נס
ערך זה עוסק בהתערבות אלוקית בטבע. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו נס בעברית מדוברת הוא מאורע או התערבות על טבעית של האלוקים בהנהגת הטבע, מה שלרוב מכונה בלשון התורה אות או מופת. מושג הנס הוא מושג מרכזי ביהדות, ולהבדיל, גם בדתות אחרות, והוא לעיתים בא להוכיח את יכולת הבריאה וקיום העולם הבלעדית שבידו של האלוקים. חכמי ישראל לאורך הדורות כתבו על הפרדוכס שבמעשי הנס, כלפי רצון הקל בהעמדת הטבע, ולפעמים נראה מדבריהם שמעשי ניסים הינם מעשים מתוכננים עוד משעת הבריאה. בתנ"ך ואף בתלמודים מופיעים מעשי ניסים שנעשו בידי קדושי הדורות. גם בספרות יהודית מאוחרת יותר ישנם ניסים, על חלקם ישנו ויכוח במידת מהימנותם.
תחום נוסף הוא המעמד המציאותי וההלכתי של תוצר הנס, הקרוי מעשה ניסים.
מקור השם
המילה נס בעברית היא מילה נרדפת לדגל. נס הוא אירוע שמסמל או מצביע על התערבות על-טבעית במציאות, במיוחד אירוע של הצלה, ריפוי, או ניצחון.
הסוגים והגישות לנסים
ביהדות מבחינים בין שלושה סוגי נסים:
- נס גלוי
- נס נסתר
- עצם קיומו של העולם
נס גלוי ונס נסתר
נס גלוי, הוא מקרה החורג מחוקי הטבע, ובדרך כלל מזוהה כנס על פי תועלתו המיידית, או על ידי הודעה מוקדמת מפי נביא. נס נסתר, הוא אופי נוסף של ניסים, המכונה בידי אינם-מאמינים צירוף מקרים. זהו מקרה המתרחש בגבולות חוקי הטבע והמקריות, אך לאחר התרחשותו ניכרת הובלתו של התהליך ליעד מסוים. בסיפורי התנ"ך מתוארים כמה "נסים גלויים", אך מרכזיותם נתונה למחלוקת הפרשנים. לעומת זאת, בדברי הנביאים שבתנ"ך מודגש פעמים רבות עניין "הנסים הנסתרים" והם חוזרים על כך לכל מלך - הניצחון יגיע אם תתנהג כראוי, ולא אם צבאך יהיה יותר חזק.
נס פורים שהתרחש בשלהי גלות בבל, הוא הדוגמה הבולטת בתנ"ך לאירועים כאלו: משתה ראוותני מוביל לויכוח בין המלך והמלכה ולהוצאתה להורג. נערה מבית יהודי מוצאת חן בעיני המלך ונלקחת בכוח להיות למלכה. מאורעות אלו היו חסרי פשר, עד שהתברר לאחר סדר התרחשויות בן 11 שנים, בהם גזירת המן והוצאתו להורג, שהצלת כל היהודים בכלל ודודהּ מרדכי בפרט[1], היוו את העילה הנסתרת להתרחשויות אלו. על פי המקובל, זו הסיבה בגללה לא הוזכר במגילת אסתר שם ה' כלל. גם הגמרא עוסקת במשמעות השם "אסתר" (מלשון נסתר) ולדברים שהתרחשו במגילה, כרמז לכך שה' פועל מאחורי הקלעים של עולם המציאות, וכמאמר הפסוק "ואנכי הסתר אסתיר פני" (דברים לא, יח).
היהדות מסבירה שניסים אלו הינם ניסים לתקופת הגלויות, והינם הארת פנים לבטא את ההשגחה הנסתרת, גם בזמן שאין די זכויות לנסים גלויים.
יהודי מאמין זוכה לראות ניסים נסתרים אלפי פעמים בחייו. הרמב"ם סבר שההשגחה הנסתרת הזו, המוכרת בשם "השגחה פרטית", קיימת רק לפי רמת צדקותו של האדם, בעוד הוגים אחרים הרחיבו אותה עד לחלקים הקטנים ביותר של המציאות, גם אלו שאינן נוגעים לשום אדם.
באופן כללי, נהוג להבדיל בין היחס לאדם פרטי לבין היחס על עם בכללו ("השגחה פרטית" ו"השגחה כללית"), ובין ההשגחה על עם בין העמים, להשגחה המיוחדת על עם ישראל.
גישות מרכזיות ביחס לקיום הטבעי של העולם
ניתן להבחין בשתי גישות בסיסיות ביהדות לקימו של נס ולהתערבותו של אלוקים בטבע.
מחד עומד הרמב"ן, (בקטע מפירושו הידוע בשם הרמב"ן בסוף פרשת בא). לדעתו כל המציאות סביבנו היא נס. הוא רואה בנסי יציאת מצרים לא חריגה מהטבע אלא הוכחה לכך שאין טבע כלל, "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם" (פירוש הרמב"ן על התורה, שמות יג, טז)
מאידך גיסא, גישת הרמב"ם היא שהנס נוצר בתוך מערכת הטבע בששת ימי בראשית, ואין התחדשות ניסית בזמן מסוים, אלא הכל תוכנית אלוקית מששת ימי הבריאה כחלק מהמערכת הטבעת עצמה. "כל המופתים היוצאים מן הרגיל, שהיו ושיהיו על פי היעוד, כולם קדם להם החפץ בששת ימי בראשית. והושם בטבע הדברים מאותה שעה ואילך, שיתרחש בהם מה שיתרחש. וכשהתרחש בזמן שהיה צריך חשבוהו לדבר שנתחדש עתה ואינו כך.." (שמונה פרקים לרמב"ם- פרק שמיני).
ר' גרשון חנוך הניך ליינר מרדזין בפתח השער לבית יעקב מביע עמדה המחברת בין שתי עמדות אלה: הסיבתיות קיימת בתודעת האדם. לכן מצד הקב"ה הכל נס, והשינוי הנסי למטה הוא בתודעת האדם ולא במציאות לכשעצמה.
הוכחה למציאות ה'
ערך מורחב – טיעון העד (יהדות)
הוגי דעות מרכזיים ביהדות[2] ראו ביציאת מצרים, מעמד הר סיני וירידת המן נסים המוכיחים את קיום האלוקות, והתגלות לעם ישראל. על פי הוגים אלו, למרות שבתנ"ך מתוארים נסים נוספים, הם היו עלולים להיות מזויפים (כמו הנסים בדתות אחרות), ואילו מהימנותם של יציאת מצרים ומעמד הר סיני, שהיו לעיני מיליוני אנשים, לפי מסורת מדור לדור, מוצקה ולכן הוא ההוכחה לדת. לא ניתן להמציא עובדה ולומר שהיא התרחשה לעיני עם שלם אם אין היא אמיתית, שכן השומעים יכחישו את העובדה וכולם ידעו שהמספר שקרן.
לפי הרמב"ם במשנה תורה, דווקא מעמד הר סיני הוא ההוכחה האמונית החזקה ביותר, מכיוון שאינו נסמך על נסים, אלא גם ראינו בעצמינו את דיבור ה' אל משה.
משה רבנו - לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות, יש בליבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט וכישוף, אלא כל האותות שעשה במדבר, לפי הצורך עשאן - לא להביא ראיה על הנבואה. צרך להשקיע את המצריים, קרע את הים והצלילן בו. צרכנו למזון, הוריד לנו את המן. צמאו, בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קורח, בלעה אותן הארץ. וכן, שאר כל האותות: ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני, שעינינו ראו, ולא זר; ואוזנינו שמעו, ולא אחר, האש והקולות והלפידים. והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו; ואנו שומעים, משה, משה, לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר "פנים בפנים דיבר ה' עמכם" (דברים ה, ד), ונאמר "לא את אבותינו, כרת ה' את הברית הזאת" (דברים ה, ג):
ומניין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו, שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עימך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט, ט) - מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה:
אמונה בנסים בתקופת חז"ל
- ערך מורחב – כוחם של חז"ל להחיות ולהמית בדיבורם
בתנ"ך ובכמה מאגדות התלמוד ובמדרש, מיוחס לחכמים אחדים הכוח להחיות ולהמית. לעיתים הפעולה היא פסיבית, בעוד החכם אינו מתכוון לכך ישירות, ולעיתים היא אקטיבית ומכוונת לתוצאה המבוקשת.
אף שהדבר אינו נאמר במפורש בחלק מהסיפורים, לאור גישת היהדות לכשפים, אין הכוונה לכוח עצמאי של חכמים העוסקים במעשי כשפים ובאמצעותם מחיים וממיתים, אלא שה' מייחס משקל רב לתפילותיהם ולמחשבותיהם של צדיקים, אך הוא היחיד שמסוגל להמית ולהחיות.
ברוב הדוגמאות העוסקות בהשבה לחיים, טכניקת ההשבה לחיים זהה: החכם מבקש רחמים על המת, ותפילתו נענית והמת חוזר לחיים. הכוח להחיות הוא כוחו של ה', שאליו מופנות תפילותיהן של חכמים, וכאשר חכם מתפלל להשיב את המת לחיים, תפילתו נענית. בעוד שהבקשה להשבה לחיים היא בקשה מפורשת שמפנה החכם לקב"ה, ההמתה מתרחשת בלא שתהיה בקשה מפורשת להמית - התלמוד אינו מציג את החכמים כצמאי דם הגורמים למוות במחשבתם. ההמתה היא לעיתים תגובה של הקב"ה לצערו וכאבו של החכם - הקב"ה הוא הגוזר מיתה על מי שפגע בכבוד חכמים וציערם.
אין סומכין על הנס
בצד האמונה בנס, קיים כלל שאין סומכין על הנס[3], כלומר על אדם להיזהר, ולא לקחת סיכונים מיותרים בתקווה שיקרה לו נס. המחשה לעיקרון זה מופיעה בסיפור התלמודי הבא:
"רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום. קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה: "ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי". אמר ליה: "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".
(הסיפור בעברית: רבה ורבי זירא ערכו סעודת פורים ביחד, והשתכרו. קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת ביקש רבה רחמים, ורבי זירא קם לתחייה. כעבור שנה פנה רבה לרבי זירא והזמין אותו לערוך שוב סעודת פורים יחדיו. ענה לו רבי זירא: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס).
נסים בדתות אחרות
בדתות אחרות, למשל בנצרות, ההכרה במעמדו של "קדושי" העם כבעלי תכונות אלוקיות כביכול, נבעה משורה של נסים שהאמינו שבוצעו על ידו. אמונה זו לוקה בחסר, כי יתכן שהאדם יעשה להטוטים וישכנע בכך אנשים להאמין בו.
וכלשון הרמב"ם ”משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה... ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר... ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר: הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה” (יסודי התורה פרק ח).
נסים ומדע
ביהדות היו הוגי דעות רבים, במיוחד מחוגי הקבלה והחסידות, שטענו שלמעשה היקום הוא נס שהרי אינו יכול להתקיים בלי שה' יקיים אותו. להבדיל, טענה דומה העלה הפילוסוף יובל שטייניץ בספרו, שם הוא ניסה להראות שמאז דחיית העקרונות האריסטוטליים בפיזיקה, לא ניתן להסביר שום שינוי, במרחב או בזמן, אלא על ידי ישות לא גשמית.
המתמטיקאי ג'ון אדנזור ליטלווד טבע את הנחת ליטלווד, שקובעת שכל אדם צפוי לנס טבעי (-נס נסתר, "צירוף מקרים"), בקצב של בערך פעם בחודש.
לקריאה נוספת
- הרב עדין אבן ישראל, "ניסיך שבכל יום עמנו". בתוך "חיי שנה", ידיעות ספרים והמכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, ירושלים, 2008, 139- 146.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: נס |
- נס - במקרא ובמקורות חז"ל, לקסיקון לתרבות ישראל
- הרב אליעזר מלמד, ריאליות בקיום המצוות - נס וטבע, פורסם במדור 'רביבים', בעיתון בשבע, גיליון 564
הערות שוליים
- ^ מרדכי היה מראשי שיבת ציון בתחילת ימי בית שני, והיווה את אחד הנדבכים המרכזיים בבנין בית המקדש השני. (ראו עזרא ב ב ונחמיה ז ז).
- ^ רס"ג, הכוזרי
- ^ אוריאל בנר, איסור הסתכנות ומגבלותיו, מאתר מכון שלזינגר, המכון לחקר הרפואה ע"פ התורה
