הסתה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הסתה היא ניסיון לשכנע אדם או קבוצת בני אדם לבצע מעשה שלילי, בדרך כלל פשע. במקרים רבים מבדילים בין עבירה פלילית מסוג שידול המתייחסת לשכנוע אדם בודד, לבין הסתה המתייחסת לשכנוע ציבור של אנשים. בשיח הציבורי במדינות מסוימות (דוגמת צרפת וישראל) משתמשים במונח הסתה גם עבור ביקורת חריפה שאין בה קריאה ישירה לביצוע מעשה כלשהו אלא רק משתמעת, במיוחד כאשר מדובר בביקורת כלפי בני אדם המשתייכים לציבור מסוים, כגון גזענות או אנטישמיות.

במדינות רבות (במיוחד באירופה), קיימים חוקים כוללניים המגדירים כעבירה כל ניסיון הסתה לביצוע מעשה הנוגד את החוק.

בישראל, בנוסף לעבירה כללית של שידול, חוק העונשין מציין במפורש מעשים אחדים אשר הסתה לעשותם מהווה עבירה פלילית.

להתגבשות עבירת הסתה יש צורך בהוכחת הסתברות אובייקטיבית שהדיבורים יהפכו למעשים. כמו כן, נדרש להוכיח שהמתבטא התכוון במפורש לתוצאות הפליליות אליהן הסית.

בארצות הברית, עבירת הסתה (solicitation) חלה בין אם העבירה בוצעה ובין אם לאו. לעומת זאת, באירופה, כאשר העבירה לא התרחשה, השידול מכונה "incitement", וכאשר העבירה בוצעה, המסית מועמד לדין על קשירת קשר.

דברי שטנה

סוג מיוחד של הסתה הם דברי שִׂטְנָה: העברה של מסרים לקהל שומעים, שיש בהם כדי לגרוע מערכו או מכבודו של אדם או של קבוצה אנושית, על בסיס מאפיינים כמו גזע, דת, לאום ומגדר. דברי שטנה יכולים להיות נאום, מחווה, קריקטורה, סרט קולנוע, מסר כתוב או מיצג, שיש בהם כדי לקדם או לעודד אלימות, בין בני אדם או קבוצות, או להטיל מורא בפרט או בקבוצה, או להוריד מערכם או כבודם. במדינות מסוימות דברי שטנה עלולים להיות מנוגדים לחוק ולהיחשב להסתה. ייתכנו בחוק סיווגים שונים של אדם או קבוצה, תחת מאפיינים דוגמת גזע, מגדר, שיוך אתני, לאום, או דת.

דברי השטנה, יחד עם דמוניזציה (סוג של דברי שטנה בה מושא השנאה מוצג כדמוני או לא-אנושי), נחשבים להסתה בארצות רבות גם אם אין בהן קריאה מפורשת להפעלת אלימות, שכן הם מתירים את דמו של מושא השנאה ומעודדים אלימות נגדם בהציגם אותו כשורש הרוע ומבטלים את זכותו לחיים, בריאות וביטחון. לעיתים קרובות הסתה לביצוע אלימות משלבת ברטוריקה שלה דברי שטנה ודמוניזציה, כאשר הדוגמה הידועה ביותר היא ההסתה נגד היהודים בגרמניה הנאצית, שהובילה לאלימות (הן מאורגנת והן ספונטנית) נגדם ולבסוף לשואה.

בישראל

חקיקה

סעיף 33 לחוק העונשין קובע שהעונש על שידול לעשות עבירה הוא מחצית העונש על העבירה עצמה. בנוסף, החוק מציין במפורש סוגים אחדים של הסתה המהווים עבירה פלילית:

  • הסתה להשתמטות משירות צבאי (סעיף 109).
  • הסתה של חייל לאי ציות לפקודה חוקית (סעיף 110).
  • הסתה לגזענות (סעיף 144ב): פרסום דבר במטרה להסית לרדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה עוינות או אלימות או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי - אתני. קיים סייג שאומר כי פרסום ציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה או שמירה על פולחן של דת לא יתפס כהסתה אם הציטוט לא נעשה מתוך מטרה להסית לגזענות.
  • הסתה לאלימות או טרור (סעיף 144ד2): משמעותה פרסום קריאה, דברי שבח, אהדה או עידוד לעבירה הפוגעת בגופו של אדם או המעמידה אדם בסכנת מוות או בסכנת חבלה חמורה, ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לביצוע המעשה.
  • הסתה למעשי איבה כלפי מדינה ידידותית (סעיף 166).
  • הסתה להימנע מתשלומי חובה (סעיף 289).

בחוק יסוד: הכנסת נקבע כי "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי העניין, במפורש או במשתמע ... הסתה לגזענות".

בשנת 2005 הוצע לתקן את חוק העונשין כך שיהיה ניתן להרשיע אדם בהסתה לאלימות גם אם אין ודאות קרובה שהשומעים את דברי ההסתה יפעלו על פיהם[1].

אכיפה

בגלל הרגישות באכיפת עבירת ההסתה אל מול חופש הביטוי, נדרשת המשטרה לאישור הפרקליטות לפתיחת חקירה בעבירת הסתה.

במכתב הנחיות למשטרה מספטמבר 2004 קבע היועץ המשפטי לממשלה שהמשטרה תוכל לפתוח בחקירה מלאה לגבי הסתה, ללא אישור הפרקליטות, כאשר אדם קורא מול קהל בצורה מפורשת לאלימות כנגד נבחר ציבור. כאשר הקריאה היא באמצעי התקשורת ולא אל מול קהל, קובע המכתב שניתן לנהל חקירה אך אין לחקור את החשוד ללא אישור הפרקליטות. לעומת זאת, כאשר הקריאה לאלימות היא מרומזת, קובע המכתב שאין לפתוח בחקירה ללא אישור הפרקליטות[2].

היועץ מזוז הביע את דעתו, שיש להשתמש בחוק נגד הסתה רק במקרים קיצוניים[1].

במכתב מיוני 2005 לחבר הכנסת אריה אלדד, קבע היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שכרזות דוגמת "שרון דיקטטור", "הטרנספר לא יעבור" ו"ההתנתקות קורעת את העם" אינן מהוות הסתה[3].

בספטמבר 2012 גזר בית משפט בנצרת עונש של שלוש שנות מאסר על האימאם המוסלמי-סוני נאזם אבו סלים לאחר שהורשע בהסתה לאלימות ולטרור ובתמיכה בארגון טרור. בית המשפט קבע כי דברי התמיכה שלו באל-קאעידה, בג'יהאד העולמי ובשימוש באלימות - "גרמו באופן ישיר לאימוץ קריאות התמיכה בארגון הטרור וההסתה לאלימות על ידי מי מאלו שנחשפו אליהם, באופן שהובילם לביצוע מעשי אלימות קשים עד כדי רצח יהודי, חטיפה ושוד של יהודי נוסף וכן תקיפות של נוצרים"[4].

ב-2015 נגזרו כנגד מזכ"ל תנועת פת"ח בירושלים, עומר שלבי, תשעה חודשי מאסר בפועל ועוד חמישה על תנאי, על הסתה בפייסבוק[5] .

הסתה ברשות הפלסטינית

תמונה של תינוק המחופש למחבל מתאבד שנמצאה בחיפוש בבית פלסטיני

יישום הסכמי אוסלו (הפעימות) הושהה על ידי נתניהו בנימוק שהפלסטינים לא פועלים מספיק בנחרצות לקידום תהליך השלום ונגד ההסתה והאלימות (לדוגמה, העלייה באלימות בתקופה זו), חשש שהתבסס על פרסומים שונים שהעידו על קיומה של הסתה בשטחי הרשות הפלסטינית, בספרי חינוך, בפעילות תעמולה וכן בקיום של "קייטנות טרור".

משנת 1998 פועל מכון ממרי, העוסק בסיקור תקשורתי של פרסומים בערבית ופרסית, ומתמקד בפרסומים קיצוניים, פרט שמעורר נגדו ביקורת על אג'נדה שלא מאפשרת להעריך מה חלקם של הפרסומים האלו מתוך כלל הפעילות.

משנת 2009 בודק המשרד לנושאים אסטרטגיים התבטאויות פומביות של בכירי הרשות הפלסטינית ופרסומים של מוסדות וארגונים הנשלטים על ידי הרשות, ועוקב אחרי ביטויי הסתה מפורשת לאלימות, עידוד אווירת אלימות וטרור, הסתה לשנאה ולדמוניזציה של ישראל וכדומה. באוגוסט 2012 העביר המשרד לממשלת ישראל את הנתונים שנבדקו עד מועד זה, מהם עולה כי הרשות הפלסטינית ומוסדותיה מסיתים בקביעות נגד ישראל ונגד יהודים. המסרים העיקריים בהסתה הם: (1) כל טרור הוא לגיטימי; (2) היהודים נוכלים ומסוכנים; (3) ישראל איננה קיימת על המפה. הרשות מביעה בעקביות שנאה ורצון שמדינת ישראל תיעלם, ופועלת נגד נורמליזציה עם ישראל בכל הרמות. מנכ"ל המשרד, יוסי קופרווסר, אמר כי הרשות "באה ליצור אתוס של מאבק ושלילת עקרון השלום והנורמליזציה והכחשת קיומו של עם ישראל". חלק מההסתה מופרכת לחלוטין לדעתו, כגון "עינויים שעוברים אסירים בבתי סוהר" או "מתנחלים מאמנים כלבים וחזירים לעקור עצי זית", אבל מסרים אלה מופיעים בקביעות. מהנתונים עולה עוד, כי אבו מאזן ובכירים אחרים ברשות מפגינים התעלמות מקיום מדינת ישראל, שאיננה מופיעה במפות שמוחזקות בידיהם או מוצגות באירועים שונים. בשידורי הטלוויזיה קוראים ליהודים ללכת "לארצות שמהן באו, כדי לאפשר לנו לשוב ליישובים שאותם עזבנו, בעכו, בחיפה וביפו", ובכך מועבר המסר שהמדינה הפלסטינית תקום על מלוא שטח ישראל. מסרים אחרים מיועדים ליצירת דמוניזציה של היהודים בכלל ושל מתנחלים בפרט[6].

מכון המחקר "מבט לתקשורת פלסטינית" מפרסם דוחות ומחקרים, בין השאר, בנושא ההסתה בכלי התקשורת, התרבות ומערכת החינוך של הרשות הפלסטינית. מאידך, עמותת קשב העוסקת במעקב תקשורתי, בראשות העיתונאי יזהר באר (אשר נתן חוות דעת מקצועית לסנגורי הרשות הפלסטינית בתביעה כנגדה), מציגה תמונה אחרת ולפיה ההסתה מנוצלת על ידי ממשלת ישראל כדי להימנע ממשא ומתן מדיני, וממדי ההסתה מטעם הרשות הפלסטינית פחותים משנהוג לחשוב[7]. יש לציין כי עמדה זו, שהוצגה בשנת 2014 (ולמשל לא נוגעת לגל הטרור ב-2015), מתייחסת לשאלת האחריות של הרשות הפלסטינית להסתה ולא להסתה בכללותה.

בדו"ח שפרסם ב-2015 ארגון מבט לתקשורת פלסטינית (PMW), נחשפה רשימה של יותר מ-20 בתי ספר של הרשות הפלסטינית שנקראו על שם מחבלים. במעקב שבצע הארגון בזמן שעבר, התברר שעוד עשרות בתי ספר שימשו להאדרת מחבלים, אם בשמות בתי הספר ואם בשילוב תמונות המחבלים בסמלים, יצירות והנצחה בפעילויות שונות. בעקבות דיווח שהועבר על מימון בית ספר על שם דלאל מוגרבי, המחבלת מפיגוע כביש החוף, בכספים שנתרמו מנורווגיה, משרד החוץ הנורווגי פנה לרשות הפלסטינית בדרישה להחזרת כספי התרומות[8].

ישראל מגיבה להסתה בהסברה בעולם, ולעיתים גם בסגירת אמצעי תקשורת שעוסקים בהסתה והחרמת הציוד.[9]

בעיתיות העבירה

עבירת ההסתה, כעבירות אחרות הקשורות בדיבור בלבד, נתונה במחלוקת ציבורית על היקפה ועצם קיומה. במדינות טוטאליטריות ושלטונות כיבוש השתמשו בעבירת ההסתה להעמדה לדין של מתנגדי המשטר. אנשים שהועמדו לדין בעוון הסתה כוללים את ויסר ז'יטי באלבניה, נתן שרנסקי בברית המועצות ומוהנדס קרמצ'נד גאנדי, על ידי השלטון הבריטי בהודו. במדינות דמוקרטיות משתדלים להימנע מלהעמיד אנשים לדין על הסתה, בגלל הפגיעה שיש בה בחופש הביטוי.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 טל רוזנר, ערב ההתנתקות: הורחבה הגדרת ה"הסתה", באתר ynet, 10 באפריל 2005
  2. ^ ינון קדרי, 'הסתה ברורה – חקירה מיידית', באתר nrg‏, 27 בספטמבר 2004
  3. ^ יובל יועז, מזוז: הכרזה "שרון דיקטטור" אינה הסתה או המרדה, באתר הארץ, 19.5.2005
  4. ^ רימון מרג'ייה, שלוש שנות מאסר לאימאם מנצרת שהסית לטרור, באתר nrg‏, 11 בספטמבר 2012
  5. ^ אתר למנויים בלבד יסמין גואטה, לראשונה בישראל: עונש מאסר בגלל הסתה בפייסבוק, באתר TheMarker‏, 12 במאי 2015
  6. ^ שלמה צזנה, ‏הסתה ללא הפסקה, באתר ישראל היום, 13 באוגוסט 2012
  7. ^ יזהר באר, ההסתה - ההיית או שחלמתי חלום?, אתר העוקץ, פברואר 2014
  8. ^ אריאל כהנא, זעם בנורבגיה: הפלסטינים הקימו מרכז נשים ע"ש מחבלת, באתר nrg‏, 28 במאי 2017
  9. ^ נועם אמיר, ‏צה"ל והשב"כ פשטו על תחנת הרדיו "אל חליל" בחברון בשל שידורי הסתה, באתר מעריב אונליין, 21 בנובמבר 2015
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

22438939הסתה