איראנים
ערך זה עוסק בקבוצת עמים הודו-אירופיים. אם התכוונתם לקבוצה האתנית הדומיננטית ב_in_art.jpg) .jpg) .jpg)       | |
| שורה עליונה: כורש הגדול · ג'לאל א-דין רומי · אבן סינא שורה שנייה: עבאס שאה הראשון · עומר ח'יאם · עלי ח'אמנאי שורה שלישית: רזא שאה פהלווי · רוחאללה ח'ומייני · מוחמד רזא שאה פהלווי |
| אוכלוסייה = 210–235 מיליון לערך | ריכוזי אוכלוסייה = מערב אסיה, אנטוליה, אוסטיה, מרכז אסיה, מערב שינג'יאנג, ואזור דרום-מערב אסיה | שפות = שפות איראניות | דת = אסלאם (סוני ושיעי), נצרות, חסרי-דת, זורואסטריות, בהאיזם, אוטסדין ויזידיזם. קיימות גם קהילות יהודיות הדוברות שפות איראניות. }}
העמים האיראניים (בפרסית: مردمان ایرانیتبار) הם קבוצה אתנית-לשונית (אנ') הודו-אירופית מגוונת, הכוללת עמים שונים שדוברים שפות איראניות.[1][2] העמים האיראניים מתגוררים כיום בעיקר באזור המזרחי של המזרח התיכון, באזור מרכז אסיה, בקווקז ובחלקים של תת-היבשת ההודית.
האיראנים הפכו לקבוצה נפרדת בסביבות אמצע האלף ה-2 לפנה"ס. בשיא ההתפשטות שלהם באמצע האלף ה-1 לפנה"ס הם שלטו על אזור נרחב, שהשתרע על פני כל הערבה האירואסית, מן המישור ההונגרי הגדול במערב ועד רמת אורדוס במזרח. האימפריות האיראניות המערביות בדרום כבשו חלק גדול מן העולם העתיק במהלך המאה ה-6 לפנה"ס, והותירו אחריהם מורשת תרבותית חשובה. האימפריות האיראניות המזרחיות מילאו תפקיד מכריע בפיתוח של דרך המשי.[3]
באלף ה-1 לפנה"ס הצטמצם השטח בו שלטו האימפריות האיראניות, כתוצאה מהתרחבויות של האזורים שהיו בשליטה סלאבית, גרמאנית, טורקית ומונגולית.
העם האיראני הידוע ביותר כיום הם הפרסים, עמים איראניים מודרניים אחרים כוללים את הבלוצ'ים, הג'ילקים, הכורדים, הלורים, המאזנדאנים, האוסטים, הפאמירים, הפשטונים, הטג'יקים, הטלישים, הוואקים והיאגנובים. רובם נמצאים כיום באזור הרמה האיראנית, המשתרעת מן הקווקז שבצפון ועד המפרץ הפרסי שבדרום ומטורקיה במערב ועד שינג'יאנג במזרח.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Waldman & Mason 2006, p. 692
- ^ "IRAN vi. IRANIAN LANGUAGES AND SCRIPTS". Encyclopædia Iranica. Vol. XIII. 29 במרץ 2012. pp. 344–377.
{{cite encyclopedia}}: (עזרה) - ^ Annamoradnejad, Rahimberdi; Lotfi, Sedigheh (2010). "Demographic changes of nomadic communities in Iran (1956–2008)". Asian Population Studies. 6 (3): 335–345. doi:10.1080/17441730.2010.512764.
