עוזי בנזימן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עוזי בנזימן
עוזי בנזימן, אוגוסט 2009
לידה 18 במרץ 1941 (גיל: 83)

עוזי בֶּנזימַן (נולד ב-18 במרץ 1941) הוא עיתונאי ישראלי, מייסד ועורך כתב העת "העין השביעית", עיתונאי ב"הארץ" בשנים 1965–2008, חבר הנהלת העיתון וחתן פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה לשנת 2006.

ביוגרפיה

נולד וגדל בירושלים, דור שביעי בעיר, לאסתר ויוסף בנזימן, צאצא למשפחה מ"היישוב הישן". אחד מאבות אבותיו נמנה עם המשפחות שיצאו מהעיר העתיקה והקימו את שכונת מאה שערים. גדל בבית דתי-לאומי במשפחה בעלת תודעה פוליטית. בתקופת המנדט כתב אביו בעיתונים "תשע בערב" ו"הבוקר". למד בבית הספר הדתי "מעלה" והיה חבר בשבט הצופים הדתי "משואות". את שירותו הצבאי עשה בשנים 1959–1961 בנח"ל, במסגרתו שירת חלק מהתקופה בקיבוץ עין צורים ובחלק אחר היה מדריך שליח בשבט "משואות" בירושלים.

למד לתואר ראשון בהיסטוריה כללית ובמדעי המדינה באוניברסיטה העברית. ב-1961 פרסם לראשונה מאמר בעיתונות בשם בדוי, ולאחר תקופות קצרות שבהן עבד בעיתונים "מעריב" ו"חרות", התקבל ב-1965 לעבודה ב"הארץ", שם עבד עד פרישתו לגמלאות ב-2008.

בשנות ה-90 לימד בנזימן במשך מספר שנים עריכה עיתונאית בחוג ללשון עברית באוניברסיטה העברית. ישב בוועד המנהל ועמד בראש התחום לאתיקה בתקשורת במרכז לאתיקה בירושלים בשנים 2000–2006. חבר ועדת הרפרטואר של תיאטרון ירושלים החל משנת 1995.

קריירה עיתונאית

את מאמרו הראשון בעיתונות פרסם, תחת הפסבדונים בנימין עוז, בשבועון הדתי "פנים אל פנים" במאי 1961. היה זה קטע תיאורי שנכתב בהשפעת משפט אייכמן שאחריו עקב בנזימן כצעיר מתעניין. הוא הוסיף לשלוח ידו בכתיבה ופרסם מדי פעם כתבות בעיתונים "הבוקר" ו"חרות", אף הם תחת הפסבדונים בנימין עוז. החל לכתוב בעיתונות בשמו המלא ב-1962, במהדורה הירושלמית של "מעריב". כשביקש לפרוץ לתודעת כלל קוראי "מעריב", השיג ראיון עם ש"י עגנון, שעמד לקבל אזרחות כבוד של ירושלים, והכתבה אכן פורסמה בעמודים הכלל ארציים של העיתון. במקביל ללימודיו באוניברסיטה, התקבל ב-1963 לעבודה קבועה בעיתון "חרות", וסיקר בו תחומים שונים תחת שם העט עוזי ניבון. בנזימן הסביר את החלטתו לא לכתוב בשמו המלא, ברצונו לא להיות מזוהה עם מפלגה כלשהי. מ"חרות" עבר בנזימן לעבוד בסוכנות "עתי"ם" ומילא בה את תפקיד הכתב לענייני משפט בירושלים.

יהושע טן-פי, שהיה ראש מערכת "הארץ" בירושלים, פנה אל בנזימן במאי 1965 והציע לו משרה. מאז ועד פרישתו לגמלאות בספטמבר 2008 נמנה בנזימן על שורות עיתונאי "הארץ" כשהוא ממלא בעיתון שורה רצופה של תפקידים. בתחילה היה הכתב לענייני ירושלים ובין השאר סיקר את איחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים. בשנים 1972–1973 היה הכתב לענייני רווחה של העיתון ומ-1974 מילא את תפקיד הכתב הפרלמנטרי כשהוא מסקר, בין השאר, את ההשלכות הפוליטיות של מלחמת יום הכיפורים. בעקבות המהפך הפוליטי של 1977, שהעלה את הליכוד לשלטון, מונה בנזימן לכתב המדיני של "הארץ" ובמסגרת זו כיסה את המשא ומתן לשלום בין ישראל למצרים. בין היתר, חשף את פגישתו החשאית של שר החוץ משה דיין, עם חסן תוהאמי, סגן ראש ממשלת מצרים לענייני נשיאות ומקורבו של הנשיא אנוואר סאדאת – פגישה שהכשירה את הקרקע למשא ומתן לשלום הישראלי-מצרי שנפתח בביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת בישראל ב-19 בנובמבר 1977.[1] ב-20 במרץ 1979, בבוקר שבו עמד חוזה השלום להיות מובא לאישור הכנסת, פרסם בנזימן את תמלילו המלא, למורת רוחו של ראש הממשלה, מנחם בגין, שהורה לשמור על הנוסח בסוד עד שתינתן לחברי הכנסת הזדמנות לעיין בו.

נקודת ציון נוספת בפועלו העיתונאי של בנזימן ככתב המדיני של "הארץ" הייתה סיקורו את התנהלות הממשלה במלחמת לבנון הראשונה. כבר ביומה השלישי של המלחמה, ב-7 ביוני 1982, פרסם מאמר בשם "ערפל קרב בגבול הצפון", שהתריע על התרחבות המלחמה מעבר לכוונות הממשלה. זו הייתה אחת הקריאות העיתונאיות הראשונות לציבור ולמערכת הפוליטית לתת את הדעת לממדים שמקבלת המערכה בצפון – ממדים שבדיעבד התבררו כיישום "התוכנית הגדולה" שהובילה את צה"ל לביירות. בימים שלאחר מכן, פרסם כתבות ומאמרים נוספים ברוח זו, שבהם אבחן כי הממשלה נגררת לאשר מהלכים צבאיים לאחר שצה"ל קובע עובדות בשטח.[2] ב-17 במאי 1991 פרסם בנזימן מאמר ב"הארץ" בשם "גרסה מזוגזגת", בו כתב שבגין יודע (כיום) שאריאל שרון, שר הביטחון (ב-1982), רימה אותו במלחמת לבנון.[3] בעקבות המאמר תבע שרון את בנזימן ואת "הארץ" על הוצאת דיבה. המשפט נמשך 11 שנים. בבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחתה תביעתו של שרון כשהשופט משה טלגם מקבל במלואה את גרסת הנתבעים וקובע, בין השאר, כי הוכיחו ששרון לא נהג ביושר עם ראש הממשלה בגין.[4] בבית המשפט העליון נדחה הערעור של שרון כאשר הרכב השופטים, אליהו מצא, יעקב טירקל ואליעזר ריבלין, קובע שדי בכך שהוכח שהדברים נכתבו בתום לב ואין צורך להזדקק לשאלה אם אמיתותם הוכחה או לא.[5]

ב-1982 שהה בנזימן בשנת שבתון במרכז ללימודים בינלאומיים של ה-MIT בקיימברידג' (מסצ'וסטס), וב-1983 עבר לוושינגטון לשמש שליח "הארץ" בארצות הברית. בשובו לישראל, ב-1984, התמנה לעורך מוסף "הארץ", תפקיד שמילא במשך ארבע שנים. בשנת 1988 צורף להנהלת מערכת "הארץ" (פורום של כתריסר איש הקובע את עמדת העיתון ומביע אותה במאמרים הראשיים המתפרסמים מדי יום), והחל לפרסם טור פוליטי שבועי בשם "השבוע". כן כתב מאמרי דעה בחתימתו ומאמרי מערכת לא חתומים. בכתיבתו חתר בנזימן להציג לקוראים את תהליכי קבלת ההחלטות של קובעי המדיניות. בנימוקיה של ועדת פרס סוקולוב נאמר עליו ש"כתיבתו השקולה והמדויקת היא מעין ניסיון לכתוב 'היסטוריה של ההווה' בשאפתנות ובצניעות". ב-2005, כאשר חנוך מרמרי עזב את משרת עורך "הארץ" ודוד לנדאו התמנה במקומו, השתנו תנאי העסקתו ב"הארץ": הוא חדל להימנות עם הנהלת המערכת ועבר לכתוב מאמרי דעה פעמיים בשבוע עד ליציאתו לגמלאות.

בנזימן הגה את הרעיון לייסד כתב עת שיעסוק בביקורת התקשורת הישראלית, ודן על כך עם פרופסור ירון אזרחי, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, אשר שיכנע את המכון לממש את היוזמה. במימון המכון הישראלי לדמוקרטיה הוקם "העין השביעית" בשנת 1996 ככתב-עת דו-חודשי על ידי קבוצת עיתונאים: בנזימן (העורך), נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות", כרמית גיא מרשות השידור, ורפי מן מ"מעריב". זו הייתה יוזמה ייחודית בעולם התקשורת: עיתונאים פעילים, מכלי תקשורת מתחרים, הממשיכים בעבודתם השוטפת, נרתמו להוצאה לאור של כתב-עת ביקורתי על תפקוד התקשורת. "העין השביעית" הפך לבימה שבה כתבו עיתונאים ועורכים מכלי התקשורת השונים על נושאים הנוגעים לעיסוקם המקצועי.[6] במרץ 2008 הוסב כתב העת המודפס לאתר אינטרנט פעיל המתעדכן מספר פעמים ביום.

ספריו

ירושלים – עיר ללא חומה

זהו ספרו הראשון של בנזימן, שראה אור בהוצאת שוקן בשנת 1973. הספר דן בתהליכי קבלת ההחלטות שהביאו לאיחוד ירושלים ב-1967 ובוחן את הסוגיות: איך החליטו לכבוש את מזרח ירושלים, איך החליטו לאחד את העיר, מי היו האנשים שהשתתפו בקבלת ההחלטות ומה הייתה מידת השפעתם. הממצא העיקרי שבנזימן הגיע אליו הוא שמשה דיין, שהיה שר הביטחון בשנים 1967–1974, הוא האיש שהניע בפועל את מהלכי הממשלה שהביאו לאיחוד העיר.

ראש הממשלה במצור

הספר יצא לאור בהוצאת אדם-דביר בשנת 1981. הספר בוחן את התנהלותו של הצד הישראלי בעת המשא ומתן לשלום עם מצרים בשנים 1977–1979. התזה של הספר היא שראש הממשלה, מנחם בגין, אמנם חולל את המהלך, אבל במידה לא קטנה התהליך נשמט מידיו ועבר לידיה של קבוצת האנשים שסובבה אותו – שר החוץ משה דיין, שר הביטחון עזר ויצמן, יועצו האסטרטגי של שר הביטחון אברהם טמיר, והיועץ המשפטי לממשלה (ובהמשך, שופט בית המשפט העליון) אהרן ברק. החבורה הזו ניהלה בפועל את המשא ומתן מול המצרים ומול הממשל האמריקאי שתיווך בו, והיא (בעיקר ברק ודיין) הניעה את ראש הממשלה להתפשר על עמדותיו הראשוניות – דינמיקה קבוצתית שאיפשרה להגיע לחתימה על חוזה השלום.

לא עוצר באדום

הספר ראה אור בהוצאת אדם בעברית ובאנגלית בשנת 1985 והוא דיוקן של אריק שרון. בנזימן טוען בספר ששרון, החל מילדותו וכתוצאה מהסביבה שבה גדל, ניחן באישיות תוקפנית שבאה לידי ביטוי בפועלו הציבורי. שרון מתואר בספר כאדם בעל כישרונות גדולים, פיקח וערמומי, המסוגל להניע דברים ולסחוף אחריו חסידים, אך עם זאת, כאיש נוקם ונוטר המגלה חשדנות קיצונית כלפי הסביבה שבה הוא פועל. בנזימן מנסה להראות כיצד בתפקידים בכירים שמילא שרון בצה"ל ובממשלה (הספר נכתב לפני ששרון נבחר לראשות הממשלה) הוא נהג להערים על הממונים עליו ולהעמיד אותם בפני עובדות מוגמרות.

דיירי משנה

ספר זה כתב בנזימן ביחד עם העיתונאי והסופר עטאללה מנצור והוא יצא לאור בהוצאת כתר בשנת 1992. הספר עוסק במעמדם האזרחי הנחות של ערביי ישראל ומצביע על ההחלטות השלטוניות שגרמו לקיפוחם. בנזימן ומנצור טוענים שהנהגת המדינה ביקשה להבטיח את ההגמוניה של הרוב היהודי והיא השיגה זאת באמצעות מהלכים שלטוניים עקביים – בתחומי החקיקה, התקינה, המדיניות המעשית – שנועדו למנוע מהאוכלוסייה הערבית להתפתח למיעוט לאומי מגובש, המסוגל לאיים על אופייה היהודי והציוני של המדינה.

אמת דיברתי

ספר זה ראה אור בהוצאת כתר בשנת 2002 והוא מתאר את גלגולי תביעת הדיבה שהגיש אריאל שרון נגד בנזימן ועיתון "הארץ", עד לדחייתה בבית המשפט העליון. הספר מציג את גרסתו של בנזימן על נסיבות הגשת התביעה, שלבי הדיון בה בערכאות השונות, המרדף שניהל אחר ראיות להוכחת צדקתו, וההשפעה שהייתה להליך הממושך הזה על סדר יומו. האבחנה העיקרית של המחבר היא שאנשים ידועים ביותר, שמילאו תפקידי מפתח בממשלה ובצה"ל בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, נרתעו מלהעיד בבית המשפט בגלל רצונם להימנע מעימות עם שרון.

משפחתו

אשתו של עוזי בנזימן, ד"ר חגית בנזימן, היא מורה בכירה בדימוס במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית וסופרת ילדים (אביה, ד"ר משה אָטֵר (אטינגר), היה עיתונאי, סופר ומתרגם, העורך הכלכלי של "הארץ" ושל "ג'רוזלם פוסט"). בתם נעמה בנזימן היא מאיירת ספרי ילדים וסופרת. בנם ד"ר יותם בנזימן הוא חוקר פילוסופיה (חתנו של העיתונאי רם עברון). בתם ראומה, שהייתה פסיכולוגית קלינית, נפטרה מסרטן בשנת 2007 בגיל 35. בנם הצעיר, ד"ר יובל בנזימן, מתמחה בסכסוך הישראלי-ערבי, ומשמש כיועץ אקדמי ביוזמת ז'נבה. בן דודו הוא העיתונאי ואיש התקשורת ראודור בנזימן.

ספריו

ספרים בעריכתו

מאמרים עיוניים

  • "אמת עיתונאית, אמת משפטית: לקחים ממשפט שרון נגד "הארץ"", בתוך: שקט, מדברים! התרבות המשפטית של חופש הביטוי בישראל מיכאל בירנהק, (עורך), 2006.
  • "Patient's Condition – Severe but Stable", The press and the medical community: Mutual–Expectations Surrounding the Health of National Leaders. In: IMAJ (Israel Medical Association Journal), Vol. 8, November 2006.

קישורים חיצוניים

מבחר מאמרים של עוזי בנזימן בהארץ

הערות שוליים

  1. ^ "ראש ממשלה במצור", דביר - ספרי אדם, 1981, עמודים 19-17.
  2. ^ "לא עוצר באדום", הוצאת אדם, 1985, עמודים 260-239; זאב שיף, אהוד יערי, "מלחמת שולל", שוקן, 1984, 124-119, 149-144, 190-183, 206-199, 226-223; אריה נאור, "ממשלה במלחמה", "להב", בית הוצאה לאור, עמודים 72-54.
  3. ^ "אמת דיברתי", כתר – הוצאה לאור 2002, עמודים 13–14.
  4. ^ ת"א (ת"א) 818/93, שרון נגד בנזימן, תק-מח 97(3) 93.
  5. ^ ערעור אזרחי 323/98 שרון נגד בנזימן, פ"ד נו (3) 245.
  6. ^ "איפה טעינו - עיתונאים מתבוננים על עצמם", המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2007, עמוד 11.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25123400עוזי בנזימן

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=עוזי_בנזימן&oldid=2033127"