אפרים קישון

אפרים קישון

אפרים קישון, 2003
לידה	23 באוגוסט 1924
פטירה	29 בינואר 2005 (בגיל 80)
לאום	ישראלי
עיסוק	סופר, סאטיריקן, מחזאי, תסריטאי ובמאי קולנוע
סוגה	סיפורת, סאטירה, הומורסקה, פובליציסטיקה, מחזות ותסריטים
יצירות בולטות	סאלח שבתי, השוטר אזולאי, תעלת בלאומילך, והכתובה
פרסים והוקרה	פרס ביאליק, פרס ישראל, פרס גלובוס הזהב, פרס כינור דוד

אפרים קישון זוכה פרס כינור דוד, 1964

אפרים קישון, איור מאת חיים טופול

לוחית זיכרון בכניסה לביתו של אפרים קישון בתל אביב

קברו של אפרים קישון בבית הקברות טרומפלדור

אפרים קישון (להאזנה (מידע • עזרה) 23 באוגוסט 1924 – 29 בינואר 2005; נולד בשם פרנץ הופמן ומאוחר יותר פרנץ קישהונט) היה סופר, סאטיריקן, מחזאי, תסריטאי ובמאי קולנוע ותיאטרון ישראלי, חתן פרס ישראל. קישון, מהסאטיריקנים והבמאים הישראלים הידועים ביותר בעולם, הוא הבמאי הישראלי הראשון שסרט בבימויו היה מועמד לפרס אוסקר, וכן הישראלי הראשון שסרטים בבימויו זכו בפרס גלובוס הזהב.

ביוגרפיה

נעוריו ומלחמת העולם השנייה

אפרים קישון נולד בבודפשט, בירת הונגריה ב-23 באוגוסט 1924 בשם פֶרֶנץ הופמן (Ferenc Hoffmann). אביו עבד כמנהל בנק ואמו הייתה מזכירה. לקישון אחות: אגנס קישון קארצ'וני. הוא חסר כל חינוך דתי, ואת ההפטרה בבר-המצווה שלו קרא מתעתיק באותיות לטיניות.

כשרון הכתיבה שלו ניכר כבר בנעוריו. בשנת 1940 זכה בפרס הראשון בתחרות כתיבת נובלה לתלמידי תיכון. בגלל חוקי הגזע, לא הורשה להמשיך את לימודיו באוניברסיטה ולכן החל בשנת 1942 בלימודי צורפות. בשנת 1944 גויס לשירות העבודה ונשלח למחנה ביולשבה, בשטח שנכבש מסלובקיה, ממנו נמלט עם קבוצת חברים. הופמן חזר לבודפשט וחי שם בהחבא. בתוכנית הטלוויזיה "חיים שכאלה" סיפר כי הוא חב את חייו לאדם שלימד אותו כיצד לזייף חותמות רשמיות, באופן גרפי, באמצעות עט רגיל, ודאג לו לכל צרכיו במחבוא. מ"צעדת המוות" ניצל כאשר באמצע הדרך העמיד פני ישן ונחשב כנראה למת. כשהגיע לבודפשט נקלע למרתף בקו האש שבין כוחות הרוסים לכוחות הגרמנים, ושם שהה זמן רב כשהוא ניזון מירקות כבושים שפגעו בקיבתו וגרמו לה נזק בלתי הפיך. עם שחרור בודפשט נלקח לזמן מה לעבודת כפייה על ידי הצבא האדום. לאחר המלחמה גילה כי הוריו ואחותו שרדו, אך בני משפחה רבים אחרים נרצחו בתאי הגזים באושוויץ.

בשנת 1948 השלים את לימודיו בפיסול מתכת ובתולדות האמנות והחל לפרסם מאמרים הומוריסטיים בשם פרנץ קישהונט (Kishont - השם הנפוץ הונט בתוספת הקטנה [קיש = קטן]). במאי 1949 יצא עם רעייתו הראשונה, חוה קלאמר, מהונגריה ועלה לישראל באוניה "גלילה". את שמו העברי קיבל קישון מידיו של פקיד הסוכנות בנמל. לדברי קישון, שאל אותו פקיד הסוכנות לשמו וכאשר נענה "פרנץ" אמר: אין דבר כזה, ורשם "אפרים", וכך עשה גם ביחס לשם משפחתו.

קישון התגורר תחילה במעברת "שער העלייה" שליד חיפה, ממנה עבר לקיבוץ כפר החורש, שבו עבד כסניטר, ואת זמנו הפנוי ניצל ללימוד עברית בעזרת שכנו לצריף יוסף ביליצר. את השפה הוא רכש בכך שהעתיק את מילון השפה העברית של יהודה גור, מילה במילה, בכתב ידו. כבר בתקופה זו כתב מספר רשימות הומוריסטיות בהונגרית לעיתון "אוי קלט". משם עבר לשיכון עממי, כשהוא רוכב על אופנוע, אותו כינה באהבה "הדוקטור" (על–שם הפושע הנאצי ד"ר ארנסט קלטנברונר, שכן האופנוע היה שחור "כנאצי טרום-שילומי"). הוא למד עברית באולפן "עציון" בירושלים, ועד מהרה השתלט על השפה והחל מחדש בה חידושים. רק המבטא ההונגרי הכבד שלו ליווה אותו לאורך כל ימיו.

תחילת דרכו בעיתונות הישראלית

את דרכו בעיתונות הישראלית החל בשנת 1951 בכתיבת טור סאטירי בעיתון היומי בעברית קלה "אומר" ומאוחר יותר אף בעיתון האם, "דבר", שבו פרסם סאטירה בשם "אגדה על תעלה בתל אביב", עליה התבסס בסופו של דבר התסריט של "תעלת בלאומילך" (דבר היה העיתון היומי של ההסתדרות הכללית, והיה רב השפעה באותה תקופה). באותה שנה יצא לאור ספרו הראשון בישראל, "העולה היורד לחיינו", שנכתב בהונגרית ותורגם לעברית על ידי אביגדור המאירי. שמו של הספר שיקף את תוכנו, שעסק בעיקר בחוויות חייהם של עולים חדשים. בשנת 1952 החל לכתוב טור סאטירי קבוע בשם "חד גדיא" בעיתון "מעריב". קישון התמיד בכתיבת המדור כשלושים שנה, כאשר בעשרים השנים הראשונות פרסם טור כמעט מדי יום.

בתוך שנים ספורות הפך קישון להומוריסטן והסאטיריקן הבולט ביותר בישראל. מחזהו הראשון "שמו הולך לפניו" הועלה בתיאטרון "הבימה" בשנת 1953 ואחריו הוסיף קישון וכתב מספר מחזות מצליחים כמו, "שחור על גבי לבן" (1956) על גזענות, "הכתובה" (1959) על חיי זוגיות ונישואים, "אף מילה למורגנשטרן" (1960) על נפלאות הפקידות הישראלית, "הוא והיא" (1961), ערב מערכונים עם אריק לביא ושושיק שני, "תוציא את השטקר, המים רותחים" (1968) על אמנות מודרנית ועולם ביקורת האמנות, ו"הו, הו יוליה", מחזה שנון המנסה לנחש מה היה גורלם של רומיאו ויוליה לולא התאבדו. נוסף על כך, כתב שורה ארוכה של מערכונים שהוצגו על ידי תיאטרון המטאטא (בתוכנית 'אתה מספר לי?' ב-1954), תיאטרון דו-רה-מי (בתוכנית 'שלום שלום'ב-1955), להקת הנח"ל ובצל ירוק. בשנים אלו קנה לעצמו גם הצלחה ראשונה מחוץ לישראל, כאשר ה"ניו יורק טיימס" האמריקני בחר בספרו "הביטי לאחור, גברת לוט" לספר החודש בשנת 1959.

שנות השישים ועד שנות השבעים המאוחרות

בראשית 1964 נערכה בישראל תחרות בבקיאות בכתבי אפרים קישון. למבחן המוקדם נגשו עשרות מתמודדים. בתחרות הגמר, ששודרה בתוכנית 'טובים השניים' בקול ישראל (בהנחיית יצחק שמעוני ומרדכי פרימן, השופט: אפרים קישון) הוכתר המנצח - גדעון רון - בתואר 'אלוף הארץ בכתבי אפרים קישון'.

סרטים

קישון הרחיב את פעילותו בתחילת שנות השישים לתחום הקולנוע. כמו השפה העברית שלמד במהירות לשלוט בה ולחדש חידושים, גם כאן, ללא רקע או השתלמות מיוחדת, הוא רכש שליטה ופתח בקריירה כבמאי סרטים עם:

1. "סאלח שבתי" (1964). סאטירה נוקבת בכיכובו של חיים טופול כסאלח שבתי. הסרט זכה להצלחה גדולה בישראל ומחוצה לה. בישראל נמכרו כשני מיליון כרטיסים (כמעט כרטיס לכל תושב) ובחו"ל זכה הסרט לפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר (טופול) ולסרט הזר הטוב ביותר. בפסטיבל הסרטים של סן פרנסיסקו זכה הסרט לפרס התסריט והשחקן הטוב ביותר, והיה מועמד לפרס האוסקר.
2. "ארבינקא" (1967) התבסס על ההומורסקות של קישון בהן כיכב ארבינקא, דמות האדם המסתדר היטב בכל מערכת. גם סרט זה זכה להצלחה גדולה.
3. "תעלת בלאומילך" (1969) התבסס אף הוא על הומורסקה. בסרט מתואר חולה הבורח מבית חולים לחולי נפש ומתחיל לקדוח בפינת אלנבי.
4. "השוטר אזולאי" (1971) הוא בעיני רבים סרטו הטוב ביותר. הסרט זכה למועמדות נוספת לפרס אוסקר כסרט הזר הטוב ביותר, וזכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר ובפרס הסרט הזר בפסטיבל הסרטים של ברצלונה, פרס הבמאי בפסטיבל מונטה קרלו ופרס השופטים באטלנטה.
5. "השועל בלול התרנגולות" (1978) בעקבות הרומן הסאטירי שלו "עין כמונים" (במקור, 1955; יצא בשנת 1972 במהדורה חדשה בשם "השועל בלול התרנגולות"). הסרט נכשל בישראל ובעולם וחתם את הגולל על הקריירה של קישון כבמאי קולנוע. שנים רבות אחרי כן עדיין תהה קישון מדוע נכשל הסרט והגיע למסקנה כי לא הסרט נכשל אלא "הקהל נכשל".

מחזות

בשנות השישים, עת עמד קישון בשיא הצלחתו האמנותית והיצירתית, הופקו מחזות שלו גם בברודוויי ("רחמו על גלית") בעקבות ספריו "אוי למנצחים" ו"סליחה שניצחנו" שנוצרו במהלך מלחמת ששת הימים ואחריה. בגרמניה, לא במעט בזכות תרגומיו המעולים של הסופר פרידריך טורברג, זכה קישון להצלחה כבירה לאורך שנים רבות, גם בזכות ספריו וגם בזכות העלאתם של מחזות כמו "הו הו יוליה" שאריק לביא ושושיק שני הופיעו בהם (בכל התפקידים) ברחבי גרמניה משך שנים ארוכות.

בשנות השישים כתב אפרים קישון מחזה "הרמאי" שעלה בסופו של דבר כאופרה.

מאמצע שנות השבעים

בתקופה זו ניכרה ירידה חדה בתפוקה של קישון וברעב היצירתי שלו. כעדותו, הוא כתב על כל דבר שבעולם, פעמיים. בסוף שנות השבעים פרש קישון מכתיבת הטור שלו בעיתון מעריב. בעשרים וחמש השנים האחרונות לחייו חילק את חייו בין תל אביב לעיירה אפנצל שבצפון שווייץ. באותן שנים, הרבה קישון לקבול על יחס מזלזל כלפיו מצד האליטות בישראל. לטענתו, לאחר שהזדהה עם עמדות הימין בישראל, החרימה אותו התקשורת הישראלית והמבקרים כתבו ביקורות שליליות על יצירות שלו שקודם לכן כתבו עליהן ביקורות אוהדות. קישון נתן דוגמאות רבות לסופרים אשר התעלמו ממנו. לעומת זאת, קהל קוראים רחב ונאמן הפך שורה ארוכה של ספרים, שכולם התבססו על הומורסקות ותיקות שלו שנארזו בלקטים, לרבי מכר לאורך שנים ארוכות.

בעקבות טבח מעלות, הוא הצטרף לקריאה של חוגים נרחבים בעם, לתת עונש מוות למחבלים. את העונש הוא הציע שלא לתת מיידית, אלא להעמיד על תנאי (וכך למנוע פיגועי מיקוח): אם חוליית טרור לוקחת בני ערובה ודורשת שחרור מחבלים, ומאיימת בהריגת בני הערובה במקרה של אי היענות - ישראל, מצידה, מכריזה שאם בני הערובה יירצחו, היא תוציא להורג את כל המחבלים שדרשו את שחרורם.

משנות השמונים ועד פטירתו

בשנת 1988 העלתה "הבימה" גרסת מחזמר של "סאלח שבתי" אותה ביים קישון. המחזמר, בכיכובו של זאב רווח זכה להצלחה עצומה בקרב הקהל, ולביקורות קשות מצד המבקרים, עובדה שהעמיקה את מרירותו של קישון. עם זאת, החל מאמצע שנות התשעים התרחשה 'רהביליטציה' הדרגתית של קישון בישראל, שסימן פרסומו של ספר השיחות שלו עם ירון לונדון, דו-שיח ביוגרפי, ב-1993. סרטיו זכו להערכה ואהבה מחודשת והקרנות תכופות במועדי חג בטלוויזיה הישראלית. כמו כן, הופקה סדרת טלוויזיה בשם "ייסורי אפרים" שהתבססה על הומורסקות מתוך "ספר משפחתי" של קישון (לקט הומורסקות שהופיעו קודם בספרים שונים).

בשנת ה'תשס"ב זכה קישון בפרס ישראל בקטגוריה של תרומה לחברה ויום הולדתו ה-80 נחגג בישראל בשנת 2004 בשורה של טקסים. בשנת 2003 החלה הוצאת הספרים "ידיעות אחרונות" בהוצאה מחדש של כל כתביו, תוך שהיא מוסיפה עליהם ספרים שטרם ראו אור בעברית. במסגרת זו יצאו לאור:

• בשנת 2004: הספר "נקמתו המתוקה של פיקאסו", מסה נגד האמנות המודרנית שכתב קישון שנים רבות קודם לכן.
• בתחילת 2005: המחזה "משפט האבהות של הנגר יוסף".

הגשש החיוור ביצעו ארבעה מערכונים שנוצרו במקור על ידי קישון: "תיבת הדואר" (לפי 'בולמוס') בעיבודו של שייקה אופיר; "אופסייד סטורי", "המוסך" (לפי 'לפי רצון') ו"קסיוס קליי נגד חלפון" (לפי 'הערצה גלויה') שעובדו על ידי יוסי בנאי.

אפרים קישון נחשב חבר במה שכונה בחיבה ה"מאפיה ההונגרית" בארץ, עמה נמנו גם יוסף (טומי) לפיד והקריקטוריסטים זאב ודוש.

לאחר גירושיו מחוה קלאמר, התחתן בשנת 1959 עם שרה ליפוביץ, ועמה התגורר בשכונת אפקה שבתל אביב. בשנת 1997 עבר להתגורר בשווייץ, אך המשיך להגיע לישראל לעיתים מזומנות. שרה נפטרה בשנת 2002. חוה נפטרה בשנת 2017. בשנת 2003 התחתן בשלישית, עם ליזה ויטאסק, אוסטרית לא-יהודייה שהייתה צעירה ממנו בשנים רבות. מאשתו הראשונה נולד בנו רפאל (רפי, נ. 1957), כיום וטרינר בתל אביב, ומאשתו השנייה נולדו ילדיו עמיר (1964) ורננה (1968). בני משפחתו הרבו להופיע ביצירתו. קישון כתב צוואה בה הוריש את חלק הארי של עזבונו לאשתו השלישית, אך לאחר מאבק משפטי ארוך זכו ילדיו בחלק מזכויות היוצרים של כתביו.

קישון היה גם צורף של תכשיטים, צייר ושחקן ביליארד ופינג פונג. על שמו עורך איספא - איגוד ישראלי לספורט ביליארד את אליפות ישראל בביליארד. כמו כן היה קישון שחמטאי מחונן ואף היה מעורב בפיתוח תוכנת מחשב למשחק השחמט. כישורי השחמט שלו הצילו אותו בימי השואה, כאשר הצליח לעורר את תשומת לבו של מפקד המחנה בו היה כלוא.

אפרים קישון נפטר ב-29 בינואר 2005 בביתו שבשווייץ בגיל 80 בעקבות דום לב. גופתו הובאה לישראל והוא נקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.

בחייו היה קישון אדם שנאבק על מקומו בתרבות הישראלית. במשך שנים ניסו כמה יוצרים מן החוגים שנחשבו צעירים וצבריים להציגו כ"עולה חדש נצחי", הנטוע עמוק בתרבות האירופית ותלוש מן המציאות הישראלית, והעלו על נס סופרים דוגמת דן בן אמוץ כסמלים ליצירה ישראלית צברית "חצופה" ואנטי-ממסדית. קישון נעלב מאד מתיאורים אלה. מעריציו חזרו וטענו כי בפועל הוא עצמו היה אנטי-ממסדי הרבה יותר מן היוצרים התל אביביים הצברים, ואדרבה, הם אלה שהיוו את "המימסד" משום שבפועל שלטו בקרב "קובעי הטעם" התקשורתיים של אז. הוא עצמו הלין על כך שבתיאורים שונים שלו באנציקלופדיות, לקסיקונים ובמות תקשורתיות בארץ הוא תמיד הוצג כ"הומוריסט" או כ"סאטיריקן" שעה שבכל העולם התייחסו אליו כאל סופר ומחזאי. היו שתלו את קיפוחו של קישון בדעותיו הימניות (הגם שקישון לא הרבה להתבטא בנושאים של שלום וביטחון, וכאשר נחתמו הסכמי אוסלו הוא הביע תמיכה זהירה בהם). כאשר עבר לגור בשווייץ בבית שהקצתה ממשלת שווייץ במיוחד עבורו - הרבו חוגי השמאל הישראלי ללגלג על הפטריוטיזם הצבוע שלו כביכול, אך קישון הגיע תכופות לביתו שבישראל ואף רמז לא אחת כי התרחקותו לחו"ל נבעה לא במעט מתחושת העלבון עקב היחס כלפיו. בחו"ל הוא אף הופיע בבמות טלוויזיוניות רבות והגן על ישראל ועל מהלכיה מפני מאשימים ומלעיזים בתקשורת האירופית. כאשר זכה בפרס ישראל, היה זה עבור "מפעל חיים", ולא פרס ישראל לספרות, וגם בכך ראו מעריציו טעם לפגם (טומי לפיד התרעם על כך). היו מי שהסבירו זאת בכך שהפרס ניתן לא רק על יצירתו הכתובה אלא גם על יצירתו הקולנועית ועל מפעלו בהגנה על שמה של ישראל, אך רבים אחרים סברו כי היה כאן ביטוי נוסף לאי-ההכרה המתמשכת בערכו כסופר. שנים אחדות לאחר מותו הלכה החברה הישראלית והכירה בתרומתו העצומה, ומחזותיו מועלים שוב ושוב בתיאטראות ישראל.

באוקטובר 2014 נקבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו ברחוב המתנדב 48 בשכונת אפקה בתל אביב. בינואר 2016 אישרה מועצת עיריית נתניה קריאת רחוב על שמו בשכונת "עיר ימים" במערב העיר. שמו הונצח ברחובות בהרצליה ובבאר יעקב ובכיכר במעלות-תרשיחא.

יצירתו

השפעתו של קישון על התרבות הישראלית - עצומה, וניכרת בתרומותיו לשפה העברית בהמצאת מטבעות לשון, לא פחות מאשר בתרומותיו כמבקר חברתי ביצירותיו הכתובות, המומחזות והמוסרטות. סאלח שבתי, שם שהפך למושג, היה למעשה השתקפות סיפור קליטתם של עולים מארצות מצוקה. בשנות האלפיים היו מי שקבלו כי הסרט מציג סטריאוטיפיס שליליים על העלייה מארצות האסלאם, אך למעשה הסרט מגלה אמפתיה אל העולים וביקורת חריפה על הממסד שקלט אותם. גיבור הסרט מגלם מצד אחד דמות של עולה פרימיטיבי מארץ נחשלת של העולם השלישי, ומצד שני אדם ערמומי אשר יכול להשיג את שלו מהממסד האטום והמטומטם, במיוחד בתקופת מלחמת בחירות. בסרט, מצליף קישון גם בממסד הישראלי כפול הפנים, כמו למשל בסצנת החלפת השלטים ביערות, בכל פעם שבא תורם אחר. הסרט הוצג בהצלחה רבה בחו"ל.

גיבוריו של קישון: ארבינקא הפרוע והחינני, שטוקס האינסטלטור, פליקס זליג החשמלאי, השחקן ירדן פודמניצקי, הבירוקרטים קונשטטר וד"ר בר-ביצוע, שולטהייס הממולח, בירנבוים בעל החשיבות העצמית, ראש העיר קויבישבסקי, ציגלר הפקיד הנמוך והנרמס, העוזרת התימניה אתרוגה, ועוד אחרים, הפכו לחלק בלתי נפרד מן הנוף התרבותי של ישראל הצעירה.

קישון התעמת עם המבקר הנודע חיים גמזו, על רקע ביקורותיו הנוקבות על מחזותיו. גמזו שהתפרסם כמבקר חריף ונוקב, זכה להיות למושג ולפועל מידי קישון, "לגמוז" שמשמעו להשמיד, להרוס או להרוג (הביטוי לא נכנס לסלנג העברי, שהעדיף בדרך כלל את הפועל 'לכסח' בשנות השבעים והשמונים ו'לקטול' בשנות התשעים ואילך). בעקבות הביקורת של גמזו על המחזה "סמי ימות בשש", שבה כתב "לדידי יכול היה למות בחמש", כתב קישון, בספרו הסאטירי על התיאטרון "חור במסך", כאשר דמותו של המבקר הנודע י.ל. קונשטטר כותבת על ההצגה "החלבן תלה עצמו בשש": "חבל שלא תלה את עצמו בחמש". בכמה מן הסאטירות שלו השתעשע (לעיתים מתוך לגלוג ולעיתים בחיבה ואף בהערכה) לנוכח יומרותיו של דוד בן-גוריון להבנה בתנ"ך ונטייתו לחשאיות, על טהרנות הלשון של משה שרת, על האנגלית הגבוהה לעילא של אבא אבן, ועוד.

הביקורת של אפרים קישון כלפי הממסד הייתה חדה אך ההומור שעטף אותה הפכה לנטולת בוטות. למשל: בביקורתו על איכות הממסד השולט הוא קבע כלל באחת הסאטירות שלו "הרי זה מכבר ידוע שכל שר בממשלה מקבל תיק בו אין לו כל מושג". חוש ההומור היה מופיע בעדינות, אפילו בפרט הבא: מקובל שלפני המצעד הצבאי ביום העצמאות ניגש מפקד המצעד לכבוד הנשיא ומבקש רשות לפתוח אותו. "ומה יהיה אם הנשיא יסרב לתת רשות כזאת?" שואל בנימה "מודאגת" קישון באחת ההומורסקות שלו. בהומורסקה "הביתן הישראלי" כותב קישון כביכול מתוך יומנו של פקיד מכס שמונה, בזכות קשרים במפלגה, לארגן את הקמת הביתן הישראלי ביריד המסחרי הבינלאומי בלונדון. הפקיד כמובן אינו יודע מימינו ומשמאלו, מבזבז את תקציב העתק שקיבל על שטויות, ולבסוף מאלתר דברים עלובים. סאטירה זו הותירה שני קטעים בלתי נשכחים: (א) "ביקשתי במברק דחוף 30 דולאר ממשרד הפנים, אך הם הטיסו מייד שליח כדי למסור לי תשובה שלילית". (ב) "מחר אקבל את פני המלכה [אליזבת] ירום הודה, המכבדת בביקורה את הביתן הישראלי. אומרים שהיא אינה יודעת מילה אידיש". סאטירת יומן אחרת היא "חייו הכפולים של שולטהייס", בו מתאר פקיד ממשלה את מאמציו הקדחתניים לבזבז את תקציבו ולהישאר בגירעון לקראת סיום שנת התקציב, כי בלעדי זה לא יקבל העלאה בתקציבו. הסאטירה "זכר צדיק לברכה", גם היא קלסיקה בלתי נשכחת, מספרת כיצד בשל טעות של עורך עיתון שכתב למגיה הערה - "יצחק, הסוף איננו" - פורסמה מודעת אבל מטעם ההסתדרות לאדם בלתי-קיים בשם "יצחק הסוף", ושורת המספידים ההולכת וגדלה - בשל כוחה של ההסתדרות - בנתה בהדרגה דמות יש מאין והפכה אותה לאחד מגדולי האומה. הומורסקת המופת שלו על עלייתו לארץ משקפת את המצוקה הכלכלית במדינה הצעירה כמו גם את בעיותיהם ותקוותיהם של העולים הטריים והנבוכים. מקצת ההברקות הזכורות משם הן: (א) "על פני הים כבר הספקתי ללמוד את האותיות העבריות הראשונות שלי, והייתי חזק במיוחד בלמ"ד". (ב) "החום העיק עלינו מן הרגע הראשון, עד שלא הוסבר לנו שזה בעצם רק הרטיבות; אז הרגשנו הקלה". (ג) "דודי יעקב הבטיח להכניס אותי [לעבודה] למזנון אוטומאטי בתל אביב בתור אוטומאט". (ד) "העיקר, כתב דודי, לא ללכת לקיבוץ, כי שם מדברים עברית". (ה) "התהלכו על הדוד יעקב אגדות שלמות בחוגים ציוניים בגולה, שהוא הגיע לארץ לפני שלושים שנה בלי כלום, עם מזוודה קטנה בלבד, והיום יש לו זוג אופניים".

הביקורת שמתח על הביורוקרטיה בישראל התבטאה לא רק בהומורסקות, מחזות וסרטים, אלא גם במשחק-הלוח שהגה "חבילה הגיעה", בו על מנת לקבל חבילה על השחקן לנוע במשעול מתפתל של בירוקרטיה כדי להשיג אישורים שונים.

קישון הרבה גם לכתוב הומורסקות על הווי החיים של הישראלי הממוצע, שאין בהם מימד אנטי-ממסדי, אך הן רוויות ביקורת אירונית על הישראליות בכללה. הסאטירה "פרטאצ'יה אהובתי" מתארת את אופיו של העם ה"פרטאצ'י" הרשלן והמאלתר, ובעצם מתארת את הישראלים. "טוטו קדמון" - אף היא סאטירה בצורת יומן - מספרת את סיפורה של משפחה שהשולחן שלה נשבר והיא מסרה אותו לתיקון אצל נגר בשם יוסף קדמון. הנגר דוחה אותה בלך ושוב אינסופיים, ובינתיים מתוודעת המשפחה אל עוד כמה משפחות כמוה, והללו מפתחות הווי חברתי הכולל גם משחק טוטו על הבטחותיו של קדמון ועל תירוציו. לבסוף כאשר מגיע השולחן הוא מתקבל בתדהמה, ובני המשפחה, שכבר שכחו מה בדיוק עושים בו, מתחילים לאכול מתחתיו. וישנן גם הומורסקות ללא מימד ביקורתי כלל: ההומורסקה "אב נולד", למשל, מספרת על הולדת בנו של קישון, ואחריה כיכב רפי (כיום ד"ר רפאל קישון) באינספור הומורסקות נוספות. כאשר הגיעה לארץ תופעת הסופרמרקטים, שהביאה משפחות ישראליות לתזזית קניות פרועה, תיאר קישון כיצד הלכו הוא ואשתו אל אותו מקום עתיר "סחורות מסחררות", כביכול בלי כסף כדי לוודא שלא יבזבזו, אך לבסוף קנו אינספור דברים מיותרים ובטעות גם את בנם, שנבלע בינות למוצרים. כותרתה של סאטירה זו משעשע לא פחות מתוכנה: "יש קונה עולמו בשעה אחת". כשנוסדה הטלוויזיה הישראלית כתב את ההומורסקה "המפנה", בה הוא מתאר כיצד כל ימיו ביקש להגיע לתודעת הציבור אך כל מפעליו הכבירים לא הועילו לכך, ואילו ברגע אחד שבו אמר לכמה לנערים את המשפט הבנאלי "יהיה טוב", ששודר בטלוויזיה, הוא זכה לתשומת לב ציבורית עצומה. בהומורסקה "רונדו" מספר קישון על בונבוניירה שעברה כמתנה מיד ליד עד שלבסוף הגיעה בחזרה אל הנותן הראשון. בהומורסקה "לא מקשיבים" מתאר קישון כיצד אנשים עונים תשובות אוטומטיות מבלי לשמוע מה באמת מדברים אליהם. ב"המרק תמיד חם" הוא מתלונן על כך שבכל מקום נוהגים להרתיח את המרק באופן שאי אפשר לאכלו, אך מה שזכור הרבה יותר מהומורסקה זו הוא דווקא קטע הפתיחה שלה, שבה מתאר קישון בנימה כמעט פיוטית את אהבתו למרק. ב"על חוט השערה" הוא מתאר - שוב בדרך של יומן - את מבוכותיו ותירוציו של אדם המקריח בהדרגה. הברקה מסוג שונה מופיעה בהומורסקה אחרת: "אני אייצר כובע מזכוכית - הכריז ארבינקא - יש לו יתרון גדול: אין צורך להרימו לאחר שנפל".

קישון אהב גם להשתעשע לנוכח גודלה הזעיר של המדינה. כך, למשל, כשהוא מתאר בלגלוג את אילת של שנות החמישים הוא מספר בהתלהבות מעושה כי כבר הדרך אליה מלהיבה: נוסעים חמש שעות וזו עדיין ישראל! בהומורסקה ידועה אחרת סיפר קישון כי כאשר דודו אגון הגיע ארצה בפעם הראשונה הוא ביקש ממנו להראות לו כל פינה בארץ ישראל ולדרוך על כל רגב מאדמתה. "בסדר", ענה קישון, "ומה נעשה אחר הצהריים?".

קישון גם זכור כמי שטבע אמרות שונות כגון: "כשמגיע רגע האמת - זה הזמן להתחיל לשקר". התירוץ הנצחי לכך שדברים אינם פועלים כסדרם: "המפתחות אצל ה'גינג'י". את שפת אמו ההונגרית כינה דרך קבע "מלעילית". את אשתו כינה "הקטנה". כמות משחקי המילים שיצר מדהימה בהתחשב בעובדה שעברית לא הייתה שפת אמו. ביניהם: "רבבות עולים ללא רבב", "סחורות מסחררות" "משמש כבוש מיפן הכבושה" ועוד הרבה.

למרות הביקורת הנוקבת של קישון כלפי הממסד והמדינה, ניכרה בכתיבתו האהבה הגדולה שלו לעם היהודי ולמדינת ישראל. במבוא לספר "הכיפה הסרוגה, ועוד כמה סאטירות פרו ישראליות", הוא מתאר כל מיני מאפיינים שלה, ובולטת במיוחד השורה התחתונה:

"זוהי ארץ בה לא מצפים לניסים אלא מתחשבים בהם.
זוהי ארץ שקיומה בסכנה מתמדת אך תושביה מקבלים אולקוס דווקא מן השכנים למעלה.
זוהי הארץ היחידה שאני יכול לחיות בה,
זוהי הארץ שלי".

השפעתו

יצירתו של אפרים קישון השפיעה על רבים מן היוצרים ובעלי הטור בישראל בדור שלאחריו.^{[דרוש מקור]} הנטייה לשלב בדרך הומוריסטית תיאורי הווי משפחתי עם ביקורת חברתית, ולעיתים אף פוליטית, מצויה בכתיבתם של מחברים ישראלים דוגמת סייד קשוע, אדיר מילר ויותם זמרי. הנטייה להציג את המסר הסרקסטי באמצעות דמויות טיפוסיות, מוגזמות ומשעשעות, חלחלה לכתיבתו של ישראל וורצל. עם זאת, דומה כי אף אחד מן היוצרים הישראלים לא ירש את נטייתו של קישון למשחקי מילים ולחידושי לשון.^{[דרוש מקור]}

ספריו

בעברית

• העולה היורד לחיינו, 1951. אוסף טורים שפורסמו בעיתון "אוי קלט", יצא לאור בהונגרית בשם Ige-mige ותורגם לעברית בידי אביגדור המאירי.
• אלף גדיא וגדיא, 1954. אוסף הומורסקות שפורסמו בטור "חד גדיא" בעיתון "מעריב".
• עין כמונים, 1955. יצא לאור מחדש בשם "השועל בלול התרנגולות", 1972.
• לא נורא, 1957. אוסף הומורסקות שפורסמו בטור "חד גדיא" בעיתון "מעריב".
• מערכונים, (מקבץ מערכונים) 1957.
• הכל תלוי, 1961. אוסף הומורסקות שפורסמו בטור "חד גדיא" בעיתון "מעריב".
• באחד האמשים: הומורסקות, 1962. אוסף הומורסקות שפורסמו בטור "חד גדיא" בעיתון "מעריב".
• הוא והיא, (מקבץ מערכונים), 1963.
• שמיניות באוויר, 1964.
• עצם בגרון, 1967.
• סליחה שניצחנו, 1967 (יחד עם הקריקטוריסט דוש).
• בעד, 1970.
• אוי למנצחים, 1970 (יחד עם הקריקטוריסט דוש).
• גומזים, גומזים, סאטירות 1969.
• הכלבו של אפרים קישון, 1972 הוצאת ספריות מעריב. אוסף הומורסקות שפורסמו בטור "חד גדיא" בעיתון "מעריב". ציורים ביד דוש.
• חור במסך, (הומורסקות על התיאטרון) 1973.
• פרטאצ'יה אהובתי, 1974.
• 25 (ציורים של זאב) 1974 בהוצאת משרד הביטחון.
• חיוך בבצורת, 1978.
• ספר משפחתי, 1980 (לקט)
• אלה מסעי יונתן (לילדים), 1981.
• הגביע הוא שלנו (לילדים), 1981.
• דודים על חוטים (לילדים), 1981.
• ההרפתקה הבלתי גמורה (לילדים), 1981.
• מסטיק עם פסים (לילדים), 1981.
• שבע קומדיות, (הוצא קודם כ"שש קומדיות" ב-1977), 1989.
• ספר הסאטירות הראשון, 1989.
• ארבינקא, 1991.
• ספר הסאטירות השני, 1991.
• ספר הסאטירות השלישי, 1992.
• הכיפה הסרוגה ועוד כמה סאטירות פרו ישראליות, 1993.
• 58 מערכונים, 1995.
• מלחמת הנמלים (לילדים), 1995.
• הרקולס ושבעת הננסים (לילדים), 1995.
• אילוף הכלבה הסוררת (לילדים), 1995.
• שעיר, לעזאזל!, 1998. בהקדמה לספר כתב קישון שהיסודות לספר זה כבר נכתבו בשנות ה-40, כשנרדף על ידי הנאצים.
• עד המדינה: פרוטוקול, 1999.
• הג'ינג'י עם המפתח, 2002 (לקט).
• ספר המסעות, 2003 (לקט).
• פרטאצ'יה ללא הפסקה, 2004 (לקט).
• נקמתו המתוקה של פיקאסו, 2004. ביקורת על האמנות המודרנית.
• משפט האבהות של הנגר יוסף, 2005.
• ספר קישוני - מבחר בעריכת נוית בראל, 2015.

בהונגרית

• Humoreszk, הוצאת נ. טברסקי, ת"א, תשכ"ז

באנגלית

• the seasick whale - travel book
• noah's ark, tourist class
• look back, mrs. lot
• unfair to goliath
• blow softly in jericho
• the fox in the chicken coop

מחזותיו

• שמו הולך לפניו, קומדיה 1953. הוצג בתיאטרון הבימה.
• אתה מספר לי 1954 הוצג בתיאטרון המטאטא.
• שחור על גבי לבן, קומדיה 1956. הוצג בתיאטרון הבימה.
• אף מילה למורגנשטרן, 1959 הוצג עי להקת בצל ירוק.
• הכתובה, 1961 הוצג בתיאטרון האוהל. הצגה מחודשת של הכתובה הועלתה בהבימה, במרס 1980. הבמאי היה היי קילוס, את התפאורה הכינה רות דר, ההצגה הועלתה 150 פעמים. בין השחקנים היו: שפרירה זכאי, שמואל וילוז'ני, ניסים עזיקרי, ליא קניג, טובה פרדו, טלי לובראני, ועוד.
• תוציא את השטקר, המים רותחים, קומדיה 1965. הוצג בתיאטרון הקאמרי.
• הו, הו יוליה, 1974 הוצג בתיאטרון הבימה.
• סאלח שבתי, 1988 הוצג בתיאטרון הבימה.
• משפט האבהות של הנגר יוסף, 2005: מחזה המתרחש בשנת 0 לספירה.
• פתוח לרגל שיפוצים,
• למי אכפת הביקורת

מערכונים לגשש החיוור

• אופסייד סטורי
• אוסף הבולים
• המוסך (עם שייקה אופיר)

פרסים

• פרס גלובוס הזהב על סרטיו סאלח שבתי (1965) והשוטר אזולאי (1972)
• פרס הבמאי בפסטיבל מונטה קרלו על סרטו השוטר אזולאי
• פרס השופטים באטלנטה על סרטו השוטר אזולאי
• פרס התסריט בפסטיבל הסרטים סן פרנסיסקו על סרטו סאלח שבתי
• פרס סוקולוב לעיתונאות ב-1958
• פרס כינור דוד ב-1964
• פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר ב-1970
• פרס ביאליק ב-1998
• פרס ישראל בקטגוריה של תרומה לחברה בשנת 2002

לקריאה נוספת

• גידי נבו, הסַטירה הבורגנית של אפרים קישון, חברה וכלכלה בישראל, ב', 2005.
• ירון לונדון, דו-שיח ביוגרפי, ספרית מעריב, תל אביב, 1993.
• ירון לונדון, קישון : שמו הולך לפניו, הוצאת כתר, 2017.
• יובל אליצור, אפרים קישון - הומוריסט כסופר מתוסכל, 31 דמויות ממעצבי דור המדינה, הוצאת "כרמל", 2008, עמודים 211–216

קישורים חיצוניים

• יצירות של קישון ברשת
  • ציטוטים מיצירתו של קישון "העולה היורד לחיינו", באתר ויקיציטוט
  • ציטוטים מהספר "ארבינקא", באתר ויקיציטוט
  • העולה היורד לחיינו, טקסט מלא בתרגום אביגדור המאירי, באתר פרויקט בן-יהודה
  • אחדים מטורי "חד גדיא":
    • זכר צדיק לברכה, מעריב, 4 ביוני 1957 ("יצחק הסוף איננו")
    • הירהורי חג, מעריב, 5 באוקטובר 1962
    • המורד, מעריב, 11 בפברואר 1964
    • זרם עירוני, מעריב, 8 באוקטובר 1965
    • מועדון המפתח, מעריב, 21 בנובמבר 1966
    • הישות החיפאית, מעריב, 10 באוקטובר 1969 (טור שלא הופיע בספריו)
    • לקט מטוריו הראשונים בליווי הסברים להקשרים לכתיבתם
• ביבליוגרפיה
  • אפרים קישון, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
  • רשימת הפרסומים של אפרים קישון, בקטלוג הספרייה הלאומית
  • קישון במדריך התיאטרון
  • אפרים קישון, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• מאמרים וביקורות
  • אריאנה מלמד, סליחה שצחקנו, 22 בפברואר 2004
  • אביעד רוזנבוים, הצחיק אותנו כל כך, עד שכמעט שכחנו על מה יש לבכות: עשור למותו של קישון, באתר בית אבי חי, ינואר 2015.
  • אפרים קישון הלך לעולמו, כאן נעים
  • חיים טופול., "הוא היה הרבה יותר מסאטיריקן שכותב בדיחות", באתר nrg‏, 30 בינואר 2005
  • אורי קליין, ונציה של המזרח הקרוב, באתר הארץ, 16 באפריל 2002
  • שירי לב-ארי, מת הסופר והסטיריקן אפרים קישון, בן 81, באתר הארץ, 30 בינואר 2005
  • אפרים קישון, משפט האבהות של הנגר יוסף, 4 בפברואר 2005
  • אפרים קישון, "חבר'ה, איך עושים סרטים?", 3 במאי 2008
  • אלון גור אריה, המועדון של קישון, 23 בדצמבר 2009
  • עדי גרסיאל, ‏עולה. יורד. עולה, באתר בשבע - ערוץ 7, 22 באפריל 2004 (ראיון)
  • גידי נבו, הסָטירה הבורגנית של אפרים קישון, עיונים בתקומת ישראל, חברה וכלכלה בישראל: מבט היסטורי ועכשווי (2005), עמ' 711-745
  • ראיון עם רפי קישון ועם עורכת "ספר קישוני", נוית בראל, לרגל צאת המבחר הראשון מסיפורי אפרים קישון במלאת עשור למותו
  • נתן בכרך, עולים וקולטים בשנות ה-50 בראי יצירתו של א’ קישון, עלון למורה לספרות, 16, 1996.
  • נדב הולנדר, סיור בחדר העבודה של הסאטיריקן חושף את האובססיה המשונה שלו למסרקים ולמכשירים למדידת חום ולחות, באתר הארץ, 23 בינואר 2015
  • אריאל הורוביץ, סוכן זיכרון גרוע, על ספרו של ירון לונדון, "שמו הולך לפניו", באתר מקור ראשון
• אתרים שונים
  • חיים שכאלה עם אפרים קישון, הערוץ הראשון, 1989
• הדר בן-יהודה, קישון מספר: "זה מה שהפך אותי להומוריסטן", באתר הספרייה הלאומית, אוגוסט 2017

הערות שוליים

הקודם: יהושע קנז

פרס ביאליק לספרות יפה במשותף עם נורית גוברין, אריה סיון 1998

הבא: אהרן אלמוג, נורית זרחי, יורם קניוק

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23806430אפרים קישון