עירית לינור

עירית לינור

לידה	18 באוקטובר 1961 (גיל: 63) חשוון ה'תשכ"ב תל אביב-יפו, ישראל
מדינה
תקופת הפעילות	מ-1986
עיסוק	סופרת, פובליציסטית ושדרנית רדיו
מעסיק	עכשיו 14, גלי צה"ל

עירית לינוּר (נולדה ב-18 באוקטובר 1961, חשוון ה'תשכ"ב) היא סופרת, מתרגמת, עיתונאית, תסריטאית, במאית, פובליציסטית ושדרנית רדיו ישראלית.

רקע

לינור נולדה וגדלה בתל אביב. את שירותה בצה"ל עשתה כקצינה בחיל התותחנים. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ופסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב.

קריירה

לינור פרסמה טור קבוע בשבועון "כותרת ראשית" שיצא לאור באמצע שנות השמונים. עם סגירתו עברה לכתוב בעיתון "חדשות" עד סגירתו ב-1993, כולל במדור הרכילות ציפורה. לאחר מכן כתבה את הטור הסוגר של מוסף "הארץ". בשנת 2017 שבה לכתוב מפעם לפעם במוסף "הארץ", אך החליטה לעזוב מאוחר יותר באותה שנה.

כתיבה

ספרה הראשון הוא "שירת הסירנה", שנכתב בהשראת מלחמת המפרץ, עת נשארה בין תושבי תל אביב שלא ברחו מהעיר. הספר, שיצא בשנת 1991 בהוצאת זמורה-ביתן, נמכר בעשרות אלפי עותקים. בשנת 1994 יצא לאקרנים הסרט "שירת הסירנה" לו כתבה לינור את התסריט.

ספרה השני, "שתי שלגיות", מספר על צלמת שמוצאת את עצמה מעורבת בפרשת רצח.

בשנת 1996 יצא ספרה השלישי, "הבלונדינית הסודית", אוסף טורים שכתבה במסגרת העיתונים "כותרת ראשית", "חדשות" ו"הארץ". הספר יצא לאור בהוצאת זמורה ביתן.

ספרה הרביעי, "הסנדלרית", מתרחש על רקע חיי הזוהר של אנשי התקשורת המשודרת. ספרה החמישי, "בנות בראון", הפך לסדרת טלוויזיה. את התסריט לסדרה כתבה לינור. עלילת הספר מתרחשת מאמצע שנות השמונים עד ראשית שנות התשעים, במושב חקלאי פושט רגל.

בשנת 1998 כתבה וביימה את סרט הטלוויזיה "חתולות הרעם".

ב-2014 התפרסם הספר השישי של לינור, "גברת ורבורג". הספר, כמו קודמיו, נמכר בלמעלה מ-20,000 עותקים. זכה לתעודת "ספר הזהב" מטעם התאחדות המו"לים ובפרס סטימצקי לארבעת הסופרים שספריהם היו הנמכרים ביותר בשנה הקודמת.

בשנת 2009 כתבה וביימה את הסדרה "מה שנחוץ לרווק", המבוססת על הספר "גאווה ודעה קדומה", שאותו תרגמה לעברית.

בתשע"ז מונתה לחברה באקדמיה ללשון העברית.

בינואר 2020 הצטרפה לישראל היום, והחלה לכתוב טור קבוע במוסף "ישראל השבוע" של העיתון.

טלוויזיה

בשנת 2000 זכתה בסכום של 250,000 ש"ח בתוכנית "מי רוצה להיות מיליונר".

בין השנים 2014–2018 הייתה לינור חברת פאנל קבועה והגישה לסירוגין את התוכנית "הפטריוטים", בערוץ 20. בנובמבר 2020 הצטרפה מחדש כמגישה בערוץ 20 והחלה להגיש בחלק מהימים לצד שמעון ריקלין את הרצועה של שבע בערב "ריקלין ושות". לאחר השקת הערוץ עכשיו 14, שבה לינור לאחר הפסקה קצרה לתוכנית "הפטריוטים" כחברת פאנל קבועה.

רדיו

משנת 1998 עד שנת 2024 הגישה לינור בקביעות את התוכנית "המילה האחרונה" ב"גלי צה"ל". תחילה שידרה את התוכנית עם אורי אורבך ובהמשך עם שדרנים אחרים. ממרץ 2018 עד לרדת התכנית, היא שידרה כשלצידה קובי אריאלי. בשנת 2016 זכתה בפרס מפקד גלי צה"ל על המשדר המיוחד "שנה למותו של אורי אורבך ז"ל". באפריל 2024 החלה לינור להגיש עם משה שלונסקי את התוכנית "מחשבות בע"מ".

בדצמבר 2017 הושעתה למשך שבוע משידור בגלי צה"ל לאחר שכינתה בשידור את הנשיא ריבלין ”חתיכת חצוף” ו”פוליטיקאי כושל ביותר”, לאחר שדברים של ריבלין פורשו בתקשורת כתמיכה בהפגנות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. שר החינוך דאז נפתלי בנט הודיע שלא יתראיין בגל"צ עד שלינור תחזור לשדר.

דעות

לינור בעלת השקפה ציונית, דוגלת בימין כלכלי ובאנטי-קומוניזם. בראשית דרכה תמכה בפמיניזם ובשמאל הפוליטי מבחינה מדינית וחברתית, אך לא מבחינה כלכלית. לימים שינתה את דעותיה ודבקה בימין השמרני.

ב-2002 התפרסמה חליפת מכתבים בין לינור ובין המוציא לאור של עיתון "הארץ", עמוס שוקן, שבה תקפה את עמדתו של העיתון כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני והאשימה אותו באנטי-ציונות ואנטי-פטריוטיות. בריאיון לגלובס בשנת 2014 ציינה כי ”הארץ הזו לגמרי שלנו, הערבים הם הכובשים”..

לינור מתנגדת לכללי התקינות הפוליטית, לתמיכה ממשלתית באמנות. בכמה הזדמנויות מתחה ביקורת על החוק למניעת הטרדה בטענה שיש מקרים בהם הגזימו בחומרת המקרים או האשימו לשווא בהטרדה וכן התבטאה נגד שילובן של נשים בתפקידי לחימה בצה"ל.

ספריה

• שירת הסירנה, הוצאת זמורה-ביתן, 1991
• שתי שלגיות, זמורה-ביתן, 1993
• הבלונדינית הסודית, זמורה-ביתן, 1995
• הסנדלרית, קשת הוצאה לאור, 1997
• בנות בראון, קשת, 2002
• גברת ורבורג, הוצאת אחוזת בית, 2014

תרגומים

• ניקולס ניקלבי מאת צ’ארלס דיקנס
• גאווה ודעה קדומה מאת ג’ין אוסטן

טלוויזיה וקולנוע

בימוי ותסריט

• חתולות הרעם (1998)
• משמורת (2006)
• מה שנחוץ לרווק (2009)
• בנות בראון (2002), מבוסס על רומן פרי עטה

תסריט

• שירת הסירנה (1994), מבוסס על רומן פרי עטה
• חתונת השנה (1998)

משחק

• מסובך (2016)
• לצבי יש בעיה (2019)

חיים אישיים

לינור מתגוררת בשכונת "צהלה" בתל אביב. מ-1997 עד 2006 היתה נשואה לינור לאלון בן דוד, הפרשן הצבאי של חדשות 13, ולהם בת משותפת.

אחיה של לינור, אייל, היה נגן בס בלהקת "פופלקס".

לקריאה נוספת

• אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "עירית לינור - החיים עם ציפוי כרומו", עמ' 307–316
• Rudin, Shai (2022). From Bridget Jones’s Diary to The Song of the Siren: The Genre of Chick Lit – Between East and West. Comparative Literature: East & West, Vol. 7, 1-21. DOI:10.1080/25723618.2022.2043615

קישורים חיצוניים

• רשימת הפרסומים של עירית לינור, בקטלוג הספרייה הלאומית
• עירית לינור, ב"לקסיקון הסופרים העברים בהווה"
• הספרים של עירית לינור, באתר "סימניה"
• עירית לינור, במיזם "סופרים קוראים" של מרכז הספר והספריות בישראל
• מירב אמיתי כהן, ‏עירית לינור: "ארגוני זכויות אדם מאוד חזקים בסתימת פיות", באתר onlife,‏ 13 באפריל 2011
• ליאור יניב, ‏עירית לינור: חלק מההפגנות במחאה החברתית הומצאו על ידי התקשורת, באתר גלובס, 9 בפברואר 2012
• יואב שי‏, הספר החדש של עירית לינור – כל מה שאפשר היה לקוות לו, ועוד, באתר וואלה!‏, 21 ביולי 2014
• יותם שווימר, "גברת ורבורג": עירית לינור לועגת לבורגנות, באתר ynet, 31 ביולי 2014
• nrg תרבות, עירית לינור: חלק מהשמאל אוחז באידיאולוגיה הזו מטעמי אופנה, באתר nrg‏, 19 בדצמבר 2014
• איתי שטרן, מגדר זה פח ול"הארץ" יש מדיניות שטעטל: שיחה נעימה עם עירית לינור, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2016
• מיה סלע, ‏עירית לינור: "נתניהו מרשים ומוכשר. אני מתה על טראמפ", באתר גלובס, 8 בפברואר 2017
• נעמה לנסקי, ‏הכל דיבורים, באתר ישראל היום, 15 במרץ 2018

מכּתביה:

• קירשנבאום והנשים, חדשות, 1 באוקטובר 1993
• הקדמתה של לינור לתרגום של "ניקולס ניקלבי"
• החופש לבזבז כספי ציבור, באתר הארץ, 3 באפריל 2017
• מה פתאום ששני יהודים מארצות הברית ידליקו משואה ביום העצמאות?, באתר הארץ, 27 באפריל 2017
• מתעללי הטלפון, בבננות (אתר אינטרנט), 12 בנובמבר 2002, פורסם במקור בטור שהופיע בעיתון חדשות

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

עירית לינור39590158Q2910177