ג'ונד אל-אורדון
ג'ונד אל-אורדון (ערבית: جُـنْـد الْأُرْدُنّ, תעתיק: גֻ'נְד אלאֻרְדֻּן, "המחוז הצבאי של הירדן") היה אחד מחמשת המחוזות הצבאיים ("ג'ונד" (אנ')) של "בילאד א-שאם" (הארץ שמצפון לחצי האי ערב, סוריה רבתי, כולל ארץ ישראל) בתקופה המוסלמית המוקדמת. הג'ונד נוסד תחת שלטונם של הראשידון (הח'ליפים הראשונים) ובירתו הייתה טבריה במשך כל תקופת הח'ליפות האומיית והעבאסית. הוא כללה את דרום הר הלבנון, הגליל, דרום החורן, רמת הגולן, ורוב הצד המזרחי של עמק הירדן.
נפות וערים מרכזיות
החלוקה של ארץ ישראל לנפות ולמחוזות בתקופת השלטון המוסלמי, הייתה בדרך כלל זהה לזו שבתקופה הרומית והביזנטית. האזור שנקרא "פלשתינה סקונדה", וכלל את הגליל ואת האזור שממזרח לעמק הירדן ולכנרת, נקרא מעתה "ג'ונד אורדון", ובירתו נשארה טבריה. המונח "ג'ונד" (אנ') משמעותו כאן חטיבה צבאית גדולה, ולכן השימוש במונח הזה מצביע על כך שלחלוקה המנהלית היה תחילה אופי צבאי, וכי הייתה זהות בין הפיקוד הצבאי והמנהל.[1]
בתקופה המוקדמת של השלטון המוסלמי, כל ג'ונד היה מחולק לאזורים, "אִקלימים" (מונח שמקורו ביוונית: klema). ה"אִקלים" היה מחולק למחוזות, "כּוּרוֹת" (ביחיד "כּוּרָה", מונח שמקורו ביוונית: khora, וברבים כֻּוַר או אַכְּוַאר).[1] בין המחוזות ("כּוּרוֹת") של ג'ונד אורדון היו: טבריה, סַאמִרַה (צפון השומרון), ביסאן (בית שאן), פחל (פלה), ג'רש, בית ראס, ג'דר, אַבִּל, סוסיה, צפוריה (ציפורי), עכא (עכו), קדס (אנ') (קדש נפתלי) וצור.[2] צור הייתה הנמל של ג'ונד אל-אורדון.[3]
הגאוגרף בן המאה ה-10 אבן אל-פקיה (אנ') טען שמלבד בירתו בטבריה, המחוזות הראשיים ("כּוּרות") של האורדון היו שומרון (אל-סמירה, כלומר שכם), בית שאן, קדס, פלה, ג'רש, עכו וצור (סור).[4] הגאוגרף אל-מוקדסי (המחצית השנייה של המאה ה-10) מציין שהערים העיקריות של המחוז היו בירתו טבריה, קדס, צור, עכו, פראד'יה (אנ'), כאבול, בית שאן, לג'ון (אנ') ואד'ריעת (דרעא).[5] הגאוגרף בן המאה ה-13 יאקות אל-חמאווי מנה את ה"כּוּרות" של אורדון כטבריה, בית שאן, עכו, בית ראס, ג'דר (ג'יידור, אזור הסמוך למזרח רמת הגולן), צור וציפורי (ספוריה).[6]
מדרום לג'ונד אל-אורדון היה ג'ונד פלסטין, שירש את מקומה של פלשתינה פרימה. אולם הגבול הדרומי של ג'ונד אל-אורדון בבקעת הירדן אינו ברור, שכן לפי אחת המסורות השתרע ג'ונד פלסטין עד בית שאן בצפון, ואילו לפי דברי אחרים, כל בקעת הירדן, כולל ים המלח וסביבותיו, ואף אילת, הייתה כלולה בג'ונד אל-אורדון.[1] הגאוגרפים בני המאה ה-10 אבן חווקל (אנ') ואלאצטח'רי (אנ') ציינו שאזור הע'ור לאורך נהר הירדן בין "אגם טבריה" לבית שאן בדרום (עמק הירדן), היה שייך לג'ונד אורדון, בעוד שמשם דרומה לים המלח היה שייך לג'ונד פלסטין.[7] הגאוגרף אחמד אל-יעקובי (המאה ה-9) טען כי הע'ור, שבירתו הייתה יריחו, היה כפוף לג'ונד דמשק (אנ').[4]
בשנת 740 לערך התיישבו חיילים בני שבטים מארץ ישראל בספרד, והקימו ברייה (Reiyo) בסביבת מאלגה, מחוז משלהם, שקראו לו "ג'ונד אורדון".[8]
מושלים
תקופת הראשידון
- יזיד בן אבי סופיאן (אנ') (639; מונה על ידי הח'ליף עומר לאחר מותו של המושל הכללי של סוריה אבו עוביידה בן אל-ג'ראח; שלט במקביל על הג'ונדים של דמשק ופלסטין).
- מועאויה בן אבי סופיאן (639–?; אולי מונה לתפקיד על ידי עומר לאחר מות אחיו יזיד בשנת 639, כאשר מונה למושל ג'ונד דמשק).
- אבו אל-אעוור אל-סולמי (אנ'), מושל תחת מועאוויה.[9]
התקופה האומיית
- צבעאן בן רוח בן זנבאע (בן השבט בנו ג'וד'אם, הגדול בשבטי הערבים שישב בארץ ישראל, שתמך במורדים בבית אומיה בשנים 680–692).[8]
- אבו עות'מאן בן מרואן בן אל-חכם (685–705; משל במשך פרק זמן לא ידוע בתקופת שלטונו של אחיו הח'ליפה עבד אל-מלכ;[9] משה גיל מזהה אותו כאבאן בן מרואן (אנ'),[10] בעוד שאסד ק. אחמד זיהה אותו עם אח נוסף של עבד אל-מלכ, עות'מאן בן מרואן).[11]
- עוביידה בן עבד א-רחמן אל-סולמי (685–705; משל במשך פרק זמן לא ידוע בתקופת שלטונו של עבד אל-מלכ; אחיינו של אבו אל-אעוור).[9]
- עומר בן אל-וליד (אנ') (705–715; משל בתקופת שלטונו של אביו הח'ליפה וליד הראשון).[12]
- עובאדה בן נוסאי אל-קינדי (717–720; משל בתקופת שלטונו של הח'ליפה עומר השני).
- אסחאק בן קביסה בן ד'ועייב אל-ח'וזאי (724–743; משל בתקופת שלטונו של הח'ליפה השאם אבן עבד אל-מלכ; בנו של אחד מגיסיו ומזכיריו של עבד אל-מלכ).
- אל-וליד בן מועאויה בן מרואן (744–750; משל בתקופת שלטונו של בן דודו הח'ליפה מרואן השני (אנ'); אחיינו של עבד אל-מלכ).[10]
התקופה העבאסית
- עבד אללה בן עלי (אנ') (752–753; משל בתקופת שלטונו של אחיינו הח'ליפה א-ספאח).[13]
- מוחמד בן אבראהים (754–775; משל בתקופת שלטונו של דודו הח'ליפה אל-מנסור; משל גם בדמשק בתקופת שלטונו של אל-מנצור).[14]
ראו גם
לקריאה נוספת
- ההיסטוריה של ארץ ישראל, בית הוצאה כתר ירושלים, יד יצחק בן צבי, כרך 6: שלטון המוסלמים והצלבנים (עורך הכרך: יהושע פראוור), חלק א: ארץ ישראל בימי השלטון המוסלמי (634–1099), פרקים 1–10 (כתב משה גיל), נספח (כתבה מרים רוזן-איילון), עמ' 15–176.
קישורים חיצוניים
- מפה של ארץ ישראל תחת הח'ליפים הערבים, באתר "רשת המזרח התיכון"
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 6, חלק א, פרק 3 (כתב: משה גיל), עמ' 50.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 6, חלק א, פרק 3 (כתב: משה גיל), עמ' 51.
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 6, חלק א, פרק 3 (כתב: משה גיל), עמ' 68.
- ^ 4.0 4.1 Guy Le Strange, Palestine Under the Moslems: A Description of Syria and the Holy Land from A.D. 650 to 1500. London: Committee of the Palestine Exploration Fund. p. 30
- ^ Guy Le Strange, Palestine Under the Moslems: A Description of Syria and the Holy Land from A.D. 650 to 1500. London: Committee of the Palestine Exploration Fund. p. 39
- ^ Guy Le Strange, Palestine Under the Moslems: A Description of Syria and the Holy Land from A.D. 650 to 1500. London: Committee of the Palestine Exploration Fund. p. 32
- ^ Guy Le Strange, Palestine Under the Moslems: A Description of Syria and the Holy Land from A.D. 650 to 1500. London: Committee of the Palestine Exploration Fund. p. 31
- ^ 8.0 8.1 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 6, חלק א (כתב: משה גיל), עמ' 53.
- ^ 9.0 9.1 9.2 Patricia Crone, Slaves on Horses: The Evolution of the Islamic Polity. (1980) Cambridge University Press, p. 125
- ^ 10.0 10.1 Moshe Gil, A History of Palestine, 634–1099, Cambridge University Press, p. 115
- ^ Asad Q. Ahmed, The Religious Elite of the Early Islamic Ḥijāz: Five Prosopographical Case Studies. University of Oxford Linacre College Unit for Prosopographical Research (2011), p. 114
- ^ Patricia Crone, Slaves on Horses: The Evolution of the Islamic Polity. (1980) Cambridge University Press, p. 126
- ^ 13.0 13.1 Moshe Sharon, Corpus Inscriptionum Arabicarum Palaestinae (CIAP). Volume Two: B-C, p. 218
- ^ Nitzan Amitai-Preiss, "What Happened in 155/771-72? The Testimony of Lead Seals". In Material Evidence and Narrative Sources: Interdisciplinary Studies of the History of the Muslim Middle East. Leiden and Boston: Brill (2015), p. 72
34419011ג'ונד אל-אורדון