טבריה

טבריה

מדינה
מחוז	הצפון
מעמד מוניציפלי	עירייה
ראש העירייה	יוסי נבעה
גובה ממוצע	‎-200 מטר
תאריך ייסוד	20
סוג יישוב	יישוב עירוני 50,000‏–99,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף אוגוסט 2024 (אומדן)
- אוכלוסייה	51,714 תושבים
- דירוג אוכלוסייה ארצי	40
- שינוי בגודל האוכלוסייה	‎3.5% בשנה
- צפיפות אוכלוסייה	3,188 תושבים לקמ"ר
- דירוג צפיפות ארצי	72
תחום שיפוט	16,220 דונם
- דירוג ארצי	92
(למפת הגליל העליון מוגדלת)   טבריה (למפת הגליל העליון רגילה)   טבריה (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום טבריה (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום טבריה 32°47′15″N 35°31′28″E
מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2021	3 מתוך 10
- דירוג ארצי	201
מדד ג'יני לשנת 2019	0.3980
- דירוג ארצי	137
לאום ודת   יהודים: 91.9%   ערבים-מוסלמים: 0%   ערבים-נוצרים: 0%   דרוזים: 0%   אחרים: 8.1% לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
אוכלוסייה לפי גיל 0 10 20 30 40 50 60 70 גילאי 0 - 4 11.4% גילאי 5 - 9 9.4% גילאי 10 - 14 7.5% גילאי 15 - 19 6.8% גילאי 20 - 29 15.0% גילאי 30 - 44 16.7% גילאי 45 - 59 14.3% גילאי 60 - 64 5.0% גילאי 65 ומעלה 13.9% לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
חינוך סה"כ בתי ספר 38 –  יסודיים 23 –  על-יסודיים 21 תלמידים 9,191  –  יסודי 5,152  –  על-יסודי 4,039 מספר כיתות 439 ממוצע תלמידים לכיתה 23.4 לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022)
פרופיל טבריה נכון לשנת 2020 באתר הלמ"ס
www.tiberias.muni.il

טְבֶרְיָה (בערבית: طبريا, תעתיק: טַבָּרִיַא; ביוונית עתיקה: Τιβεριάς, תעתיק: טיבריאס, במלרע; בלשון התלמוד הבבלי: טִבַרְיַא) היא עיר במחוז הצפון בישראל, בגליל התחתון ובבקעת כינרות. טבריה שוכנת לחופה המערבי של הכנרת והיא העיר היחידה הממוקמת לחופי ימה זו. מספר תושביה מוערך ב-2022 ב-48,395. שטח השיפוט שלה הוא כיום 16,280 דונם.

העיר נוסדה בשנת 20 לספירה על ידי הורדוס אנטיפס ונקראה על שמו של הקיסר הרומי טיבריוס. על פי ספרי הנצרות, לאחר הקמת העיר פעל אותו האיש באזור צפון הכנרת, ועל כן בנצרות נחשב האזור ל"קדוש". בטבריה ובסביבותיה קמו כנסיות רבות, והעיר הפכה למרכז לצליינות. בהיסטוריה היהודית, טבריה נחשבת לאחת מארבע ערי הקודש, ביחד עם ירושלים, חברון וצפת, שבהן התרכזה מרבית האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מסוף ימי הביניים ועד המאה ה-19.

בין המאה ה-2 למאה ה-10 הייתה בטבריה אוכלוסייה יהודית גדולה ומפותחת, מרכז לכל יהודי ארץ ישראל. גדולי ישראל פעלו בעיר ונקברו בתחומיה, ובהם רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא והשל"ה הקדוש, וכמו כן הועלו לטבריה עצמותיו של הרמב"ם, שנפטר במצרים, ונקבר בטבריה לפי צוואתו. קברים אלו מהווים היום מוקדי עלייה לרגל. בתקופת מסעות הצלב שימשה טבריה בירת נסיכות הגליל הצלבנית. לאחר קרב קרני חיטין בשנת 1187 חרבה העיר, ובתקופה הממלוכית ובתחילת התקופה העות'מאנית הייתה אך כפר קטן. במהלך המאה ה-18 ביצר שליט הגליל, דאהר אל-עומר, את חומות טבריה, ובשנת 1740 הזמין את הרב חיים אבולעפיה לגור בעיר ולשקם את חיי היהודים בה (ראו: חצר היהודים בטבריה). בשנים שלאחר מכן הפכה לעיר בעלת רוב יהודי, ומרכז חשוב ליישוב היהודי. במלחמת העצמאות נכבשה טבריה על ידי כוחות "ההגנה", והאוכלוסייה הערבית פונתה על ידי הבריטים.

כיום נחשבת טבריה למרכז תיירות חשוב, המתבסס הן על קרבתה לכנרת, והן על קדושתה הדתית ליהדות ולנצרות. העיר משמשת גם מרכז תעשייתי ומסחרי אזורי.

אטימולוגיה

יוסף בן מתתיהו, ומקורות חז"ל מציינים שטבריה נקראה, על ידי מייסדה הורדוס אנטיפס, על שם הקיסר טיבריוס. מטבעות עתיקים שנמצאו במקום מתקופת שלטונו של הקיסר קלאודיוס, משנת 54 לספירה, מראים כי בתקופה זו נקראה "קלאודיופוליס" (עירו של קלאודיוס), ויש הסבורים כי קיבלה מעמד של "פוליס", עיר-מדינה, רק בתקופה זו.

מוסיף יוסף בן מתתיהו ומוסר כי הורדוס אנטיפס נתקל בקשיים ביישובו את העיר ביהודים, משום שנבנתה על גבי בית קברות ולכן נחשבה כמקום טמא. לאחר מרד בר כוכבא טיהר רבי שמעון בר יוחאי את העיר מטומאת המתים, והעיר הוכשרה למגורי יהודים. טיהור העיר מטומאת המת איפשר מגורי כהנים בעיר, ומשפחת כהנים למשמרת מעזיהו עברה לגור בעיר. במקורות יהודים מתקופה זו ועד לתקופת הגאונים מכונה טבריה גם "מדינת מעזיה".

ביוונית עתיקה נקראה טבריה "טיבריאס" (Τιβεριάς) ובארמית "טבריא".

חז"ל חיפשו מדרשי שם המסביר את שמה של טבריה בדרכים אחרות, שלא תהיה תלויה במקור שמה הלא יהודי של העיר. על פי התלמוד הבבלי היה במקום יישוב קדום בשם "רַקַּת", וכך דרשו חכמים את שמה של טבריה:

ולמה נקרא שמה רקת? שאפילו ריקנין שבה מלאין מצות כרמון. רבי ירמיה אמר: רקת שמה, ולמה נקרא שמה טבריא? שיושבת בטבורה של ארץ ישראל. רבא אמר: רקת שמה, ולמה נקרא שמה טבריא? שטובה ראייתה.

— תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ו' עמוד א'

טבריה מכונה "טבור הארץ", וכך מופיע גם ברש"י: "כמו שהטבור באדם הוא מיצוע הגוף כן יקרא מיצוע הארץ והמקום הגבוה שבה טבור". רבי אשתורי הפרחי בספרו 'כפתור ופרח' מתאר מתוך ידיעותיו והיכרותו הגאוגרפית מקרוב, מדוע אכן טבריה נמצאת במרכז ארץ ישראל. בשם זה אף נקרא חיבורו של רבה של טבריה, רבי משה קליערס, העוסק בתולדות העיר ובקדושתה. על הזיקה בין שם העיר לטבור, נכתב כי כמו הטבור בגוף האדם, מחלקת טבריה את גבולות ארץ ישראל המיושבת באותה פרופורציה שבה מחלק ה'טבור' את גוף האדם.

גאוגרפיה, גאולוגיה ואקלים

גאוגרפיה

תצלום אוויר של טבריה

טבריה ממוקמת בצפון בקעת הירדן, על חופה המערבי של הכנרת. שטח השיפוט העירוני של טבריה הוא 10,846 דונם, ובתחום שיפוטה רצועת חוף שאורכה 7.7 קילומטרים. טבריה שוכנת על ציר מעבר חשוב, על דרך האורך העוברת לאורך החוף המערבי של הכנרת. העיר מצויה בחבל הארץ המכונה "ארץ כינרות", מצפון לבקעת כינרות, הנמצאת דרומית לכנרת.

טבריה היא העיר הנמוכה בישראל. העיר בנויה משלושה מפלסי גובה, על מדרון הר העולה מערבה מאגם הכנרת.

• המפלס הסמוך לאגם נמצא בין פני הכנרת (כ-210 מטרים מתחת פני הים) עד מאה מטרים מתחת לפני הים. במפלס זה נבנו העיר העתיקה והחומות, והוא משמש כיום כאזור התיירות והמסחר בעיר.
• המפלס השני כולל את שכונותיה הוותיקות של טבריה, והוא נמצא בין מאה מטרים מתחת לפני הים עד מאה מטרים מעל פני הים.
• המפלס השלישי כולל את שכונותיה של טבריה שהוקמו לאחר קום מדינת ישראל והשכונות המכונות "טבריה עילית", וגובהו עד 240 מטר מעל פני הים.

גאולוגיה

סייסמולוגיה וטקטוניקה

טבריה מצויה בבקע ים המלח – אגפו הצפוני של השבר הסורי-אפריקאי שחלקו שוכן בגבולה המזרחי של ישראל. מיקום זה הופך את העיר וסביבתה לאזור פגיע מבחינה סייסמית, כפי שניכר בהרס שהתרחש בה לאחר כמה רעידות אדמה קשות, בהן רעש שביעית בשנת 749, רעידת האדמה בצפת בשנת 1837 ורעידת האדמה הקשה שהתרחשה בארץ ישראל בשנת 1927.

רעידות האדמה נגרמות מתנועתו צפונה של הלוח הערבי לעומת הלוח הלבנטיני לאורך הבקע. תנועה זו – בנוסף לתנועתם של גושים במזרח הלוח הלבנטיני – גרמה להיווצרות פערים שהתמלאו באגמים, דוגמת הכנרת שטבריה שוכנת לחופיה. תנועות טקטוניות אלה עדיין נמשכות ומזינות את פגיעותה של העיר לרעידות אדמה.

געשיות

סביבתה של טבריה עוצבה באמצעות כמה אירועים געשיים. באוליגוקן החלה היווצרות השדה הגעשי חארת א-שאם, המשתרע במזרח בקע ים המלח מערב הסעודית ועד קו התלים הישראלי ברמת הגולן. עדויות לגעשיות בצפון ישראל באאוקן מתבטאות בהתרוממות אזורית. במיוקן החל הביקוע שיצר את השבר הסורי-אפריקאי, ובשוליו התרחשה געשיות שנמשכה עד לפליוקן. בתקופה זו התרחשה פעילות געשית במזרח הגליל התחתון, שנדדה בהמשך לדרום-מזרח – לאזור קניוני הבזלת בשפכם של נחל תבור ונחל חרוד אל נהר הירדן. אירועים פליוקניים שהתרחשו לאורך השוליים המערביים של בקעת הירדן הותירו סלעים פירוקלסטיים עשירים בפצצות געשיות, לפילי וסקוריה, שנחשפו ליד חמדיה.

שרידים לגעשיות הערה מתבטאים בכיסוי דק של סלעי בזלת, שהשימוש בהם מאפיין את הבנייה העתיקה בטבריה. כן מצויות עדויות לפעילות געשית בדמות מעיינות חמים עתירי מינרלים בחמאם אל-מליח, בחמת גדר ובמרחצאות חמי טבריה הסמוכים לעיר.

אקלים

בטבריה שורר האקלים הים תיכוני האופייני לבקעות. כמות המשקעים הממוצעת בטבריה היא 450 מ"מ, וקיימת בה תופעה של גשמים פתאומיים ועזים הגורמים לשיטפונות. עם זאת, בימי הקיץ מביאה התאדות המים מהכנרת ללחות גבוהה ולעומס חום. למרות מיקומה הנמוך, ירד שלג בטבריה בשנת 1933^{[דרוש מקור]}, בשנת 1950, שבה נערם השלג עד לגובה של 6 - 10 סנטימטר ובשנת 1992 בטבריה עילית. אירוע יוצא דופן היה שבר ענן במאי 1934 שהביא לשיטפון ולהצפה, שהחריבו עשרות בתים והרגו עשרות אנשים.

היסטוריה

בתקופות הרומית והביזנטית

רצפת פסיפס מעוטרת מבית כנסת עתיק, שפעל בין המאה ה-6 למאה ה-11, המוצגת בגן הארכאולוגי בטבריה, ועליה שם התורם "פרוקולוס בן קריספוס" לצד איורי לולבים ואתרוגים.

טבריה נוסדה בסביבות שנת 20 לספירה בידי הורדוס אנטיפס, ונקראה על שם הקיסר הרומי טיבריוס. יש הסבורים כי העיר נוסדה במקום בו עמדה בימי המקרא עיר בשם "רַקַּת" המוזכרת בספר יהושע, פרק י"ט, פסוק ל"ה בין "ערי מבצר הצדים" המצויות בנחלת שבט נפתלי. בעניין זה התקיים ויכוח בין חכמי התלמוד, מהסיבה שרקת הייתה "עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון", ולפיכך חלות עליה הלכות מיוחדות, למשל בדיני קריאת מגילה בפורים. חפירות ארכאולוגיות שנערכו במהלך המאה ה-20 על ידי הארכאולוגים ויליאם פוקסוול אולברייט ויוחנן אהרוני זיהו את תל רקת מספר מאות מטרים צפונית לגבולה העירוני של טבריה כיום.

ייתכן שאנטיפס הקים את טבריה על שפת הכנרת, במטרה ליצור מרכז חדש עבורו כטטרארך הגליל ועבר הירדן, שיהיה סמוך גם למחוז שלטונו השני, הפראיה, שכן ציפורי, בירת הגליל, הייתה מרוחקת יותר מעבר הירדן. על פי יוסף בן מתתיהו נתקל אנטיפס בקשיים ביישוב העיר, משום שהיא נבנתה על גבי בית קברות ולכן נחשבה כמקום טמא. אנטיפס יישב את העיר בנוכרים, עניים, עבדים משוחררים ואף הכריח יהודים להגר אליה. לאחר הדחתו של אנטיפס בשנת 39, סופחה העיר יחד עם שאר ממלכתו לממלכת אחיינו אגריפס הראשון, ולאחר מותו של אגריפס בשנת 44 עברה העיר לשלטון רומאי ישיר עם סיפוח ממלכת יהודה לאימפריה הרומית. סמוך לייסוד העיר פעלו בסביבתה אותו האיש והשליחים. רבים מה"נסים" המיוחסים לאותו האיש אירעו בסביבת הכנרת. טבריה מוזכרת בספרי הנוצרים רק שלוש פעמים, בסיס להקמת כנסיות בעיר, והפכו אותה לתחנה חשובה במסלולי התיירות הצליינית לארץ ישראל.

יוסף בן מתתיהו, כששימש כמפקד הגליל בזמן המרד הגדול ביצר את העיר, אך כאשר הגיע אספסיאנוס אל העיר, בשנת 67, נכנעה העיר ללא קרב. על מטבעות העיר שנטבעו בתקופת הקיסר אדריאנוס, מופיעה דמותו של זאוס בתוך מקדש. מאחר שמטבעות כאלו לא היו נטבעים בתקופה שהנהגת העיר הייתה בידי יהודים, ניתן להניח כי בתקופה זו נושלה ההנהגה היהודית, והוחלפה, לפחות זמנית, בהנהגה עירונית פגנית. לאחר מרד בר כוכבא טיהר רבי שמעון בר יוחאי את העיר מטומאת המתים, והעיר הוכשרה למגורי יהודים. טיהור העיר מטומאת המת איפשר מגורי כהנים בעיר, ומשפחת כהנים בשם "מעזיה" עברה לגור בעיר. במקורות יהודים מתקופה זו ועד לתקופת הגאונים מכונה טבריה גם "מדינת מעזיה".

במהלך המאה השלישית עברה לטבריה הסנהדרין בהנהגת רבי יהודה נשיאה, וזאת בהשראת רבי יוחנן, גדול אמוראי התקופה, שקבע בה את מושבו. בתלמוד הבבלי העיר נזכרת כתחנתה האחרונה של הסנהדרין:

”אמר ר' יוחנן: עשר מסעות נסעה שכינה... וכנגדן גלתה סנהדרין... מירושלים ליבנה... ומציפורי לטבריא. וטבריא עמוקה מכולן... ומשם עתידין ליגאל”.

בשנים אלו, מהמאה השלישית ועד כיבוש הארץ על ידי הפרסים בשנת 614, הייתה טבריה מרכז היישוב היהודי בארץ ישראל. בטבריה נחתם התלמוד הירושלמי במהלך המאה הרביעית לספירה, ובה פעלו גדולי האמוראים בתקופה זו - ר' יוחנן, ריש לקיש, רבי אמי ורבי אסי. בעיר פעלו בתי מדרש ובתי כנסת, והתקיים בה רוב יהודי. במקביל התגוררה בעיר גם קהילה נוצרית, שבן בניה היה יוסף הקומס שהקיסר קונסטנטינוס העניק לו את התואר "קומס". בעיר נבנו מספר כנסיות באותה תקופה. בשנת 425 נפטר בעיר רבן גמליאל השישי. הקיסר תאודוסיוס השני מנע מינוי של יורש, ויהודי הארץ אכן לא מינו נשיא חדש תחת רבן גמליאל. כתוצאה מכך התבטל התפקיד ותמה תקופת הנשיאות. בשנת 520 התיישב בטבריה מר זוטרא בר מר זוטרא, מראשוני הסבוראים, והוא וצאצאיו אחריו לימדו בה תורה במשך שבעה דורות.

בשנת 527 ביצר הקיסר יוסטיניאנוס הראשון את העיר. הוא בנה חומה שהחזיקה מעמד עד תקופת הצלבנים, הקיפה את העיר טבריה והגיעה עד להר ברניקי, שנמצא מחוץ לתחומי העיר ובו פעלה כנסייה גדולה המכונה "כנסיית העוגן".

בשלהי השלטון הביזנטי ניסה יהודי בשם בנימין מטבריה לחבור אל האימפריה הסאסאנית ולהקים אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. באירוע הקרוי "מרד הרקליוס", שאירע בין השנים 613–617, מרדו יהודי ארץ ישראל בקיסר הרקליוס. על אף שהמרד הצליח, שבו היהודים וחברו להרקליוס, ובשנת 625 כבשו הביזנטים את הארץ מחדש. בשנת 628 הגיע הרקליוס לארץ ישראל, ביקר בטבריה, ושם חזר על הבטחתו לחוס על היהודים. אך משהגיע לירושלים, הפר את הבטחתו בלחץ גורמים נוצריים, וטבח ביהודים, עד כדי כך שמכל יהודי טבריה נותר אך בנימין, שקנה את חייו בכך שהתנצר.

בתקופה הערבית הקדומה

נפת הירדן (ג'ונד אל-אורדון), ובירתה טבריה

עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל נכבשה טבריה על ידי הערבים, בשנת 635. הערבים הפכו את טבריה לבירת "נפת הירדן" (חג'ז אל אורדון או ג'ונד אל אורדון), יחידה מנהלית הדומה ליחידה המנהלית "פלשתינה סקונדה" מימי הרומים והביזנטים, שבירתה הייתה בית שאן.

במהלך המאה השמינית החריב את העיר רעש אדמה גדול המכונה רעש שביעית. תיארוכו של הרעש נע בין שנת 745 לשנת 749. היסטוריון בן הזמן בשם "מיכאל הסורי" מספר כי ברעש חרבו שלושים בתי כנסת בטבריה, מה שמראה על חוזקו ושגשוגו של היישוב היהודי בעיר בתקופה זו.

בתקופה זו הייתה העיר עיר מעורבת, ובה אוכלוסייה מוסלמית, שהקימה מסגדים, אך גם אוכלוסייה יהודית חזקה וקהילה משגשגת. כפי הנראה היו בטבריה שתי קהילות יהודיות, "ירושלמים" ו"בבלים". מסמכים שנמצאו בגניזה הקהירית מראים על קיומן של קהילות חזקות ועשירות שקיימו קשרים תרבותיים עם קהילות אחרות בעולם.

בעיר קמו פייטנים, שהמשיכו את דרכו של אלעזר הקליר, שכנראה חי בעיר במהלך המאה ה-7 מעט לפני הכיבוש הערבי. כן פעלו בעיר מדקדקים ונקדנים, בעלי מסורה כאהרן בן אשר ומשה בן נפתלי שפיתחו בעיר את הניקוד הטברני, שנחשב לשיטת הניקוד התקנית בשפה העברית למן המאה ה-10 ואילך. בסמוך לשנת 920 נכתב בעיר כתר ארם צובא, כתב היד החשוב המהווה את הנוסח הנחשב למדויק ביותר של התנ"ך.

בתקופה הצלבנית והממלוכית

בניין מהתקופה הצלבנית המשמש כיום כמרכז מידע לתיירים, בתחומי הגן הארכאולוגי בטבריה

בשנת 1099 נכבשה טבריה על ידי הנסיך הצלבני טנקרד במסגרת מסע הצלב הראשון, והייתה לבירת נסיכות הגליל שהיוותה חלק מממלכת ירושלים.

טנקרד מינה לעיר שליט בשם הוגו מסנט אומר וזה בנה בעיר ביצורים ומצודה. ביצורי הצלבנים הוקמו צפונית למתווה העיר בתקופה הערבית, על שטח קטן בהרבה, במקום בו נמצאת כיום העיר העתיקה. החומות הוקמו לפני מותו של הוגו, בשנת 1106. הנסיכים הצלבנים המשיכו לשכון בטבריה וזו זכתה לפריחה מסוימת בימיהם. העיר הייתה למרכז לצליינות, וכן לתיירות למעיינות החמים של העיר. בתקופה זו נבנתה כנסיית פטרוס ה"קדוש" הקיימת באותו אתר גם כיום. בעיר שלטו נסיכי הגליל הצלבנים, והאחרון שבהם, רמון השלישי מטריפולי, הביא לפריחה בעיר, והיווה חלק מסיעת צלבנים מתונים, שניסו לבסס את השלטון הצלבני על הסכמים עם הערבים.

בשנת 1171 ביקר בעיר הנוסע בנימין מטודלה, ובשנת 1180 ביקר הנוסע פתחיה מרגנסבורג. אלה דיווחו על יישוב יהודי קטן (על פי בנימין מטודלה גרו בעיר 50 משפחות יהודיות).

בשנת 1187 התחולל בסמוך לטבריה קרב קרני חיטין שהביא לקץ נסיכות הגליל, ולחורבן טבריה הצלבנית.

במהלך התקופה הממלוכית עמדה טבריה בשיממונה. במהלך המאה ה-13 עדיין גרו בה יהודים, ובשנת 1205 הובא בה הרמב"ם לקבורה ממצרים, על פי בקשתו. בתקופה זו אף הגיעה עלייה של יהודים לארץ מצרפת, מגרמניה ומספרד, וחלקם התיישבו בטבריה. אך במהלך הזמן ועקב האירועים, חרבה גם קהילה זו.

בשנת 1217, במהלך מסע הצלב החמישי, נהרסו שרידי העיר על ידי צלבנים הונגרים אשר לא הצליחו להחזיק בה. בשנת 1240 מסר שליט דמשק האיובי, א-סלאח איסמעיל, את טבריה לשליט הצלבני תיבו משמפן, מנהיג "מסע הצלב של הברונים", במסגרת ברית שנועדה לחזק את שלטונו של איסמעיל כנגד מתחריו האיובים. תיבו מסר את טבריה לנסיך בשם אודו ממונבליאר, שהחל לבצר את העיר. בשנת 1244 עברו בארץ שכירי חרב איראנים המכונים חוואריזמים, במסע של הרג וביזה. אלו כבשו את טבריה והרסו אותה. מאז עמדה העיר חרבה, עד המאה ה-16. הנוסע היהודי משה באסולה שביקר בעיר בשנת 1522 כתב: "טבריה הייתה עיר גדולה... ועתה היא חרבה ושוממה...גלי אבנים שחורים, כאלו היו לשרפת אש...ואין אדם יכול ללכת שם מסכנת הערביים אלא בזמן השיירה". באסולה מצא את טבריה כ"כפר שם דרים עשרה או שנים-עשר בתי-ישמעאלים".

בתקופה העות'מאנית

היישוב היהודי במאה ה-16 ובמאה ה-17

אבן זיכרון לדונה גרציה נשיא בתצפית נוף שהוקמה על שמה בטבריה במלאת חמש מאות שנה להולדתה

המסגד בטבריה 2016

באמצע המאה ה-16 ניהלה הגבירה דונה גרציה נשיא, בת למשפחה מאנוסי פורטוגל שחזרה ליהדות, מפעל פיתוח והרחבה של היישוב היהודי בטבריה. היא ניצלה את השפעתה בחצר הסולטאן סולימאן הראשון, יחד עם חתנה, דון יוסף נשיא, מתוך כוונה להקים בטבריה "מרכז יהודי גדול, רוחני וכלכלי כאחד". בשנת 1561 חכר דון יוסף נשיא את "טבריה ושבע ערי הפריזי אשר סביבתה" מידי הסולטאן. בשנת 1563 שלח דון יוסף לעיר את נציגו, רבי יוסף בן ארדיט (או אבן ארדיטי), והחל בפעילות של שיקום העיר וביצורה. בשנת 1564 נחנכה החומה החדשה. השמועה על חידוש היישוב היהודי בטבריה עשתה גלים בעולם היהודי, ונתפסה כפעמי הגאולה, וקהילות יהודיות רבות ביקשו לעלות ולתרום את תרומתן לחידוש היישוב בעיר. נוסעים שעברו באזור באותה התקופה אכן דיווחו על יישוב יהודי בעיר שעסק בדיג ובגידול פירות הדר. דונה גרציה ודון יוסף ביקשו לבסס את העיר על תעשיית המשי והצמר, אך לא הצליחו לממש את חזונם. דונה גרציה מתה באיסטנבול בשנת 1569. ובשנת 1579 מת דון יוסף נשיא, בטרם הצליח לבסס את חזונו על הקמת העיר טבריה. את דרכם המשיך לזמן מה יהודי פורטוגזי אחר, לאחר ששב ליהדות, שלמה בן יעיש. הוא חכר ב-1585 את טבריה מהסולטאן מוראט השלישי, ושלח אליה את בנו יעקב, אך גם ניסיון זה לא החזיק מעמד לטווח הארוך, והקהילה היהודית בטבריה נשארה קיימת אך קטנה כשמרבית היהודים שהיגרו לגליל העדיפו לגור בעיר צפת השכנה (שנתמכה גם כן על ידי יהודי איסטנבול). הקהילה היהודית בעיר המשיכה להתקיים בעיר תחת שלטון האמיר הדרוזי פח'ר א-דין השני אשר התאפיין ביחס אוהד כלפי היהודים, אך מאבק כוחות בינו לבין השלטון העות'מאני ודרוזים יריבים הוביל להרס העיר בידי האחרונים בשנת 1660, ובשנת 1662 דווח שלא נותר בה ולו יהודי אחד. הצייר ההולנדי קורנליס דה ברוין ביקר בטבריה ב-1681 ודיווח שזמן-מה לפני כן היו דייגים יהודים בעיר, אולם בזמן ביקורו לא נותר בה אף יהודי.

בתקופה זו פעלו בעיר מקובלים כדוגמת האר"י הקדוש שביקר בעיר בשנת 1571 והשל"ה הקדוש שבילה בה את שתי שנות חייו האחרונות, בטרם מת ונקבר בה ב-1628. מקום קבורתו של השל"ה, בסמוך לקברם של הרמב"ם ורבי יוחנן בן זכאי, מצוין עד היום כמקום קדוש ומוקד לעלייה לרגל.

התחדשות העיר במהלך המאה ה-18

ערך מורחב – חצר היהודים בטבריה

המגדל הנטוי הוא מגדל דרומי בחומות טבריה שהקים דאהר אל עומר במהלך המאה ה-18. כיום משמש המגדל חלק מחומות הכנסייה היוונית-אורתודוקסית ובשל כך נקבע בו פעמון

הדבקת מודעות בשכונת מאה שערים לקראת ההילולה על קברו של רבי נחמן מהורדנקא בטבריה, סיוון, תש"ע

טבריה בשנת 1940

בשנות ה-30 של המאה ה-18 הייתה העיר לבירתו של שליט הגליל דאהר אל עומר, שביצר את העיר. בין 1737 ל-1738 בנה בעיר את חומות טבריה, על מתווה החומה שבנתה דונה גרציה, וכן הקים את בית הסראייה שהיה מרכז שלטוני. בנו צ'ולייבי בנה בשנת 1745 את מצודת טבריה. בתקופתו נבנו בעיר שני המסגדים מסגד א-זידאני ומסגד הים שהפכו לסמל ויזואלי לעיר. כן בנה מבני ציבור רבים נוספים.

דאהר גילה סובלנות דתית רבה. הוא איפשר חופש דת לנוצרים, בנה כנסיות בתחומי שלטונו, אך נטה חסד גם ליהודים. בשנת 1740 הזמין את הרב חיים אבולעפיה, רבה של העיר איזמיר, שסבו היה רב העיר טבריה, לחדש את היישוב היהודי בעיר. אבולעפיה התיישב בעיר והקים בה את בית הכנסת עץ החיים. כן בנה דאהר עבור יהודי טבריה רובע מוקף חומה ובו בית מרחץ, שוק ובית בד. פעולות אלו הביאו לחידוש היישוב היהודי בעיר, ורבים עברו מצפת לטבריה, ובסוף התקופה גרו בעיר 150 משפחות יהודיות. יעקב בירב, בן התקופה, תיאר את המצב במילים: "כל אנשי טבריה דשנים ורעננים שמחים אלי גיל כי הארץ שקטה מפחד רעה ואין מחריד".

בתקופה זו עמדה טבריה בצומת דרכים חשוב. מבחינה מנהלית הייתה כפופה לוולאיית צידון, אך הוואלי של דמשק היה צריך לעבור לידה כדי לגבות מיסים בשכם ובירושלים. דאהר ניהל מדיניות עצמאית שלא מצאה חן בעיני שליטי דמשק, וניצל את שליטתו בדרכים החשובות כדי להגביר את השפעתו ושלטונו. הדבר הביא לכך שבשנים 1742 ו-1743 צר על העיר הוואלי של דמשק, סולימאן אל-עדאם. בשנת 1742 צר סולימאן על טבריה במשך 83 יום, ולא יכול היה לפרוץ את חומותיה, על אף שהביא עמו כלי מצור. בשנת 1743 עלה שוב על טבריה, אך כאשר הגיע לכפר לוביה הסמוך מת מוות טבעי ממחלת מעיים.

בשנות החמישים של המאה ה-18 הרחיב דאהר את תחום שלטונו וקבע את עכו כבירתו. הוא הותיר את השלטון בטבריה בתחילה לבנו צ'ולייבי, ולאחר מכן לאחיו יוסף. אלו המשיכו בפיתוח העיר, ושיקמו אותה מנזקי רעידת אדמה גדולה שפקדה אותה בשנת 1759. דאהר שלט בצפון ארץ ישראל עד שנת 1775, בה נהרג על ידי הצבא העות'מאני. לאחר מותו שב הגליל לשלטון העות'אמני, ובעיר שלטו מושלים שונים מטעם הוואלי של צידון.

במהלך שלטונו של דאהר, ולאחריו, החלו להגיע לעיר עולים, במסגרת עלייה שכונתה "עליית החסידים". בשנת 1764 נמנו בין העולים לטבריה מתלמידי הבעל שם טוב, רבי נחמן מהורדנקא ורבי מנחם מנדל מפרמישלן, וב-1777 עלה תלמידו של המגיד ממזריטש, מנחם מנדל מויטבסק. יחד עמו עלו כ-300 חסידים. עלייה שנחשבה משמעותית מאוד באותם זמנים. בשנת 1798 עלה לעיר רבי זאב וולף מצ'רני-אוסטראה, וכן שהה בעיר רבי נחמן מברסלב. עולים אלו הגדילו את האוכלוסייה האשכנזית בעיר וחיזקו את מעמדה של העיר כמרכז יהודי.

המאה ה-19 עד תקופת המנדט

מראה כללי של טבריה בשנת 1870

בית האחיות האיטלקיות, הבניין הראשון שהוקם מחוץ לחומות טבריה. הוקם בשנת 1908 כמנזר

בשנת 1835 עלתה לעיר בתו של רבי זאב וולף מצ'רני-אוסטראה, הרבנית ציזיא חנה, למעלה מארבעים שנה לאחר עלייתו. בשנת 1837 החריב את העיר רעש אדמה חזק, ורבים מתושבי העיר נהרגו, ביניהם הרבנית ציזיא חנה. אירוע זה, בצירוף אירועים נוספים שאירעו בתקופה זו, כיבוש הארץ על ידי אבראהים פאשא (1831) ומרד הפלאחים (1834) הביאו לתקופה קשה לתושבי העיר. חומות העיר קרסו ברעש ולא שוקמו.

למרות אירועים אלו פרח היישוב היהודי בעיר. בתחילת המאה ה-19 התחילו היהודים לבנות ולגור גם מחוץ לחומות הרובע היהודי, שהיוו חומה פנימית בתוך חומות העיר. ב-1839 הקים יהודי בשם חיים וייסמן מלון בעיר. על פי המפקד שערך משה מונטיפיורי בשנת 1839, ישבו בטבריה 712 יהודים. באמצע המאה ה-19 מנתה אוכלוסיית העיר כ-1000 יהודים וכ-300–400 מוסלמים. ב-1856 נמצאו בה 1514 יהודים: 881 אשכנזים ו-633 ספרדים. גם לקראת הרבע האחרון של המאה ה-19 הייתה רוב אוכלוסיית העיר יהודית. ב-1887 דווח שבטבריה 2,045 יהודים ואילו ב-1895 דיווח אברהם משה לונץ על 3,200 יהודים: 1,620 ספרדים ו-1,580 אשכנזים. שיטת הקפיטולציות והמעמד המיוחד שניתן לנתינים זרים באימפריה העות'מאנית הביאה גם לפעילות מיסיונרית בטבריה. בסוף המאה ה-19 הקים רופא סקוטי בשם דייוויד ואט טוראנס בית חולים בעיר, בבניין המשמש כיום את המלון הסקוטי. בעיר נבנו כנסיות, וחודש השימוש בכנסיית פטרוס ה"קדוש", שבתקופה הממלוכית הייתה למסגד.

בשנות ה-70 של המאה ה-19 פעל בעיר שמעון ברמן שניסה ליצור התיישבות חקלאית עברית והקים חברה בשם "חברת יישוב הארץ הקדושה". ניסיונות אלו כשלו, אך העלייה הראשונה והעלייה השנייה, שבמסגרתן נוסדו יישובים חקלאיים עבריים באזור, הביאו בעיר להתחדשות כלכלית וחברתית. חידוש דרכי התחבורה, והקמת תחנת הרכבת צמח בשנת 1905 הפכו את העיר למרכז כלכלי אזורי.

בסוף המאה ה-19, התפתחה העיר ונמצאו בה בתי ספר, בתי מלון, בנק, תחנת טלגרף, בית חולים ועירייה מתפקדת. "היא קושרה בכבישים מערבה, לעבר עכו ויפו. ודרומה, למעיינות חמי-טבריה ולתחנת הרכבת בצמח. גם מעיינות המרפא פותחו בה, ונפתחו שירותי-תקשורת - דאר וטלגרף - וכן נפתחה בה סוכנות נסיעות". ועם זאת עדיין נחשבה לעיר מרוחקת ומנותקת ובה בנייה צפופה, אם מבזלת ואם מטיח ובוץ, ואוכלוסייתה, אנשי היישוב הישן שהתקיימו מכספי החלוקה, יצרה לה תדמית של דלות ועליבות.

האיסור לבנות מחוץ לחומה נאכף על ידי השלטון העות'מאני עד לתחילת המאה ה-20. בשנת 1908 בנה מסדר האחיות האיטלקי בית ראשון מחוץ לחומות. בשנת 1911 בנתה פיק"א שלוש חוות חקלאיות מחוץ לחומה, על מדרון ההר, כשלוש מאות מטר מהחומות. אלו הפכו לאחר מכן לשכונה בשם "אחווה" שהייתה השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות, ובעקבותיה באו שכונות רבות נוספות.

כיבוש טבריה על ידי הבריטים

כיבוש טבריה ב-25 בספטמבר 1918 בוצע, בתנועת מלקחיים, על ידי 2 אסקדרוני פ.ק.א. (פרשים קלים אוסטרלים) מהדיוויזיה האוסטרלית הרכובה בפיקודו של מייג'ור גנרל ה.ו. הודג'סון:

• אסקדרון מהבריגדה ה-4, בפיקודו של בריגדיר גנרל ו. גרנט, שהגיעה מכוון סמח' מייד לאחר סיום קרב סמח'.
• אסקדרון מהבריגדה ה-3 שנע ממערב, לאחר סיום כיבושה של נצרת, ותוגבר ברכבים משוריינים.

רוב הכוח הטורקי כבר נסוג מהעיר וחיל המצב שנשאר במקום נכנע במהרה.

בתקופת המנדט

מראה כללי של טבריה בשנת 1929

מלון אליזבת, שהקים שלמה פיינגולד בשנת 1929 כפי שהוא נראה כיום. המלון, כשהוקם, היה מבנה מרשים עטור בכיפה. במהלך השנים ננטש המקום ונהרס, ובתחילת המאה ה-21 שופץ

לאחר כיבוש טבריה שרר בה משטר צבאי בריטי, שנמשך כשנתיים, והיה בה כוח משטרה יהודי, בפיקודו של בכור-שלום שטרית.

במהלך תקופת המנדט הייתה העיר בירתה של נפת טבריה (באנגלית: Sub-district of Tiberias), נפה במחוז הגליל המנדטורי.

במפקד 1922 נרשמו 4,724 תושבים יהודים בעיר.

בשנת 1925 הקימו יהודי העיר את שכונת "קריית שמואל", אותה קראו על שם הנציב העליון הרברט סמואל. בשכונה, נחנך בשנת 1921 בית החולים על שם שוויצר, בזכות תרומתו של הנדבן היהודי פטר שוויצר. בניגוד לשכונת "אחווה", שנמצאה מדרום לעיר העתיקה ולא התפתחה, התפתחה שכונת קריית שמואל לכיוון צפון מערב מן העיר, על תוואי הכביש המגיע לנצרת, ובתוך מספר שנים גרו בה רוב תושבי העיר.

בשנת 1924 החל לכהן זאכי אלחדיף כראש עיריית טבריה, ראש העיר היהודי הראשון בארץ ישראל ובטבריה עצמה. אלחדיף פעל רבות לפיתוח העיר - נסללו כבישים רבים, העיר חוברה לרשת החשמל ושופרה רשת הביוב. כמו כן מסר את הזיכיון להפעלת חמי טבריה לחברה יהודית ויזם הקמת בתי מלון וכן את הקמת שכונת "קריית שמואל". עקב פעילותו הציבורית לפיתוח טבריה היה מקובל על יהודים וערבים כאחד. במאורעות תרפ"ט חתם על הסכם רגיעה עם מנהיגם של ערביי טבריה והסביבה, סעיד א-שיח'.

בשנת 1929 הקים שלמה פיינגולד בעיר מלון מפואר ששימש גם כבית קולנוע, בשם "מלון אליזבת". בעת הקמתו היה המלון בין המפוארים בארץ, ובטקס ההקמה נכח הנציב העליון. בשנת 1930 הוקם בעיר בית החולים שוייצר, ששימש את תושבי העיר והאזור עד להקמת בית החולים פוריה. בית החולים הסקוטי שהקים דייוויד ואט טוראנס בסוף המאה ה-19 פעל במקביל כמחלקת היולדות של בית החולים שווייצר.

בימים 11 במאי עד 16 במאי 1934 התחוללו סופות גשמים, בעיקר באזור הפנימי של הארץ. ביום הגשום ביותר, 14 במאי התרחש השיטפון בטבריה. בגלל תשתית לקויה והיעדר תעלות ניקוז הוצפה העיר התחתית ורחובותיה, ונגרם לה נזק כבד. השיטפון הפתאומי גבה את חייהם של 35 תושבים, גרם לפציעתם של מאה אחרים. בנוסף נותרו מאות ללא קורת גג לאחר שכ-100 בניינים נהרסו. לאחר השיטפון פונו הריסותיהם של הבתים על קו החוף, ונבנתה במקום טיילת, שבנוסף לייעודה התיירותי נועדה למנוע את הישנות האסון בכך שתאפשר זרימה חופשית של מים ממדרון ההר אל הכנרת.

קריאת הרב קוק לבוא לעזרת תושבי טבריה, בגלל מצבם הקשה עקב השיטפונות של שנת תרצ"ד (1934)

ב-2 באוקטובר 1938, בתקופת המרד הערבי הגדול, נערך טבח בטבריה על ידי ערבים תושבי הכפרים הסמוכים. הפורעים חדרו לשכונת קריית שמואל בקצה העיר הרסו ושרפו בנייני ציבור, ובהם בית כנסת, ורצחו 19 יהודים, בהם 11 ילדים ושלוש נשים. האירוע ידוע כליל הדמים בטבריה. מספר שבועות לאחר הטבח נורה ראש העיר אלחדיף לאור היום, על ידי בנו של בעל מסעדה ערבי טברייני, שארב לו וירה בו מטווח קצר, בסמוך למסגד א-זידאני בעיר. כעבור יומיים מת אלחדיף מפצעיו.

לפי סקר הכפרים שערכו רשויות המנדט בשנת 1945, נאמדה בטבריה בשנה זו אוכלוסייה בת 11,300 תושבים, מתוכם 6,000 יהודים.

מלחמת העצמאות

נפוליאונצ'יק באנדרטה לזכר שחרור טבריה במלחמת העצמאות

ערך מורחב – הקרב על טבריה

ערב מלחמת העצמאות הייתה טבריה עיר מעורבת, ובה אוכלוסייה יהודית ואוכלוסייה ערבית שגודל כל אחת מהן 6,000 איש. באזור שבו שכנה טבריה לא היה רוב ערבי, ובתוכנית החלוקה נכללה טבריה בתחומי המדינה היהודית.

בראשית פברואר 1948 החלו אירועי צליפות בין הערבים והיהודים בעיר, לאחר תקופה שבה נרשמו יחסים תקינים בדרך כלל בין שתי הקהילות. בעקבות אירועים אלה החלו הערבים והיהודים להתקבץ באזורים בהם היה להם רוב. היהודים בשכונות "קריית שמואל" "אחווה" ו"מיימוניה" שמחוץ לחומות, וברובע היהודי הפנימי שבעיר העתיקה, שהיה מובלעת בתוך השטח הערבי, והערבים בעיר העתיקה, בשכונת ההר הערבית ושכונת ג'יב אל באן שמצפון לעיר העתיקה. בחודש מרץ הגיעו ההנהגות המקומיות להסכם שהפסיק את הצליפות, וישראל גלילי בירך על ההסכם, אך ככל שהתקרב מועד סיום המנדט היה ברור כי בעיר יתחולל קרב בין היהודים והערבים הגרים בה. הקרב על טבריה החל ב-8 באפריל 1948 והסתיים ב-18 באפריל.

ב-8 באפריל התחדשו היריות, 5 יהודים נהרגו ו-12 נפצעו. למחרת ניסו הערבים לפרוץ אל הרובע היהודי בעיר העתיקה, אך נכשלו. לוחמי "ההגנה" עמדו בעמדות מאולתרות בתוך העיר העתיקה תחת אש רצופה. בכל אלו צפו הבריטים שדרשו את פינוי לוחמי "ההגנה" מהעיר העתיקה. מפקדי "ההגנה" החליטו לכבוש את הכפרים הערבים שממערב לעיר.

ב-12 באפריל נכבשו על ידי "ההגנה" שני כפרים סמוכים (חירבת נאצר אל-דין וגבעת שיח' קדומי), כיבוש שניתק את האוכלוסייה הערבית בטבריה מהכפר הגדול לוביה. בנוסף הגיעו לעיר פליטים שהורידו את המורל בקרב הערבים. ב-13 באפריל הונחתו מן הכנרת אנשי "ההגנה" שהגיעו מעין גב. בשלב זה החלו נשים וילדים מקרב האוכלוסייה הערבית להימלט מהעיר, בחסות הבריטים.

בין 16 ל-17 באפריל תקפו כוחות של חטיבת גולני ושל הגדוד השלישי של הפלמ"ח את העיר העתיקה באמצעות מרגמות, פוצצו בדינמיט שמונה בתים והטילו מצור על העיר. לאחר מתקפה זו השתררה בהלה בקרב תושבי העיר הערבים, ומנהיגי הקהילה נפגשו עם המושל הבריטי של טבריה בבקשה להגנה. משהתברר להם שהכוחות הבריטים עומדים לעזוב את העיר ואינם יכולים לערוב לביטחונם, הוסכם על פינוי מאורגן בחסות בריטית. הפינוי נערך באמצעות משאיות ואוטובוסים של הבריטים והתושבים הועברו לנצרת ולצמח. ב-19 באפריל הושלם כיבוש העיר על ידי "ההגנה". ב-28 באפריל התקיים טקס בחצר תחנת המשטרה הבריטית, בו הונף דגל ישראל, והורד הדגל הבריטי, והוכרז כי טבריה היא תחת שלטון עברי. טבריה הייתה העיר המעורבת הראשונה במלחמת העצמאות שהתבסס בה שלטון עברי.

הרס העיר העתיקה בטבריה

מראה ממלון "לאונרדו" בטבריה. במקום בו שכנה פעם הבנייה הצפופה של העיר העתיקה שוכנים אזורי תיירות, בתי מלון, טיילת, גנים ופארקים. מעט מבנים שרדו מהעיר, ובתוכם מספר בתי כנסת, שני המסגדים, וחלקים מחומת העיר

במהלך החודשים שלאחר כיבוש העיר נהרס חלק גדול מבנייני העיר העתיקה בטבריה, וזאת מסיבות שונות - בעיות של היגיינה, בנייה רעועה, והחשש שהערבים ישובו אל העיר, כאשר נודע כי זו דרישה של ממלכת ירדן במסגרת המשא ומתן שנוהל ברודוס. לבסוף נעתרו הרשויות ליזמתו של איש הקרן הקיימת לישראל יוסף נחמני, שטען כי יש להרוס את בתי העיר העתיקה, על אף התנגדות ראש העיר שמעון דהאן.

ההרס החל בקיץ 1948 ונמשך עד החודשים הראשונים של 1949. ביקור של דוד בן-גוריון בטבריה הביא להפסקת ההרס, לאחר ש-477 מתוך 696 בתים נהרסו על פי הערכות רשמיות. בכור-שלום שטרית העריך כי נהרסו 624 מתוך 699 בתים. לאחר ההרס נותרו שרידי החומה והמצודה, מספר בתים בשולי העיר, וכן שני המסגדים שפעלו בעיר. הבעלות על השטח עברה אל האפוטרופוס לנכסי נפקדים, והשטח עמד עזוב במשך עשרות שנים, עד שהחלו פעולות לשיקומו בשנות ה-70.

טבריה לאחר קום המדינה

מראה כללי של טבריה בלילה. ניתן להבחין בשרידים מועטים לעיר העתיקה, בבתי המלון ואזורי התיירות המפוארים, ובבנייה למגורים על רכס ההר, המאפיינים את העיר לאחר קום המדינה

מלון לאונרדו קלאב (במקור מלון נהר הירדן) שנפתח ב-1985

לאחר עזיבת תושבי העיר הערבים והרס העיר העתיקה, נותרו בעיר טבריה כ-5,500 איש.

ב-18 באפריל 1949 חגגה טבריה את יום-השנה לשחרורה, ודוד בן-גוריון רשם ביומנו את ברכתו : "לפני הצהריים מסדר צבאי למלאות שנה לשחרור טבריה. ציינתי שטבריה קפצה בראש והכריזה על עצמאותה כארבעה שבועות לפני המדינה - כאשר עשתה זאת גם לפני הרצל על ידי דון יוסף נשיא והרב חיים ניסים אבולעפיה. זה מוכיח שהעצמאות לא באה בפקודה מגבוה אלא זינקה ממעמקי רצון העם, ואיחלתי לטבריה להיות הראשונה גם לפיתוח ואכלוס - כי הטבע חנן אותה בכל - ים, הרים, אדמה פורייה, מקורות מרפא ויופי".

גל העלייה ההמוני בשנות ה-50 של המאה ה-20 הביא לגידול מהיר באוכלוסייתה, ובשנת 1950^{[דרושה הבהרה]} כבר מנתה האוכלוסייה 12,000 איש, כאשר בשנת 1966 מנתה האוכלוסייה כ-23,300 איש. גידול נוסף באוכלוסיית העיר היה עם העלייה מחבר המדינות בשנות ה-90, ובין 1983 ל-1995 גדלה אוכלוסיית העיר מ-28,200 נפש ל-35,700 נפש.

קליטת העלייה הגדולה בשנות ה-50, שהביאה אל העיר עולים רבים במיוחד מעיראק, ממרוקו ומרומניה, הביאה להקמת מעברה בטבריה. זו חוסלה כאשר אל השכונות הוותיקות שנבנו בעיר בתקופת המנדט נוספו שכונות רבות נוספות, במעלה ההר - שכונות רמת כנרת, שיכון עובדים, רבי עקיבא וקרית משה ובאזור טבריה עילית, במפלס העליון של העיר, נוספו שכונות רמת אגוז, שיכון ג', פלוס מאתיים, רמת טבריה, מורדות טבריה ונוף כינרות.

בעיר התפתחו מקורות תעסוקה בתעשייה ותיירות. אל אזור התעשייה הוותיק של טבריה שנמצא בעיר התחתית נוסף אזור תעשייה בטבריה עילית וכן "פארק התעשייה קדמת גליל" בו שותפה עיריית טבריה עם רשויות נוספות באזור הנמצא בין פוריה למחלף גולני. בשנת 1988 הוקמה החברה הכלכלית לפיתוח טבריה, המבצעת פרויקטים ייחודיים בעיר. ענף התיירות הוא בין הענפים הפורחים בטבריה, וטבריה היא בין הערים המובילות בארץ בתיירות פנים, הנשענת על תשתית של בתי מלון חדישים ומפוארים שהוקמו על שפת הכנרת.

מבחינה ביטחונית הייתה טבריה על פי רוב מקום שקט ורגוע. ב-5 ביוני 1970, במהלך מלחמת ההתשה, הופגזה טבריה מכיוון ירדן. בהתקפה נהרגו שניים מתושבי העיר.

בשנות ה-80 של המאה העשרים פרצו הפגנות ומחאות בריכוזים חרדיים בישראל, בעקבות בניית אגף חדש לבית המלון "גני חמת" בעיר. בחפירות שנערכו לצורך יציקת היסודות נתגלו עצמות וקברים רבים, עקב העובדה שמיקומו של בית המלון נשק לבית העלמין העתיק של טבריה. לבסוף הוצעו להנהלת המלון פתרונות הלכתיים-טכניים לפיהם יישארו הקברים במקומם, ובניית האגף התבצע על הגבהה מיוחדת. עם זאת בעדה החרדית החליטו להטיל חרם על בנק לאומי שהחזיק במניות אפריקה ישראל. בשנת 2004 פרץ סכסוך דומה עקב בניית מלון חדש על ידי אוהד ודורי עובד, בניו של ראש העירייה, ובאותו שנה נסלל רחוב יוחנן בן זכאי בעיר מחדש, בטכניקה שתאפשר מבחינה הלכתית נסיעת כוהנים עליו שוב עקב החשש להימצאות קברים מתחתיו.

ב-5 בספטמבר 1999 ערך החמאס ניסיון פיגוע באמצעות מכונית תופת בטבריה, תוך שהוא נעזר בערבים ישראלים, אירוע שהסתיים במותם של שני המפגעים, אך ללא קורבנות נוספים בנפש.

במאה ה-21

בשנת 2001 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה תוכנית פיתוח שיזם מינהל מקרקעי ישראל, לבניית שכונת מגורים ובה כ-1,000 יחידות דיור בוואדי רקת. התוכנית הרחיבה את השטח הבנוי של העיר צפונה ומערבה, אל שטחים חקלאיים שהפשרו לבנייה בעקבות אישור של הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים. עם זאת שנה אחר כך צומצם היקף התוכנית. ב-2003 אושרה הגדלת שטח השיפוט של טבריה ב-5,510 דונם בכיוון דרום מערב.

במהלך מלחמת לבנון השנייה נפלו עשרות רקטות בעיר ובסביבתה והביאו לפגיעות ברכוש ולפצועים, אך לא גרמו לאבדות בנפש.

בשנת 2009 אושרה תוכנית מתאר חדשה לטבריה עד שנת 2025. על פי התוכנית תהפוך טבריה לעיר נפה בת 60 אלף תושבים עם תוספת של 8,000 חדרי מלון, תוספת של 11 אלף יחידות דיור ותוספת של 320 דונם למוסדות ציבור. במסגרת התוכנית תכננו בשכונות העיליות של טבריה הקמת 3,650 יחידות דיור. בשנת 2010 החל משרד השיכון בשיווק קרקעות לבניית 2,000 יחידות דיור בעיר.

בעשור השני של המאה ה-21 החל בטבריה תהליך של התחרדות. כאשר לעיר עברו באופן מאורגן קהילות של חסידות קרלין וחסידות צאנז. הדבר הוביל למתח עם התושבים החילוניים בעיר, בנוגע לנושאים דוגמת שמירת השבת ופתיחת הבריכה העירונית. בבחירות לרשויות המקומיות בישראל ב-2018 התמודד וניצח רון קובי לראשות העירייה, לאחר שהציג קו אנטי-חרדי מוצהר. קובי פעל למען פתיחת עסקים ומקומות בילוי בשבת, בפרט בטיילת. כמו כן, ניסה קובי לקדם תחבורה ציבורית בשבת מטעם עמותת "נוע תנוע", בשיתוף עם העירייה, משכונות העיר למרכזה, פעילות שנפסקה כעבור שבת אחת. בינואר 2020, החליט השר אלקין להדיח את קובי מראשות העירייה ולפזר את מועצת העירייה לאחר שלא הצליח להעביר תקציב במשך תקופת כהונתו. במקומה מונתה ועדה קרואה בראשות שמעון מעתוק. בהמשך הועבר מעתוק מתפקידו ובמקומו מונה בועז יוסף, מנהל מחוז צפון במשרד הפנים, לתפקיד יו"ר הוועדה הקרואה.

אוכלוסייה

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף אוגוסט 2024 (אומדן), מתגוררים בטבריה 51,714 תושבים (מקום 40 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎3.5%‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 73.0%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 7,998 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח).

להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:

כלכלה

בסוף 2009 נחנך פאוור סנטר של חברת ביג מרכזי קניות בצומת פוריה שבכניסה המערבית לעיר.

ב-25 ביולי 2013 נפתח בעיר התחתית קניון בשם "BIG Fashion Danilof", אף הוא בבעלות רשת ביג. הקניון, הראשון בעיר, מאכלס רשתות ישראליות ובינלאומיות.

ביולי 2017 אושרה תוכנית להקמת אזור תעסוקה חדש, בסמוך לצומת פוריה בכניסה המערבית לעיר ובסמוך לכביש 77. ליד המתחם מתוכנן להיבנות מרכז תחבורתי, שיכלול תחנת רכבת.

תיירות

המלון הסקוטי שנפתח בשנת 2004 בבניין ששימש בעבר כבית חולים, הוא בין המלונות המפוארים בטבריה, וכולל גם תצוגה מוזיאונית של ההיסטוריה העשירה של הבניין בו הוא ממוקם

טבריה היא בין ערי התיירות המובילות בישראל. בשנת 2011 היו בטבריה 32 מלונות, מהם שמונה ברמה הגבוהה ביותר, ובהם 4,145 חדרים. אחוז התפוסה במלונות טבריה נמוך יחסית לערי תיירות אחרות בישראל: אחוז התפוסה השנתי במלונות טבריה ב-2010 היה 62.2% זאת בהשוואה ל-69.7% באילת ו65.5% בירושלים. במלונות טבריה נרשמו בשנת 2010 1,728,500 לינות, מתוכן 771,700 היו של תיירים מחוץ לארץ, ו-956,800 של ישראלים.

בשנת 2010 הייתה טבריה היעד הרביעי במספר הלינות של ישראלים במסגרת תיירות פנים, וזאת לאחר אילת, ים המלח והגליל, כאשר 9% מהנופשים ייעדו את טבריה כמקום לחופשתם.

בעיר פועלת משנת 1993 מכללת "רימונים" (לשעבר - "מכללת הולידיי אין") למלונאות, הנחשבת לאחד המוסדות החשובים בהכשרה למלונאות במדינת ישראל.

תחבורה

טבריה הייתה בעבר צומת תעבורתי חשוב, ומיקומה על שפת הכנרת הקנה לה חשיבות אזורית. גם כיום משמשת טבריה כמרכז אזורי ותיירותי. הפרשי המפלסים השונים, בין אזור טבריה עילית על רכס ההר, ובין שפת הכנרת, הפכו את שאלת התעבורה לבעיה הדורשת פתרון. כביש 77 היוצא ממחלף תל קשיש בכביש 6 מחבר בין טבריה לאזור המרכז, והופך בתוך טבריה לרחובה הראשי של טבריה, רח' אלחדף. הציר משמש לתנועה מאזור רמת ישי ובתוך טבריה הוא מוביל מהשכונות העיליות, דרך מפלסי הביניים, אל שפת הכנרת. בצומת בנק לאומי בטבריה נפגש הכביש עם כביש 90, אחד מכבישי האורך המרכזיים בישראל, המוביל מאילת למטולה, ועובר בתוך טבריה על שפת הכנרת. באוגוסט 2006, אישרה המועצה הארצית לתכנון ובנייה תוואי חדש לכביש 90, כך שיעקוף את טבריה יאפשר לאזור מערב הכנרת לתפקד כמוקד תיירות ראשי, ויוציא את התנועה הארצית מתחומי העיר. התוואי יכלול מנהרה מתחת לארבל.

הפרשי הגבהים והצפיפות העירונית בטבריה הפכו את התנועה בצירים המרכזיים העוברים דרכה לבעייתית. "כביש עוקף טבריה" הוא כביש 768 הנסלל ממערב לטבריה ומוביל מצומת אלומות הנמצאת בדרום הכנרת, לצומת פוריה הנמצאת ממערב לטבריה. אך זהו פתרון חלקי בלבד. בשנת 2004 נפתח לתנועה כביש 348 ("דרך אריאל שרון"), ככביש גישה נוסף בצפון העיר, במקביל לכביש 60. בשנת 2006 הכריז ראש הממשלה אהוד אולמרט על פרויקט המכונה תת"ל 30, בו תשודרג מערכת הכבישים המובילה בין צפון מזרח המדינה ובין המרכז ואזור חיפה, תוך יצירת מחלף חדש באזור קדרים בין כביש 65, וכביש 85, ציר הרוחב המכונה "כביש עכו צפת". גם פרויקט זה כונה "כביש עוקף טבריה".

בטבריה תחנת אוטובוס מרכזית בבעלות חברת נצב"א לנסיעות בינעירוניות, המצויה במקום מרכזי בדרום העיר התחתית. מפנים התחנה המרכזית יוצאים אוטובוסים לנסיעות בין עירוניות למגוון יעדים, ביניהם: עפולה, בית שאן, צפת, רמת הגולן, חיפה, ירושלים, תל אביב ועוד. החברות הפועלות בתחנה הם אגד, רמה תחבורה ציבורית גולן וחברת סופרבוס המפעילה בעיקר קווים עירוניים שתחנותיהם ממוקמות מחוץ לתחנה המרכזית ומעט קווים ליישובי האזור. בתחנה קיימים שירותים ציבוריים ומספר מועט של חנויות, מראה התחנת מוזנח מעט. בחלק המזרחי של התחנה קיימת תחנת מוניות ומוניות שירות, המעבר בין שני חלקי התחנה הוא דרך מדרגות שעוברות במעין מנהרה. בשנת 1999 יזמה חברת נצב"א תוכנית להריסת התחנה ובנייה מחדש שלה, כולל קניון ומלון. התוכנית אושרה ב-2004,, אך לא בוצעה. ב-2018 החלה העירייה בתכנון מרכז תחבורתי חדש שימוקם בטבריה עילית, ליד שכונת טבריה המושבה ובסמוך לציר כביש 768 ותחנת הרכבת העתידית.

תחנת הרכבת טבריה

בדצמבר 2019 אישרה הוועדה המחוזית לבנייה את התוכנית להקמת מסילת עפולה–טבריה ותחנת הרכבת טבריה, בסמוך לאצטדיון העירוני.

חינוך

בעיר פועלים 19 בתי ספר יסודיים, 4 חטיבות ביניים, ו-17 בתי ספר תיכוניים, מהם 6 ישיבות תיכוניות, 2 בתי ספר מקצועיים (עמל ומפתן) וכן בית הספר "ברנקו וייס" המתמחה בקליטת תלמידים שנשרו ממערכת החינוך. כן פועלות בעיר ישיבות רבות, בנוסף לישיבות התיכוניות, בהן ישיבת אור תורה הוותיקה, הפועלת באתר קבר רבי מאיר בעל הנס, גרעין ישיבת תומכי תמימים הפועל תחת בית חב"ד המקומי. כן פועלות בעיר מספר מכללות, ובהן "מכללת עתיד", "המכללה המשותפת" ו"מכללת רימונים" המכשירה עובדים בענף המלונאות והתיירות. האוניברסיטה הפתוחה מפעילה בטבריה מרכז אקדמי.

מוסדות ושירותים אחרים

• בטבריה פועל בית משפט השלום, המצוי בתחנת המשטרה בכניסה לעיר. במסגרת בית המשפט, השייך למחוז הצפון, פועל גם בית משפט לענייני משפחה.
• בית החולים פוריה פועל בסמוך לשכונת טבריה עילית, ומפעיל מרכז בקרת אשפוז בעיר עצמה.
• שני בתי עלמין משרתים את תושבי העיר: בית הקברות העתיק, הנמצא בסמוך לשכונת אחווה, ובית הקברות החדש המצוי בסמוך למושב הזורעים.

שכונות העיר

שכונה	שנת הקמה	מקור השם ומידע נוסף	מספר תושבים (2008)
שכונת אחווה	שנות ה-20 של המאה ה-20	השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות	בשכונה זו ובשיכון הדייגים ושיכון א' ביחד 1,300 תושבים
קריית שמואל	1923	על שם הנציב העליון הרברט סמואל	4600
שכונת הרמב"ם מיימוניה	שנות ה-30 של המאה ה-20	בשל סמיכות מקומה לקבר הרמב"ם	1200
אחוזת כנרת	תחילת שנות ה-50 של המאה ה-20		4900
שיכון ותיקים	תחילת שנות ה-50 של המאה ה-20	שימשה לשיכון תושבי העיר העתיקה לאחר הרס העיר	2600
שיכון א'	סוף שנות ה-50 של המאה ה-20	נבנתה על ידי משרד השיכון ושימשה לקליטת עלייה	בשיכון זה ובשיכון הדייגים ושכונת אחווה ביחד 1300 תושבים.
שיכון ב' שכונת רבי עקיבא	סוף שנות ה-60 של המאה ה-20	נקראת על שם קבר רבי עקיבא הסמוך	1700
שיכון ג'	שנות ה-60 של המאה ה-20	נבנתה על ידי משרד השיכון וקלטה עולים	2500
שיכון ד' רמת אגוז	שנות ה-60 של המאה ה-20	נבנתה על ידי משרד השיכון וקלטה עולים ממרוקו. בשנת 1990 נקראה על שם הספינה "אגוז" שטבעה כשהיא עמוסת עולים ממרוקו.	3900
שיכון דייגים	שנות ה-60 של המאה ה-20		בשיכון זה ובשיכון א' ושכונת אחווה ביחד 1300 תושבים
שיכון עובדים	שנות ה-60 של המאה ה-20	על שם החברה שיכון עובדים שבנתה את השכונה	5700
פלוס 200 בית מעון אלנטאון	שנות ה-60	על שם מיקומה בגובה 200 מטר מעל פני הים (השכונה נמצאת במדרון, וגובהה הוא בין 180 מטר ל-245 מטר מעל פני הים). לשכונה זו שמות נוספים, בית מעון על שם יישוב יהודי קדום שהיה בסמוך ואלנטאון על שם עיר תאומה לטבריה הנמצאת בפנסילבניה.	3200
שכונת בן-גוריון	שנות ה-70 של המאה ה-20	על שם דוד בן-גוריון	2300
קריית משה	שנות ה-80 של המאה ה-20	על שם משה צחר שהיה ראש עיריית טבריה במשך 22 שנה	2700
מורדות טבריה	שנות ה-80 וה-90	השכונה מחברת את השכונות העליונות המכונות "טבריה עילית" לעיר התחתית	4900

אתרים בעיר

אתרי תיירות בטבריה הגן הארכאולוגי בטבריה הנמצא במרכז העיר פסיפס מבית הכנסת בחמת טבריה הפסל "ערוגה נאה" של האמן שאול סלו בגן הפסלים הפתוח בטבריה האמפיתיאטרון הרומי על צלע הר ברניקי הכניסה לפארק הארכאולוגי על שם עוז ברקוביץ (ברקו) בטבריה ישנן 5 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

החוף העירוני גנים בטבריה הפסל "ספינת האם" של אילנה גור, המוצב בטיילת אלון בטבריה מדיד הכנרת אזור הטיילת בטבריה בשעת ערב "טיבריום" - מופע מים אור-קולי על שפת הכנרת ישנן 5 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

• הפארק הארכאולוגי בטבריה (ע"ש עוז ברקוביץ') - בפארק, הממוקם בכניסה הדרומית לעיר ומשתרע על שטח של כ-120 דונם, נמצאים שרידיה העתיקים של העיר טבריה, החל מהיווסדה על ידי הורדוס אנטיפס במאה ה-1 ועד למאה ה-11, ימי שלטונם של המוסלמים הפאטימים. בפארק מרחב ירוק הכולל מערכת שבילים, גנים וממצאים ארכאולוגיים, כגון: שער רומי עתיק ומערכת ניקוז מהמאה ה-10. כמו כן, משמש המקום לאירועים המוניים, מופעי מוזיקה ותיאטרון. הרשויות פועלות לטפח את התיאטרון הרומי העתיק שמנה כ-6,000-5,000 מקומות ישיבה על צלע הר ברניקי, מיקום החולש על כל מתחם העיר הרומית-יהודית וצופה אל הכנרת והחרמון. ואת מבנה מושב הסנהדרין, בית המרחץ ובית המדרש.
• הגן הארכאולוגי בטבריה - הגן השוכן במרכז העיר ליד אזור המלונות, התגלה בעת חפירת יסודות למלון. באתר נמצאים שרידי מבנה גדול וכן שרידי בית כנסת מהמאה ה-8 הכולל רצפות פסיפס. באתר נמצאו גם שרידי רובע מגורים יהודי. אל הגן הובאו ממצאים שונים ביניהם סרקופגים, כותרות עמודים וכלי אבן ובזלת.
• מדיד מפלס הכנרת - בקטע הדרומי של טיילת "יגאל אלון" מוצב פסל סביבתי המתנשא לגובה של 5 מטרים ורוחב של כ־3.5 מטרים ומעניק ביטוי צורני-תלת ממדי למפלס הכנרת וכן משמש כמזרקת מים. המיצג מהווה תחליף עדכני למדידת המפלס שעד להקמתו נעשתה באופן ידני. מטרתו העיקרית היא מדידת מפלס הכנרת באמצעות מערכת דיגיטלית מתקדמת, לצד העלאת המודעות למצבו של המפלס. מדיד "המפלס של המדינה" הוא פרויקט המשותף לעיריית טבריה, החברה הממשלתית לתיירות, רשות המים ומקורות.
• טיילת יגאל אלון - הטיילת, המהווה ציר תיירותי מרכזי, ממוקמת לאורך חוף הכנרת ונבנתה על ידי השלטון הבריטי. כיום, מהווה הטיילת מתחם שוקק חיים הכולל עשרות מסעדות, בתי קפה, מקומות בילוי, חנויות ודוכני ממכר שונים, אטרקציות ימיות ועוד. באחרונה ביצעה עיריית טבריה באמצעות החברה הכלכלית וחמ"ת עבודות נרחבות לשדרוג הטיילת. בסמוך לטיילת גן פסלים פתוח, וכן נקודת ייצוג לאומני הצפון. בספטמבר 2010 הוחל בהפעלת "הטיבריום", מופעי מים אור קוליים, בליווי מזרקות מים המשלבות אש, לייזר ומתקנים מתנפחים. בהם תוכן חינוכי על טבריה, הכנרת וסביבתה.
• חצר היהודים - מתחם הממוקם בלב המדרחוב (בסמיכת ל"גן הבנים") ובו נמצאים בתי כנסת, חלקם פעילים, כמו בית הכנסת העתיק (תקצ"ז-1836) המשמש כיום גם כבית חב"ד לתיירים, בית הכנסת עץ החיים, בית הכנסת של חסידי קרלין ובית כנסת הסניור. כן מצויה במקום אנדרטה לזכר בני טבריה שנפלו במערכות ישראל.
• מתחם דונה גרציה - המתחם, המצוי בצפון מערב העיר העתיקה של טבריה, כולל מספר אתרים היסטוריים. "הבית של דונה גרציה" המצוי במתחם, הוא מוזיאון ייחודי לתולדות העיר טבריה ולסיפורה של דונה גרציה. כן כולל המתחם את "בית האחיות" שהיה הבית הראשון שנבנה מחוץ לחומות, את המצודה מימי דאהר אל-עומר, את בית הסראייה, ואת "מלון טבריה" ההיסטורי, שהוקם בשנת 1896 על ידי ריכרד גרוסמן.
• גן לאומי חמת טבריה - ביציאה הדרומית של העיר טבריה נמצא גן לאומי "חמת טבריה". באתר נמצאו שרידיה של העיר העתיקה חמת, עיר שהייתה מיושבת בתקופת הכנענים והונחלה לשבט נפתלי לאחר כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון, והמשיכה לשרוד בתקופות הרומית, הביזנטית והאומיית. באתר נחשפו חורבות של בתי כנסת יהודיים, שחלקם שוחזר. בין שרידי בית הכנסת, מהמאה ה-4, מצויה רצפת פסיפס של גלגל המזלות. שילוב זה של מוטיבים חילוניים פופולריים במבנה דתי-יהודי משקף את הסובלנות של הרבנים באותה תקופה, כאשר היהדות שגשגה בגליל לצד הנצרות הצעירה ועבודת האלילים הרומיים. במקום נובעים 17 מעיינות חמים, מעיינות מרפא וחמאם.

אתרים בעלי חשיבות דתית

בתי כנסת

בית הכנסת "העתיק" בטבריה בית הכנסת של חסידי קרלין בטבריה בית הכנסת עץ החיים בטבריה ישנן 3 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

בטבריה בתי כנסת פעילים רבים. באזור העיר העתיקה מספר בתי כנסת בני מאות שנים, המשמשים עדיין לתפילה, באזור המכונה "חצר היהודים". מתוך אלו בולטים ארבעה בתי כנסת:

• "בית הכנסת עץ החיים" הוא בית כנסת ספרדי שהוקם על ידי רבי חיים אבולעפיה בשנת 1740. בית הכנסת חרב ושוקם מספר פעמים ברעש של 1837 ובשיטפון של 1934. בית הכנסת בנוי על שרידי בתי כנסת קדומים, בהם בית כנסת שהתפלל בו האר"י הקדוש.
• "בית כנסת הסניור" הוא בית כנסת ספרדי שנבנה על ידי "הסניור" הוא רבי חיים שמואל הכהן קונורטי בשנת 1837 ומופעל מאז על ידי משפחת ניניו, שחצר המגורים שלה צמודה לבית הכנסת.
• "בית הכנסת של חסידי קרלין" - הוקם בשנת 1786 על ידי תלמידי הבעל שם טוב שעלו לטבריה, ומשמש מאז כבית כנסת. המקום מופעל על ידי חסידים מחסידות קרלין, המפעילים שם גם ישיבה המכונה "מתיבתא דרבי יוחנן".
• "בית הכנסת העתיק", הוקם בשנת 1836 על ידי כמה מהחסידיות שהיו אז בטבריה בית הכנסת משמש כיום כבית חב"ד בטיילת בעיר ונקרא בשם 'רוח על המים'.
• בית כנסת רייסין, הוקם בעליית החסידים שבראשות רבי מ"מ מויטעבסק, כיום בשלבי שימור במקום פועל כולל גבוה להוראה 'חסד לאברהם 'קאליסק' על שמו של רבי אברהם מקאליסק.
• מדיה וקבצים בנושא בתי כנסת בטבריה בוויקישיתוף

קברי צדיקים

קבר רבי מאיר בעל הנס קבר הרמב"ם בית העלמין הישן בטבריה קבר רחל אשת רבי עקיבא קברי האמוראים קברי רבי עקיבא והרמח"ל קברי האמהות ישנן 7 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

המסורות הקשורות בקבורה בטבריה מתייחסות למסורת עתיקה ולפיה לטבריה תפקיד חשוב באחרית הימים, וזאת על פי פירושים לאמור בתלמוד הבבלי ולפיו: "טבריה עמוקה מכולן... ומשם עתידין להיגאל", ודברי הרמב"ם ולפיהם: "וקבלה היא שבטבריא עתידין לחזור תחלה, ומשם נעתקין למקדש". מפסוקים אלו ואחרים, המופיעים במקורות, צמחה מסורת לפיה תחל הגאולה בטבריה, ויש האומרים כי שם תחל אף תחיית המתים. מכאן ניתן להבין את בקשתם של רבים, ובהם הרמב"ם, להיקבר בטבריה. ואכן, בטבריה מצוינים קבריהם של רבנים וצדיקים רבים, המשמשים מקום לתפילה, ולעלייה לרגל:

• מתחם קבר הרמב"ם. על פי הפולקלור היהודי, קבור הרמב"ם בטבריה. ציון קברו של הרמב"ם הוא מבנה גדול המוקף בחומה, ומעוטר במבנה מתכת דמוי כתר, ובו נמצא קברו של הרמב"ם וכן קבר אביו ונכדו. מחוץ למבנה מצויים קברים נוספים של צדיקים ורבנים - קבריהם של השל"ה הקדוש ורבן יוחנן בן זכאי, וכן האמוראים רבי אמי ורבי אסי ואליעזר בן הורקנוס. בשנת 2009 נחנך בסמוך לקברו של הרמב"ם מרכז מבקרים חדש, מרכז מורשת הרמב"ם, המנציח את פועלו.
• קבר רבי מאיר בעל הנס ותלמידיו. מתחם הקבר נמצא לחוף הכנרת, בדרום העיר. על הקבר בנוי כיום בית כנסת גדול. כן טמונים במקום תלמידיו של רבי מאיר - סומכוס ורבי שמעון בן אלעזר. החל מהמאה ה-18 התפרסם הקבר בעולם היהודי בזכות קופות הצדקה למען עניי ארץ ישראל, שהופצו בשם "קופות רבי מאיר בעל-הנס" או "קופות רמבעה"ן". אתר הקבר מחולק לשני מתחמים, המתחם הספרדי (התחתון) והמתחם האשכנזי (העליון), המתחם הספרדי מתוחזק ומופעל על ידי משפחת ועקנין במסורת ירושה של דורות רבים, את המתחם האשכנזי מתחזקת ומפעילה ישיבת אור תורה.
• קבר רב כהנא ורבי ירמיה. הקברים מצויים בשטח מלון "גני חמת" בטבריה. על פי המסורת נטמן רבי ירמיה על אם הדרך, כשהוא לבוש בבגדיו, אוחז במקלו ומוכן לביאת המשיח.
• קבר רבי עקיבא ולצדו קבר הרמח"ל. מסורת שתחילתה בשנת 1235 מאתרת את קברו של רבי עקיבא באתר מעל לשכונת קריית שמואל, כאשר מסביב למתחם אמורים להימצא קברות עשרים וארבעה אלף מתלמידיו שמתו במגפה. הקבר משמש מקום לעלייה לרגל לרבים. במתחם שני קברים במבנים מעוטרים בכיפה. האחד קברו של רבי עקיבא, והשני, הסמוך לו במורד ההר קברו של רבי משה חיים לוצאטו, שיש הסבורים שנטמן בעכו. בעבר ציינו במקום גם את מקום קבורתה של רחל אשת רבי עקיבא אך כיום מצוין המקום במקום אחר בטבריה.
• קבר רבי חייא ובניו, רבי חזקיה רב המנונא סבא ורב הונא ריש גלותא, הקבר מצוי ברחוב יהודה הלוי בטבריה. בעבר הייתה במקום מערה, אך כיום הוקמה שם מצבה המציינת את שמם של רבי חייא ובניו, שמוזכרים כקבורים באתר על פי כתבים מימי הביניים.
• קברי האמהות - בלהה, זלפה, יוכבד, צפורה, אביגיל, אלישבע. מסורת מסוף ימי הביניים מייחסת את קבורתן של נשים אלו למתחם אחד בטבריה. כיום עומד במקום, בסוף רחוב השומר בטבריה, מבנה חדש מבטון, ובו מצוינים קברי האמהות.
• קבר רחל אשת רבי עקיבא. במתחם בית הקברות המוסלמי, בדרום טבריה, מצוי מבנה גדול עשוי מבזלת ובו טמונה, על פי המסורת המוסלמית, נינתו של מוחמד ושמה סית סוכינה, ועל פי המסורת היהודית קבורה שם רחל אשת רבי עקיבא. בשנת 1995 שופץ המקום שבמסגרתו הוסב השילוט לציון קבר רחל בת כלבא שבוע.
• בית הקברות בטבריה. עם חידוש הנוכחות היהודית בטבריה, במהלך המאה ה-18 הוקם בית הקברות של העיר במיקומו הנוכחי, בסמוך למקום בו נמצאת כיום שכונת "אחווה". רבי חיים אבולעפיה (השני) שנפטר בשנת 1744 היה מראשוני הנטמנים בבית העלמין במקומו החדש. בית עלמין זה גדל במהלך השנים, ונקברו בו אישים חשובים ורבים, מהם שחיו בטבריה, מהם שבאו למות ולהקבר בה, ומהם ששרידיהם הובאו בה לקבורה לאחר שמתו במקום אחר. בחלקת תלמידי הבעש"ט קבורים בין השאר: רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם הכהן מקליסק מראשי עליית החסידים, רבי נחמן מהורדנקא סבו של רבי נחמן מברסלב תלמידיהם, ורבים אחרים. כמו כן נקבר במקום האדמו"ר רבי יוחנן מסטולין קרלין (תשט"ז). כיום עיקר הקבורה בטבריה הוא בבית עלמין חדש בסמוך למושב הזורעים. בית העלמין הישן משמש מקום לתפילה ולעלייה לקברות הצדיקים הטמונים בו.
• מדיה וקבצים בנושא קברי צדיקים בטבריה בוויקישיתוף

תרבות

בטבריה פועלים מספר מוסדות תרבות. אולם המופעים הגדול בטבריה הוא היכל התרבות "יד שטרית" ובו כ-750 מקומות. האולם משמש במה לקונצרטים, מופעי מחול והצגות של תיאטרונים ותזמורות מרחבי הארץ, וכן פועלות במסגרתו חבורות זמר. בכנסייה הסקוטית בטבריה מתקיים קונצרט של מוזיקה קלאסית מדי יום שישי.

בטבריה פועל קונסרבטוריון עירוני למוזיקה, שהוקם בשנת 1983 המכשיר את ילדי טבריה לנגינה במגוון של כלים. כן פועל בטבריה תיאטרון עירוני בשם "תיאטרון המשולש" שהוקם בשנת 1992 על ידי אמנים עולים.

כן פועלים בטבריה ארבעה מתנ"סים - "אשכול פיס", "מרכז קהילתי אופק", "בית גינסבורג" ו"מתנ"ס פירסט".

טבריה במסורת ישראל, בתרבות ובאמנות

טבריה, מבט לדרום, מאת הצייר ההולנדי קורנליס דה ברוין שביקר במקום ב-1682

העיר טבריה, מבט לכיוון לבנון, מאת דייוויד רוברטס, 1842

מעמדה המרכזי של טבריה, כאחת מארבע ערי הקודש, הביא במהלך הדורות ליחס מיוחד שניתן לה במסורת ישראל, בתרבות ובאמנות. מיקומה של טבריה על חוף הכנרת ובסמוך לחמי טבריה, הביא לדיונים הלכתיים המיוחדים לטבריה. כך למשל, בנושא חישוב זמני כניסת השבת ויציאתה, נאמר בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ח עמוד ב': "אמר רבי יוסי, יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בציפורי". כוונתו הייתה שראוי לנהוג כמנהגם של אנשי טבריה, המצויים בבקעה, ומטבע הדברים נראית להם שקיעת החמה (ועמה כניסת השבת) מוקדם, והיפוכו באנשי ציפורי, הנמצאים במקום גבוה. בדומה לכך חל דין מיוחד בטבריה המתיר שאיבת מים בשבת משפת הכנרת, ונאמר בתלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף פ"ז עמוד א': "לא התיר רבי חנניא בן עקביא אלא בימה של טבריה, הואיל ויש לה אוגנים, ועיירות וקרקיפות מקיפים אותה." כן ידוע הדיון ההלכתי בשאלת תאריך חג הפורים בטבריה התלוי האם הכנרת נחשבת לחומתה כשלמעשה מחמירים וחוגגים בעיר יומיים, וכן בשאלות רבות הנוגעות לביצוע מלאכות כבישול והגעלת כלים ממי חמי טבריה.

במהלך השנים אוזכרה טבריה בספרות הנוסעים, כאשתורי הפרחי, משה באסולה ורבים אחרים, והיא מתוארת כעיר מוקפת חומה במפות עתיקות של ארץ ישראל, כגון איוריו ומפותיו של ברנהרד פון בריידנבאך מסוף המאה ה-15. העיר מוצגת בציורים הקלאסיים של ציירי ארץ ישראל מהמאה ה-19 כדייוויד רוברטס וויליאם הנרי ברטלט.

במהלך השנים נכתבו יצירות רבות, דתיות וחילוניות, העוסקות בטבריה. רובן נכתבו בגעגועים לעיר, לאתרים היהודיים ולקברי הצדיקים שבה, ומתוך תקווה לגאולה, מהם הפיוט "אוחיל יום יום אשתאה" מאת רבי דוד חסין מן המאה ה-18. יצירה חילונית ברוח דומה, המתארת את הציפייה לגאולה שתתחיל בטבריה, מצויה בשיר "אגדה" (על שפת ים כנרת) למילותיו של יעקב פיכמן ולחנו של חנינא קרצ'בסקי.

לאחר קום מדינת ישראל נתקבע לטבריה ולתושביה דימוי "עממי", לא מעט בזכות המערכונים "הקפיטריה בטבריה" ו"טבריה תחתית" שכתב נסים אלוני ובביצוע "הגשש החיוור" וכן בזכות סרטי אבא גנוב.

בשנות האלפיים, היוצר שמי זרחין, יליד טבריה, מתאר את העיר בסרטי הקולנוע שהוא יוצר, דוגמת "אביבה אהובתי" (2006) ו"העולם מצחיק" (2012), וכן בספרו "עד שיום אחד", אשר יצא לאור ב-2011.

ראשי העיר

• זאכי אלחדיף (1928–1938)
• שמעון דהאן (1938–1950)
• משה צחר (1950–1965)
• מאיר אדרעי (1965–1969)
• משה צחר (1969–1978)
• יגאל ביבי (1978–1988)
• יוסי פרץ (1988–1998)
• בני קריתי (1998–2003)
• זוהר עובד (2003–2013)
• יוסף בן-דוד (2013–2018)
• רון קובי (2018–2020)
• שמעון מעתוק, יושב ראש הוועדה הקרואה (2020)
• בועז יוסף, יושב ראש הוועדה הקרואה (2020 ואילך)

ערים תאומות

הערים התאומות של טבריה הן:

• אלנטאון, פנסילבניה, ארצות הברית
• מונטקטיני טרמה, איטליה (מ־1979)
• מונפלייה, צרפת (מ־1983)
• וורמס, ריינלנד-פפאלץ, גרמניה (מ־1986)
• סיינט פול, מינסוטה, ארצות הברית (מ־1996)
• מילווקי, ויסקונסין, ארצות הברית (מ־2000)
• גרייט נק, ניו יורק, ארצות הברית (מ־2002)
• סנט רפאל, צרפת (מ־2007)
• וושי, הרפובליקה העממית של סין (מ־2008)
• טולסה, אוקלהומה, ארצות הברית (מ־2008)
• מירטל ביץ', קרוליינה הדרומית, ארצות הברית

לקריאה נוספת

• משה הלל, חזון טברימון, ירושלים תשפ"ב.
• יזהר הירשפלד (עורך), טבריה - מייסודה עד הכיבוש המוסלמי : מקורות, סיכומים פרשיות נבחרות וחומר עזר, ירושלים : יד יצחק בן-צבי-המחלקה לחינוך והדרכה, תשמ"ח 1988.(הספר בקטלוג ULI)
• עודד אבישר, ספר טבריה - עיר כינורות וישובה בראי הדורות, ירושלים : כתר הוצאה לאור, תשל"ג-1973
• מטוב טבריה (דפים לחקר טבריה), הוצאת אריאל.(הספר בקטלוג ULI)
• בנימין פנטליאט, הקהילה האשכנזית בטבריה, על פי פנקסי החברא קדישא ומפקדי אוכלוסין, תשע"ה 2015.
• וליד אטרש, "התיאטרון הרומי בטבריה", קדמוניות, 144, 2012, עמ' 79–88
• פילדמרשל ארצ'יבלד פרסיוול ויוול, מסעי המלחמה בארץ ישראל, הוצאת אריאל, 2007. עמודים 195–196
• עדו ישראלי, טבריה כמקרה בוחן למערכות יחסים בין נושאי משרת חכם באשי באימפריה העות'מאנית, אורשת כרך ט', הוצאת מכללת אורות ישראל, אלקנה 2020, עמ' 85–106.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של טבריה

• פרופיל טבריה נכון לשנת 2020 באתר הלמ"ס

• מידע על אתר 11 טבריה, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
• חוברת הדרכה בהוצאת מערכות
• יעקב הרוזן, ‏דון יוסף נשיא בונה טבריה, באתר "דעת"
• טבריה הקדומה - דלת אל העבר, באתר "אורט"
• אברהם ישראל רוזניס, מסעות החכם האבי"ר לארץ הקדושה - ביקור בטבריה חלק א', המגיד, 10 באוקטובר 1867, חלק ב', המגיד, 23 באוקטובר 1867, חלק ג', המגיד, 6 בנובמבר 1867, חלק ד', המגיד, 13 בנובמבר 1867, חלק ה', המגיד, 27 בנובמבר 1867
• ירון בר-אל וניסים לוי, ‏ראשיתה של הרפואה המודרנית בערי הגליל (1900-1860), קתדרה 54, דצמבר 1989, עמ' 106-102
• זאב וייס, ‏טבריה וציפורי במאה הראשונה לסה"נ: טופוגרפיה עירונית ומפעלי הבנייה של הורדוס אנטיפס בגליל, קתדרה 120, יוני 2006, עמ' 11–18, 32-30
• דן בר-אל וזלמן גרינברג, ‏חולי וכולרה בטבריה במלחמת העולם הראשונה, קתדרה 120, יוני 2006, עמ' 182-161
• מוסטפא עבאסי, ‏משפחת טברי והנהגת הקהילה הערבית בטבריה בשלהי התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט, קתדרה 120, יוני 2006, עמ' 200-183
• רבקה שפק ליסק, טבריה הייתה עיר יהודית רוב הזמן לאורך ההיסטוריה שלה, 5 בדצמבר 2009
• יוסף סטפנסקי, "דברי השירה לטבריה המעטירה", עת־מול 213, אוקטובר 2010
• טבריה - טבור הארץ, סימפוזיון מקוון ביד יצחק בן צבי, ינואר 2021.
• מפות עתיקות ומראות טבריה (1493 עד 1963) מאוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
• חיי היומיום בעיר טבריה בזמן התקופה העותמאנית, 1920, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• יום השנה לשחרור טבריה, אפריל 1949, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• טבריה, העיר המודרנית, מינהל ההסברה, 1959 (התחלה 7:58)
• פתיחת עונת התיירות בטבריה, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1963
• אליהו הכהן, מלכוּת הפרעושים: בית המלון היהודי הראשון בטבריה, בבלוג "עונג שבת", 12 בנובמבר 2021
• משה גלעד, כך הצלחנו להחריב את טבריה במו ידינו, באתר הארץ, 3 במאי 2022
• טלי חרותי-סובר, "בשום מקום בעולם לא היו מצליחים לבזבז נוף כזה": טבריה מחפשת מנהיג שיציל אותה, באתר TheMarker‏, 28 באפריל 2023
• טבריה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• טבריה (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
• ארכיון אסף תעודות מטבריה, בספרייה הלאומית

הערות שוליים

ערך מומלץ

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36574389טבריה