מסעי הצלב

המצור על אנטיוכיה (במהלך מסע הצלב הראשון), איור מהמאה ה-15

מסעי הצלב היו סדרת מלחמות דת ומסעות צבאיים, ביוזמת האפיפיורים הנוצריים או בתמיכתם, בין המאה ה-11 והמאה ה-13. הם החלו בניסיונות לכבוש את ירושלים מן המוסלמים ולהביאה תחת שלטון נוצרי, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות גם על מקומות אחרים. כלל המשתתפים הנוצריים במסעות הכיבוש הללו קרויים צלבנים.

במובן רחב יותר "מסע צלב" הוא כינוי למלחמה מסיבות דתיות, כגון הרקונקיסטה, שבה כבשו הנוצרים בחזרה את ספרד מידי המוסלמים, מסעות צלב נגד האומות הלא-נוצריות בצפון אירופה, כגון הליטאים, ומסעות נגד כופרים, כגון המלחמה בבוהמיה בין 1418–1487. כיום משמש הביטוי "מסע צלב" גם ככינוי לכל מסע תעמולה או קמפיין מלחמה, על רקע דת או אידאולוגיה, המשתמש בפרט בלהט האמונה (הנוצרית) ככלי לקידום מטרותיו.

מסעי הצלב לכיבוש ארץ ישראל

ערך מורחב – מסעי הצלב העיקריים לארץ ישראל

מסע הצלב הראשון התארגן ב-1096 לאחר שכבשו הסלג'וקים את כנסיית הקבר והקבר ה"קדוש" שבתוכה. מסע זה הסתיים בהצלחה וירושלים נכבשה בידי כוחות הצלבנים.
מסע הצלב השלישי בפיקודם של ריצ'רד לב הארי ופרידריך ברברוסה אורגן בשנת 1190 אחרי שסלאח א-דין כבש את ירושלים והסתיים בהצלחה חלקית.
את מסע הצלב השישי יזם פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" בשנת 1228, במטרה לכבוש חזרה את ירושלים. בסופו חזרה ירושלים לידי הצלבנים ל-16 שנים תחת פיקוח נוצרי אירופאי.

ההשפעה על אירופה

מסעי הצלב היו בעלי השפעה עצומה על האירופים בימי הביניים. לעיתים הייתה אירופה מאוחדת תחת שליטתה של אפיפיוריות חזקה, אך במאה ה-14 נסדק הרעיון של "ארצות הנצרות" והתפתחו מוסדות נפרדים שהובילו ליצירת ממלכות עצמאיות יותר בצרפת, אנגליה, בורגונדי, פורטוגל, אראגון וקסטיליה.

ההיסטוריוגרפיה המודרנית דוחה את הסכמת המאה ה-19 לפיה מערביים למדו את יסודות האדריכלות הצבאית במזרח התיכון, מכיוון שאירופה כבר חוותה התפתחות מהירה של טכנולוגיית ההגנה לפני מסע הצלב הראשון. למגע ישיר עם הביצורים הערביים שנבנו במקור על ידי הביזנטים אכן הייתה השפעה על ההתפתחות במזרח, אך היעדר ראיות תיעודיות אומר שעדיין קשה להבחין בין חשיבותה של תרבות עיצוב זו לבין מגבלות המצב. זה האחרון הביא לשילוב אלמנטים עיצוביים מזרחיים כמו גופי מים גדולים, והדרה של אלמנטים מערביים כמו חפירים.

בעקבות מסעות הצלב קמו מספר מסדרים צבאיים של אבירים-נזירים, ששמו לעצמם מטרה להגן על הצלבנים בארץ הקודש ועל העולים לרגל למקומות ה"קדושים". אבירי המסדרים היו לוחמים אמיצים וממושמעים, ובארגונם דמו לצבא מודרני. ברם, אחרי כישלונם של מסעי הצלב ונפילת הממלכות הצלבניות במזרח התיכון התרחקו חלק מהמסדרים, דוגמת מסדר אבירי היכל שלמה (הטמפלרים), מהעיסוק הצבאי והתמקדו יותר במסחר ובבנקאות מאשר במלחמה והצליחו לצבור ממון רב (דבר שהקנה להם אויבים רבים בקרב הכנסייה והממלכות של אירופה). מסדרים מפורסמים נוספים היו מסדר האבירים הטבטוני, ההוספיטלרים, אבירי מלטה ועוד.

מסעי צלב שלא כוונו לארץ ישראל

מסע הצלב השני - הוכרז ב-1145, נועד לשחרור רוזנות אדסה.
מסע הצלב הרביעי - תוכנן ב-1202 על מנת לכבוש את ירושלים במעבר דרך מצרים, הגיע לקונסטנטינופול ב-1204, וכבש אותה.
מסע הצלב החמישי - הוכרז בוועידה הלטראנית הרביעית, עיקר מרצו הופנה למצרים אולם נעשו כמה פעולות צבאיות בארץ ישראל.

מסעי צלב בים הבלטי ובמזרח אירופה

ערך מורחב – מסעי הצלב הצפוניים

מסעות הצלב בים הבלטי ובמזרח אירופה היו מאמצים (במיוחד על ידי הגרמנים) להכניע ולנצר את העמים בארצות אלו. מסעות צלב אלו החלו במאה ה-12, במקביל למסע הצלב השני, והמשיכו לסירוגין עד המאה ה-16.

מסע הצלב האלביגנזי

ערך מורחב – מסע הצלב האלביגנזי

מסע צלב זה יצא לדרך בשנת 1209 על מנת להשמיד את הכופרים בדרום צרפת. היה זה חלק ממאמץ בן עשורים אחדים, שהתייחס פחות לנצרות ויותר לניסיון השליטים בצפון צרפת להרחיב שליטתם אל הדרום. בסופו של דבר הושמדו הן הכופרים והן המדינות העצמאיות בדרום צרפת.

הדימוי של מסעי הצלב

בדמיון העממי של המזרח והמערב התגבש הדימוי של מסעי הצלב כסדרה של תמונות סמליות קפואות. לאמיתו של דבר קשה לעמוד עתה על המוטיבציה של האנשים בתקופת מסעי הצלב, ולעיתים על הרלוונטיות שיש למוטיבציה זו באשר למהלך האירועים. למרות זאת, ההיסטוריה הפופולרית ברורה למדי ונותנת דימויים מרשימים הנוטים להיות קשורים אף למאורעות בני ימינו.

במערב אירופה נראו מסעי הצלב בדמיון העממי כהרפתקאות הרואיות, אף על פי שעיקר ההתלהבות העממית נוצלה במהלך מסע הצלב הראשון. גיבורו גוטפריד מבויון נחשב מאוחר יותר לאחד מתשעת המכובדים, תשע דמויות שסימלו את אידיאל האבירות של התקופה. דימויו של היריב ה"סרצני" גובש בדמותו של צלאח א-דין, יריבו ריצ'רד הראשון מאנגליה הוא סמל לעולם דובר האנגלית, אב טיפוס של המלך הצלבני, כאשר פרידריך ברברוסה ממלא את אותה נישה סמלית בתרבות גרמניה. עד זמננו הצלבנים ומנהיגיהם עוברים רומנטיזציה בתרבות הפופולרית, החל מתקופת מסעי הצלב עצמה, דרך התקופה הרומנטית וספריו של וולטר סקוט, וכלה בדימויים צלבניים במהלך מלחמת קרים, ומלחמת העולם הראשונה ובמיוחד כיבושה של ירושלים על ידי הגנרל אדמונד אלנבי.

בעולם המוסלמי המשיכו מסעי הצלב להיראות כמסעי טבח אכזריים וברבריים על ידי "הפרנקים" כנגד האסלאם המתורבת, וכך למשל, הרטוריקה של הפונדמנטליסטים האיסלמים מתייחסת לפעולות המערב כנגדם כ"מסעי צלב" בהקשר רגשי על מנת להראות כי מסע זה נדון לכישלון כנגד הפאן-ערביות המנצחת. כך התייחסו גורמים באמריקה ל"מלחמה כנגד הטרור" בראשית המאה ה-21 כ"מסע צלב" עד שהדו-ערכיות של המונח התבררה להם.

בספרד, הועם זהרם של מסעי הצלב על ידי אירועי ה"רקונקיסטה" שבהם מרכזית היא דמותו של אל סיד.

כמו המוסלמים אנשי הכנסיות הנוצריות המזרחיות רואים את מסעי הצלב כהתקפות על ידי המערב הברברי, ומתרכזים במצור על קונסטנטינופול ב-1204. חפצי קודש רבים שנלקחו אז מקונסטנטינופול נמצאים עדיין בידיים קתוליות, בוותיקן ובמקומות אחרים. הטורקים המודרניים סוברים שהסוסים החרוטים בטיילת סן-מרקו בוונציה צריכים להיות מוחזרים לאיסטנבול. ארצות מזרח אירופה, אפילו הקתוליות שבהן, לא התלהבו ממסעי הצלב. פולין והונגריה היו כפופות בעצמן לכיבוש הצלבנים (מהמסדר הטבטוני).

השפעה על הקהילה היהודית

ערך מורחב – גזירות תתנ"ו

עבור היהודים היה במסעי הצלב משום אסון. דרכם של הצלבנים אל ארץ הקודש הייתה זרועה בדם יהודי, הן על ידי הצלבנים עצמם, אבל יותר מכך על ידי קבוצות עממיות שצעדו בעקבות הצלבנים. כך בקיץ ד'תתנ"ו (1096) חרבו הקהילות המרכזיות של גרמניה כאשר ערי הרינוס: שפייר, וורמס ומיינץ (או שפירא, ורמיזא ומגנצא - כפי שנקראו בידי היהודים), הותקפו בידי המון מוסת. הניסיונות להציל את היהודים כשלו ואלפים רבים (כל יהודי הקהילות) מסרו את נפשם על קידוש השם, אם על ידי כך שנרצחו ואם על ידי כך שהתאבדו ובלבד שלא יעברו על דתם. בקהילות שונות הוכרחו היהודים לקבל את הנצרות ועשו זאת בדרך כלל למראית עין עד יעבור זעם. קהילות נוספות על אלה מאזור הרינוס, בגרמניה ובארצות אחרות כמו צרפת ואיטליה חרבו. באנגליה בשנת 1190 יצאו צלבנים יחד עם המון משולהב וצרו על בתי היהודים, אשר ברחו למצודת יורק והתבצרו בה, וכשהבינו שגורלם נחרץ העדיפו לבצע התאבדות קולקטיבית מאשר ליפול בידי האספסוף. כמו כן נטבחו יהודים על ידי הצלבנים בארץ ישראל ובסוריה.

מעשי הזוועה של הצלבנים החריפו את מצבם של היהודים שהיה גרוע ממילא. מצבם החברתי החמיר וההגבלות החוקיות עליהם הפכו לחמורות יותר ותכופות יותר בכל רחבי העולם הנוצרי. מסעי הצלב הכינו את הרקע לחקיקה האנטי יהודית של האפיפיור אינוצנטיוס השלישי, שהייתה נקודת תפנית בהיסטוריה היהודית בימי הביניים.

בספרות האשכנזית אודות אירועי תתנ"ו, ובעיקר בפיוט ובתפילה, הושם הדגש על קידוש השם - יהודים אשר העדיפו למות ולעיתים אף להרוג את בני ביתם, מאשר להמיר דתם לנצרות. מקדשי השם אלו זכו להערכה מרובה ביהדות.

המונח "מסע צלב"

"מסעי הצלב" מעולם לא נקראו בשם זה על ידי משתתפיהם. הצלבנים התייחסו לעצמם בשמות שונים - "נאמני פטרוס ה"קדוש"", "אבירי ישו". הם ראו עצמם כצליינים, על אף שבדרך כלל נאסר על הצליינים לשאת נשק. כצליינים נדרו הצלבנים נדר, שהיה עליהם להגשימו משהגיעו לירושלים, וניתן להם צלב שתפרו ללבושם. לקיחת הצלב לירושלים הייתה מטרת המסע. המונח "מסע צלב" התפתח מנוהג זה. מאז המאה ה-17 ניתנה למונח זה משמעות של "מסע צודק" על מנת "לשרש את הרוע", או להלחם למען מטרה צודקת. בעולם הערבי המונח המקביל הוא ג'יהאד, כאשר "מסע צלב" הוא מונח המשמש לתיאור פלישה עוינת של כופרים המחללים את קדשי האסלאם.