מלחמת לבנון הראשונה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מבצע של"ג)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מלחמת לבנון הראשונה
חיילי צה"ל נכנסים ללבנון, 1982
חיילי צה"ל נכנסים ללבנון, 1982
חיילי צה"ל נכנסים ללבנון, 1982
מערכה: התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון
מלחמה: מלחמת האזרחים בלבנון
סוג העימות מלחמה
תאריכים 6 ביוני 198229 בספטמבר 1982 (16 שבועות ו־4 ימים)
מלחמה לפני מלחמת יום הכיפורים
מלחמה אחרי המערכה ברצועת הביטחון
מקום לבנוןלבנון לבנון
תוצאה יצירת רצועת הביטחון בדרום לבנון, סילוק אש"ף מלבנון, הקמת צד"ל
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל ישראל


החזית הלבנונית[[קובץ:תבנית:דגל/החזית הלבנונית|קישור=החזית הלבנונית|גבול|22x16pxpx|החזית הלבנונית]] קואליציית החזית הלבנונית:

הארגון לשחרור פלסטין
סוריהסוריה סוריה
אמלאמל אמל
חזבאללהחזבאללה חזבאללה
אחרים:
החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית[[קובץ:תבנית:דגל/החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית|קישור=החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית|גבול|22x16pxpx|החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית]] החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית

מנהיגים
ישראלישראל מנחם בגין 

יאסר ערפאת

סוריהסוריה חאפז אל-אסד 
מפקדים
כוחות

ישראל:
צה"ל

  • 76,000 חיילים
  • 1,400 טנקים
  • מאות תותחים
  • 1,500 נגמ"שים
  • 634 מטוסים

החזית הלבנונית:

  • 17,700 חיילים

צבא דרום לבנון:

  • 5,000 חיילים
  • 97 טנקים

סוריה:

אש"ף:

  • 15,000 מחבלים
  • 80 טנקים
  • 150 נגמ"שים
  • 400 תותחים ומרגמות
  • 250 תותחים נגד מטוסים
אבדות

במהלך הקרבות נהרגו 655 אנשי מערכת הביטחון, ו-4 הוגדרו כנעדרים. 8 חיילים נפלו בשבי.

כ-18,000 נהרגו, כולל כ-1,200 חיילים סורים ו-1,000–2,400 אבדות לאש"ף, הרוב הגדול של האבדות היו אזרחים. כ-6,000 אנשים נשבו.

מלחמת לבנון הראשונה (שמה הרשמי בתחילתה: מבצע שלום הגליל, ובראשי תיבות: מבצע של"ג) הייתה מלחמה בין ישראל לסוריה וארגוני טרור פלסטיניים שישבו בלבנון וביצעו פיגועים בישראל ובמדינות נוספות. המלחמה התרחשה ברובה בשטח לבנון. "מבצע שלום הגליל", שנודע לימים כ"מלחמת לבנון הראשונה", נערך בין 6 ביוני 1982 (ט"ו בסיון תשמ"ב) ל-29 בספטמבר 1982 (י"ב בתשרי תשמ"ג). במהלך הלחימה הפעיל צה"ל שבע אוגדות בלבנון, ושתי אוגדות ברמת הגולן מול סוריה.

המלחמה הביאה להגליית מפקדות אש"ף לתוניס, ולחיסול רוב הכוח הצבאי של הארגונים הפלסטיניים, אולם לא הצליחה להוציא את צבא סוריה מלבנון. בעקבות המלחמה קם הארגון השיעי הקיצוני חזבאללה, שמילא את החלל שנוצר בדרום לבנון עם יציאת הכוחות הפלסטיניים, ונלחם בכוחות צה"ל שנותרו בדרום לבנון. 655 חיילי צה"ל נהרגו במהלך מבצע שלום הגליל. המלחמה, יעדיה, מהלכיה, מחירה ותוצאותיה לוו בביקורת פנימית קשה. לחיילים ששירתו בתקופה זו הוענק אות מערכת שלום הגליל.

ציר זמן

על פי ההגדרה הבלתי רשמית והרחבה ביותר, כללה מלחמת לבנון את השלבים הבאים:

שלב הקרבות והלחימה הפעילה (מבצע שלום הגליל):

שהיית כוחות צה"ל בלבנון:

הרקע למלחמה

ערך מורחב – יחסי ישראל–לבנון

מאבקים פנימיים בדרום לבנון

ערך מורחב – התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון

לאחר אירועי ספטמבר השחור ב-1970, התבססו ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון על רקע חולשת הממשלה הלבנונית, וביצעו התקפות ופיגועי טרור בגבול הצפוני של ישראל. אותם ארגונים גם נטלו חלק במלחמת האזרחים בלבנון, שפרצה בשנת 1975. סוריה, שכלכלתה נזקקה לגישה חופשית לבנקים ולנמל בביירות, פלשה ללבנון כדי לעצור את הלחימה. הכוחות הסורים פעלו תחילה בעיקר נגד הפלסטינים, שנחשבו לאיום הראשי על יציבות המשטר הלבנוני, אבל בהמשך, כדי לבסס את אחיזתם בשטח שכבשו, פנו הכוחות הסורים נגד האוכלוסייה הנוצרית.[2]

הרכב האוכלוסייה בדרום לבנון[3] בזמן מלחמת שלום הגליל היה: כ-520 אלף מוסלמים שיעים (כולל תושבי צור וצידון), כ-200 אלף נוצרים, כ-110 אלף מוסלמים סונים, כ-80 אלף פלסטינים שחיו במחנות הפליטים, וכ-55 אלף דרוזים.

מבצע ליטני וסבבי הלחימה

בשנת 1978, בעקבות פיגוע רב-נפגעים שביצעו מחבלים פלסטינים שהגיעו מלבנון דרך הים, כבשו כוחות צה"ל את דרום לבנון במבצע ליטני. בעקבות המבצע הוסכם על פריסת כוחות יוניפי"ל שיחצצו בין ארגוני הטרור לבין גבול ישראל, וכוחות צה"ל הוסגו מלבנון. ארגוני הטרור הגיבו בהצטיידות בקטיושות ותותחי 130 מ"מ, בהם השתמשו לירי על אזרחים ישראליים.

בקיץ 1981 ניהלו צה"ל ואש"ף סבב לחימה, כאשר במשך עשרה ימים נורו כ-1,230 רקטות ופגזים מלבנון לתוך ישראל, וצה"ל הגיב בהפצצות והפגזות שלא הצליחו לעצור את הירי.[4] בנוסף, במבצע צלצל פשט כוח מחטיבת הצנחנים בפיקוד אל"ם יורם יאיר, בליל 19 - 20 ביולי על בסיס מחבלים בלבנון בה נהרגו חמישה מחבלים.[5] שלושה ימים מאוחר יותר, בליל 23 - 24 ביולי, כוח משייטת 13 בפיקוד סא"ל ידידיה יערי שהיה ערוך במארב השמיד רכב מחבלים ובאש תותחי סטי"ל הושמד רכב נוסף.[6] השליח האמריקני פיליפ חביב הצליח להביא להפסקת אש בין ישראל ואש"ף ב-24 ביולי 1981. עוד קודם לכן החל צה"ל, בהובלת הרמטכ"ל רפאל איתן ואלוף פיקוד הצפון אביגדור בן-גל, ובתמיכת ראש הממשלה ושר הביטחון, מנחם בגין, בתכנון מבצע צבאי נרחב יותר לחיסול ארגוני הטרור בלבנון.

הסכם הפסקת-האש שניסח פיליפ חביב היה מעורפל: הפלסטינים החליטו לעקוף את הסכם הפסקת האש על ידי כך שלא תקפו מגבול ישראל-לבנון וטענו שמותר להם להמשיך לתקוף את ישראל בכל דרך אחרת וכך המשיכו בלחימה, השליח האמריקני חביב פירש את ההסכם כאומר שאסור לפלסטינים לבצע שום פעולה נגד ישראל שמקורה בלבנון ואילו ישראל טענה שכיוון שהבסיסים הראשיים של הארגונים הפלסטינים מצויים כולם בלבנון, פירוש ההסכם הוא הפסקת-אש כוללת בין ישראל לבין הפלסטינים, שכן אחרת הפלסטינים יכולים להמשיך לתקוף את ישראל ואילו היא אינה יכולה להגיב. במשך הפסקת האש נהרגו 27 ישראלים בפיגועים פלסטיניים ונפצעו 270.[7]

הלקח המרכזי של צה"ל מעשרת ימי חילופי האש בקיץ 1981 היה שלא ניתן לעצור ירי ארטילרי מלבנון לתוך ישראל באמצעות מטוסים ותותחים בלבד.[8] המחשבה בצה"ל הייתה שנדרש מהלך יבשתי שלכל הפחות ייכבש השטח שממנו מתבצע הירי.

תוכנית לשינוי במבנה המשטר בלבנון

החל מ-1980 הפעילה ישראל ארגון טרור סודי בלבנון - החזית לשחרור לבנון מזרים. מטרתו הייתה לפגוע באנשי ארגון אש"ף ובמיוחד בצמרתו. הארגון הוקם בהוראת שר הביטחון אריאל שרון, והרמטכ"ל רפאל איתן, והופעל על ידי מפקד פיקוד הצפון אביגדור בן-גל, שמינה את מאיר דגן למוביל הפעילות. הארגון הוציא לפועל עשרות פיגועי טרור ורצח מאות לבנונים[9] קיום הארגון ופעילותו נחשפו רק לאחר כ-35 שנה, בספר שפרסם העיתונאי רונן ברגמן בשנת 2018.[9]

ב-5 באוגוסט 1981 מונה אריאל שרון, להיות שר הביטחון בממשלת בגין. ראש אגף התכנון, אהוד ברק, הציע במסמך פנימי, ליזום פעולות באופן שיגרום לקריסת הפסקת האש, שתוביל למלחמה בה ישראל תשיג "שינוי בר קיימא במבנה המשטר בלבנון" והשלטת הגמוניה נוצרית, תוך קיבוע עליונות ישראלית מול הסורים. מסמך זה בא לידי ביטוי בתוכנית אורנים.[10]

בכיר "המוסד" נחיק נבות כתב על מתווה המלחמה כפי שתואר בידי שר הביטחון, אריאל שרון, בפגישה בארמונה של משפחת ג'ומאייל בלבנון ב-12 בינואר 1982 (זה היה ביקורו "הרשמי" הראשון של שרון בלבנון בתפקיד שר הביטחון, ונבות התלווה אליו כנציג "המוסד"):

"צה"ל מתכנן פעולה רבתי בלבנון, כאשר המאמץ העיקרי מכוון נגד ביירות." בתיאום עם הנוצרים, הסביר שרון, צה"ל יפתח במהלך מהיר של 72 שעות לאורך ציר החוף, עד לכיבוש מערב הבירה, מעוז אש"ף וכמטווחי קשת ממעוזי הנוצרים בצפונה של העיר ובמזרחה.[11]

שרון הורה לבן גל ולדגן להכפיל את מאמציהם במטרה לפגוע בצמרת אש"ף במסגרת פעילות החזית לשחרור לבנון מזרים[9] עד אוקטובר 1981 נמנו 308 הרוגים בפיגועי הארגון.[12] לפי רונן ברגמן, שרון קיווה שפעולות אלה יעוררו את ערפאת לתקוף את ישראל, שתוכל להגיב בפלישה ללבנון, אולם אש"ף לא הגיב כמצופה. הארגון המשיך לפעול גם לאחר פרוץ המלחמה, בין השאר בפיצוץ מכוניות תופת, ופעילותו הוסתרה מרוב הממשלה והצבא.

פרוץ המלחמה

ב-3 באפריל 1982 נרצח בפריז עובד שגרירות ישראל יעקב ברסימן טוב[13] על ידי מחבלת שירתה בראשו.[14] באפריל 1982 ושוב במאי 1982 הגיבה ישראל לפיגועים נגדה בהפצצת מחנות ומחסנים של הכוחות הפלסטינים בלבנון. בכל פעם הגיבו הפלסטינים בירי עשרות רקטות לצפון ישראל. ישראל איימה להגיב במבצעים צבאיים מורחבים וכוחות של צה"ל קודמו לגבול, אבל בכל פעם החליטה ממשלת ישראל שלא לפעול והכוחות הוסגו.

ב-3 ביוני 1982 התנקשו מחבלים פלסטינים מארגונו של אבו נידאל (שאינו חלק מאש"ף) בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, ופצעו אותו אנושות. הוא שרד את הפציעה, אך נותר משותק ומרותק לבית החולים לשארית חייו. ב-4 ביוני הגיבה ישראל להתנקשות בהפצצה של תשעה מתקנים של אש"ף בלבנון. אש"ף הגיב בהפגזה כבדה של כ-500 רקטות ופגזי תותחים על יישובי צפון ישראל. ישראל הגיבה להפגזות הללו בהפצצת מטרות נוספות של אש"ף ואש"ף הגיב בירי נוסף. ישראלי אחד נהרג ו-11 נפצעו. בצהרי 5 ביוני הורתה ממשלת ישראל לצה"ל להיערך לאפשרות של מבצע קרקעי נרחב בלבנון והחל גיוס של כוחות מילואים. בבוקר 6 ביוני 1982 הוחלט סופית שיש לצאת למבצע שכונה מבצע "שלום הגליל'.

הצבא הסורי בלבנון

לאחר פלישתם ללבנון, הכינו הסורים את השטח להגנה לפי כללי הדוקטרינה הסובייטית, תוך התאמתה לתנאים בלבנון. הכוח הסורי נערך בהתאם לשני אתגרים עיקריים: ראשית, הגנה על שטחי המפתח בלבנון תוך הפרדת הנוצרים מאש"ף, ואבטחת השליטה הסורית (בעיקר על ביירות ועל הכביש לדמשק); שנית, היערכות לאפשרות שצה"ל יתקוף דרך הבקאע לכיוון סוריה ודמשק.

הכוח נערך בהתאם למבנה הגאוגרפי של לבנון. רצועת ההגנה העיקרית של הסורים כללה את דאמור, הר הלבנון, ג'בל ערבה ומורדות החרמון. רצועת ההגנה השנייה כללה את העיר ביירות ואת זחלה, רייק, ג'דידת יבוס, דיר אל עשייר. בחזית רצועת ההגנה העיקרית נפרסה רצועת האבטחה בשטח שבין כוחות יוניפי"ל ומובלעת חדאד בדרום, לבין קו דנייבה - סחמר - עיישיה - בית א־דין - דיר אל־קמר - דאמור, תוך ניצול השטחים ההרריים של מורדות החרמון, ג'בל ביר א־דהר ומורדות הר הלבנון, להשהיית הכוח התוקף ולהתשתו.

משום שביירות היא העיר הגדולה והחשובה שבערי לבנון ובה מרוכזים כל מוסדות השלטון, החזיקו בה הסורים כוח גדול יחסית. כוח זה היה חלק מרצועת ההגנה הראשונה. בביירות היו לסורים 4 מסגרות חטיבתיות ועוד יחידת קומנדו. המערך שלהם כלל: חטיבת חי"ר 85, שתי חטיבות צש"ף (חטיבות חסרות המאוישות בפלסטינים, ואגד שריון של צש"ף שכלל יותר מ־50 טנקים T-55/54.

בנוסף, בהר הלבנון נערכה חטיבה ממוכנת 62, שכללה גם טנקים ובין 4 ל־6 גדודי קומנדו; בבקעת הלבנון נערכה חטיבת שריון 51, שכללה טנקי T62 עם כוח חי"ר ממוכן ובין 3 ל-4 גדודי קומנדו; בהר מול הלבנון נערכה חטיבת שריון 91 מדיוויזיה 1, שכללה טנקי T62 ולה גם כוח חי"ר ממוכן ו־2 אגדי קומנדו.

לפני המלחמה, כחלק מלקחי מלחמת יום הכיפורים, הצבא הסורי נערך בלבנון עם מערך מעובה של סוללות נ"מ שכללו טילי קרקע-אוויר מדגמי SA-2,‏ SA-3,‏ SA-6 ו-SA-8 לצד תותחי ZSU-23-4 שילקה שנועדו להגן על הסוללות מפני יעפי תקיפה נמוכים.

מהלך מבצע שלום הגליל

דגל ישראל מתנוסס על מבצר הבופור, 1995
משרדי אש"ף בצידון, 1982
אות מערכת שלום הגליל שהוענק לחיילי צה"ל ששירתו בין 5 ביוני 1982 ל-29 בספטמבר 1982

6 ביוני 1982

ב-6 ביוני נכנסו כוחות צה"ל ללבנון והתקדמו צפונה לאורך ארבעה צירים: חוף הים, אזור ההר המרכזי, הגזרה המזרחית, ובקעת הלבנון. בציר החוף שבגזרה המערבית לחמו שתי אוגדות: עוצבת הגליל בפיקוד תא"ל יצחק מרדכי ואוגדה 96 בפיקוד תא"ל עמוס ירון. אוגדה 96 כללה כוחות שריון מחטיבה 454 בפיקוד חגי רגב ואת חטיבת הצנחנים הסדירה בפיקוד אל"ם יורם יאיר.[15] במסגרת הלחימה הונחתה אוגדה 96 מכיוון הים צפונית לנהר האוואלי, דבר שגרם לניתוק הקשר של מפקדות אש"ף בביירות עם המחבלים שנמצאו דרומית לנהר, ואפשר לכוחות צה"ל מעוצבת הגליל, שהגיעו מדרום, לסגור על אלפי המחבלים בצור ובצידון, ולטהר את השטח בלחימה עיקשת, בית אחר בית.

חטיבת הצנחנים החלה את מלחמתה בנחיתה מהים בחוף האוואלי שמצפון לצידון. את ראש החוף תפסו לוחמי שייטת 13 בפיקוד ידידיה יערי, כוח ראש החוף בפיקוד הסמח"ט אריק מורן שכלל את פלוגת החה"ן של הצנחנים (פלחה"ן 35) בפיקוד יחיאל גוזל ופלוגת בני המשקים של גדוד 50 בפיקוד שאול אריאלי. כוח ראש החוף של פלחה"ן הצנחנים לחם במחבלים שהגיעו למקום ושבה חלק מהם. הכוח הרחיב את שליטתו לכיוון דרום ומזרח על ידי הפלחה"ן ולכיוון צפון על ידי פלוגת בני המשקים, על מנת לאפשר לכוחות חטיבת הצנחנים לנחות בבטחה עם הנחתות. החטיבה מיהרה צפונה לכוון דאמור, כשמובילה אותה פלוגת בני המשקים. מדאמור בחר אל"ם יורם יאיר להוביל את חטיבתו בציר ההררי לאורך הרי השוף.[16] יאיר לחם בראש הצנחנים הסדירים, במסע קרבות קשה ומפרך,[17] שכלל קרבות בעיירות דאמור ועינאב ובכפרים מתא, שמלאן, קבר שמון וסיל. אף על פי שלכאורה הבחירה בציר ההררי הייתה אמורה לעכב את כוחות החטיבה, הרי שבמבחן התוצאה החלטתו של יאיר השתלמה והצנחנים היו לכוח הראשון שהגיע לביירות,[18] וחבר לכוחות הנוצרים בציר ביירות-דמשק. בראש החטיבה פעל גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים, בפיקוד סא"ל דורון אלמוג,[19] ובמקביל לו כוח מאולתר בפיקודו של מיכה תמיר, שכלל את פלוגתו של ניר ברקת מגדוד 890 ואת פלוגתו של שאול אריאלי מגדוד 50. אלמוג אמר על המלחמה "במלחמת שלום הגליל הלכתי ברגל שבעים קילומטר, לחמתי שבעה ימים, קרב אחרי קרב, מארב אחרי מארב.".[20]

בסופו של היום הראשון צה"ל הצליח להגיע בגזרה המערבית עד לגשר קוסיימה שעל נהר הליטני, כ-27 קילומטרים מקו הגבול הבינלאומי. לאחר מכן המשיך צה"ל את ההתקדמות המהירה תוך כדי ניסיון לשמור, עד כמה שניתן, על מספר נמוך של הרוגים, שרבים מהם נגרמו על ידי צה"ל מאש כוחותינו. בתקרית אחת זיהה מטוס פנטום ישראלי שיירה של צה"ל כשיירה סורית, ועקב כך נהרגו כ-26 חיילים ועוד עשרות נפצעו.[21]

במהלך אותו יום כבשו כוחות אוגדה 252 את אזור הפתחלנד בגזרה המזרחית, עד לקו חצביא-שבעא-כאוכבא, שם הצטוו לעצור, כדי לא להיכנס ללחימה עם הסורים.

בליל 6 ביוני נערך הקרב על הבופור. במהלך ההגעה ליעד נפצע מפקד הכוח משה קפלינסקי, ובקרב עצמו נהרגו 6 מלוחמי חטיבת גולני בהם מפקד הכוח שהחליף את קפלינסקי - רס"ן גוני הרניק.

7–11 ביוני 1982

למחרת, ב-7 ביוני, לאחר כיבוש הבופור בידי חטיבת גולני, התקדמה חטיבה 769, יחד עם כוח בפיקוד סמח"ט גולני גבי אשכנזי, לכיוון העיר נבטיה ועם ערב נכבשה העיר. ב-8 ביוני הגיעו כוחות אוגדה 36 לפאתי צידון וחברו לחטיבה 211 שהגיעה מכיוון דרום בציר החוף, ולכוחות אוגדה 96 שהונחתו מהים בשפך האוואלי.

ב-8 ביוני הגיע כוח צה"ל למבואות דאמור, כאשר באותו הזמן נאלצו כוחות צה"ל מעוצבת הגליל, בפיקוד תא"ל יצחק מרדכי, להתמודד עם אלפי לוחמי גרילה של אש"ף, שהתחפרו והתבצרו באזורים הצפופים והמאוכלסים של מחנות הפליטים בצור ובצידון, ובעיקר במחנה עין אל-חילווה בצידון. במחנה זה נאלצו לוחמי צה"ל (כוחות חי"ר מחטיבה 165 וחטיבה 939, בסיוע כוח טנקים מצומצם מחטיבה 847) להילחם קרבות קשים בלוחמה בשטח בנוי מול כוחות גרילה עקשנים, אשר הסתתרו במחנה הפליטים מאחורי אזרחים וסירבו להיכנע. מפקדי המחבלים החזיקו את האזרחים בכוח, והשתמשו בהם כמגן אנושי. על כך אמר תא"ל יצחק מרדכי: "עשינו מאמצים רבים להוציא את האזרחים מתוך מחנה הפליטים, אבל מפקדי המחבלים לא איפשרו את הפינוי".[22]

ב-8 ביוני נערך גם הקרב הראשון של צה"ל נגד צבא סוריה, בעיירה ג'זין שבשיפולים הדרומיים של ג'בל ברוך. חטיבת השריון 460 כבשה את העיירה, ולמחרת השתלטה על הכפרים הסמוכים חונה ועין א-תינה, מהלך שאיפשר העברת כוחות רבים צפונה, אל עבר כביש ביירות-דמשק.

באותו יום החל קרב עין זחלתא, שבמהלכו לחמו כוחות עוצבת הפלדה, ובהם חטיבה 500 מתוגברת בגדוד 9263, וכן גדוד 601, גדוד 932, ועוצבת גולן, נגד כוחות שריון וקומנדו סוריים. הקרב נמשך יומיים ובסיומו כבשו כוחות צה"ל את המרחב.

ב-9 ביוני, נפתח מבצע ערצב-19, אשר ערך חיל האוויר הישראלי במטרה להשמיד את מערך טילי הקרקע-אוויר הסוריים בבקעת הלבנון. במהלך המבצע התרחש קרב האוויר הגדול ביותר בעידן הסילון, בו השתתפו כ-150 מטוסי קרב, ובמהלכו הופלו 23 מטוסים[דרוש מקור][מפני ש...] של חיל האוויר הסורי ולא הופל אף מטוס ישראלי. במהלך כל ימי הלחימה הפילה ישראל 82 מטוסים סוריים ואיבדה 2 מטוסים, שניהם מפגיעות של טילי נ"מ. המבצע הדגיש את עליונותה האווירית המוחלטת של ישראל אל מול חיל האוויר הסורי. על פי בכירים בחיל האוויר הישראלי המבצע נחשב לאחד מהמבצעים החשובים שלו, והוא אף עיצב באופן משמעותי את דמותו.[23] בהמשך התקיימו מספר קרבות שריון אשר לא הושגה הכרעה ברורה לטובת אחד הצדדים, ובמהלכם ישראל הייתה הראשונה בהיסטוריה שעשתה שימוש במסוקי קרב נגד טנקים.

ב-9 ביוני 1982 לחמה סיירת מטכ"ל בקרב על גבעה מיוערת, בקצה הצפוני של רכס שאראת כריסטופני, נגד כוח רגלי ורכוב מהקומנדו הסורי, הכווינה עליו ירי ארטילרי שכלל פצצות מצרר והשמידה אותו.[24]

ב-9 ביוני החל הקרב על כפר סיל, שנמשך 4 ימים, ובסיומו כבשו כוחות צה"ל את העיירה.

ב-10 ביוני, ביום החמישי ללחימה, נהרגו בכפר דוחא שליד העיירה דאמור, סגן הרמטכ"ל, האלוף יקותיאל אדם ואל"ם חיים סלע. ביום זה נהרגו מעל שבעים חיילים, רבים מהם ליד דאמור, ולפחות תשעה נהרגו מטילים שנורו אל נגמשים ממסוקי קרב סוריים באזור ג'בל ברוך.[25]

באותו יום, בסביבות השעה 12:55 הופצצו כוחות של חטיבה 943 מאוגדה 90 ב"אמבטיית ביאנור" (ואדי חפופה) בגזרה המזרחית בשוגג על ידי חיל האוויר הישראלי. בהפצצה נהרגו 24 חיילים, נפצעו 92 חיילים ועוד 32 קיבלו "הלם קרב". כמו כן נפגעו כלים רבים: כלי לחימה ומשאיות שהובילו תחמושת, מים ומזון לכוחות הלוחמים. גדוד 573 מחטיבה 943 שהה באותה עת בוואדי חפופה מצפון ל"אמבטית ביאנור" (למעט פלוגת המפקדה שלו שנפגעה בהפצצה). הגדוד היה אמור להמשיך צפון מערבה כדי לכבוש את הכפר מג'דל בלחיס. אולם בסביבות השעה 14:00 קיבל המג"ד סא"ל עלי ברוק ממפקד הגיס האלוף אביגדור בן-גל פקודה חדשה: לפנות מזרחה, דרך ג'בל ערבה, עד לכפר א-רפיד ולתקוף את הכוחות הסורים הנסוגים צפונה בציר "מיכה". הגדוד הגיע לכפר א-רפיד בסביבות השעה 15:00. במשך שעות, עד רדת החשכה, תקף הגדוד את הכוחות הסוריים מחטיבה 91 והשמיד עשרות כלים: טנקים, נגמ"שים ומסוק "גאזל". אף חייל מכוחות גדוד 573 לא נהרג או נפצע, וגם לא הושמד אפילו כלי לחימה ישראלי אחד.[26]

ב-11 ביוני, ביום השישי ללחימה, לאחר קרב בין סיירת צנחנים לכוחות קומנדו סורים שנמשך כ-4 שעות בסמוך לכפר עינאב, התקבלה החלטה לכבוש את הכפר. במהלך הקרב נהרג מפקד צוות סגן אלון לוין,[27] ההרוג הראשון של הסיירת במלחמה.[28] הכפר נכבש ביום למחרת.

בליל אותו יום התחולל בגזרה המזרחית קרב סולטאן יעקוב, אשר במהלכו נכנס גדוד 362 מחטיבה 399 לצומת מדרום לכפר סולטאן יעקוב וגילה שהוא מכותר בתוך מתחם סורי גדול. הכוח חולץ בקושי בסיוע ארטילרי כבד בלא שהצליח לכבוש את אזור הצומת. ניהול הקרב נחשב לאחד הכשלונות הגדולים של צה"ל במבצע שלום הגליל. הקרב זכור בעיקר בשל ההרוגים, הפצועים והשבויים הרבים שהיו בו לצה"ל, ושני חיילי המילואים הנעדרים עד עצם היום הזה: יהודה כץ וצבי פלדמן. באפריל 2019 הושבה לישראל גופתו של הנעדר מהקרב זכריה באומל.

חטיבה 645 ניהלה קרב קשה מאוד מול הכוח הסורי כל אותו הלילה.

בבוקר, זמן קצר לפני כניסת הפסקת האש לתוקפה, השתתפו כוחות מחטיבה 409 במארב לשריון סורי, והשמידו 11 טנקי T-72, עשרות כלי רק"ם ו-4 מסוקי גאזל.[29]

באותו היום, בשעה 12:00 בצהריים, נכנסה הפסקת האש לתוקפה, אולם בצידון, במחנה הפליטים עין אל-חילווה, בכביש ביירות-דמשק ובביירות לא הופסקה הלחימה.

12 ביוני – 22 ביולי

חייל צה"ל צופה בהפצצה אווירית על ביירות

ב-12 ביוני, על אף הפסקת האש, התקדמו הצנחנים וכבשו את העיירה שמלאן בלחימה קשה אל מול כוחות קומנדו ושריון סוריים.

ב-13 ביוני בצהריים חברו כוחות הצנחנים לכוחות הנוצריים בבסבא, ובכך ניתקו את המחבלים במערב ביירות.

ב־15 ביוני החלו כוחות צה"ל לנוע שמונה קילומטרים צפונית לביירות, לכיוון אזור ג'מהור, במאמץ להרחיב את שליטתם על כביש-ביירות דמשק, מזרחה.

על אף החבירה לנוצרים וניתוק מערב ביירות, הפרוזדור הצר באזור כפר שימא היה נתון להטרדות סוריות שישבו בשטח הגבוה בעאליי. בשל כך ב-21 ביוני החלה אוגדה 162 להתקדם לעבר בחמדון ועאליי. האוגדה צלחה את נהר הדאמור והחלה לטפס על השלוחה הצפונית המוליכה לבחמדון. עקב היעדר אישור מהדרג המדיני למתקפה, האוגדה התנהלה בזחילות תוך קרבות קשים מול אויב נחוש ובשטח טופוגרפי נחות. בנוסף עקב היעדר אישור לפתח מאמצים מקבילים, התרכזה כל הארטילריה הסורית נגד כוחות האוגדה. הלחימה התנהלה בחלקה הראשון כנגד מארבי נ"ט וטנקים סוריים מרחוק, לאחר מכן משעלתה האוגדה על הרכס, מרואייסאת נעמן ועד כביש ביירות דמשק התנהלו קרבות קשים, בעיקר במסולעת מעל מנצוריה ובשקיף מטלון.

ב-25 ביוני, עקב התקדמות אוגדה 96 מביירות לכיוון מזרח, והתקדמות אוגדה 162 שתוגברה בחטיבת גולני לכביש ביירות-דמשק מדרום, החלו הסורים להימלט מזרחה, במטרה להימלט מכיתור על ידי כוחות צה"ל. כביש ביירות-דמשק, מביירות ועד רואייסאת צופר, היה בשליטת כוחות צה"ל.

מעתה, במשך כחודש וחצי, צה"ל בסיוע ארטילרי מסיבי (כולל ירי בכינון ישיר) ותקיפות מהאוויר, הידק את המצור על ביירות והפעיל לחץ כבד על המחבלים על מנת להביא לכניעתם. חיל הים הטיל מצור ימי על העיר על מנת למנוע הספקת נשק וציוד למחבלים.

22 ביולי – 23 באוגוסט

ב-22 ביולי התנהל בגזרה המזרחית מבצע טרף - יום קרב כנגד הסורים והמחבלים. לאחר שמתחילת יולי ניהלו הסורים והמחבלים פעילות מוגברת נגד צה"ל, הוחלט לערוך נגדם פעולת עונשין, על ידי כוחות במסגרת גיס 479 בפיקוד אלוף משה בר כוכבא. במהלך המבצע כוחות צה"ל, שכללו יחידות שריון, ארטילריה, חי"ר, נ"ט, וכן יחידות נ"מ שפעלו בכינון ישיר, השמידו 70 טנקים, 23 נגמ"שים, וכן תומ"תים, תותחי נ"מ, משאיות, טרקטורים ועמדות לחימה, וגרמו לאבדות קשות בנפש. לכוחות צה"ל היו 2 הרוגים, 5 פצועים, ו-3 טנקים שנפגעו.

בעקבות המבצע ריסנו הסורים את המחבלים, והשתדלו לשמור על השקט בגזרה.[30]

ב-1 באוגוסט, על מנת להגביר את הלחץ על המחבלים, החל צה"ל להתקדם לעבר שטחים בנויים בדרום מערב ביירות. בראשית אוגוסט צה"ל גייס שוב את חטיבה 939 ואת חטיבה 165. החטיבות הונחתו בליל ירח מלא על ידי נחתות חיל הים מצפון לג'וניה, והצטרפו לכוחות צה"ל בביירות.

ביום ט"ו באב, 4 באוגוסט, נקלעה פלוגה ג' מגדוד 12 של חטיבת גולני לקרב מול כוח קומנדו סורי ומחבלים סמוך למחנה הפליטים בורג' אל-ברג'נה. בקרב נהרגו 9 לוחמי צה"ל. באותו יום נהרגו 10 לוחמי צנחנים בקרבות בביירות. באותו יום נהרג תובל גבירצמן, שהיה מפקד פלוגה בחטיבה 188 של חיל השריון. זכה בצל"ש אלוף פיקוד הצפון לאחר מותו, על גילוי אומץ לב, מסירות נפש וכושר מנהיגות.

במהלך הקרבות רוב ביירות נכבשה,[31] נמל התעופה של ביירות נהרס, נהרגו כ-368 חיילי צה"ל ויותר מ-1,000 מחבלי אש"ף, בנוסף לכ-6,000 מחבלים שנעצרו. לקראת אמצע אוגוסט הושגה הסכמה להוצאת הכוחות הסוריים והכוחות הפלסטיניים מביירות, בחסות כוח בינלאומי. תהליך זה הושלם ב-31 באוגוסט 1982, במהלכו התפנו מביירות תוך 12 ימים, 14,398 לוחמים פלסטיניים וסוריים, וכן 664 נשים וילדים. מתוכם, 8,144 עזבו את ביירות דרך הים, ו-6,254 חיילים סוריים ואנשי חטיבות "צבא השחרור הפלסטיני" של אש"ף עזבו לסוריה דרך כביש ביירות-דמשק. מטה אש"ף עבר לתוניסיה, שם הסדירה ארצות הברית לארגון מקלט טרם הפינוי.[32]

23 באוגוסט – 29 בספטמבר

ב-23 באוגוסט 1982 נבחר בשיר ג'ומאייל, מנהיג הפלנגות הנוצריות, לנשיא לבנון. ישראל ראתה בכך סימן לפריצת דרך מדינית ושר הביטחון אריאל שרון אף הכריז כי מדינה ערבית נוספת מתכננת לחתום חוזה שלום עם ישראל. לאחר הרצח של בשיר ג'ומאייל ב-14 בספטמבר 1982 תפס אחיו, אמין ג'ומאייל את השלטון.

יומיים לאחר הרצח, ב-16 בספטמבר 1982, החל צה"ל להיכנס למערב ביירות, תוך שאוגדה 96 תוקפת מדרום, ואוגדה 91 ממזרח - מכיוון הנמל מערבה. צה"ל אישר לכוחות הפלנגות הנוצריות להיכנס למחנות הפליטים סברה ושתילה שבאזור ביירות. כניסת הפלנגות למחנות הפכה במהרה לטבח סברה ושתילה, שבו רצחו אנשי הפלנגות, במשך יומיים, מאות מתושבי המחנה. הטבח עורר סערה ציבורית בינלאומית, וקומם מדינות רבות נגד ישראל.

בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה בעולם עקב הטבח, ולחץ אמריקאי, נסוגה ישראל ממערב ביירות ב-30 בספטמבר 1982. בישראל הוקמה ועדת חקירה (ועדת כהן), שבעקבות מסקנותיה נאלץ אריאל שרון, שהיה שר הביטחון ואדריכל מלחמת לבנון, להתפטר מתפקידו, שהועבר למשה ארנס. לאחר נסיגת צה"ל ממערב ביירות הסתיימה למעשה הלחימה האקטיבית, וב-29 בספטמבר 1982 הסתיים מבצע שלום הגליל באופן רשמי.

חילות צה"ל במלחמה

מפקדי צה"ל במבצע שלום הגליל

מפקדי צה"ל במבצע שלום הגליל
תפקיד שם
ראש המטה הכללי רפאל איתן
סגן הרמטכ"ל משה לוי
עוזר הרמטכ"ל יקותיאל אדם
עוזר הרמטכ"ל דן שומרון
ראש אגף המודיעין יהושע שגיא
ראש אגף התכנון וסגן מפקד גיס אהוד ברק
מפקד חיל האוויר דוד עברי
מפקד חיל הים זאב אלמוג
אלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי
אלוף פיקוד המרכז אורי אור
אלוף פיקוד הדרום חיים ארז
מפקד גייסות השריון ומפקד גיס משה בר כוכבא
ראש אגף כוח אדם משה נתיב
ראש אגף אפסנאות יוחנן גור
ראש מחלקת ההדרכה וסגן מפקד פיקוד צפון אורי שמחוני
מפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה וראש מטה גיס עמרם מצנע
מפקד המכללה לביטחון לאומי יעקב אבן
נשיא בית הדין הצבאי לערעורים חיים נדל
מפקד גיס 446 אביגדור בן-גל
ראש מטה פיקוד צפון עמוס כץ
עוזר ראש אגף המבצעים גיורא פורמן
מפקד עוצבת הגליל יצחק מרדכי
מפקד אוגדה 162 מנחם עינן
מפקד אוגדה 252 עמנואל סקל
מפקד כוח משימתי יוסי פלד
מפקד אוגדה 880 יום-טוב תמיר
מפקד אוגדה 96 עמוס ירון
מפקד אוגדה 36 אביגדור קהלני
מפקד כוח משימתי דן ורדי
מפקד אוגדה 90 גיורא לב
קצין תותחנים ראשי ומפקד הסיוע הארטילרי בגיס אריה מזרחי
מפקד חטיבת גולני ארוין לביא
מפקד חטיבת חש"ן 7 איתן קינן
מפקד חטיבת צנחנים 35 יורם יאיר
מפקד חטיבת חש"ן 188 מאיר דגן
מפקד חטיבת חש"ן 211 אלי גבע
מפקד חטיבת חש"ן 500 דורון רובין
מפקד חטיבת חש"ן 460 חגי כהן
מפקד חטיבת צנחנים 623 נחמיה תמרי
מפקד חטיבת צנחנים 939 יאיר עוגן
מפקד חטיבת צנחנים 551 עוזי בן יצחק
מפקד חטיבת צנחנים 646 דובי הלמן
מפקד חטיבת נ"ט 406 גדעון עבאס
מפקד חטיבה 609 חגי לוי
מפקד חטיבת חי"ר בה"ד 1 שמואל ארד
מפקד חטיבת חי"ר ביסלמ"ח עמוס קוצר
מפקד חטיבת חי"ר 165 צבי פולג
מפקד חטיבת חש"ן 401 עוזי לבצור
מפקד חטיבת חש"ן 14 דוד שובל
מפקד חטיבת חש"ן 514 יורם אלדר
מפקד חטיבת חש"ן 847 עוזי קרן
מפקד חטיבת חש"ן 454 חגי רגב
מפקד חטיבת חש"ן 399 מיקי שחר
מפקד חטיבת חש"ן 943 נחמן ריבקין
מפקד חטיבת חש"ן 645 אמציה אטלס
מפקד חטיבת חש"ן 767 חיים כץ
מפקד חטיבת חש"ן 656 חגי גולן
מפקד אגד 454 אגד ארטילרי באוגדה 90 אהוד בכר
מפקד אגד 209 אגד ארטילרי באוגדה 252 דורון קדמיאל
מפקד אגד 449 אגד ארטילרי באוגדה 880 פרנקו גונן
מפקד אגד 219 אגד ארטילרי פיקוד הצפון אמנון אופק

פעילות חיל האוויר

האצטדיון בביירות ששימש מצבור תחמושת לאש"ף לאחר שהופצץ על ידי חיל האוויר הישראלי
מטוס נוסעים של מידל איסט איירליינס (MEA) שחנה בנמל התעופה ביירות בינלאומי והושמד במלחמה


ערך מורחב – מבצע ערצב 19

חיל האוויר הישראלי התכונן היטב לאיום הטילים במגוון אמצעים כמו שיפור המודיעין והחימוש. בערבו של יום הלחימה הראשון, (ט"ו בסיון) עוד ב-5 ביוני נכנס כח אווירי ללבנון במטרה להכין את התקיפה היבשתית ולחסל עמדות טילים ונשק נגד מטוסים. מסוק קוברה אחד הופל ושני טייסיו נהרגו .[33][34]

ביום השלישי ללחימה נשלחה רביעיית מסוקי דיפנדר לתקוף שתי תחנות מכ"ם סוריות מסוג P-15 בעיירת החוף דאמור. מכ"מים אלו היו מסוגלים להתריע בפני תקיפת אזור הבקעה. אחרי תקיפת המסוקים הוזנקו לאזור גם מטוסי סקייהוק שהשלימו את השמדת תחנות המכ"ם. תמונת הקרב של חיל האוויר הסורי נפגעה קשות.

ביום הרביעי של המלחמה, ב-9 ביוני, חיל האוויר יצא במבצע ערצב 19 והשמיד את רוב סוללות טילי הקרקע אוויר של הסורים בבקעת הלבנון. בנוסף חיל האוויר הסורי, שפעל בתו"ל רוסי, סבל מנחיתות משמעותית ואיבד 23 מטוסי מיג כבר בימים הראשונים. המבצע נחשב הצלחה מזהירה של חיל האוויר.

מבצע ערצב 19 העניק לישראל עליונות אווירית מוחלטת בשמי לבנון ולחיל האוויר הישראלי נפתח פתח לסייע באופן חופשי לכוחות הקרקע. היבטים אלו אפשרו חופש פעולה משמעותי לחיל האוויר הישראלי ושליטה אווירית בשמי לבנון. דבר זה אפשר תנאים נוחים לחיל היבשה ולחיל הים בהשוואה למלחמת יום כיפור.

בשבועות שאחרי כן הסתפק חיל האוויר במשימות של סיוע קרוב ולא יזם מבצעים גדולים נגד כוחות סוריים. כך, לא הושמדו כוחות קרקעיים גדולים של הסורים במהלך נסיגתם מלבנון לסוריה. ההחלטה על כך התקבלה בדרג הממשלתי שלא היה מעוניין בעימות מלא עם סוריה.

סדר כוחות צבא היבשה

נגמ"ש M-113 צה"לי בדרום לבנון, יוני 1982
נסיעה דרומה לכיוון הבופור, 1982

במהלך הלחימה בלבנון הופעלו על ידי צה"ל שבע אוגדות סדירות ומילואים. חלקן פעלו מתחילת המלחמה, וחלקן הוכנסו ללחימה עם גיוסן בשלב מאוחר יותר. שלוש אוגדות פעלו בגזרה המערבית (91, 96 ו־36), אוגדה אחת בגזרה המרכזית (162) ושלוש בגזרה המזרחית (252, 90 ו־880). במהלך הלחימה הקים גיס 446 שני כוחות משימתיים שפעלו במערב הגזרה המזרחית: הראשון בפיקוד תא"ל דני ורדי ("כוח ורדי") והשני בפיקוד תא"ל יוסי פלד ("כוח יוסי"). שתי אוגדות נוספות (49 ו־131) ומפקדת גיס 479 שימשו ככח עתודה ברמת הגולן לתרחיש שבו תתרחב הלחימה בצבא הסורי לגזרה זו. סדר הכוחות הכולל בלחימה בלבנון כלל כ־1,400 טנקים ולצידם מאות כלי ארטילריה. בעתודה ברמת הגולן הוצבו כ־600 טנקים, בסך הכל הוצבו בצפון כ־2,000 טנקים.[35]

הזירה הימית

ערך מורחב – הזירה הימית במבצע שלום הגליל

תגובות למלחמה בישראל

קריקטורה של פרץ ויינריך שבה נראים שמיר ושרון עם הכיתוב "צברנו די קלפים למיקוח"

בהצבעה בכנסת על המלחמה, התנגדה לה רק חד"ש (שאף הגישה בהפגנתיות הצעת אי אמון בממשלה). נציג הסיעה, ח"כ מאיר וילנר, ציין במליאת הכנסת כי "הממשלה מובילה את ישראל אלי תהום. היא עושה מעשה, שבמרוצת הזמן עלול להתברר כבכייה לדורות".[36] בתגובה גונתה חד"ש ונשמעו קריאות, בהן מפי עורך "ידיעות אחרונות", להעמיד את ח"כיה לדין באשמת בגידה. בהצבעה נעדרו מהמליאה ח"כים מהשמאל, בהם שולמית אלוני ויוסי שריד. סיעת המערך הצביעה בעד.

בעיתונים בעיקר התפרסמו כתבות אופטימיות. בטור המערכת של "ידיעות אחרונות" ביום הראשון ללחימה, תחת הכותרת "שקט, יורים" כתב עמירם ניר: "עכשיו אין אופוזיציה, אין ליכוד ומערך, אין דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, ווזווזים וצ'חצ'חים. עכשיו כולנו עם אחד, במדים, עכשיו יורים. שקט". המקרה המפורסם ביותר של שיתוף פעולה בין התקשורת לממשלה היה בזמן כיבוש הבופור. ראש הממשלה דיווח כי הבופור נכבש "ללא אבדות", אף על פי שהיה ידוע ששישה חיילים של סיירת גולני, בהם מפקד הפלס"ר, רס"ן גוני הרניק, נהרגו בעת הלחימה.[37] התקשורת עצמה דיווחה על "גבורה עילאית" ו"חירוף נפשות", אך לא ציינה את נושא האבדות. רק בחינה מדוקדקת של מודעות האבל הראתה תמונה אחרת: "על מותו של רס"ן גוני הרניק, בעת כיבוש הבופור, מתאבלת תנועת שלום עכשיו".

המלחמה זכתה לפופולריות רבה בציבור בתחילת דרכה, וזיכתה את הממשלה ואת הליכוד בתמיכה גבוהה מאוד בסקרים. בראשית אוגוסט העניקו הסקרים לליכוד בין 57–61 מנדטים.[38] בציונות הדתית עלו פרשנויות לפיהן לבנון היא חלק מארץ ישראל השלמה, ורבנים מרכזיים כישראל אריאל ודב ליאור הגדירו את המלחמה כמלחמת מצווה וקראו לספח את לבנון ולהקים בה התנחלויות. הרב הראשי האשכנזי שלמה גורן השווה את המלחמה לכיבוש הארץ על ידי יהושוע ולמלחמה בעמלק, וגם הרבי מלובביץ' כינה את לבנון "הגדה הצפונית" והתנגד ליציאה ממנה.[39][40]

ככל שהתקדמה המלחמה, החלה ביקורת ציבורית מחוגים שונים, אשר טענו כי המלחמה היא "מלחמת ברירה", וכי ממשלת ישראל הייתה צריכה להסתפק במבצע צבאי מוגבל בשטחי דרום לבנון. בהמשך, כאשר צה"ל הסתבך אט-אט בבעיות הפוליטיות הפנים-לבנוניות, גברה ההתנגדות בציבור למלחמה, שהגיעה לשיאה לאחר טבח סברה ושתילה.

הוויכוח על מטרת המלחמה

המלחמה החלה כמבצע צבאי מוגבל בשם "מבצע שלום הגליל", בדומה למבצעים מוגבלים שהיו לפניו, לפי תוכנית צבאית שכונתה "תוכנית אורנים". מטרות המבצע השתנו במהלכו, ומהוות עד היום מקור לעימותים במערכת הפוליטית בישראל, ואף להאשמות בתוך מפלגת הליכוד[דרוש מקור]. בפקודת המבצע ועל פי ידיעת ראש הממשלה מנחם בגין, הוגבל המבצע לכניסת כוחות צה"ל עד 40 ק"מ צפונה מקו שביתת הנשק עם לבנון, מרחק הגדול מטווח הקטיושות, על-מנת לפגוע קשות באש"ף שהיה מוגן עד הקו הזה בכ-3 רצועות הגנה של הכוחות הסוריים במדינה, שכן אחרת הארגון ישתקם וייתחמש ברקטות בעלות טווח גדול יותר.[41] תחום זה הוסכם על גם על דעתה של מפלגת העבודה שהייתה באותה עת באופוזיציה בכנסת. אולם הפקודה לא ירדה לדרגי השטח,[42] וצה"ל לא עצר את כוחותיו עד הגיעם לביירות, בירת לבנון, ומטרת המבצע שונתה והייתה גירוש המיליציות של אש"ף מלבנון כולה, מטרה שהושגה בהצלחה בסופו של דבר, לאחר המצור על ביירות.

ההתייחסות למלחמה כאל מבצע ניכרת גם בשמו של החוק למימון מבצע שלום הגליל, התשמ"ב-1982, שאושר בכנסת ב-28 ביולי 1982, בתקנות העוסקות במתן אות מערכה למשתתפים במבצע, שפורסמו ב-6 בפברואר 1983, הוא נקרא "מערכת שלום הגליל". עם התמשכות המבצע והתרחבותו הוא נתקבע בשיח הציבורי כ"מלחמת לבנון".

לדברי הפרשן הצבאי רון בן ישי, מטרות המלחמה, כפי שהוצגו לו עוד זמן רב לפני תחילת המלחמה על ידי אריאל שרון ורפאל איתן, היו נרחבות מאשר טווח 40 ק"מ שצוין בהחלטת הממשלה על יציאה למבצע, וכללו סילוק אש"ף מלבנון כולה, בתקווה שצעד זה יחסל את תקוותם של הפלסטינים לשוב לשטחי יהודה ושומרון, ויבסס את אחיזת ישראל בשטחים אלה. מטרה נוספת הייתה השבת השלטון בלבנון לפלנגות הנוצריות בראשות באשיר ג'ומייל, שבעקבותיו תחתום לבנון על הסכם שלום עם ישראל. בן ישי טען שמטרות אלה הוסתרו ממנחם בגין ומהממשלה.[43] טענה דומה, לפיה שרון הטעה את בגין והממשלה כולה בדבר יעדי המלחמה, הועלתה גם על ידי העיתונאי עוזי בנזימן. שרון הגיש תביעת דיבה כנגד בנזימן ועיתון "הארץ" (שבו פורסמה טענתו של בנזימן). התביעה נדחתה תוך שנקבע בבית המשפט המחוזי, בין השאר, שהוכח ששרון לא נהג ביושר עם ראש הממשלה בגין. בערעור, בית המשפט העליון נמנע מלהתייחס לנכונות הקביעה, אך הותיר את פסק הדין על כנו.[44]

לפי מסמך פנימי שאותו חיבר אהוד ברק, מי שהיה אז ראש אג"ת, וסגנו של מפקד הגיס הצפוני, המלחמה תוכננה מראש כשרשרת מתגלגלת שתוביל לתוצאה של השלטת משטר נוצרי בלבנון, תוך הבהרת עליונותה של ישראל על סוריה. באותו מסמך מציין ברק כי יש להסתיר מטרות אלו מפני הדרג המדיני - "בדרכים עקיפות ניתן אולי להשפיע על היווצרות שרשרת שתוליד עילה לפעולה נגד המחבלים. העניין כולו נכבד ביותר ומחייב שיקול דעת מקיף ברמה המדינית. יתרה מזאת, לאור הבעייתיות של דיון בהפעלת כוח מאסיבית לשינוי מצב מדיני, ייתכן שגם בדרג המדיני יש קושי לדון בו במפורש ותוך זיהוי ברור של המטרות, ומובן מאליו שעם הדרג הצבאי לא כדאי לדון בכלל בעניין במונחי 'כוונת מכוון', אלא רק במונחי 'תוכנית מגירה' המכילה גם תשובות לאפשרויות מתפתחות".[10]

על פי אהוד ברק, ”לשר הביטחון, אריק שרון, הייתה פנטזיה אסטרטגית רב־קומתית שלא דנו בה במפורש”. בראיון למעריב, אמר ברק כי:

"הרעיון היה להשתמש בעילות שהטרור הפלסטיני סיפק כדי להתנפל עליהם בדרום לבנון ולהפוך זאת למנוף להגיע לחבירה עם הנוצרים בביירות, להמליך את משפחת ג'ומייל ולגרש את אש"ף מלבנון לגמרי. ההנחה הייתה שהם ייאלצו לחזור לירדן, ובניגוד למה שקרה בספטמבר 1970 הם למדו לקחים ויפילו את השלטון ההאשמי. אז יבוא לציון גואל: בירדן תקום מדינה פלסטינית ולסכסוך יימצא פתרון. הבנתי שזה לא אורנים גדול אלא אורנים ענק."[45]

למעשה במהלך המלחמה נתן ראש הממשלה הנחיה חריגה, לפיה שר הביטחון יצטרך את אישורו על הפעלת חיל האוויר.

סרבנות במלחמה

מלחמת לבנון הייתה הראשונה שבה חלחלה הסרבנות המצפונית לדרגים גבוהים כמו במקרה של אל"ם אלי גבע, מפקד חטיבה שסירב לפקד על חייליו להמשיך במבצע, אך הסכים להשתתף כחלק מהכוח הלוחם, והודח. האלוף עמרם מצנע התפטר מתפקידו כראש מטה גיס במחאה על פלישת צה"ל לביירות וכאקט של אי אמון בשר הביטחון אריאל שרון, אך בהמשך חזר בו. עם תחילת המלחמה הוקמה תנועת הסרבנות "יש גבול", על ידי חיילי מילואים שסירבו לשרת בשטח לבנון.

פריסת צה"ל בתקופה שלאחר סיום מבצע שלום הגליל

אוקטובר 1982 - יוני 1985

החל מאוקטובר 1982 צה"ל ביסס ופרס את כוחותיו במוצבים שנבנו לאורך הקו שנוצר לאחר סיום הלחימה במבצע שלום הגליל. בספטמבר 1983 הסתיים שינוי הפריסה הראשון של צה"ל, בהיערכותו בקו חדש, קו האוואלי. במסגרת ההיערכות מחדש פינה צה"ל ופירק 43 מחנות ו-22 מוצבים. שלב הנסיגה השני נמשך כארבעה שבועות ובמהלכו הושלמה הנסיגה מאזור אגם קרעון ומהגזרה המזרחית בלבנון. בסיום השלב הזה נערך צה"ל באזור העיירה חאצביא. בסוף 1984 נעשתה במטכ"ל עבודת מטה לבחינת האפשרויות להיערכות הביניים של צה"ל באופן חד-צדדי, בגזרה המערבית בלבנון (שלב הנסיגה השלישי).

שהיית צה"ל בלבנון חשפה אותו להתקפות של מורדים שיעים, ששיאן היה ב-4 בנובמבר 1983, בפעולת ההתאבדות בבניין מפקדת צה"ל בצור, שגרמה למותם של 60 איש, מתוכם 28 ישראלים. המגמה הישראלית להינתקות הדרגתית מדרום לבנון קיבלה מאז הבחירות לכנסת ה-11 ב-1984 ממד נוסף - כלכלי. המשבר הכלכלי החמור בישראל ומגמתה של הממשלה לקצץ סכומים ניכרים מתקציב הביטחון חיזקו את טענות התומכים בנסיגה לגבולות רצועת הביטחון.

פינוי הגזרה המערבית באזור צור, כחלק מנסיגת צה"ל מלבנון אל רצועת הביטחון

בינואר 1985 הביאו ראש ממשלת האחדות, שמעון פרס, ושר הביטחון, יצחק רבין, בפני הממשלה החלטה על יציאת צה"ל מלבנון, ונסיגה לקו חדש של מספר קילומטרים בדרום לבנון, שכונה "רצועת הביטחון". ההחלטה עברה ברוב קולות. הנסיגה ההדרגתית הסתיימה רשמית ביוני 1985, קרוב לשלוש שנים לאחר שוך הקרבות, וסיום המלחמה באופן רשמי.

קשרי ישראל ואוכלוסיית דרום לבנון

יחידת הקישור ללבנון עודדה גם תיירות לבנונית-ישראלית - כ-180,000 לבנונים ביקרו בישראל מאז יוני 1982 ועד מרץ 1984. צה"ל אף הקים קייטנות בישראל לילדי דרום לבנון ועודד ביקורים מאורגנים לאנשי מקצוע להתמחות בנושאים שונים. היקף היצוא הישראלי ללבנון הגיע בשנת 1984 לשלושה מיליוני דולר לחודש, ודרך ישראל הועברו מוצרים של סוחרים לבנוניים המיובאים מחוצה לה בסכום של שישה מיליוני דולרים. היחידה הנפיקה אישורי עבודה לאלפי תושבי דרום לבנון שקרוביהם שירתו בצד"ל, הכניסה לישראל התקיימה דרך ארבעת מעברי הגדר הטובה, בראש הנקרה, בבירנית, במעבר תורמוס ובשער פאטמה ליד מטולה, שהיה מעבר הגבול המרכזי.[46]

המאבק באש"ף לאחר הגירוש לתוניסיה

לאחר הגירוש של אנשי אש"ף לתוניסיה התחיל השלב של הלחימה הסמויה, אחד המבצעים הידועים היה מבצע דרך נץ שנערך באפריל 1985, ובו פוצצו לוחמי שייטת 13 את אוניית אש"ף "מון לייט" שעגנה בנמל ענאבה, אלג'יריה, על מנת למנוע פיגוע מתוכנן בבסיס הקריה בתל אביב.

הלחימה בדרום לבנון (1985–2000)

ערך מורחב – הלחימה בדרום לבנון (1985–2000)

בתקופה שלאחר נסיגת צה"ל לרצועת הביטחון הארגונים השיעים אמל וחזבאללה נלחמו בכוחות צה"ל וצד"ל (שבראשות אנטואן לאחד) בדרום לבנון, בתמיכת סוריה ואיראן. הלחימה המשיכה עד לנסיגה החד-צדדית של ישראל לגבול הבינלאומי במאי 2000, שמיד אחריה קרס צד"ל ורוב מפקדיו ברחו לישראל.

תוצאות המלחמה

הוצאת שבויים מבית החולים של צידון, אוטובוס של אגד גויס להובלת השבויים, 1982

תוצאותיה המיידיות של המלחמה:

  • גירוש אש"ף מדרום לבנון לתוניס, הרס התשתיות שלו בדרום לבנון ותפיסת נשק רב על ידי צה"ל. החלשות ארגון אמל השיעי המתון יחסית, אך מולם הקמת הארגון השיעי חזבאללה בלבנון, שמטרתו התנגדות אלימה לכיבוש הישראלי ותמיכתו בידי סוריה ואיראן.

שנתיים לאחר יציאת הפלסטינים מביירות, היו מרוכזים בביירות כ-2,500 פלסטינים מכל פלגי אש"ף וברחבי לבנון עוד כ-5,500.

  • הקמת צד"ל - צבא דרום לבנון - שסייע לצה"ל.
  • פגיעה קשה בעוצמת הצבא הסורי, צמצום יכולתו האווירית בעקבות עימותים אוויריים שבהם הייתה ידו על התחתונה. פגיעה בכלכלה הסורית[47] הגברת ההרתעה הצבאית של צה"ל כלפי לבנון, סוריה ושאר מדינות ערב (המלחמה היחידה בה כבשה ישראל בירה של מדינה ערבית).
  • תחילת שבירת הקונצנזוס והאמון לגבי המטרות והמניעים של מפקדי הצבא בחלק מהציבור הישראלי. לאחר נסיגת צה"ל מלבנון לרצועת הביטחון, הייתה עליה ניכרת בנכונות של קצינים לחתום לשירות קבע.[48]

תוצאותיה ארוכות הטווח של המלחמה:

  • בתחום המדיני, ממשלות רבות בעולם המערבי גינו את כניסת צה"ל לביירות ואת הימצאות הצבא הישראלי בלבנון והדבר פגע במעמדה המדיני של ישראל, שהיה במגמת שיפור לאחר הסכם השלום עם מצרים. מומנטום השלום עם מצרים נפגע והיחסים הוגדרו כ"שלום קר".
  • השהייה הארוכה והקשה בלבנון, חשפה את הצד הפגיע של צה"ל לעימותי גרילה קשים עם אנשי חזבאללה שהתעצמו והתמקצעו ושכונו "הבוץ הלבנוני". עימותים שצה"ל התקשה לתת להם מענה הולם גבו קורבנות רבים.
  • בטווח הארוך יותר הביאה המלחמה לשחרורם של אלפי עצירים ואסירים ביטחוניים בעסקאות לחילופי שבויים.
  • השפעה על תהליך השלום, נסיגת אש"ף מלבנון הייתה אחד הגורמים לנכונותו של יאסר ערפאת להגיע לוועידת מדריד שהובילה להסכמי אוסלו, אולם מצד שני נסיגת צה"ל לגבולות רצועת הביטחון הובילה להתעצמותו של חזבאללה שהביאה לנסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000 ללא הסכם.[49]

חזרתם של אנשי אש"ף ללבנון

מבצע של"ג יצר מציאות חדשה בדרום לבנון. הפלסטינים שהקימו שם מאחז טריטוריאלי עצמאי הוצאו מהתמונה, ואת החלל הריק מלאו השיעים ובראשם ארגון "אמל" שהגיע לשיא כוחו בפברואר 1984, שעה שהשתלט על מערב ביירות והפך לכוח הלבנוני העולה. מאז התחיל הגלגל להתהפך בתהליך הדרגתי ואיטי ו"אמל" במקום לצבור תנופה החל לאבד גובה. שתי סיבות גרמו להידרדרות במצבו של ארגון "אמל" הראשונה התחזקות ארגון חזבאללה והשנייה חזרתם של אנשי ערפאת ללבנון. עקב ניתוק הקשר עם חוסיין, מלך ירדן, וחיסול מרבית הבסיסים שלהם בממלכה הירדנית והסילוק מתוניס. כמו כן, דרום לבנון הייתה שטח המחיה היחיד, שאפשר מאבק מזוין נגד ישראל. היו שני שלבים לחזרה הפלסטינית ללבנון:

  1. תקיעת יתד במחנות הפליטים במערב ביירות, צידון וצור. מהלך זה התחיל בשנת 1985.
  2. יציאה ממחנות הפליטים על מנת ליצור אזורי שליטה מסביבם. המוקד של שלב זה היה בעיקרו סביב העיר צידון שם החלו הפלסטינים להשתלט על נקודות טופוגרפיות חיוניות ושולטות. באוקטובר 1986 חזרו רוב אנשי אש"ף שגורשו ממערב ביירות לאחר המצור הגדול של צה"ל במלחמת שלום הגליל, לבירת לבנון ולערים הדרומיות צידון וצור,[50] אולם באותה שנה היו אנשי ערפאת עסוקים במלחמה באנשי תנועת "אמל" השיעית. באפריל 1986 חיסלה אמ"ל קולונל באש"ף שכיהן כמפקד אש"ף בדרום לבנון וזאת על מנת למנוע את התבססות הפלסטינים באזור צור וצידון.[51]
  3. בשנת 1988 לאחר שערפאת הכריז בז'נבה על התנערותו מטרור, הורה המנהיג הפלסטיני לאנשיו לא לפעול מלבנון. ארגונים אחרים כמו "החזית הדמוקרטית", "החזית העממית" וארגונו של אבו נידאל לא שעו להוראתו של ערפאת.[52][53]

נפגעי צה"ל בשנות הלחימה

פתיחת ציר בכביש היורד משקיף אל חרדון לראס ביאדה. באופק רואים את הלשון של צור (1986)
מוצב שקיף אל חרדון, במוצב שהו כוחות צה"ל וצד"ל (1986)
שישה מתוך שמונת לוחמי הנח"ל שנשבו במלחמת לבנון הראשונה
סיור על שפת המצוק הדרומי של נהר הליטני באזור הכפר דיר סיריין (1987)
פתיחת ציר של צה"ל בלבנון ליד מוצב עיישיה (1993)
פתיחת ציר ממוצב גלגלית ברצועת הביטחון לארץ, השכונה ברקע היא שכונת נרקיס במטולה (1999)
טנק ותומ"ת ברחבת הרק"מ של מוצב חיל התותחנים שרייפה בדרום לבנון (1998)
מבט דרום מערבה ממוצב כרכום בגזרה המערבית של רצועת הביטחון בלבנון (1998)
מוצב צה"ל על מצודת הבופור בדרום לבנון (1993)
  • בשנים 1982–2000 נהרגו 1,216 חיילי צה"ל, מתוכם 654 חיילים במבצע שלום הגליל ועוד 562 חיילים נהרגו במלחמה ברצועת הביטחון,[54] עד הנסיגה לרצועת הביטחון נפצעו 3,750 חיילים.[55]

אין תיעוד מדויק של מספר חיילי צה"ל שנפצעו בלחימה רצועת הביטחון[דרוש מקור]. לוחמים רבים אובחנו כסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית.[56] בתקופה זו אובחנו חיילים הסובלים מ"הלם קרב" כסובלים מ"תסמונת וייטנאם".[57]

כמו כן אין נתון רשמי על מספר חיילי צד"ל שנהרגו ונפצעו בתקופה זו. הערכה היא שנהרגו בתקופה זו כ-660 חיילי צד"ל כ-250 נפצעו, כמו כן נהרגו כ-200 אזרחים דרום לבנונים. בממוצע איבד צבא לבנון כ-55 חיילים בשנה וצה"ל איבד כ-25 חיילים בשנה.[58]

  • על פי הערכות, מן הצד הערבי נהרגו כ-18,000 איש במלחמה, בהם כ-10,000 חיילים סורים וחמושים פלסטינים.

מאבק הכיתוב על מצבות החללים

באוקטובר 1985 פנתה קבוצה של הורים שכולים לשר הביטחון יצחק רבין, בבקשה למחוק ממצבות בניהם שנהרגו בלבנון את השורה שבה נכתב "במבצע שלום הגליל", לדעת ההורים בלבנון הייתה מלחמה ולא "מבצע שלום".[59]

בנובמבר 1985 השיב רבין שאינו סבור שכעת יש מקום להביא לממשלה החלטה של הממשלה הקודמת אולם ישנה אופציה לדון על כך בעתיד.[60]

שבויי ונעדרי צה"ל

  • ב־6 ביוני 1982, ביומו הראשון של מבצע שלום הגליל, נפל בשבי אפי טלבי שחולץ לאחר 10 ימים בהם נע עם 200 מחבלים מצור לצידון.
  • ב-4 בספטמבר 1982 נשבו שמונה חיילי נח"ל ששהו באזור בחמדון שבלבנון, על ידי מחבלים שנתקלו בהם באקראי. שישה מהשבויים שוחררו ב-23 בנובמבר 1983 בעסקת חילופי שבויים שבה שחררה ישראל 4,700 עצורים ביטחוניים ממחנה אנסאר שבדרום לבנון ו-65 אסירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל.
  • ב-28 ביוני 1984, שוחררו שישה שבויים (שלושה חיילים ושלושה אזרחים) שנותרו בידי סוריה, וכן הוחזרו גופותיהם של חמישה חיילים שהוחזקו בידי הסורים. לסוריה הוחזרו 291 חיילים, 13 אזרחים ו-74 גופות חיילים סוריים.
  • במאי 1985 נערכה עסקה נוספת, "עסקת ג'יבריל", שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים שהיו כלואים בישראל כנגד שלושה שבויים שהיו בידי ארגונו של אחמד ג'יבריל (שני השבויים הנותרים מבין שמונת חיילי הנח"ל, יחד עם שבוי מקרב סולטאן יעקוב).

גופתו של חייל צה"ל, זכריה באומל, אשר נהרג בקרב סולטאן יעקוב, הושבה לישראל בשנת 2019. שני חיילי צה"ל נוספים, נעדרים עד היום: יהודה כץ וצבי פלדמן.

שבויי ונעדרי צד"ל

ב-2 ביוני 1985 מחלקה שלמה של חיילים שיעים מצבא דרום לבנון נפלה בשבי אנשי אמל, המחלקה איישה את מוצב צד"ל ליד הכפר מג'דל סלום בגזרה המרכזית ברצועת הביטחון. מהתחקיר התברר שאנשי אמל הגיעו למוצב באמבולנס מקומי ולאחר ההשתלטות העלו לתוכו, ולרכב נוסף את כל 24 אנשי צד"ל.[61]

שבויים ונעדרים לאחר הנסיגה לרצועת הביטחון

רון ארד היה נווט קרב בחיל האוויר הישראלי שנפל בשבי ארגון "אמל" בלבנון ב-16 באוקטובר 1986. נחשב כנעדר ממאי 1988, לאחר שהועבר למקום לא ידוע, באיראן או בלבנון.

נוכחות צה"ל בדרום לבנון מ-1985 ועד 2000

ערך מורחב – הלחימה בדרום לבנון (1985–2000)

מאז נסיגת צה"ל ב-1985 והיערכותו ברצועת הביטחון הייתה מדיניות ישראל שילוב של מהלכי הרתעה נגד מחבלי החזבאללה וניסיונותיו לפגוע במוצבי צה"ל בדרום לבנון, וחתירה לשיתוף פעולה עם אוכלוסיית האזור. צה"ל פעל לשיתוף פעולה עם צד"ל באזור הביטחון וצמצם את הכוחות במוצבים בגזרה. פעילות צה"ל הפכה בעיקר להגנתית: החזקת המוצבים, סיורים ומארבים לבלימת חדירות. ננקטו גם פעולות של פשיטות, הפעלת חיל האוויר ופגיעה במנהיגי החזבאללה.

רצועת הביטחון הרחיקה את צפון ישראל מטווח הקטיושות, אם כי אלה לא הסתיימו לגמרי. השהייה בלבנון חשפה את חיילי צה"ל וחיילי צד"ל לעימותי גרילה קשים עם אנשי חזבאללה שהתעצמו והתמקצעו, וצה"ל התקשה לתת להם מענה הולם. שני אירועים מרכזיים בשנים אלו היו מבצע דין וחשבון, בשנת 1993, ומבצע ענבי זעם בשנת 1996.

מחיר הדמים ההולך וגובר ששילם צה"ל על השהייה ברצועה הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה, כמו זה של ארגון "ארבע אמהות". ב-24 במאי 2000, בעקבות הוראתו של ראש הממשלה, אהוד ברק, נסוג צה"ל מלבנון, לאחר 18 שנות שהייה בלבנון.

אותות מערכה

אות מערכת שלום הגליל הוענק ללוחמים במבצע שלום הגליל בין 5 ביוני 1982 ל-29 בספטמבר 1982, שאר הלוחמים שלחמו עד נסיגת צה"ל בשנת 2000 קיבלו את אות השירות המבצעי. בינואר 2012 הסכים שר הביטחון אהוד ברק לבדוק מחדש את בקשת הפורום "רצועת הביטחון מלחמה ללא שם" להענקת אות לחימה "ללוחמי רצועת הביטחון".[62] בנובמבר 2020 הרמטכ"ל כוכבי אימץ את המלצת הוועדה שמינה, וקבע כי התקופה שבין 30 בספטמבר 1982 ל-24 במאי 2000 תיחשב באופן רשמי למערכה, שתיקרא "המערכה ברצועת הביטחון בלבנון",[63] ולמשתתפים בה הוענק אות המערכה ברצועת הביטחון.

אמצעי לחימה

אמצעי הלחימה של צה"ל במלחמה

רובה הסער של חיילי צה"ל במלחמה היה הגליל הישראלי.

במלחמה זו השתמש צה"ל לראשונה בטנק מרכבה סימן 1. בעקבות לקחי המלחמה פותח מרכבה סימן 2 ושודרגו טנקי המרכבה סימן 1. טנקי המגח דוגמו בחליפת מיגון ריאקטיבי (שנקראה "בלייזר") שהתגלתה כמענה יעיל כנגד רקטות נ"ט וטילי נ"ט. אמצעי מפתיע נגד חוליות הנ"ט והצלפים על הגגות היה ה-M-163 "חובט" (שבשנות ה-90 הוחלף במערכת מחבט)-תפקידו המקורי היה לשמש כמערכת נ"מ, אך בצה"ל נעשה שימוש נוסף בתותח ה-M61 וולקן מהיר-הירי שלו כדי לרסס אזורים בהם היה חשד לחוליות נ"ט וצלפים וכן לטיהור גגות באמצעות כינון גבוה של התותח.

הנגמ"שים שצה"ל השתמש בהם במלחמה זו היו דגמיו השונים של ה-M113. בעקבות השהייה ברצועת הביטחון בסוף המלחמה החל צה"ל לפתח נגמ"שים כבדים המבוססים על תובות טנקים, כגון הנגמשו"ט והאכזרית, על מנת לספק לחיילים מיגון הולם כנגד איומי נ"ט ומטעני צד.

חיל ההנדסה הקרבית השתמש בדחפורי די-9 לא ממוגנים על מנת לפרוץ דרכים לכוחות החי"ר והשריון. בעקבות לחימה זו, בה מצאו מפעילי הדחפורים את עצמם בחזית, החל צה"ל למגן את כלי הצמ"ה שלו, ומיגון ל-D9L פותח והותקן על הכלים ב-1986. במלחמה זו השתמשו הכוחות בצפע שריון על מנת לטהר רחוב ממולכד בביירות. נגמ"שי ההנדסה היו M113 וזחל"דים. בעקבות המלחמה והשהייה ברצועת הביטחון, החל צה"ל לפתח נגמ"ש הנדסה כבד - הנגמשו"ט שבהמשך שודרג לנגמחו"ן ושימש כאב-טיפוס לפומ"ה.

חיל התותחנים השתמש במלחמה בתותחים מתנייעים מדגם M-109 "רוכב" בקליבר 155 מ"מ, M-107 "רומח" ו-M-110 "קרדום" (שהופעלו ככינון ישיר נגד מבנים). בנוסף, ירה צה"ל כמה עשרות טילי קרקע-קרקע נגד מטרות קורנות - כחלילית וקרס - שהשמידו סוללות נ"מ ומכ"מים בגזרה הדרומית. זה היה השימוש המבצעי הראשון והאחרון בטילים אלה. לצד הארטילריה הקנית הפעיל חיל התותחנים ארטילריה רקטית: מטל"ר 290 מ"מ ("חביב") ומאוחר יותר גדוד מטל"ר 122 מ"מ, שהתבסס על נשק שלל שנלקח במלחמה, השתתף במצור על ביירות ולאחר מכן פורק.

חיל האוויר הישראלי הפעיל במלחמה מטוסי F-16 פייטינג פלקון ומטוסי F-15 שהוכחו כעדיפים על פני המטוסים הסובייטים וכן מטוסי F-4 פנטום ומטוסי כפיר וכן מטוסי A-4 סקייהוק. לצד מטוסי הקרב הופעלו מזל"טים, ששימשו בעיקר להשגת מודיעין צבאי (ובפרט השגת מידע לקראת מבצע ערצב 19). בלחימה זו הופעלו לראשונה מסוקי קרב מדגמי AH-1 קוברה ו-MD 500 דיפנדר לתקיפת מטרות שריון של האויב.

חיל הים הישראלי הפעיל ספינות טילים מדגם סער 4 להשגת עליונות ימית ותקיפת מטרות חוף, ובמהלך מבצע נחיתת סער אמפיבית גדול הנחיתו שלוש נחתות ("בת-שבע" ושתי נחתות ששים מטרים) מאות כלי רכב משוריינים ואלפי חיילים מחטיבת הצנחנים בשפך נהר האוואלי שמצפון לעיר צידון בלבנון.

אמצעי לחימה של צבא סוריה

מטוסי הקרב של חיל האוויר הסורי כללו את המיג-21 ומיג-23, רובם מהדגם מיג-23MS, גרסת ייצוא משונמכת של המיג-23 הסובייטי שהייתה פגיעה ללוחמה אלקטרונית. מטוסי המיג הוכחו כנחותים לעומת מטוסי הקרב המערביים, דבר שהתבטא בקרבות האוויר הגדולים בין 6 ביוני ל-11 ביוני, בהם איבד חיל האוויר הסורי למעלה מ-80 מטוסים ולא הצליח להפיל אפילו מטוס אחד של חיל האוויר הישראלי.

כנגד שריון הפעיל חיל האוויר מסוקי אירוספסיאל גאזל (החמושים בטילי הוט) ומי-24 חמושים ומסוקי מי-8 שהנחיתו חוליות נ"ט וכוחות מיוחדים.

צבא היבשה הסורי כלל טנקים ישנים יחסית מדגמי T-55, אך התבסס בעיקר על כ-300 טנקי T-62 וטנקים חדישים מדגם T-72. בעוד שטנקי T-55 ו-T-62 הוכחו כנחותים מול חיל השריון הישראלי, ה-T-72 התגלה כיריב ראוי למרכבה סימן 1. ה-T-72 השמיד מספר כלי רק"ם ישראליים, אך מנגד נפגע והושמד על ידי טנקי מרכבה וטיל נ"ט TOW-2A שירו חוליות נ"ט ומסוקי קרב.

חיל הרגלים הסורי היה חמוש בנשק סובייטי: רובי AK-47, רקטות נ"ט RPG-7 ו-RPG-18 וטיל נ"ט מדגמי "סאגר" אך גם בטיל הנ"ט "מילאן" הצרפתי שהיה אחד הטובים בזמנו. לחיל הרגלים היו 80 נגמ"שים מדגמי BMP-1 ו-BTR-152.

הארטילריה הסורית כללה 300 תותחים מדגמי תותח D-30, תותחי 130 מ"מ, משגרי רקטות (מטל"רים) ומרגמות 120 מ"מ ו-160 מ"מ.

אמצעי לחימה של צבא דרום לבנון

אמצעי הלחימה של צבא דרום לבנון כללו תערובת של אמצעי לחימה סובייטיים וערביים לצד אמצעי לחימה מערביים, ובפרט אמצעי לחימה מיושנים של צה"ל שרובם יצאו משירות סדיר. אמצעי הלחימה כללו הן נשק קל והן נשק כבד, לרבות רכב קרבי משוריין, טנקים וארטילריה.

כך למשל ניתן היה למצוא רובי AK-47 רוסי לצד FN FAL בלגי והגליל והעוזי הישראליים.

הטנקים כללו בעיקר טנקי טירן (השבחות ישראליות לטנקים הסובייטים) אך גם מספר טנקי סופר שרמן M50 שהושבחו על ידי התעשייה הצבאית.

אמצעי לחימה של אש"ף

אש"ף היה מצויד בארטילריה רקטית: רקטות 130 מ"מ, רקטות 152 מ"מ, קטיושות וגראדים - שנורו מ-100 מטל"רים רב-קניים. בנוסף היה אש"ף מצויד ב-250 תותחים. כנגד כלי טיס החזיק אש"ף ב-200 תותחי נ"מ, כולל מספר כלי ZSU-23-4.

למרות היותו מיליציה לא-סדירה הפעיל אש"ף גם כ-60 טנקים: T-34,‏ T-54 ו-T-55, שרובם שימשו כעמדה מבוצרת נייחת. בנוסף לטנקים היו ברשות אש"ף טילי נ"ט, תול"רים נ"ט ותותחי נ"ט.

לצד נק"ל רוסי כגון ה-AK-47 וה-RPG-7, גם רובי סער מערביים כגון ה-FN FAL וה-M16 הגיעו לשורותיו.

הקהילה היהודית בלבנון בתקופת מלחמת לבנון הראשונה

ערכים מורחבים – יהדות לבנון, רצח מנהיגי יהדות לבנון (1984 - 1986)

רוב יהודי לבנון עלו לישראל עוד בשנות ה-70, אולם נותרו בלבנון מספר משפחות של אנשי עסקים שרובן התגוררו בביירות. בשנות ה-80 רוב בני הקהילה היהודית בלבנון היו יוצאי סוריה ועיראק ומיעוטם ילידי לבנון. ב-15 באוגוסט 1984 נחטף סאלים ג'אמוס, המזכיר הכללי של הקהילה היהודית הלבנונית. שלושה חמושים הוציאו אותו ממכוניתו סמוך לבית הכנסת ומרכז הקהילה, ששכן ברובע ואדי אבו ג'מיל (חארת' אל יאהוד) במערב ביירות, ומאז לא ראה אותו איש.[64] הוא הוכר כמת רק כעשר שנים מאוחר יותר. בחודש יולי 1985 נמצאה גופתו של איש העסקים היהודי ראול מזרחי, שנחטף עשרה ימים לפני כן בביירות. בנובמבר 1985 הודיע חזבאללה כי בידיו ארבעה יהודים לבנונים חטופים, שהוא מוכן לשחרר תמורת 300 מחבלים שבידי צה"ל. שמות היהודים היו יצחק ששון - בן 65, נשיא קהילת יהודי לבנון, אלי סרור - בן 68, חיים חאללה כהן - בן 39 ויצחק טראב. הארבעה נחטפו בביירות בחודש מרץ 1985. לפחות שני יהודים נוספים נחטפו בביירות באותה תקופה, ד"ר אלי חאלק וקלמנט דנה.[65] חלק מגופותיהם של החטופים התגלו, וההנחה היא כי גם היתר נרצחו.

משבר הטילים עם סוריה ב-1986

במאי 1986 עלתה רמת המתיחות בין ישראל וסוריה עד חשש להתפרצות מלחמה. הסורים החלו לייצב קו ביצורים שחפף פחות או יותר את הקו שבו היו ערוכים הכוחות הסורים לפני מלחמת לבנון. הקו היה מרוחק כ-10 ק"מ בלבד מגבולה הצפוני של רצועת הביטחון. למהלכים הסורים היו 2 יעדים מרכזיים:

  • בתחום המדיני: להפגין כי סוריה היא בעלת הבית היחידה בלבנון, וללחוץ על ישראל לסגת מרצועת הביטחון.
  • בתחום הצבאי: ליצור תנאים טובים יותר עבור הצבא הסורי, אם לצורכי ההגנה ואם לצורכי ההתקפה.

במאי 1986 עמדה ברית המועצות לספק טילי SS-21 ו-SS-23 לסוריה, ההודעה על ביצוע העסקה הגבירה את המתיחות באזור.[66]

ראו גם

מלחמת לבנון הראשונה בתרבות הפופולרית

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אל"ם (מיל') בני מיכלסון, הכוחות היריבים, אתר יד לשריון
  2. ^ לבנון, פרויקט תיעודי של המלחמות בלבנון
  3. ^ נכון לשנת 1984, על פי כתבה ב"מעריב" מ-31 באוגוסט 1984
  4. ^ זאב שיף ואהוד יערי, "מלחמת שולל", הוצאת שוקן, 1984, עמ' 29-28.
  5. ^ יורם יאיר, "אתי מלבנון" - סיפורה של חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1990, עמ' 13–14.
  6. ^ מייק אלדר, "שייטת 13", ספרית מעריב, 1993, עמ' 598-597.
  7. ^ https://www.alexandroni.co.il/he/79/
  8. ^ גל פרל פינקל, החלטות שמחכות לממשלה הבאה, או למלחמה הבאה, מה שיבוא קודם, באתר "זמן ישראל", 6 בנובמבר 2020.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 הארץ, ספר חדש: שרון הורה ב-1982 להפיל מטוסי נוסעים כדי להרוג את ערפאת, באתר הארץ, 24 בינואר 2018
  10. ^ 10.0 10.1 אתר למנויים בלבד אמיר אורן, כך הציע ברק לשרון לרמות את העולם, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2014
  11. ^ נחיק נבות, תבל ומלואה: סיפורו של איש מוסד, הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2015, עמ' 135–136
  12. ^ Fred Schiff, A 165-pound bomb ripped through an empty schoolhouse in..., באתר סוכנות הידיעות UPI, ‏2 באוקטובר 1981 (באנגלית).
  13. ^ שמעון שיפר, כדור של"ג: סודות מלחמת לבנון, עמ' 83-82.
  14. ^ AFP, צרפת: אושר שחרור רוצח דיפלומט ישראלי, באתר ynet, 11 בינואר 2013
  15. ^ עמנואל רוזן, לשם ובחזרה: עמנואל רוזן מצא את האמת שלו בבוץ של לבנון, באתר ynet, 15 במאי 2009
  16. ^ יורם יאיר, אתי מלבנון - סיפורה של חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1990, עמוד 52.
  17. ^ אביחי בקר, מלחמות ישראל, באתר הארץ, 24 באוקטובר 2001
  18. ^ משה (בוגי) יעלון, דרך ארוכה קצרה, ידיעות ספרים, 2008, עמוד 53.
  19. ^ עפר שלח ורביב דרוקר, הפרק הראשון מתוך הספר בומרנג, כתר הוצאה לאור 2005
  20. ^ אמילי עמרוסי, ‏כפר אבא, באתר ישראל היום, 15 באוקטובר 2010
  21. ^ 21.0 21.1 אתר למנויים בלבד בני מוריס, "של"ג בלבנון": המיסמוך הצה"לי שמגלה מה שרון הסתיר מהממשלה ב-1982, באתר הארץ, 1 במרץ 2018
  22. ^ יצחק מרדכי, ‏אוגדת הגליל במלחמת של"ג, מערכות 413, יולי 2007, עמ' 20–25 .
  23. ^ אתר חיל-האוויר, באתר iaf.org.il במוקד האירועים], באתר חיל האוויר הישראלי, בטאון חיל האוויר, גיליון 121
  24. ^ אהרל'ה ויסברג, ‏כך חילצו התותחנים את סיירת מטכ"ל בלבנון, באתר ישראל היום, 27 באפריל 2012.
  25. ^ בסיפורי הנופל מסופר על נגמש של גולני בו נהרגו שבעה, ועל הרוגים בלפחות שני נגמשים נוספים של חיל ההנדסה שנפגעו. נופלים בקרבת עין זחלתא במלחמת שלום הגליל (אתר יזכור)
  26. ^ ארנון למפרום, קרב א־רפיד – ניצחון ישראלי שנשכח, באתר המחלקה להיסטוריה, 1 בפברואר 2023
  27. ^ קורות החיים של אלון לוין, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
  28. ^ ארבעה אלופים במילואים נזכרים בחיילים שאיבדו בקרבות | חדשות הבוקר, באתר ‏מאקו‏‏, ‏4 במאי 2022‏
  29. ^ עפר שלח, יואב לימור, איתי כץ, שבויים בלבנון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007, עמ' 326
  30. ^ משה בר כוכבא, ‏מבצע טרף - יום קרב על עוצבתי, מערכות 305, 1986.
  31. ^ אודי שמחוני‏, אל תשפכו את "גבעתי" עם המים, באתר וואלה!‏, 4 בינואר 2015.
  32. ^ אהוד יערי, זאב שיף, מלחמת שולל, עמ' 281-279.
  33. ^ לזכרו של יוסף קלר הטייס שנהרג כשהמסוק הופל. (אתר יזכור)
  34. ^ רב סרן עמיחי ספקטור, באתר יזכור
  35. ^ מאור לוי, מלחמת של"ג - הסקירה המלאה, באתר צה"ל, מחלקת ההיסטוריה, ‏24.10.22
  36. ^ הישיבה התשעים-וחמש של הכנסת העשירית, 8 ביוני 1982, באתר הכנסת
  37. ^ זאב שיף, אהוד יערי, מלחמת שולל, הוצאת שוקן, 1984 עמוד 162
  38. ^ אילו נערכו הבחירות היום..., מעריב, 6 באוגוסט 1982
  39. ^ דרור אטקס, אילו התנחלנו גם בלבנון, באתר הארץ, 20 ביוני 2005
  40. ^ Nur Masalha, The Bible and Zionism, עמ' 160-161
  41. ^ פרש: "פנינים מנאום שרון"
  42. ^ חייל המילואים חזי שי (שנשבה במהלך המלחמה ושוחרר בעסקת ג'יבריל) מספר כי מפקדיו אמרו לו ולחבריו, עם הגיוס ערב המלחמה: ”אתם נכנסים פנימה בנחתות, דרך חוף הים. מבצע גדול. עד ביירות, עד הבונקר של ערפאת”. מקור: רונן ברגמן, "מדינת ישראל תעשה הכל - הקרב החשאי על השבויים והנעדרים", הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2009 (פרק 3)
  43. ^ רון בן ישי, מטחי אש ומטחי אורז. 30 שנה ללבנון הראשונה, באתר ynet, 25 במאי 2012
  44. ^ ע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן, ניתן ב־18 בפברואר 2002
  45. ^ ד"ר אורי מילשטיין, ‏20 שנה ליציאה מלבנון: אהוד ברק בראיון בלעדי ונרחב למעריב, באתר מעריב אונליין, 1 במאי 2020
  46. ^ כתבה מבמחנה מדצמבר 1994, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=592314 פרש.
  47. ^ ב-16 באוגוסט 1984 פורסמה ידיעה במעריב שמעורבות הצבאית של סוריה במלחמת לבנון עלתה לה כמיליארד דולר בקירוב ועלתה למעלה ממיליון דולר ליום
  48. ^ כתבה ממעריב מ-24 ביולי 1987, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=582331&highlight=%EC%E7%FA%E5%ED+%F7%E1%F2 פרש.
  49. ^ כתבה ממעריב מ-1 בנובמבר 1985, לישראל יש עדיין עליונות צבאית, בדוח של המכון ללימודים אסטרטגיים בלונדון נטען שנסיגת צה"ל מלבנון לגבולות רצועת הביטחון היא סימן רע לשלום בעתיד, אף על פי שישראל מחזיקה בעליונות צבאית קונבנציונלית על פני כל אחד משכנותיה
  50. ^ לפי כתבה במעריב מ-29 באוקטובר 1986: אבו איאד :90% מאנשינו שבו ללבנון
  51. ^ לפי כתבה במעריב מ-22 באפריל 1986 - אמ"ל חיסלה קולונל באש"ף
  52. ^ כתבה מידיעות אחרונות ממרץ 1991, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=597879פרש.
  53. ^ כתבה מידיעות אחרונות מאפריל 1991, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=598338פרש.
  54. ^ פרש - נתונים על פעילות צה"ל משנתון הממשלה
  55. ^ כתבה ממעריב מ-3 באוקטובר 1985 - ביטחון :היציאה מלבנון, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/thread_577085-&highlight=%F0%F4%E2%F2%E9+%EE%EC%E7%EE%FA+%EC%E1%F0%E5%EF פרש.
  56. ^ כתבה ממעריב מ-17 בספטמבר - 60% מהחיילים שלקו בהלם קרב בלבנון "עדיין בגיהנום פרטי", כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=581844 פרש.
  57. ^ כתבה ממעריב מ-24 בינואר 1986, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/t-584856-מה_היא__תסמונת_וייטנאם פרש.
  58. ^ ב-5 באוגוסט 1985 נהרגו רב"ט דרור חנן וסמל אייל כהן מגולני (גדוד 51)בגזרה המרכזית של רצועת הביטחון בהתקלות עם המחבלים מארגון "אמל" שארעה ממזרח למג'דל-סלים. זו הייתה התקרית הראשונה שבה נהרגו חיילי צה"ל מאז נסוג צה"ל לרצועת הביטחון ביוני 1985. בהתקלות נהרגו כשלושה מחבלים, אולם נראה שמחבלים נוספים הצליחו להימלט, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=579336&highlight=%E3%F8%E5%F8+%E7%F0%EFפרש.
  59. ^ על פי כתבה ממעריב מ-29 באוקטובר 1985 - הסר מהמצבות את המילים שלום הגליל
  60. ^ כתבה ממעריב מ-5 בנובמבר 1985, אם שכולה: זה חילול קודש, בני נפל במלחמה ולא בשלום, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=580687&highlight=%F8%E1%E9%EFפרש.
  61. ^ כתבה ממעריב מ-2 ביוני 1985, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/t-581581-שאלה_לגבי_שבויי_צדל_בלבנוןפרש.
  62. ^ אחיה ראב"ד, אות מלחמה יוענק ללוחמים בלבנון: "צדק היסטורי", באתר ynet, 13 בינואר 2012
  63. ^ אמיר בוחבוט‏, הרמטכ"ל החליט: יוענק אות מערכה לתקופת רצועת הביטחון בלבנון, באתר וואלה!‏, 5 בנובמבר 2020
  64. ^ "The Lebanese Jewish Seven"
  65. ^ על פי כתבה ממעריב מ-18 בנובמבר 1985, ארגון קש שיעי של חזבאללה הודיע בביירות: נשחרר 4 בני ערובה יהודים בעד 300 מחבלים שבידי צה"ל
  66. ^ http://www.fresh.co.il/vBulletin/t-587080-שאלה_לגבי_עיסקת_טילי_קק_בין_סוריה_לברית_המועצות_ב_1986 כתבה ממעריב מ-23 במאי 1986, כפי שהועלה באתר פרש.
  67. ^ גל פרל פינקל, "אבו נידאל – אבו שמידאל. צריך לדפוק את אש"ף!", הבלוג על הכוונת, ‏ 10 ביוני 2016.
  68. ^ יזהר באר, יגאל קיפניס הורג בספרו מיתוסים שהתקבעו על המלחמה שהסתבכה, באתר הארץ, 2 ביוני 2022
  69. ^ יגאל קיפניס, פרק מהספר 1982, לבנון, הדרך למלחמה, באתר הארץ, 23 ביוני 2022


דגל ישראל
דגל ישראל
דגל ישראל
דגל ישראל
מלחמות ישראל
העצמאות סיני ששת הימים ההתשה יום הכיפורים לבנון הראשונה המערכה ברצועת הביטחון לבנון השנייה חרבות ברזל
19471949 1956 1967 19671970 1973 1982 19822000 2006 2023


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39726270מלחמת לבנון הראשונה