת היחסים בין דת ומדינה שינוי: משיתוף פעולה של הכנסייה הקתולית עם הממשלה בתקופה הספרדית ועד להפרדה כיום. להרחבה בנושא מעמד הכנסייה והמדינה כיום - ניתן לעיין בדו"ח בנושא חופש הדת שהופק על ידי מחלקת המדינה של ארצות הברית[5].

שוודיה

בשוודיה הופרדה הכנסייה הלותרנית חלקית מן המדינה בשנת 1999. הכנסייה השוודית עדיין נהנית ממעמד מיוחד. כיום ניתן לרשום ארגונים של דתות נוספות, אך אלו לא יזכו למעמד דומה וכן לא יוכלו לספק שירותים כגון נישואין וקבורה. מאמצים מתמשכים מתקיימים בשוודיה לביטול המעמד המיוחד ממנו נהנית הדת הרשמית. מאמצים אלו הוכתרו בהצלחה חלקית, למשל בנושא נישואין: כל אדם מורשה על ידי השלטונות יכול כיום לקיים טקס זה.

טורקיה

טורקיה מחשיבה עצמה כמדינה בעלת הפרדה כמעט מוחלטת בין דת ומדינה מאז תקופתו של מוסטפא כמאל אשר ב־3 במרץ 1924 הפרידה את השלטון (הח'ליפות) מן האסלאם. משמעות הדבר למעשה היא כפיפות הדת לשלטון, יותר מאשר הפרדה. האסלאם הסוני, המהווה רוב באוכלוסייה, מאורגן דרך המדינה בעזרת "המחלקה לשירותים דתיים" וממומן על ידי המדינה. קהילות סוניות עצמאיות הן בלתי חוקיות. דתות מיעוט, כגון האסלאם העלווי, הארמנים והיוונים אורתודוקסים ממומנות על ידי הממסד כדתות עצמאיות, והיחס אליהן סובלני בדרך כלל, אך מימון זה אינו מעניק זכויות קהילתיות כלשהן. עם זאת מעניק הסכם לוזאן זכויות דתיות מסוימות ליהודים, ליוונים ולארמנים, אך לא - למשל - לסורים אורתודוקסים או קתולים.

מאז עליתם לשלטון של ארדואן ומפלגתו האיסלמיסטית, בשנת 2003, גברה השפעת האסלאם על המדינה בטורקיה. אף על פי שבאופן רשמי קיימת הפרדה בין המדינה לדת, ואף על פי שחוקי השריעה (ההלכה האיסלאמית) אינם מוכרים כחוקי המדינה, בפועל המדינה מתנהלת כיום תחת השפעה דתית, ותכנים איסלאמיים זוכים לתהודה ציבורית רבה. ניסיון להשיב את ההגמוניה החילונית באמצעות הפיכה צבאית ב-2016 נכשל, והוביל לתגובת נגד של מפלגת השלטון.

ארצות הברית

במאה ה-16 והלאה במאה ה-17 החלה הגירת אירופאים רבים ליבשת אמריקה, למה שיכונה לימים ארצות הברית. חלקם הונעו על ידי השאיפה לעצב את אמונתם באופן חפשי. אלו כוללים מספר גדול של נונקונפורמיסטים כמו גם פוריטנים, צליינים וקתולים. למעט יוצאי דופן מועטים כגון רוג'ר ויליאמס מרוד איילנד ולורד בלטימור הקתולי ממרילנד, רובן הגדול של קבוצות אלו לא האמינו בסובלנות דתית, ובמקרים מסוימים אף הגיעו לאמריקה בשאיפה לכונן תיאוקרטיה. היסטוריה זו ואמונות אלו אוחדו אל תוך חוקת ארצות הברית עם אישור מגילת הזכויות המכילה את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית. הסעיף בתיקון הראשון המאמץ את עקרונות המייסדים בנוגע להפרדה בין דת ומדינה וחופש הדת ידוע כסעיף היסוד. סעיף זה קובע כי "אל לקונגרס לאשר חוק בעניין מוסד הדת, או האוסר חופש פולחן..." הפרשנות לסעיף זה היא באחריות בית המשפט העליון של ארצות הברית. לאחר מלחמת האזרחים הועבר בקונגרס הרפובליקני התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית, להבטיח שעקרונות מגילת הזכויות ייושמו על ידי ממשלות המדינות, הווה אומר מדינות הדרום. על כל פנים החליט בית המשפט העליון ליישם זכויות אלו באופן סלקטיבי על ידי שורת החלטות לאורך מספר שנים, בתהליך הקרוי "אינקורפורציה".

נקודת המבט המודרנית, שאומצה על ידי בית המשפט העליון במחציתה השנייה של המאה התשע עשרה, היא שאין אפשרות לשום ממשל – פדרלי, מדינתי או מקומי – להחליט על פעולה או מדיניות המעדיפה באופן מוחלט דת אחת על פני האחרת, או המעדיפה מאמין באלוקים או להבדיל באלילים על פני שאינו מאמין. שופט בית המשפט העליון קלרנס תומאס, המעדיף את פירושם של המייסדים לחוקה וליישומיה, אינו מסכים עם נקודת מבט זו.

ההפרדה בעידוד בית המשפט לא התרחבה לכל היסודות של דת אזרחית. חוקית, נושא המטבע האמריקני את המוטו "בקל נשים מבטחנו". מושבי הקונגרס נפתחים בתפילה, ושבועת הנאמנות מכילה את הביטוי "אומה אחת, בחסות הקל". פסקי בית המשפט תומכים באזכורים דתיים-לכאורה אלו ורואים בהם ביטויים טקסיים לא מהותיים, או משתמשים בתאוריות חוקיות אחרות. לאחרונה נעשו ניסיונות לשנות את הסטטוס קוו, ללא הצלחה. מספר ביטויים דתיים שהיו בשימוש ציבורי, כגון חלקים מסוימים מעשרת הדיברות באולמות בתי משפט או סצנות של הולדת ישו בשטחים ציבוריים, הוכרזו לאחרונה כבלתי חוקיים.

הדת משחקת תפקיד משמעותי בפוליטיקה הלאומית, בייחוד בוויכוחים אודות שאלות מוסריות כגון הפלה מלאכותית והמתת חסד. עולות גם שאלות הקשורות ישירות ליחסי דת - מדינה, כולל השאלה העולה לאחרונה לגבי השימוש ב"שוברי בתי ספר" - האם יש לאפשר להורים להשתמש בהם לצורך תשלום לימודי ילדיהם בבתי ספר דתיים, אם לאו, וכן מעמדן של יוזמותיו מבוססות האמונה של הנשיא ג'ורג' ווקר בוש.

המשתתפים הדתיים הבולטים ביותר בפוליטיקה הלאומית הם הנוצרים האוונגליים, הקשורים באופן כללי למפלגה הרפובליקנית ופועלים בדרך כלל באזור הקרוי "חגורת התנ"ך" בדרומה ובמרכז מערבה של ארצות הברית. גם פרוטסטנטים אחרים, קתולים, מורמונים, יהודים, לא-מאמינים ובעלי אמונות אחרות אף הם פעילים למדי. מספר קבוצות דתיות שואפות להגביר את יכולתה של הממשלה לאפשר ביטויים דתיים שונים. קבוצות אלו מדגישות לעיתים קרובות את הדמוגרפיה וההיסטוריה הנוצרית של המדינה. גישה השכיחה בקרב הפוליטיקאים בעלי מחנה תומכים דתי חזק היא שילוב טקסטים דתיים ואמונות לתמיכה במדיניות מסוימת. באזורים אחרים תיתכן סובלנות פחותה לביטויים כאלו מצד פוליטיקאים ועובדי המנגנונים הממשלתיים.

למרות העדר דרישות דת מבחינה חוקית מעובדי מנגנוני המדינה, מעדיפים המצביעים בדרך כלל להצביע לאדם שהם יכולים להזדהות עמו, גם מבחינת האמונה הדתית. כמעט לכל נשיא הייתה זיקה לנצרות. לפחות 90% מחברי הקונגרס העשירי מ־1998 ידועים כנוצרים, כאשר הקתולים, הבפטיסטים והמתודיסטים לבדם מהווים כמחצית מהם[6]. הדמוגרפיה המקומית מגוונת יותר, ולפיכך גם נטיותיהם הדתיות של הפוליטיקאים המקומיים.

מדינות בעלות דת מדינה

פינלנד

מעמד הכנסייה האוונגלית הלותרנית הפינית והכנסייה האורתודוקסית הפינית מוגן בחוק. לשתי הכנסיות זכות לגבות מס מן החברים בהן ומן התאגידים שבבעלותם, ומס זה נגבה על ידי המדינה. ניהול הכנסיות נעשה מתוקף חוקי הכנסייה, שטיוטותיהם מוכנות על ידי כנסייה ונחקקים על ידי הפרלמנט. באוניברסיטאות המדינה קיימים לימודי כמורה של דתות המדינה.

סוגיית הפרדת הדת מהמדינה בישראל

ערכים מורחבים – דת בישראל, חילוניות בישראל

בספרו "מדינת היהודים" כתב בנימין זאב הרצל: "ובכן, כלום תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה? לא! ... לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומבחוץ"[7].

חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, התייחס אף הוא לסוגיה זו: "חובתנו היא להבהיר מלכתחילה, שאף כי המדינה תתייחס במלוא הכבוד לרגשות הדתיים של העדה, לא תוכל להחזיר את מחוגי השעון כדי לעשות את הדת עיקר עיקרים בהנהגת המדינה. הדת תצומצם בבתי כנסיות ובבתי המשפחות הרוצות בה; היא תתפוס מקום מיוחד בבתי הספר, אבל לא תפקח על משרדי הממשלה של המדינה"[8].

דוד בן-גוריון, ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל, הזהיר ביוני 1954 את ראש הממשלה השני משה שרת: "אין לנו להפריד הדת והמדינה". הוא נימק זאת בכך ש"קיימת שותפות גורל בין מדינת ישראל ובין העם היהודי"[9]. טיעון נוסף של בן-גוריון היה כי עדיף למדינת ישראל להחזיק את הדת בידה, ולא לאפשר מצב כי הדת תהיה גורם עצמאי אשר השלטון המדיני יצטרך להתמודד עמו[10].

סוגיית הפרדת הדת מן המדינה בישראל סבוכה ומורכבת. אפשר לראותה כמאבק פוליטי הסובב סביב כוחם של מוסדות פוליטיים כאלה או אחרים; אפשר לראותה כמאבק בין תרבות יהודית לתרבות דמוקרטית. מעצם הגדרתה, מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית, ולהגדרה זו מספר השלכות מעשיות. חוק השבות, לפיו זכאי כל יהודי להגר לישראל, מעניק זכות לאזרחות על בסיס מוצא יהודי, אך כבר מהגדרה זו ניכר המתח שבין הדת למדינה. בעוד תיקון החוק מ-1970 קובע שזכאי עליה הוא גם אדם שסבו היה יהודי, הרי שאותו תיקון וההלכה מגדירים כיהודי רק בן לאם יהודיה או אדם שהתגייר. חגי ישראל הם ימי חופש מבית הספר ומהעבודה ולפי החוק עבודה בהם מצריכה היתר מיוחד. כמו כן, ישנם מספר חוקים המבוססים על ההלכה האורתודוקסית. איסור הצגת חמץ בפומבי בפסח; אי פעולת תחבורה ציבורית בשבת באזורים שונים בארץ; ענייני נישואים וגירושים בישראל הם בסמכות בתי דין דתיים רשמיים שמפעילה המדינה. כך פסולי חיתון על פי ההלכה האורתודוקסית, למשל כהן וגרושה, לא יכולים להתחתן בישראל, אלא רק בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל. כל אלו ועוד מציירים תמונה של מדינה אשר לה דת רשמית, שאין בה הפרדה בין דת ומדינה. עם זאת, בישראל אזרחים לא-יהודים רבים, וכן אזרחים יהודים רבים אשר אינם מקיימים את מצוות היהדות. בישראל קיימת במידה רבה סובלנות דתית כמדיניות – בני דתות אחרות זכאים לחופשה בימי חגם, והם יכולים להקים מוסדות ציבור דתיים כגון כנסייה ומסגד. גם האזרח היהודי החילוני אינו מחויב לקיים מצוות היהדות כל עוד אינו מפר חוק.

סוגיית הפרדת הדת מהמדינה בישראל נתונה בוויכוח מתמיד: מחד גיסא, טוענים חלק מהחילוניים, אין רצונם לקיים את מצוות הדת, וראוי שמדינה דמוקרטית מודרנית לא תכפה על אזרחיה קיום חוקים שלדעתם אבד עליהם הכלח, בניגוד לרצונם. מאידך גיסא, טוענים חלק מהדתיים, הפרדת הדת מהמדינה תגרום לאבדן צביונה של המדינה כמדינה יהודית. עם זאת, יש דתיים שסוברים שיש להפריד דת ממדינה, ומאידך יש חילונים שסוברים שאין לעשות כן. ויכוח עז בסוגיה נטוש בכל רובדי החברה: החל ברמת הכנסת, בנוגע לחוקים שונים, דרך אנשי ציבור ורוח, וכלה ברמת הרחוב: חסימת כבישים בשכונות חרדיות בשבת או הפגנות לאפשר גידול חזירים בארץ הן דוגמאות לכך. עד עתה אין הכרעה בסוגיית הפרדת הדת מן המדינה. מן הנושאים העומדים בראש סדר היום ועולים לכותרות מדי פעם נמצאים נושא הגיור, נישואין וגירושין, כשרות, שבת ואזרחות. אחד הגורמים המונעים החלטה בנושא הוא היעדר חוקה במדינת ישראל. דבר זה מאפשר פירוש מרחיק לכת של חוקי יסוד שונים וכוונת המחוקק, לשביעות רצונו של צד אחד ולמורת רוחו של הצד האחר.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הפרדת הדת מהמדינה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ [1](הקישור אינו פעיל)
  2. ^ Attorney-General (Vic); Ex Rel Black v Commonwealth ("DOGS case") [1981 HCA 2; (1981) 146 CLR 559 (2 February 1981)]
  3. ^ [2](הקישור אינו פעיל)
  4. ^ We apologize for the inconvenience..., United States Department of State (באנגלית)(הקישור אינו פעיל)
  5. ^ המסמך
  6. ^ Same Day Online Loans | Adherents.com | Loans From $100 - $5000, Adherents.com (באנגלית)
  7. ^ תאודור הרצל, מדינת היהודים, הספרייה הציונית, תשל"ב, עמ' 65
  8. ^ חיים ויצמן, מסה ומעש, הוצאת שוקן, תש"ט, עמ' 450-449
  9. ^ שפירא, דמותו של מנהיג, עמ' 158.
  10. ^ ישעיהו ליבוביץ, "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל", עמ' 173 בהערה שם; וראו גם את עדותו של ליבוביץ בסרטון וידאו
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34187795הפרדת הדת מהמדינה