מרטין שלאף

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. מרטין (מרדכי) שלאףגרמנית: Martin Schlaff; נולד ב-6 באוגוסט 1953 בווינה) הוא יזם, איש עסקים ומיליארדר יהודי אוסטרי. בשנת 2008 נאמד הונו בלמעלה מ-3.15 מיליארד דולר, והוא מבעלי "בנק אוף אוסטריה". הוא מוכר בישראל בעיקר בעקבות קשריו עם מנהיגי המדינה ופרשיות שוחד שנקשרו בשמו.

ביוגרפיה

שלאף נולד למשפחה חרדית פולנית מחסידות באבוב, פליטת מלחמת העולם השנייה, שהתיישבה בווינה. נשלח להתחנך בישיבות בישראל, אך עם השנים התרחק מהדת, עובדה שהעכירה את יחסיו עם אביו החרדי. סיים לימודי תואר שני בכלכלה בלונדון. בנוסף לגרמנית, לעברית וליידיש שדיבר בנעוריו הוא רכש שליטה באנגלית, באיטלקית, ברוסית ובצרפתית[דרוש מקור].

אביו היה שותף בחברת רוברט פלצק AG שסחרה בעץ ובנייר בעיר וינה הנייטרלית, שהייתה קרקע פורייה למסחר בתקופת המלחמה הקרה. בהמשך רכש מרטין יחד עם אחיו הבכור, ג'יימס, את החברה והחל במסחר במזרח גרמניה. לפי ההיסטוריונית קריסטין מקרקיס, שלאף שיתף פעולה עם השטאזי וקיבל מארגון הביון את שם הקוד: "לנדגראף" (בגרמנית: אדון הארץ). בשנת 1998 קבעה ועדת חקירה של הבונדסטאג הגרמני, בין היתר, כי טרם נפילת חומת ברלין העבירה מדינת מזרח גרמניה לשלאף עשרות מיליוני מארקים דרך חשבונות מעבר בליכטנשטיין, בתמורה למוצרים שהיו תחת אמברגו מערבי. בסוף שנות ה-90 נתבע שלאף יחד עם שותפו השווייצרי קונרד אקרמן בבית משפט בשווייץ, בטענה כי קיבלו עשרות מיליוני מארקים ממזרח גרמניה בעסקה פיקטיבית, אך ב-2002 נדחתה התביעה על ידי בית המשפט והרשויות הגרמניות חויבו בתשלום הוצאות משפט של 1.9 מיליון פרנק שווייצרי. לאחר ניצחונו המשפטי טען שלאף בראיון כי "לא הייתי סוכן של השטאזי ולא היו לי איתם כל יחסים מיוחדים".

היקף עסקיו של שלאף לוט בערפל מאחר שהוא אינו רשום כבעלים רשמיים בעסקיו הרבים באירופה ובארצות הברית, אלא רשום בהן כ"מנהל". שמו נקשר בין היתר לחברת הגז הרוסית גזפרום. על פי אתר "בלומברג" האמריקאי, חתם שלאף על הסכם שותפות עם קרן הסיכון EVERGREEN השותפה לחברת בריטיש גז, שקיבלה מידי הרשות הפלסטינית זיכיון לפעול להפקת גז בחופי עזה. שלאף שותף, יחד עם רשת המלונות קלאב הוטל, בבעלות של קזינו לוטראקי ביוון[1] ושל קזינו בבלגרד[2]. באפריל 2001 רכש מידי מיכאל צ'רנוי את חברת הסלולר הבולגרית מובילטל, בסכום של 1.1 מיליארד דולר[3].

בשנת 1994 רכש קרקע הנושקת לחוף הים בהרצליה תמורת 7 מיליון דולר ובנה עליה וילה בשטח של יותר מ-2,000 מ"ר. בשנת 2005 מכר את הבית לאיש העסקים זכי רכיב ב-22 מיליון דולר.

במסגרת קשריו עם מנהיגי לוב, טען כי סייע בשחרורן של חמש אחיות בולגריות שנעצרו בלוב באשמת הדבקת ילדים מקומיים באיידס, וכי היה שותף בשחרורו של הישראלי רפרם חדד, שנעצר בלוב בשנת 2010.[4]

נחשב למקורב לראשי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית. ב-2008 פרסם עיתון ה"טיימס" כתבת פרופיל אודותיו שבה כונה "האוליגרך היחיד באוסטריה", עם הון המוערך ב-4 מיליארד דולר. תדמיתו הציבורית כבעל קשרים חובקי עולם, וכנהנתן החי בראוותנות, הפכו אותו לדמות ידועה בישראל ובאוסטריה, שם הופיעה הדמות "מרטין שליק" בתוכנית טלוויזיה סאטירית המבוססת על דיוקנו.

שלאף הוא אספן אמנות. אוסף בבעלותו, שכלל כ-5,000 פריטי אמנות בעלי מוטיב אנטישמי שנוצרו בין השנים 1490-1946, נתרם על ידיו בשנת 1993 למוזיאון היהודי בווינה. כמו כן תרם מהונו למועדון הספורט היהודי הכוח וינה, שחבריו בתקופת השואה נשלחו למחנות ריכוז, ולמוזיאון פרויד בווינה. עד לפתיחת החקירה נגדו ב-2006 תרם גם למוסדות ישראליים, בהם בית החולים תל השומר, קרן היסוד, הסוכנות היהודית והמרכז הבינתחומי הרצליה.

קשריו בישראל

בפברואר 2001 טען שלאף בראיון ל"ידיעות אחרונות" כי הוא פועל באמצעות קשריו למיתון הימין הפוליטי בישראל, בין היתר על ידי ידידו אביגדור ליברמן. בשנת 2002 ניצל את קשריו עם ראש הממשלה אריאל שרון על מנת לסייע בחידוש היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ואוסטריה, שנותקו בשל הקמת הקואליציה עם הלאומן ירג היידר בשנת 2000.

לאורך השנים נקשרו לשמו פרשות שחיתות ושוחד וטענות כי קשריו נגועים בפלילים. בעקבות דו"ח מבקר המדינה משנת 2000, החלה בינואר 2003 משטרת ישראל בחקירת חשד לפיו אריאל שרון קיבל כסף משלאף עבור כיסוי הוצאותיו בבחירות הפנימיות לראשות הליכוד, וזאת במסווה של הלוואה מסיריל קרן - ידידו של שרון ממלחמת העצמאות.[5] במהלך החקירה הועלו האשמות הן מצד הרשויות הישראליות והן מצד הרשויות האוסטריות על עיכובים הדדיים בזימון של שלאף לחקירה, וב-2010 החליטה המשטרה להעמיד לדין את שלאף, עבור מה שהוגדר על ידה כ"פרשת שחיתות מהחמורות שנחקרו ביאח"ה - העברות כספים של מיליוני דולרים למשפחת שרון". בשל הקושי לחקור את שלאף בווינה, כמו גם את שרון שנפל לתרדמת ב-2006, המליצה לבסוף המשטרה להגיש כתב אישום נגד בניו של שרון, גלעד שרון ועמרי שרון, ובינואר 2013 נסגר התיק כליל מחוסר ראיות.[6]

באותה שנה (2003) פתחה המשטרה בחקירה נוספת, בחשד כי חברה בבעלותו של שלאף העבירה מיליוני שקלים לחברה קפריסאית שנשלטה בידי אביגדור ליברמן[7][8]. בדצמבר 2012 נסגר התיק מחוסר ראיות.

בשנת 2010 פרסם העיתון "הארץ" תחקיר שבו נטען כי בשנות ה-90 מימן שלאף במאות אלפי דולרים את הגנתו המשפטית של אריה דרעי, אשר ניהל את טקסי החתונה של ילדיו של שלאף. לפי התחקיר, העביר שלאף 50,000 דולר להגנתו של חברו אהוד אולמרט. בין יתר האישים הישראלים שהוזכרו בתחקיר כבעלי קשרים אישיים, מדיניים או עסקיים עם שלאף הם ראש הממשלה יצחק רבין, ששלאף היה אחד האחרונים ששוחחו עמו ביחידות טרם נרצח, מנכ"ל משרדו של רבין שמעון שבס, אשר ליווה פרויקטים עסקיים שהגה שלאף, וכן הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק, אשר ארגן עבור שלאף פגישות עם הממשל הירדני. בנוסף הוזכר עורך הדין דב ויסגלס, שבשנות ה-90 קיבל משלאף 280 אלף דולר עבור ייעוץ ושדלנות שתאפשר את פתיחת הקזינו ביריחו, ששלאף היה שותף בהקמתו בשנת 1998. עוד הוזכר משפט שהתנהל בצרפת בשנת 2008, שבמהלכו העיד אחד ממנהלי הקזינו כי כחלק מתהליך האישור לפתיחתו הועברו מיליוני דולרים לפוליטיקאים בכירים "כדי ליצור אווירה טובה ביחס לקזינו".

באמצעות שותפו העסקי, איש השב"כ יוסי גינוסר, נוצרו גם קשרים קרובים בינו לבין יושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת ויועצו הכלכלי מוחמד רשיד. לפי תחקיר שפורסם ב"מקור ראשון" ביוני 2006, היה שלאף שותף פעיל בהקמתה של מפלגת קדימה.[9]

משפחתו

אשתו הראשונה של שלאף הייתה סוזי ויזל, בתו של פרידריך ויזל, הבעלים של חברת רוברט פלצ'ק, הנמצאת כיום בשליטת שלאף, ולהם שלושה ילדים משותפים. אשתו השנייה הייתה אנדריאה, נוצריה שהתגיירה, ולהם שני ילדים, הזוג התגרש ב-2008 בהסכם מזונות בסך 315 מיליון דולר. אשתו הנוכחית היא ברברה קוניג, הזוג נישא ב-2009 בנישואים אזרחיים, לזוג ילד משותף.

במרץ 2010 נפטר אביו, חיים שלאף, והובא לקבורה בישראל. שלאף הגיש בקשה להגיע ללוויה מבלי להיחקר בישראל בפרשיות שוחד שונות, אולם משטרת ישראל דחתה את בקשתו והוא נמנע מלהגיע. בהלוויה השתתפו אביגדור ליברמן, אריה דרעי, יעקב ברדוגו, גלעד שרון וחיים רמון.

קישורים חיצוניים

תחקיר נרחב באתר הארץ, ספטמבר 2010

חלקים נוספים

הערות שוליים