יעקב טלמון

יעקב טלמון

יעקב לייב טַלְמוֹן (Jacob Leib Talmon;‏ 14 ביוני 1916 – 16 ביוני 1980) היה היסטוריון ישראלי, פרופסור להיסטוריה של העת החדשה באוניברסיטה העברית, חוקר העת החדשה ובעיקר של תקופת המהפכה הצרפתית; טבע את המונחים "דמוקרטיה טוטליטרית" ("דמוקטטורה") ו"משיחיות מדינית".

קורות חייו

יעקב טלמון נולד בעיירה ריפין שבצפון פולין בשם יעקב לייב פליישר, במשפחה יהודית אורתודוקסית, לאמו צפורה לבית ליכטנשטיין ולאביו אברהם, איש עסקים. בשנת 1933 עלתה המשפחה לארץ ישראל והתגוררה תל אביב. הוא החל את לימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים, עד שנת 1939. אחר כך נסע לפריז ולמד בסורבון. לאחר כיבוש פריז על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה עבר ללונדון. שם סיים את לימודיו לתואר דוקטור בשנת 1943 בלונדון סקול אוף אקונומיקס.

ב-1949 חזר טלמון לישראל והחל ללמד באוניברסיטה העברית. ב-23 בנובמבר 1961 נישא לד"ר אירינה בוגַאיֶיר, רופאה ילידת פולין, ולזוג נולדו שתי בנות. ב-1960 מונה למשרת פרופסור להיסטוריה מודרנית. בשנת תשט"ז-1957 זכה בפרס ישראל על מחקרו ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית. בשנת 1967 נבחר לחבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. במהלך השנים היה טלמון מרצה ופרופסור אורח באוניברסיטת אוקספורד, במכון למחקר מתקדם בפרינסטון וב-MIT.

לדבריה של פרופ' חדוה בן-ישראל, "פרסומו של טלמון כאחד מגדולי ההיסטוריונים של דורו בא לו בבת אחת בשנת 1952 עם צאתו לאור של חיבורו החשוב ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית. השם שטבע והתיזה שהציע, הפכו בין לילה לאירוע בתולדות הפרשנות ההיסטורית". שני הספרים הנוספים בטרילוגיה ההיסטורית שכתב: המשיחיות המדינית - מיתוס האומה וחזון המהפכה - מקורות הקיטוב האידאולוגי במאה העשרים, תיארו את יסודותיהם של המאבקים האימתניים בין הזרמים והתנועות הפוליטיות במאה העשרים.

בשנת 1980 נפטר טלמון בירושלים במהלך ניתוח לב, לאחר מחלה ממושכת. היה בן 64 במותו. בהלווייתו נשא דברים יריבו הפוליטי, ראש הממשלה מנחם בגין. רשות הדואר הנפיקה בול לזכרו ב-24 בפברואר 2004 עם אזכור יצירתו "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית" בשובל.

דמוקרטיה טוטליטרית

התזה העיקרית של טלמון הייתה כי מן האירוע המכונן של המהפכה הצרפתית הסתעפו שני ענפים גדולים של הגות פוליטית: הקומוניזם והסוציאליזם מחד, לבין הפאשיזם והנאציזם מאידך. שני אלה הובילו כזרמים אידאולוגיים-פולטיים חוצי אומות ויבשות, אל הקיטוב הפוליטי החריף במאה העשרים ולהתנגשות החמושה וההרסנית במלחמת העולם השנייה. שני ענפים אלה ינקו גם מתורתו של ז'אן-ז'אק רוסו. הם הרחיבו בחתירתם לאבסולוטי את אי הסובלנות הטמונה ברעיון "הרצון הכללי". שניהם והולידו את דת המשיחיות המדינית החילונית אשר מובילה למשטר, אשר טלמון כינה: "דמוקטטורה". מדינה שהיא לכאורה דמוקרטית, אך למעשה בעלת אופי בלתי סובלני, בהשוואה לדמוקרטיה הליברלית המערבית.

השאיפה לחירות ושוויון שהונחה ביסוד המהפכה הצרפתית, הותמרה במדינות ה"דמוקטטורה" בעריצות המיעוט, אשר טוען שהוא מייצגו הבלעדי של "הרצון הכללי". טלמון הגדיר את התופעה הזאת של זיהוי האמת כאחת ויחידה בפוליטיקה עם הדמוקרטיה בשם "הדמוקרטיה הטוטליטרית", וראה בה את המבשרת והמולידה של הדיקטטורות הגדולות של המאה העשרים.

"הדת החילונית", או "דת המהפכה", הם מונחים נרדפים נוספים לתיאור מאפייני "אסכולת הדמוקרטיה הטוטליטרית". בניסיונו לפרש את "הפרדוקס של החופש" שבאסכולה זו מדגים טלמון כי הפרדוקס קיים בכך שהאמונה בחופש והשאיפה לממשו מתיישבות עם שימוש באמצעי כפיה. כך הוא מתאר את מהלך החשיבה של חסידי אסכולה זו, הנועד להצדיק את הרודנות הפוליטית ואמצעי הכפיה תוך כדי יישום האוטופיה שרעיונותיה דווקא ליברליים. אמנם יש קושי ליישב בתודעה בין הכפייה לליברליזם, אך:

על קושי זה אפשר להתגבר רק מתוך שרואים את בני-האדם לא כמו שהם למעשה, אלא כמו שהם עתידים ומיועדים להיות ... במידה שהם סוטים מן האידאל המוחלט, רשאים אנו להתעלם מהם, מותר לכפות עליהם או להטיל אימה עליהם כדי שיתאימו עצמם לאידאל הזה, ולא יתפרש יחס זה כהפרה ממשית של העיקרון הדמוקרטי.

— ^{[דרוש מקור]}

אוטופיזם פירושו צירוף של הבעה עצמית של יחיד עם האחידות המוחלטת של כלל החברה. צירוף כזה אפשרי רק בתנאי הסכמה מלאה ומוחלטת בין כל היחידים. אך הסכמה כזאת לא ניתנת להשגה. על-כן, אם אתה רוצה בכל-זאת להשיג את האחידות הזאת, אין לך דרך אחרת אלא דרך הדיקטטורה בלבד. יש להכריח את כל היחידים להגיע להסכמה הרצויה, ולביים את ההסכמה באמצעות איזשהו טקס מלאכותי. במידה שיחיד, למרות הכל, אינו רוצה בהסכמה כזאת, יש להציגו כבוגד, כאויב.

— Utopianism and Politics, New-York 1971

הניסיון הראשון ליישם את הליברליזם האוטופי בנוסח רודני זה, נעשה ברפובליקה היעקובינית של שלטון הטרור. על הנאורים שבחברה, המחזיקים באמת מוחלטת, קרי: "הרצון הכללי" של רוסו – מוטלות זכות וחובה להכריח את שאר האזרחים ללכת בדרך האחת והיחידה, התואמת את "האמת" הזאת:

השאלה אינה, איפוא, מה רוצה העם אלא מה רצוי לעם – והשאלה היא, כמובן, מי מוסמך להכריע בכך. ברור שרוסו וההולכים בעקבותיו – ובייחוד רובספייר - ראו בכך פתח לאפשרות של דיקטטורה של אותו יחיד או אותם יחידים הסבורים שהם מייצגים את השלֵמות המוסרית, שהם מייצגים את הרצון הכללי, שהם מגלמים את מה שכולם היו חושבים אילו היו כולם הולכים בעקבות התבונה ... רעיון «האדם בתורת אדם» כמהות מופשטת שאינה תלויה בשום דבר, ואף מצויה מחוץ לקבוצות ההיסטוריות אשר אליהן היא משתייכת, עשוי להיות כלי-שרת רב עצמה בידי הטוטליטריות

— ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית

כפי שהראה טלמון נוצרה הדמוקרטיה הטוטליטרית כאסכולת מחשבה של תנועת הנאורות הצרפתית במאה ה-18, ומכאן המשיכה להתקיים בגלגוליה השונים במשך כל העידן המודרני. היא באה לידי ביטוי במשטרים רודניים, כמו הדיקטטורה היעקובינית והקומוניזם הסובייטי לשעבר:

המשיחיות הטוטליטרית נתגבשה לשיטה בלעדית שבאי-כוחה החלוצים רואים עצמם כנאורים שבחברה, זכאים ואף חייבים, לכפות על המסרבים את מידותיה הנאות של החירות

— ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית

כך גם ניתן לפי טלמון ליישם תפיסתו את הטוטאליטריות גם כלפי קנאות דתית פונדמנטאליסטית המובילה לאלימות:

אצל סוג מסוים של קנאים קיצוניים כדוגמת יוהנס מליידן אנו נתקלים בתורת האור הפנימי של הנבחרים והנגאלים המוליך אותם, מאיר דרכם ופוטר אותם מקיום (נזכור את השבתאות!) מצוות הדת הכתובה והמסורה ואף מחוקי המוסר המקובלים, ומנשא אותם מעל שאר ברואי אלוקים. הרפורמציה פתחה תקופת אלימות אידאולוגית עקובה מדם שנמשכה דורות. הקנאות לדבר ה', הסלידה מפני מחללי השם ומאוויים תוקפניים התערבו זה בזה והלבישו את האלימות באיצטלה של קדושה: אמנם אסור לשנוא אויבים ולבקש נקם, אולם הנלחמים את מלחמת ה' אינם רודפים את שונאיהם כי אם את אויבי האלוקים; לא להענישם מבקשים הם, כי יד ה' לא תקצר מלעשות בהם שפטים, אלא לטהר את המזבחות מטומאה ואת הארץ מתרבות רעה. אפילו המתיישבים האנגלים הראשונים בצפון אמריקה שעזבו את אירופה כדי להמלט מרדיפות דת ולמען הקים עדת קדושים למופת מעבר לאוקיינוס, לא יכלו לסבול כופרים ומינים ומכשפות בתוכם.

— בעידן האלימות

טלמון והיהדות

טלמון חקר רבות את מקומם ותפקידם של היהודים בהיסטוריה העולמית ובמיוחד בתנועות המהפכניות של העת החדשה. הוא סבר כי:

ענייננו לא רק בהשפעה רוחנית של היהדות, אלא ביהודים כגורם חי ופועל ומפעיל, כגירוי וגם כאובייקט לאחרים, כי הצורה שבה היו אובייקט משמעות רבה נודעת לה. גורלם היה להיות קורבן לפעולות של זולתם, אבן בוחן להתנהגותם האחרים.

וכי מה ההסבר שאפשר להסביר תופעה מוזרה שכזו: קבוצה קטנה במספרה, שולית, מפוזרת, בלי שום סמכות מרכזית ... הנתונה לכאורה בתוך התפוררות מתמדת – אף על פי שאך אתמול הייתה כיתה מסוגרת, הרמטית ומנודה – וכמעט בין-לילה ניתנה לה השפעה עצומה על גורלה של אירופה, ושמא אף על גורל העולם [משום מספרם הדיספרופורציוני של אנשים ונשים מזרע ישראל בקרב בעלי-ההלכה של הסוציאליזם וגו'].

רוזה לוקסמבורג וחבריה היהודים ביקשו לשכוח כי בנים הם לעם בעל היסטוריה של ארבעת אלפים שנה; לעם שתודעתו העצמית מחודדת להפליא, שדתו מכתיבה וקובעת כל רגע בחייו ... לעם שיש לו הרגלים מיוחדים לו, אורחות חיים משלו ודרכי מחשבה שהם נחלתו בלבד. וכי איך יכלו להתנער מכל הגנים שלהם, מכל תורשה ומורשת; איך יכלו לפטור עצמם מכל משקעי הרפלקסים והכפיות שירשו מאבותיהם, ולא להיות אלא תוצר טהור של מטריאליזם דיאלקטי ומאמיניו האדוקים?"... "וכי אפשר למצוא איזה מכנה 'יהודי' משותף לבני-אדם כגון קרל מרקס, פרדיננד לאסאל רוזה לוקסמבורג, טרוצקי, ראדק, קמנייב, זינובייב, סברדלוב, אוריצקי, ליטבינוב, כגנוביץ', אנה פאוקר, סלנסקי, יעקב ברמן, הילארי מינץ, מתיאש ראקושי, לאון בלום, הרולד לאסקי, דניאל כהן-בנדיט - חוץ מעצם העובדה המקרית שנולדו יהודים?

— מיתוס האומה וחזון המהפכה

לדעתו של טלמון:

זה כמאתיים שנה רוגשת האמונה הזאת בלבבות של מיליונים... למן המאה ה-18 מלאה הארץ בנביאים, הוגים, נושאי דגל, קבוצות לוחמים, חברי מחתרת, מפלגות המוניות, אשר בצורה זו או זו מצפים ומכשירים עצמם לאותו קץ, למהפכה בסדרי עולם. במחנה הזה מילאו היהודים תפקיד כביר, ובמובנים ידועים ובסיטואציות מסוימות – אף מכריע ... היא הייתה עוגן-הצלה לאלה מבני עַמנו אשר איבדו או ניתקו את הזיקה למורשת העתיקה והכל-מקיפה של עמם, ואשר לא יכלו, לא הצליחו או לא ניתן להם, להיספח אל תרבות אחרת. לא היו אינטרנציונליסטים מהפכניים בין הגויים כדוגמת קרל מרקס, רוזה לוקסמבורג, טרוצקי, קרל ראדק, זינובייב ונביאי השמאל החדש היהודים בימינו. אף אין להתעלם מן התשוקה העזה לפעול, להשפיע, להפגין כוח, לנהוג וגם לשלוט, אשר דחפה ביודעין או שלא ביודעין צעירים יהודים שזה עתה נפתח לפניהם כר-פעולה כה נרחב וכה קוסם.

והסברו לכך:

המצב השולי של היהודים ההופכים לעצב חשוף בעל רגישות יוצאת מן הכלל, מאפשר להם לפעול כחלוצים, אך עושה אותם גם לקרבנות הראשונים של סערה או פורענות ... מצב שולי זה, העולה בד בבד עם נטייתם להתקבץ בערים גדולות וסביב עורקים מרכזיים ורגישים של ארגון חברתי, מביא לידי כך, שהיהודים נקלעים בכל מערבולת מדינית וחברתית." "נוצרה דיספוזיציה בקרב העמים העתיקים ... לראות ראיה מיוחדת את התפקיד המיוחס ליהודים ... כבר היה בהם משפט קדום, כבר הייתה שם איבה". וכך מקדמת דנא ועד ימינו, זהו הסברו לרדיפת היהודים ולאנטישמיות אשר מתגלגלת דור לדור.

— ^{[דרוש מקור]}

כדיאלקטיקן ופולמוסן היו תפיסותיו של טלמון קוטביות לעיתים. כך לדוגמה במאמרו, "ההיסטוריה האירופית כרקע לשואה", כתב:

בפרספקטיבה הגדולה של ההיסטוריה מקבלת בעיני השואה ממדים של עימות גרנדיוזי בין שני עולמות, שתי גישות יסוד מנוגדות עליהם דיבר ניטשה: בין מוסר לפגניות, בין קדושת החיים לפולחן המלחמה, בין שוויון הברואים לעליונות הבחירים, בין בקשת האמת למפגן החיוניות (הכוח), בין חיפוש הצדק לפירוק דחפי היצרים, בין הנבואה לקבץ את כל הגויים, לחזון האדונים הרודים בעבדים.

— "ההיסטוריה האירופית כרקע לשואה", בקובץ: השואה והתקומה, יד ושם, ירושלים, 1995

לדעתו:

מעודו לא חזה העולם במסע השמד ככזה. מעשה בממשלה "חוקית" אשר הסגירה עם שלם בידי מרצחים, שהמשטר גייסם, אירגנם ואימנם בציד אדם ובמלאכת הרג, על מנת שיעשו כלה בבני העם הזה, בכולם עד אחד - אנשים ונשים, זקנים וטף, בריאים וחולים ומשותקים באין אף לאחד מהנדונים לכליה אפשרות כלשהי להימלט מגורלו. בכך נבדל מסע ההשמדה זה תכלית ההבדל מכל השחיטות, הרציחות ההמוניות, והמעשים של התרת דם והפקרת חיים בהיסטוריה. השמדת יהודי אירופה בידי הנאצים שוני חורגת מכל הריגות - ההמונים הללו בתכנון המודע והמפורט והמדוקדק שקדם לה, ובמימושו השיטתי. בהחלטה המקויימת בקפדנות - לחסל הכול, עד בלתי השאיר שריד: במניעת כל אפשרות שמישהו ימלט בהגיע תורו להיות מחוסל."

— בעידן האלימות

לקוראיו כתב במידה רבה של כאב:

יסלחו לי הקוראים על שאני מעיז להתאכזר אליהם ואל עצמי ומעלה על הנייר מה שרבים מהרהרים בו, אך אינם מסוגלים להעלותו על דל שפתותיהם, והיא הקינה על שתנועת השחרור הלאומית הציונית השיגה את יעדה בו ברגע שאיבדה את שולחיה. הרוחות סביב אושוויץ וטרבלינקה מפזרות את אפרם של כשני מיליונים של עולים ואזרחים פוטנציאליים של מדינת ישראל שהיו חדורים מוטיבציה ציונית אינטנסיבית ואותנטית, ומונעים על ידי האילוצים החזקים ביותר, בעלי השורשיות היהודית המוצקה ביותר. להם לא נמצא תחליף.

— ההיסטוריה האירופית כרקע לשואה

בהיותו סקרן לרדת לפשרי העבר ונבכיו ביטא לעיתים טלמון את תסכולו באופן דרמטי ורגשני, תוך מתן צידוק לביטוי הרגשי של ההיסטוריון ולא רק שימושו בכליו הקוגניטיביים, כמו בניסיונו להבין את שורש האנטישמיות:

כל כמה שנתאמץ למסמר את הדבר בתוך הגדרה כלשהי, הוא מוסיף להתחמק כחזיון תעתועים. אי אפשר להצביע על משהו מוחשי וניתן למדידה ביהודיותו של היהודי; עם זאת מעטה דק של מודעות עצמית מפריד בינו ובין העולם. ולכן ההיסטוריון לא יכול להיות כל כולו שכלתני ... מיון העדויות, הכישרון של בלש בחיפוש אחר אי-דיוקים ואי-התאמות, כל אלה מועילים מעט כשההיסטוריון פוגע בתשתית המסתורין והתעלומה.

— ^{[דרוש מקור]}

אידאולוגיה ופוליטיקה

טלמון ניסה להבין את ההיסטוריה במטרה לרדת לחקר הזרמים התת-קרקעיים המניעים את ההווה. לתפיסתו חייב ההיסטוריון להיות פעיל ומשפיע במציאות החברתית והפוליטית בת זמנו. זאת בהקשר לתפיסתו, כי האדם המודרני פטור מכפיית הדת, האחריות למעשיו ומחדליו מוטלת עליו:

עם אבדן הדת, שוב אין אדם רואה את חייו כפרוזדור למירוק חטאים לקראת העולם הבא. הוא רוצה הנאות, ויותר הנאות, והדבר מקבל ממדים הרסניים. הציפייה לסיפוק הנאות מערערת את הנאמנות האידאולוגית והדבקות בעקרונות, וגורעת מן האתגר של שרות או הקרבה עצמית.

— הארץ, 22 במרץ 1974

כהמשך לניסוחיו החדים ולהגדרתיו הישירות והבוטות כתב:

אחד היסודות להסרת ה"לא תרצח" הטבוע במוסר האנושי נעוץ בתורת 'הברירה הטבעית' של דרווין: הדרוויניזם הפיל את אחד המחסומים החזקים ביותר שהגנו על "לא תרצח". ומבחינה זאת, להתפשטותו העצומה ולהשפעתו העמוקה חשיבות של נקודת מפנה בדברי ימי האנושות. באין נשמה, אין גם תבונה ... אין לדבר על מוסר אוניברסלי, נצחי, אובייקטיבי ... בתוך הטבע, 'אדום שיניים וציפורניים מדם', לא ייתכן קדושת החיים ... אין לזהות את הדרוויניזם עם תורת הגזע. אך אין לתאר את הגזענות ללא דרווין. ומדובר לא בקשר עקיף אלא בזיקה ישירה.

— השואה והתקומה

תיאוריו של טלמון נמזגים בלהט מהפכני, כאותה מהפכה גדולה עליה כתב ואותה חי, גם כאשר התיאור נסוב על הרומנטיקה שימיה בראשית המאה ה-19:

סערות ההתלהבות והרגש, המראות והמחשבה והאידאליזם, התאוריות, השאיפות, האשליות, הנסיונות בשדה האמנות של התקופה - כל הגילויים האלה, הנראים לפעמים סותרים ומנוגדים עד אין שיעור, אינם אלא השתברויות של אור גדול אחד, הרומנטיקה. זה היה הלך הרוח שמילא את הלבבות, שרומם את כוחות הנפש של האדם ועיצב סגנון מובהק ומיוחד, המבדיל כל כך את התקופה הזאת מן התקופות שלפניה ואחריה.

— רומנטיקה ומרי

ועוד:

אין השכל קנינה המיוחד והבלעדי של נפש כלשהי, של קבוצה או תקופה כל-שהן. הוא מתגלה ... לא בדמות תשובות מוכנות מראש אלא כסברות והשערות העולות במהלך הדורות, תוך התנגשות מתמדת של דעות ואינטרסים, המתגברות על מכשולים ולומדות ממסות ומשגגות.

— המשיחיות המדינית

כך גם בדברו על הלאומיות הפולנית האנלוגית לכאורה לזו היהודית ציונית:

לאומיות מסוג אחר, מעין נוסח יהודי, לאומיותה של אומה כבושה, מושפלת ומדוכאה, החולמת חלומות תחייה ... פטריוטיות פולנית הייתה דבקות ברעיון האומה, ומאחר ואין לה אחיזה בקרקע, האחיזה הייתה בלבבות.

— רומנטיקה ומרי

דעותיו הפוליטיות

עמדתו של טלמון כי האדם הוא יצור פעיל ומעורב בפוליטיקה מעידים ספריו: אחדות וייחוד - מסות בהגות היסטורית ובעידן האלימות. וכן מאמרים רבים שפרסם בעיתונות על משמעותם של אירועים פוליטיים שונים בראייה היסטורית. לדוגמה הוא השתתף בעצומת הפרופסורים חברי סגל ההוראה באוניברסיטה העברית; העצומה קראה לפתרון הסכסוך במזרח התיכון כארבעה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים. בהכירו את האקלים הפוליטי שבו פעל, הוא כתב:

יימצאו כאלה שידביקו את כינוי הגנאי 'תבוסתנות' לדעות המובעות כאן. ברם מן הראוי שבעלי ה"אין ברירה" יהרהרו אם בעצם הם בעצמם אינם התבוסתנים האמיתיים. באין להם חזון לטווח ארוך ואף לא כוח הכרעה להחליט כאן ועתה, הם מכנים את ההיגררות אחרי ההסלמה – מדיניות, ולהיעדר מחשבה ביקורתית – הם קוראים עמידה עקשנית; ומכאן תגובותיהם הרגשניות ועצבניות על כל ניסיון להקשות קושיות המכוונות להפשיר את הקפאון שבמחשבה, ולכל ניסיון של חיפוש אחר סכר שיבלום את ההידרדרות לתהום.

— הניצחון במלחמת ששת הימים בפרספקטיבה היסטורית, 1970

ב-1972 ביסס את עמדתו כנגד החזקת "השטחים הכבושים" במאמר שפרסם בעיתון הארץ בשם: "מלחמת ששת הימים בפרספקטיבה היסטורית":

אירלנד, קפריסין, מלטה וארצות אחרות משמשות הוכחה מספקת לכך שעמים מעדיפים עצמאות על סיר הבשר. יש כאן משהו מן הדחף האי-רציונלי, שהוא בבחינת נתון ראשוני.

— בעידן האלימות

בהתאם לתפיסתו את ההיסטוריון כמשפיע ומנסה לשכנע, כתב כעבור שנים את מכתבו הפתוח לראש הממשלה דאז מנחם בגין, בשנת 1980, ובו קרא לסגת מן "השטחים הכבושים" כדי להימנע מאסון עתידי.

טלמון שאל את קוראיו:

באיזו דרך צריכים מדינת ישראל ועם ישראל לבחור כשהם כה לחוצים מכל עבריהם על ידי המציאות של עידן האלימות? איזו דרך יבחרו בעמדם בפני האתגר העצום: לעמוד על נפשם, מתוך הכרח להזדקק למכשירי האלימות המודרנית, ועם זאת להינצל מהרעל וההסתאבות שטמון בהם, ולהציל את נשמתם ויחודם בהיסטוריה האוניברסלית? כל ההיסטוריה שלנו מצווה עלינו להיזהר מאוד מפני ההסחפות בבולמוס האלימות וממתן סיוע להתמוטטותם של הכוחות, המגמות, המחסומים והסייגים המבקשים לעצור את שטפון ההפקרות המציף את כדור הארץ. אין ליהודים כל סיכוי לצאת מנצחים ממלחמת כל דאלים גבר. מאז ומתמיד הם יהיו קרבנה הראשון. ואנו עלולים להחיש את הגזרה לכשנאבד אותו מעמד רוחני-מוסרי יחידאי, אשר הקנה לנו ומוסיף להקנות לנו – הוא, ולא כביכול עֹצמתנו הרבה – את היחס המיוחד מצד אותו חלק רב עצמה של האנושות, אשר לא נתפס לציניות האוילית שבאמונה כי הכוח האקטיביסטי יענה על הכל; אותה אמונה המעוותת, מנוונת ולבסוף הורסת את בעליה. בלעדי היחס הזה לא תהיה תקומה לישראל.

— בעידן האלימות

מספריו

• ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית, דביר, 1956.
• המשיחיות המדינית - השלב הרומנטי, עם עובד ודביר, 1965.
• אחדות וייחוד - מסות בהגות היסטורית, שוקן, 1965.(הספר בקטלוג ULI)
• רומנטיקה ומרי, אירופה 1815-1848, עם עובד, 1973.
• בעידן האלימות, עם עובד, 1975.
• מיתוס האומה וחזון המהפכה - מקורות הקיטוב האידאולוגי במאה העשרים, עם עובד, 1982.
• חידת ההווה ועורמת ההיסטוריה - עיונים בהיסטוריה היהודית בפרספקטיבה אוניברסלית, מוסד ביאליק, 2000.
• Israel among the nations, London : Weidenfeld & Nicolson, 1970.

ראו גם

• דמוקרטיה טוטליטרית

קישורים חיצוניים

• Who’s Who in World Jewry, Pitman Publishing Co., New York 1972:
• On The Origins of Totalitarian Democracy
• מקומה של ההיסטוריה היהודית בתולדות העולם על פי גישתו של יעקב טלמון - דני יעקובי
• "Open Letter to Prime Minister Begin Urging Israel's withdrawal from the Occupied Territories and Warning of a Future Disaster" מכתב פתוח לראש הממשלה מנחם בגין
• Israel Among The Nations ישראל בין האומות
• The Unique and the Universal אחדות ויחוד
• Two Statements on the Mid-East War שתי הצהרות על המלחמה המזרח תיכונית
• בול ישראלי לזכרו של טלמון
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
  פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים זאב שטרנהל, החיבור שהוליד את האדם החופשי וגם את רוצחיו, באתר הארץ
• כרטיס אישי, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
• אריה דובנוב, 'A tale of trees and crooked timbers: Jacob Talmon and Isaiah Berlin on the question of Jewish Nationalism', History of European Ideas, Vol. 34, No. 2
• אריה דובנוב, 'Priest or Jester? Jacob L. Talmon (1916-1980) on History and Intellectual engagement (Introduction essay)', History of European Ideas, Vol. 34, No. 2
• ויכוח בין היסטוריונים על עתיד השלום בארץ-ישראל: חליפת מכתבים בין פרופ' ארנולד טוינבי ופרופ' י. טלמון בעקבות מלחמת 6 הימים, מעריב, 11 באוגוסט 1967, המשך
• ישראל נוימן, האינטלקטואל מול המנהיג: שעה עם ההיסטוריון פרופסור יעקב טלמון, דבר, 1 באוגוסט 1969
• נפטר פרופ' טלמון, דבר, 17 ביוני 1980
• פרופ' יעקב טלמון הובא אתמול למנוחות, דבר, 18 ביוני 1980
• ישראל קולת, ההיסטוריה כחווייה וכאזהרה: דברים על פרופ' יעקב טלמון בשלושים למותו, דבר, 18 ביולי 1980 (תיקוני טעויות: "ההיסטוריה כחווייה וכאזהרה", דבר, 25 ביולי 1980)
• דוד אוחנה, יעקב טלמון, יהושע אריאלי והמשיחיות המדינית, באתר הארץ, 23 באוקטובר 2016
• דוד אוחנה, אמריקה כאנטיתיזה לחוויה הישראלית, באתר הארץ, 28 באוקטובר 2016

מפרי עטו:

• משיחיות טוטליטרית וסוציאליזם דמוקרטי (תשובה על השגות), דבר, 26 בספטמבר 1956
• אינטלקטואלים יהודים בפוליטיקה, מעריב, 5 באוקטובר 1965, המשך
• איזהו שמאל וימין מהו, דבר, 8 באפריל 1977, המשך

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27147614יעקב טלמון