אגוז (ספינה)
אגוז (במקור: פִּיסס, Pisces) הייתה ספינה ששימשה לעליית יהודי מרוקו למדינת ישראל, תוך יציאה מארצם בניגוד למדיניותה, שאסרה עליית יהודים לישראל. הספינה פעלה בחשאי, ונודעה בעקבות טביעתה בליל כ"ג בטבת תשכ"א, הלילה שבין 10 ל-11 בינואר 1961, ואובדן 45 מנוסעיה.
רקע
בשנת 1956, לאחר מאבק לאומי ממושך, קיבלה מרוקו את עצמאותה מצרפת. לאחר עצמאותה, מרוקו אסרה על עליית יהודים לישראל, ובמשך השנים 1956–1961 העלייה ממרוקו נערכה באופן חשאי, בעיקר באמצעות המחתרת היהודית במרוקו. היהודים נאלצו לעזוב את בתיהם בחשכה, לעלות על ספינות ליעדים אירופאים ומאירופה להמשיך לישראל. בצורה זאת עלו כ-30,000 יהודים במהלך תקופת העלייה החשאית.
קורות הספינה
הספינה, שנשכרה בשנת 1960 על ידי "המוסד", נהגה (באמצעות המחתרת היהודית במרוקו) לצאת מחוף אל-חוסיימה שבמרוקו לגיברלטר ומשם היו העולים ממשיכים בדרכם לישראל. על סיפונה של הספינה היו לרוב בין 40 ל-50 עולים.
בלילה שבין 10 ל-11 בינואר 1961 (כ"ג בטבת תשכ"א), בפעם ה-14 שבה עשתה את דרכה לגיברלטר, טבעה הספינה, ככל הנראה עקב עליה על שרטון[1], ויחד עמה אבדו 43 העולים שבה, מחציתם היו ילדים, וכן אלחוטן ישראלי – איש "המוסד" חיים צרפתי, שליווה את המעפילים על הספינה – ואחד מאנשי הצוות הספרדים, פרנסיסקו (פקו) פרס רולדן[2]. היחידים ששרדו היו שלושה מאנשי הצוות הספרדים[3]. 22 גופות נמצאו, והשאר אבדו במצולות. 22 הגופות הובאו לקבורה בבית העלמין היהודי העתיק שבאל-חוסימה. את טקסי הקבורה החפוזים ערכו אנשי קהילת יהודי תטואן.
בעקבות האסון
אסון טביעת "אגוז" היה זרז להשגת הסכם ליציאת יהודים ממרוקו, בתנאים מסוימים - ממשלת ישראל נאלצה לשלם כופר בעד כל יהודי לממשלת מרוקו, והעלייה נערכה באמצעות ארגון "היא"ס" שאינו ציוני דרך מסלול שאינו נסיעה ישירה לישראל, אלא עובר בתחנת ביניים. עד 1964 יצאו ממרוקו כ-80 אלף יהודים במבצע יכין, מרביתם הגיעו לישראל.
המאמצים להעלאת העצמות ארצה
סם בן-שטרית ערך עשרות שליחויות חשאיות במרוקו וברחבי העולם בין השנים 1992-1983, כדי להניע את מלך מרוקו, ממשלתו ומקורביו להתיר את העברת העצמות. לזכותו של חסן השני ייאמר, כי כבר מהפניה הראשונה אליו ביולי 1983 השיב כי הוא נענה עקרונית ובחיוב לבקשה, ובנשימה אחת הוסיף: בהתחשב ברגישות הנושא בעולם הערבי והפלסטיני יש לחכות למועד נוח ומתאים. משהתמהמה המועד, הופעל חליפות מכבש החיזורים והלחצים על המלך. פעמים אחדות נערכו התיאומים הנדרשים והמבצע עמד לצאת אל הפועל, והוא בוטל ברגעים האחרונים, אם עקב תקריות ומלחמות במסגרת סכסוך הדמים בין ישראל לבין שכנותיה, או עקב אירועים וחיכוכים בעולם הערבי.
ניסיון אחד התרחש בשנת 1986, עת שהה בן-שטרית יחד עם שני נציגים ממשרד הביטחון במשך 27 ימים בארמון המלוכה ברבאט. כל ההסכמות עם השלטונות המרוקנים הושגו. ועדת השרים לסמלים ולטקסים בראשות השר יצחק נבון דנה בתוכנית ההעלאה ואישרה אותה. היא הורתה לגופים הממשלתיים איך וכיצד להיערך לטקסים הממלכתיים. גם המשפחות השכולות נצטוו לשמור בסוד כמוס את דבר העלאת עצמות יקיריהן. אך, דא עקא, הטקס באשקלון, ביוזמת העירייה לקרוא כיכר על שם מוחמד החמישי בהשתתפות ראש הממשלה שמעון פרס, משלחת ראשי הקהילה היהודית שבאו ממרוקו ותושבים, הפך למהומה שהדיה השליליים הובלטו בעיתונות העולמית. זאת, כאשר אנשי תנועת כהנא ומוסתים מקומיים רגמו באבנים את הנאספים בכיכר, ולכלכו וטנפו את השלט הנושא "כיכר מוחמד ה-5". ונדליזם זה נעשה כתגובה על רציחתם בעזה של שני יהודים אשקלוניים יומיים קודם לטקס. המלך, שנפגע מחילול זכר אביו, ביטל מיד את המבצע. למחרת עוד ניסה שמעון פרס שהיה בפריז בביקור ממלכתי ונפגש עם ראש ממשלת צרפת ז'אק שיראק, אך ללא הועיל. את עלבונו של חסן השני הצליח בן-שטרית למחוק על ידי הענקת מגילת הוקרה שכותרתה ותוכנה "הצדעה למוחמד ה-5 על פועלו למען יהודי מרוקו במלחמת העולם השנייה". את המגילה הגיש יחד עם ראשי קהילת יהודי מרוקו לידי המלך ב-10 ביולי 1987 לרגל יום הולדתו ה-58 בארמון המלוכה בקזבלנקה, כשהיא חתומה על ידי 71 אישים-כמניין הסנהדרין. בין החתומים היו יושב ראש הכנסת, שרי ממשלה, רבנים, חברי כנסת, ראשי ערים, ראשי ארגונים ואישי רוח. ואף על פי כן, לא יצאה ההוראה מאת המלך לקיים את המבצע בעניין מעפילי אגוז.
כדי להגביר את הלחצים על המלך, יזם בן-שטרית פניות אליו מאישים שונים מישראל ומהעולם, בהם מזכ"ל האו"ם פרז דה קוויאר, ראש ממשלת צרפת ז'אק שיראק, שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר, מוריס דרויון (שר התרבות הצרפתי לשעבר, שהיה מורו ורבו של המלך), אלמנת גסטון דה-פר ראש העיר מרסיי לשעבר, נשיא הצלב האדום הבינלאומי בז'נבה, נשיא הקונגרס היהודי העולמי אדגר ברונפמן, השר יוסי שריד, מנהיגים פלסטיניים וביניהם עורך "אל-פאג'ר" במזרח ירושלים חנה סניורה, גברת ליליאן שלום מארצות הברית-כלת העיטור המלכותי-מרוקני "וישאם עלאווית", ראשי קהילות יוצאי מרוקו בצרפת, שווייץ, קנדה, ארצות הברית, ספרד, קרקאס שבוונצואלה וועד קהילת יהודי מנאוס שבמרכז האמזונאס שבברזיל, שמוצאה ממרוקו. יש להניח כי לפניות ולהתערבויות אלה היה משקל בשיקולי המלך, אולם ההכרעה כאמור, נפלה ב-1992, כאשר לאחר לחץ מצדו של בן-שטרית נקבע המועד למבצע כ-29 בנובמבר 1992.
העלאת עצמות חללי אגוז
המבצע הסודי "איילת השחר"
בהעלאת חללי הספינה לישראל נענה למעשה המלך חסן השני לפניות של ראשי ממשלה קודמים שמעון פרס ויצחק שמיר שאת בקשותיהם העביר אליו סם בן-שטרית יו"ר הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו, בתוקף היותו מיופה הכוח של המשפחות השכולות וממשלת ישראל. בן-שטרית העביר גם את פנייתו של יצחק רבין בספטמבר 1992 שהביאה למפנה. בפנייתו של רבין הודגש באוזני המלך כי זוהי בקשה, בשם המשפחות השכולות, שמניעיה דתיים-הומנטריים, ותתרום גם לתהליך השלום ההולך ונרקם במזרח התיכון.
עם נחיתת המטוס בישראל ועמו ארונותיהם של מעפילי אגוז, הביאה התקשרות הכתובה והאלקטרונית הישראלית בכותרותיה הראשיות ובמהדורות החדשות את סיפורה הטרגי של הספינה.
קבורה ממלכתית בירושלים
צה"ל, הרבנות הצבאית ומרכז ההסברה נערכו לטקסים הממלכתיים בהתאם לתוכניות מגרה שהיו מוכנות מראש. נשיא המדינה, ראש הממשלה ושריו, הרבנים הראשיים לישראל, שופטי בית המשפט העליון, משלחת נכבדה ממרוקו והמוני בית ישראל השתתפו באזכרות ובלוויה הממלכתית בהר הרצל. הכנסת קיימה ישיבה מיוחדת, שאותה פתח ראש הממשלה בדברי הודיה חמים למלך על מחוותו.
מעפילי אגוז הגיעו למנוחתם האחרונה בחלקת המעפילים בהר הרצל בירושלים.
הנצחת חללי אגוז
על אף שאסון "אגוז" אירע לאחר תקופת ההעפלה, מכונים הנספים, שיצאו מארצם חרף התנגדות השלטון שם, "מעפילי אגוז", ורחובות בשם "מעפילי אגוז" קיימים בערי ישראל, בהן תל אביב, נתניה, בית שמש, רחובות, אשקלון, ירושלים, בת ים ופתח תקווה וכן רחוב ספינת אגוז באור עקיבא. רחובה הראשי של העיר מעלות, וכן רחובות ברחובות, בירושלים ובבת ים נקראים "מ"ג המעפילים" על שם 43 הנספים העולים באסון. בדימונה, רחוב מ"ד המעפילים נקרא על שם 44 הנספים היהודים. רבים מציינים את יום טביעת הספינה, כ"ג בטבת, כיום זיכרון לנספי הספינה, ולמורשת עליית יהודי צפון אפריקה.
באשדוד נמצאת אנדרטה לזכר ההעפלה ממרוקו ולנספים בספינה אגוז ולידה טבלת הנצחה להעפלה ממרוקו.
במתנ"ס חצור הגלילית הוקמה אנדרטה הבנויה מדגם מוקטן של הספינה ולוח הנצחה עם שמות הנספים לציון 50 שנה לטביעת הספינה.
בטבריה שיכון ד' קיים סניף בני עקיבא הנקרא "רמת אגוז" לזכרה של ספינת אגוז.
בדימונה הוקמה אנדרטת מ"ד המעפילים האנדרטה בדמות סירה בתוך ברכת מים. על הגלעד חקוקים שמות הנספים על משפחותיהם: צרפתי-אדרי-אלמליח-בן הרוש-דדון-ממן-אזולאי-בן לולו ובודדים. בסמוך 2 קשתות המשלימות את הקשת בככר הסמוכה.
ב-1999 הפיק הערוץ הראשון סדרת טלוויזיה בת 3 פרקים בשם "אגוז". הסדרה, בבימויו של אלי כהן, מגוללת את סיפורם של מעפילי אגוז.
לקריאה נוספת
- אליעזר שושני, "טביעתה של אניית המעפילים 'אגוז'", מבפנים, מ"ה (1–2) (1983), עמ' 163–165.
- סם בן שטרית, תמצית סיפורה של "אגוז", פדרציה העולמית של יהדות מרוקו The World Federation of Moroccan Jewry
קישורים חיצוניים
- כתבה באתר NFC
- סיפור טביעתה של הספינה אגוז באתר ד'אר דייאלנה-שימור מורשת יהדות מרוקו
- אנדרי דוד, הספינה "אגוז" וסיפור טביעתה באתר 'קוסקוס'
- מאל חוסימה לירושלים-מאמר אודות איתור והעלאת עצמות המעפילים לקבורה בארץ (אורכב 05.12.2013 בארכיון Wayback Machine)
- כתבה בעקבות טביעת האונייה, חרות, 15 בינואר 1961
- ירון דרוקמן, כשיהודים נספו בהברחת המוסד ממרוקו, באתר ynet, 17 בינואר 2015
אגוז (אוניית מעפילים), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1960
- ^ כותב יגאל בן-נון על פי הדו"ח שכתב אליעזר שושני: "נוסף על 43 יהודים מרוקנים, טבעו גם השליח הישראלי חיים צרפתי, שהיה האלחוטן של הספינה והאחראי מטעם 'המסגרת', וכן המכונאי הספרדי פרנסיסקו (פקו) פרס רולדן, שיחד עם צרפתי נשאר על המשמרת וטבע אף הוא. בסך הכל טבעו 45 איש בהפלגה ה-14 של הספינה ולא בהפלגה ה-13 כפי שמקובל לסבור". יגאל בן-נון, " מתקפה התקשורתית הישראלית על מרוקו אחרי טביעת ספינת המעפילים 'אגוז' בינואר 1961", קשר 38 (אביב 2009), עמ' 64 הערה 52. ראו גם יגאל בן-נון, "קליפת אגוז במצולות", סגולה, מאי 2019, עמ' 29. קטעים המאמר זמינים באתר מורשת יהדות מרוקו.
- ^ טבעה ספינת עולים; חשש שארבעים נספו, דבר, 12 בינואר 1961
פיליפ בן, הופסקו החיפושים אחר נעדרי ספינת העולים, מעריב, 12 בינואר 1961
