שלום כהן (חבר הכנסת)

שלום כהן

מדינה
פטירה	1 בינואר 1993 ירושלים, ישראל
תקופת הפעילות	1950–1993 (כ־43 שנים)
עיסוק	עיתונאי
מעסיק	העולם הזה
קישורים חיצוניים
חבר הכנסת 17 בנובמבר 1969 – 21 בינואר 1974 (4 שנים ו־9 שבועות) כנסות 7

שלום כהן (1926 – 1 בינואר 1993) היה עיתונאי ופעיל פוליטי ישראלי, וחבר הכנסת השביעית.

קורות חייו

שלום כהן נולד בבגדאד שבעיראק לפלורה (שושנה) בת הרב יחזקאל כהן ולאליהו כהן. בגיל 6 עבר עם משפחתו לאלכסנדריה שבמצרים. למד בקולג' האנגלי היוקרתי "ויקטוריה" באלכסנדריה, ונמנה עם מקימי תנועת השומר הצעיר בעיר. לכהן יש שני אחים ואחות (דוד, רחל ומשה).

ב-1946 עלה לארץ ישראל והצטרף לקיבוץ נחשונים. הצטרף למחלקה הערבית של הפלמ״ח. עם פרוץ מלחמת העצמאות הצטרף לחי"ש של "ההגנה", ושירת בסיירת (בלשון אותם ימים – פלוגת הקומנדו) של חטיבת גבעתי – שועלי שמשון, תחת פיקודו של אריה שפק, ובה הכיר את אורי אבנרי.

ב-1950 חבר כהן לאבנרי ברכישת שבועון דל תפוצה בשם "העולם הזה". ברכישה השתתף גם נחום איתן (אשר מכר את חלקו בעיתון בסוף שנות החמישים). אבנרי היה העורך הראשי ואילו כהן היה ראש המערכת וסגן העורך. "העולם הזה" בעריכת אבנרי וכהן הגיע לתפוצה רחבה והפך לשם דבר בעיתונות הישראלית, וסיסמתו הייתה "בלי מורא, בלי משוא פנים". בראשית שנות ה-50 היה "העולם הזה" בין הראשונים שהעלו לדיון את שאלת קיפוח עולי ארצות המזרח בישראל, בכתבת תחקיר ב-1950 תחת הכותרת "ישראל – מדינה אשכנזית?", ובשורת כתבות ב-1953 תחת הכותרת הבוטה "דופקים את השחורים" (ביטוי שהפך מאז למטבע לשון, גם שלא בהקשר העדתי) מפרי עטו של שלום כהן.

ב-1953 הותקפו באישון לילה עורכי "העולם הזה", כהן ואבנרי, על ידי ארבעה אלמונים ביציאתם ממערכת העיתון, פגעו בכהן בראשו, ושברו לאבנרי שתיים מאצבעות ידו הימנית, זאת כשנה לאחר הטלת פצצה במערכת העיתון, שיוחסה מאוחר יותר ל"מחתרת צריפין". אבנרי העריך אז שהיה קשר בין התקיפה ובין הביקורת שמתח העיתון על טבח קיביה, ובמכתב לפנחס לבון קבע כי מאחורי התקיפה עמד הש"ב. לפי ספרם של יוסי מלמן ודן רביב, "מרגלים לא מושלמים", הרקע להתנפלות היה קשור למשפחת דיין, וזאת בשל "קשרים מסוימים שנוצרו למורת רוחם של בני המשפחה בין יעל דיין לעורך הראשי".

ב-1955 ניהלו כהן, אבנרי, ו"העולם הזה" מערכה נגד ראש עיריית חיפה אבא חושי, שאותו האשים העיתון בהטלת אימה ובמעשי שחיתות, בסדרת כתבות בה כונתה חיפה בשבועון בשם "חושיסטאן", זמן קצר לאחר מכן הונחו לבנות חבלה במערכת העיתון, שהתגלו לפני שאירע דבר, ופוצץ בית הדפוס בו נדפס העיתון. אבנרי קשר בין פעילותו העיתונאית וחשיפותיו של "העולם הזה" לבין ניסיונות החבלה נגדו, והאשים את הש"ב ושלטון מפא"י באחריות למעשה.

"העולם הזה" צבר פופולריות רבה בישראל וזכה לתפוצה גבוהה באותה תקופה, על אף היותו כלי ביטוי אנטי ממסדי קיצוני. השבועון היה לצנינים בעיני הממסד של מפא"י באותם הימים, וכונה בפיהם "השבועון המסוים". ראש הש"ב, איסר הראל, שחשש כי השבועון מהווה מקור להסתה חתרנית, החליט לממן בשנת 1956 מתקציב שירותי הביטחון הוצאה לאור של שבועון מתחרה, בשם "רימון", הראל קיווה ששבועון זה יגרום לנטישת קוראים של "העולם הזה" ונדידתם ל"רימון", אך "רימון" לא שרד יותר משנתיים.

ב-1956, על רקע מלחמת סיני, היה שותף להקמת "הפעולה השמית" ביחד עם אבנרי, נתן ילין-מור, בועז עברון, עמוס קינן ואחרים (שבתחילה דבק בה השם "מחתרת קפה הרלינגר", על שם בית הקפה בו נפגשו חבריה), תנועה רעיונית שדגלה בהשתלבות מדינית של מדינת ישראל עם שכנותיה הערביות ב"מרחב השמי". ב-1957 פרסם אבנרי בעיתונו תוכנית שלום, ברוח התנועה, בשם "איחוד הירדן", בה קרא להקים מדינה פלסטינית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, שתקיים קשרי פדרציה עם מדינת ישראל. ב-1958 פרסמה התנועה מניפסט בן למעלה ממאה סעיפים, המסכם את תפיסת עולמה בשם "המנשר העברי – עקרונות הפעולה השמית". התנועה האמינה כי במרחב המזרח-תיכוני קיים לאום/גזע משותף, הוא הלאום/גזע השמי, תחתיו קיימות תתי-קבוצות כמו הלאומים העברי והערבי. מבחינתם על הלאום השמי להתאחד במסגרת קונפדרטיבית. התנועה שאפה לכך שישראל תצטרף ל"מדינות הבלתי-מזדהות", ותשתף פעולה עם ג'ווהרלל נהרו ויוסיפ ברוז טיטו הבלתי-מזדהים ("הנייטרלים"), בהם ראתה את עמודי התווך של העולם הנייטרלי, במאבק כנגד האימפריאליזם המערבי והסובייטי. התנועה הכירה עקרונית בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, והאמינה שעל ישראל לנקוט מיד ביוזמה פעילה לפתרון חלקי של בעיית הפליטים, תוך התחשבות ב"שיקולים הביטחוניים" של ישראל. התנועה קראה לבטל את כל החוקים והמנהגים המפלים כלפי המיעוט הערבי במדינה (כולל הממשל הצבאי), לבטל את "חוק השבות", ולהקים מדינה פלסטינית ברצועת עזה והגדה המערבית, שתהיה קשורה בפדרציה עם מדינת ישראל, ובכך תהווה למעשה איחוד של ארץ ישראל הדו-לאומית בגבולותיה ההיסטוריים.

ב-1958 היה כהן שותף, לצד יעקב אגמון, שלמה בר-שביט אהרן מגד, בועז עברון ואחרים, לגילוי דעת של סופרים, עיתונאים, משוררים ואמנים שקראו לביטול הממשל הצבאי.

ב-1959, עם פרוץ "אירועי ואדי סאליב", הביעו כהן ו"הפעולה השמית" תמיכה בדוד בן הרוש, טענו שמעצרו לא היה מוצדק, ותבעו לשחררו. הם הבהירו כי אם יישאר במעצר והדרך היחידה לשחררו תהיה באמצעות היבחרותו לכנסת, יהיו מוכנים להעמידו בראשות רשימתם בבחירות לכנסת הרביעית. "העולם הזה" פרסם סדרת כתבות על מרד המרוקאים והזהיר מהשלכות של מרד עדתי. באספה הפומבית הראשונה של הפעולה השמית בחיפה, מנה כהן דוגמאות רבות של אפליית יוצאי עדות המזרח בכל תחומי החיים בארץ, והזכיר לעומת זאת את חלקם של צעירי העדות הצפון אפריקאיות במלחמת העצמאות. הוא טען כי עולי צפון אפריקה רומו בארצות מוצאם על ידי הנציגים מישראל, וקרא להפסיק את עבודות הדחק בקרב עולים אלה, "ההורסות כל מוסר עבודה".

"הפעולה השמית" שאפה לרוץ בבחירות לכנסת הרביעית במסגרת חזית משותפת עם תנועות נוספות, ולשם כך פנתה למספר תנועות, כגון "המשטר החדש" של שמואל תמיר וערי ז'בוטינסקי, המפלגה הלאומית הספרדית בראשות שלמה כהן-צידון, תנועת ליכוד יוצאי צפון אפריקה של דוד בן הרוש ותנועת הכוח השלישי של עו"ד מרדכי שטיין, אך כל ניסיונותיה לאיחוד עם תנועות נוספות עלו בתוהו, ולכן החליטו חבריה שלא לרוץ בבחירות.

ב-1960 נפגש כהן עם נציגי ממשלת "אלג'יריה החופשית", ובהם סגן ראש ממשלת "אלג'יריה החופשית" קרים בלקאסם, במטה האומות המאוחדות. חברי "הפעולה השמית" הקימו את "הועד הישראלי למען אלג'יריה חופשית" (בו היו חברים גם חברי הכנסת משה סנה ותופיק טובי, שלמה כהן-צידון ואחרים), שתמך באנשי החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה (FLN) בלחימתם בכיבוש הצרפתי של הארץ במסגרת מלחמת העצמאות של אלג'יריה, הביע התנגדות מוחלטת לקו הרשמי של ממשלת ישראל, שתמכה בצרפת והתנגדה לעצמאות אלג'יריה, וטען כי זהו אינטרס ישראלי כמו גם אינטרס יהודי-אלג'יראי לתמוך במאבק ה-FLN.

בתגובה לחקיקת חוק איסור לשון הרע הקימו אבנרי וכהן לקראת הבחירות לכנסת השישית בשנת 1965, רשימה שנקראה "העולם הזה - כוח חדש", שזכתה רק למנדט אחד ואורי אבנרי לבדו נבחר כח"כ. הרשימה התמודדה שוב בבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969, והפעם זכתה לשני מנדטים ושלום כהן הצטרף לאורי אבנרי כחבר כנסת מטעמה. במהלך כהונת הכנסת השביעית נוצר קרע בין שני האישים; שלום כהן, שאבנרי ניסה תמיד להציג אותו כמספר שניים ב"העולם הזה" וכמי שוחסה בצילו, גילה יוזמה עצמאית כחבר כנסת רדיקלי (באחת ההזדמנויות אף קרע את תעודת הזהות שלו מעל דוכן הכנסת כמחאה על סעיף הלאום). שלום כהן שם דגש על העניין העדתי ועל קיפוחם של עולי ארצות המזרח. הדבר הביא בשנת 1971 לפילוג ברשימה. שלום כהן הפך לחבר כנסת עצמאי, למזכ"ל תנועת "הפנתרים השחורים" ולחבר הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית.

הקרע הפוליטי הפך גם לקרע במערכת "העולם הזה", כאשר שלום כהן קיבל, בחסות הסדרים משפטיים, טור עצמאי משלו במסגרת השבועון ובמשך הזמן פרש כליל מן השבועון. לאחר פרישתו הקים את השבועון נוער 71 שעיקר עניינו היה מוזיקת פופ ובתרבות המחאה של הנוער בעקבות אירועי 1968. בעקבות ניסיונות לנגח אותו מעל דפי העולם הזה פרסם ב-1972 את ספרו "העולם הזה" ובו מתח ביקורת אישית חריפה על שותפו לשעבר אורי אבנרי. בבחירות לכנסת השמינית ב-1973 עמד עם נעים גלעדי בראש רשימת "הפנתרים השחורים - דמוקרטים ישראלים" שלא עברה את אחוז החסימה.

בשנת 1974 פרש שלום כהן מתנועת "הפנתרים השחורים" וחזר לכתיבה עיתונאית וכתיבת ספרים. הוא נחשב למומחה בנושאים של יחסי ישראל-ערב והשאלה הפלסטינית וכן בעניינים חברתיים. בהמלצתו של פייר מנדס פראנס, מדינאי יהודי צרפתי בכיר וראש ממשלת צרפת בשנים 1954-55 החל לשמש כתב של העיתון הצרפתי "לה מאטן דה פארי". במקביל שידר ברדיו שווייץ (RSR) בשפה הצרפתית. בשנות ה-80 עבר לכתוב עבור העיתון הצרפתי ליברסיון ונחשב לאחד מהעיתונאים הבכירים בצרפת בתחום המזרח התיכון. הוא כיסה באופן קבוע את האירועים באזור.

בחודש מרץ 1977 הקים כהן ביחד עם יהושע פרץ, מי שהיה יו"ר ועד פועלי נמל אשדוד, את "מפלגת החופש", שקיבלה 2,498 קולות בבחירות לכנסת התשיעית שנערכו באותה שנה. ייתכן כי הבעת המחאה של יוצאי ארצות המזרח נותבה אל הליכוד, שזכה לעלות לשלטון במהפך הפוליטי הראשון בתולדות המדינה. כל הרשימות שהתפצלו מתנועת הפנתרים השחורים לא זכו להיבחר לכנסת באותן בחירות (למעט צ'רלי ביטון שנבחר לכנסת כסיעת הפנתרים השחורים במסגרת חד"ש).

עם תחילת תהליך השלום עם מצרים, שהביא לחתימת הסכם השלום בשנת 1979, היה שלום כהן אחד העיתונאים הישראלים הראשונים שהגיעו למצרים. בעקבות הביקורים התכופים בארץ אותה הכיר מנעוריו פרסם ב-1978 את הספר "מצרים - מדריך לישראלי לארץ הנילוס". זה היה מדריך הטיולים הראשון בעברית על מצרים.

שלום כהן נפטר בירושלים, במהלך סיקור עיתונאי, בינואר 1993. הוא נטמן בבית העלמין סגולה בפתח תקווה.

חיים אישיים

כהן נישא בשנת 1955 לאורה הלר ילידת איטליה, בתם של ד"ר ליאון הלר וד"ר לילי הלר. לשניים נולדו שלושה בנים.

ספריו

• העולם הזה. סודותיו של השבועון מטיל האימה, הוצאת טפחות, 1972.
• מצרים, הוצאת פורז, 1978.
• מצרים, מדריך לישראלי בארץ הנילוס, הוצאת פורז, 1978.
• שיח אחים, 1987, הוצאת זמורה

• les trois frères d'Israel, Pierre-Marcel Favre, 1986
• Dieu est un baril de poudre: Israël et ses intégristes, Calmann-Lévy, 1989.
• Inchirah, Une fille d'Alexandrie; éditions de l'aube, 1992

• אינשיראח, הנערה מאלכסנדריה, הוצאת די נור, 1992.

קישורים חיצוניים

• דוד תדהר (עורך), "שלום כהן", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יז (1968), עמ' 5225
• שלום כהן, באתר הכנסת
• שלום כהן, באתר כנסת פתוחה

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32019345שלום כהן (חבר הכנסת)