רב (אמורא)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אבא בר איבו)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רב
תקופת הפעילות ראשון (תקופת המעבר)
השתייכות ישיבת סורא
רבותיו רבי חייא, רבי יהודה הנשיא
תלמידיו רב הונא, רב יהודה, רב חסדא, רבה בר אבוה, רב חיננא בר שלמיא, רב עמרם
בני דורו שמואל, קרנא, רבה בר חנה

רב אבא בר איבו[1] (ג'תתקל"ה לערך - ד'ז'; נודע בש"ס בפשטות בכינוי רב, ומכוּנה גם אבא אריכא,[2] השם 'אבא' מורה גם על מעמדו החשוב [3], השם 'אריכא' משום שהיה גבוה[4]. היה מחשובי האמוראים, ומייסד ישיבת סורא. היה מאחרוני התנאים, ומראשוני אמוראי בבל.

חזרתו מארץ ישראל לבבל נחשב כאירוע רב חשיבות ש"העניק את הדחיפה המכרעת לקראת ההתפתחות של מרכז רוחני יהודי בבבל", ושסימן את תחילת חילופי התרבויות בין הקהילות בארץ ישראל ובבל.[5]

למד תורה מפי רבי יהודה הנשיא, וכן מפי דוֹדוֹ, רבי חייא. רב נזכר פעמים רבות בש"ס במחלוקותיו עם שמואל, נחשב כמחמיר בהלכה[6] ותרם תרומה משמעותית לחיבור התפילות[7].

יש שטענו כי רבי אבא הנזכר בזוהר הוא רב[8], ויש שפקפקו בזה[9].

תולדותיו

רב נולד בעיר כפרי בבבל, לאייבו בר אחא כרסלא (לפי כת"י: בר סלא) מכפרי[10], סבו היה אבא בר אחא בר סלא מכפרי. דודו, רבי חייא הגדול שהיה גם אחי אמו[11], עלה לארץ ישראל והצטרף לבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא בציפורי ו/או בבית שערים.

בצעירותו למד אצל גדולי התנאים: רבי אלעזר ברבי שמעון[12], רבי ישמעאל ברבי יוסי[13] ורבי אלעזר ברבי יוסי[14], רבי אלעזר ברבי צדוק[15], רבי חנינא בן עקיבא[16], רבי יוסי איש הוצל[17] והתנא מבוג[18]. רבו המובהק הראשון היה ככל הנראה רבי יצחק בר אבדימי[19], גם רב כהנא רבה שקיימת דעה ששמו היה רב כהנא בר מלכיו נמנה עם רבותיו[20]. כמו כן למדו רב ובן דודו, רבה בר חנה, בישיבתו של דודם, רבי חייא, בטבריה, שם שימש גם כמתורגמנו של רבי חייא[21]. לאחר מכן הצטרפו לבית מדרשו של רבי, ולמדו גם מפי הנשיא עצמו. רב נמנה על תלמידי בית הלל[22]. רב עשה חיל בבית מדרשו של רבי, ומיעט ביציאה מבית המדרש, כך זכה לבקיאות מיוחדת בתורתו של רבי, וכאשר בעקבות כך נתגלעו סתירות בין תורתו של רבי כפי שהייתה מקובלת בידו לפסקיו של רבי כפי שהיה מקובלים בידי לוי, הסביר זאת רב בכך שלוי לא היה בבית המדרש בשעה שרבי חזר בו, והתבטא על כך, כי מכאן אנו ראוים כי "לעולם לא ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת"[23]. גם בבית מדרשו של רבי שימש כמתורגמן[21].

רב מיעט תמיד בשינה, וישן זמן מועט בשיעור "שיתין נשמי" (שישים נשימות) כרבו רבי יהודה הנשיא[24]. הרמב"ם כותב כי רב לא שח שיחה בטילה כל ימיו[25].

ייחוסו

רב היה בן למשפחה נכבדה. לפי הירושלמי, הוא היה מבני שפטיה בן אביטל, בנו של דוד המלך[26]. אם כי, בתלמוד בבלי מובאת גרסה אחרת, ולפיה רבי חייא, אחיו של אביו ואחיו של אמו של רב, היה בן למשפחה המיוחסת לשמעא אחי דוד המלך ולא היה צאצא של דוד המלך[27].

אביו היה אחיו של רבי חייא מאב ולא מאם ונשא את אחותו החורגת, ומנישואין אלו נולד רב. במסכת סנהדרין ישנה דעה שגם אמו של רב הייתה אחותו של רבי חייא. דעה זו מתבססת על כך שרבי חייא כינה את רב בתואר "בן אחותי". על פי דעה זאת, סבו של רב, רבי אחא מכפרי, הוליד את רבי חייא מאשה שהייתה אמה של אמו של רב מבעל קודם. (אך דעה אחרת סבורה שרבי חייא כינה בכינוי זה את רב כרמז על חכמתו הגדולה, כשבמילה "אחותי" הוא מרמז לפסוק: "אמור לחכמה אחותי את.") על כך מסופר בגמרא, בפגישתם הראשונה בארץ, כשרבי חייא פגש את אחיינו, הוא חשש שמשהו קרה ולכן שאל את רב: "אייבו (שם אביו של רב) קיים?" רב, שהקפיד על לשון נקייה והעדיף לא להשתמש במילה מוות, וגם מתוך כבוד לדודו, השיב: "אמא קיימת?" (כלומר: למה אינך שואל האם אמא קיימת?). רבי חייא הוסיף לשאול: "אמא קיימת?" רב השיב: "אייבו קיים?"[28]. רבי חייא ישב שבעה באופן מקוצר, כפי שמורה ההלכה במקרה כזה[29].

החוקר אליעזר שמשון רוזנטל[30] מעלה אחרת מההנחה הרווחת והמובנת בפשטות על פי הגרסה שלפנינו בגמרא ובראשונים, והוא קובע (על סמך בירור נוסחאות ופירושי גאונים) ש"בר אחיו דהוא בר אחתיה" פירושו "בן אחיו, כלומר בן אחותו". במילים אחרות: רב היה רק בן אחותו של ר' חייא, ואילו "בן אחיו" הוא שם כללי שפירושו אחיין. כך כותב רב האי גאון[31]: ”וקורין אותם בשם אחד: אדם אומר לאחי אביו 'חביבי', וכמו שאומר רב: 'הכי אמר חביבי', והוא ר' חייא אחי אמו! וכן אומר ל[ו] אחי אביו, דאמרי': 'רב לר' חייא בר אחוהי דהוא בר אחתיה'. ואף כן מקומות הרבה. ועל הדרך הזו נאמר: 'כולהו דבי ביבי רבה קרי להו'”. ולפי גרסת הגאון נראה שבספרים שלנו בסנהדרין דף ה, שמבינים שבאמת דהוא בר אחיו גם כן ממש, היא תוספת מאוחרת ואינה מקורית שם. עם זאת במקורות קדומים אחרים מפורש כי רב היה גם בן אחיו וגם בן אחותו, וכך מפורש גם בהקדמתו של רב ניסים גאון לש"ס.

סמכותו ההלכתית

כשביקש רבי חייא מרבי יהודה הנשיא להסמיך את רב ואת רבה בר חנה, קיבל רבה בר חנה הסמכה מלאה, ואילו רב הסמכה חלקית - הסמכה שלא כללה בתוכה סמכות לקבוע בבהמות "מומי בכורות" ולהתירן באכילה, למרות העובדה שרב נחשב למומחה במומים. אחד הפירושים שניתנו לכך בגמרא הוא, שרב היה יותר מדי מומחה, ומסוגל להבחין בין מום (חיצוני) קבוע למום עובר, ומכך נולד חשש שאנשים שאינם מומחים מספיק כדי להבדיל בין מום לרעהו, יתירו במום עוֹבר שלא כדין, על סמך דמיונו למום קבוע שרב התיר על פיו[32].

רב ירד לבבל, ומשם שלח שאלות לרבי יהודה הנשיא. לאחר מכן חזר לארץ. לאחר פטירתו של רבי יהודה הנשיא התמנה רבן גמליאל ברבי לנשיאות. רב ביקש ממנו שישלים את סמיכתו, אך רבן גמליאל ברבי סירב לבקשה, באמירה שלא ייתן לרב יתר על הסמכויות שקיבל מאביו, רבי יהודה הנשיא[33]. רב נודע בתקנות רבות אותם תיקן כאשר מצא פרצה הלכתית מצויה, הרקע לתקנות אלו מכונה בגמרא "רב בקעה מצא וגדר בה גדר".

בשל העובדה שנולד עם סוף תקופת התנאים, ניתנה לו סמכות לחלוק עליהם. הגמרא מביאה פעמים מספר את הקביעה: "רב תנא הוא ופליג", כלומר: לרב יש סמכות של תנא, ומותר לו לחלוק על תנא נוסף. לפי הבנתו של הרב אהרון היימן אין הכוונה שיכול לחלוק על דבריהם של תנאים המפורשים במשנה, אלא רק על התנאים השונים ומפרשים את דברי המשנה, ואכן רב אינו חולק על שום משנה בשום מקום אלא על ברייתא בלבד. בנוסף, לא כולם הסכימו כי לרב יש מעמד של תנא, ורבי יוחנן סבר שרב נחשב לאמורא[34].

דבריו של רב מופיעים, בשם "רבי אבא", בכמה מקורות תנאיים[35]. קיימת דעה כי הוא רבי אבא הנזכר בספר הזהר[36]. לפי דעה זו הוא חי שלוש מאות או ארבע מאות שנה[37]. לפי דעה זו, היה בקי בחכמת הקבלה, ולימד את רבי חייא חכמה זו. יש שכתבו שבכל מקום שבה כתוב כי רב שתק - "שתיק רב", הייתה לו תשובה על פי תורת הקבלה, שאותה לא רצה לגלות[38]; ולמרות זאת, מכיון שלא השיב על פי תורת הנגלה, לא נפסקה הלכה כמותו[39].

בבבל

רב ירד לבבל בשנת ג' אלפים תתקע"ט[40]. מיד בבואו לבבל, פגש בשמואל[41], שהכיר את רב כבר בארץ ישראל בתקופת לימודם המשותפת אצל רבי יהודה הנשיא, ומי שהיה ידידו הטוב של רב[42], ואף פסק במקרים רבים הלכה כמותו, גם כשדעתו שלו עצמו הייתה סותרת[43]. שמואל אף התבטא על רב: לא יאונה לצדיק כל אוון[44].

בתקופה שבה בא רב לבבל החמיר המצב של העם היהודי הן ברדיפות שעברו תחת השלטון הפרסי, והן בתחומי הרוח. השלטון הפרסי שהחל את שלטונו באותה תקופה הקפיד ביתר שאת על חוקי השלטון. במסכת בבא קמא[45] מסופר שבעת שלמד רב כהנא אצל רב הגיע לשם מלשין, והצהיר בפני רב על כוונתו למסור ממון ישראל לגויים. לאחר שלא נענה לדבריו של רב שלא לעשות כן ואף הכריז ברמה על כוונתו הברורה למסור, קם עליו רב כהנא והרגו, וזאת על פי ההלכה שמותר ואף מצוה להרוג אדם שהוא מוסר. אמר רב לרב כהנא: עד עתה היו כאן היוונים שאינם מקפידים על שפיכות דמים (הכוונה היא לפרתים, שהרבדים החברתיים העליונים שבהם הושפעו מן התרבות ההלניסטית, שעברה אליהם מן השלטון הסלווקי, שקדם להם בזמן[46]), אך עתה שולטת מלכות הפרסים, שמקפידים על שפיכות דמים[47]. על כן הורה רב לרב כהנא לברוח לארץ ישראל, ושם לא להקשות בשיעוריו של רבי יוחנן במשך שבע שנים. מכאן למדים על ההבדל בין הפרסים ליוונים: הפרסים הקפידו על חוקי המדינה ועל הסדר היציב, בניגוד לאנרכיה ששררה במשטר היווני.

בתקופת שלטון הפרסים נגרמו צרות לעם היהודי בגלל דת כהני החבר, דת שכפתה את אורחות חייה על תושבי בבל[48]. על משטר זה התבטא רב "...תחת ישמעאל ולא תחת גוי. תחת גוי ולא תחת חבאר"[49]. במילים "גוי" הוא מתכון לשלטון הרומי בארץ ישראל, ובמילים "חבאר" הוא מתכון, על פי פירוש הגמרא עצמה - לדת החבאר, שהשפיעה באותה עת על הפרסים, והפכו את השלטון לקשוח ומצר לעם היהודי.

באותה תקופה היו יישובים רבים שבהם רבו עמי הארצות, שלא ידעו גם מושגים הלכתיים בסיסיים. רב חיזק את ידיעתם, ומצא בקעה להתגדר בה. הוא תיקן תקנות רבות שבהם החמיר בהלכות שלא חייבים בהם מהתורה, כדי למנוע מכשלות נפוצות. בנוסף, כדי להרבות את השפעת ההלכה הוא תיקן את "בי רב"[50] שבה למדו תלמידי חכמים רבים, וציווה להם ללמוד גם הלכות שאינן בסיסיות, אבל נחוצות לכל רב. הוא אמר: 'תלמיד חכמים צריך שילמוד שלשה דברים: כתב שחיטה ומילה. ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית[50][51].

באותה תקופה הרבה רב לעסוק בחשיבות מצוות תלמוד תורה[52], ואף התבטא: "גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש"[53]. במיוחד הרבה לזרז את תלמידי החכמים להפיץ תורה, ואמר: 'כל המונע הלכה מפי תלמיד, כאילו גוזלו מנחלת אבותיו[54].

את המשך קיום העם היהודי ייחס לתינוקות של בית רבן ולישיבות, אותם כינה בתוארים מיוחדים "משיחי ו"נביאי": "אל תגעו במשיחי"[55] אלו תינוקות של בית רבן. "ובנביאי אל תרעו" אלו תלמידי חכמים'[56]. הוא הרבה לדאוג לחינוך הקטנים[57].

ראש ישיבת סורא

באותה תקופה בה הגיע רב לבבל, שימש רב שילא בתפקיד ראש ישיבת נהרדעא, מר עוקבא שימש בתפקיד הריש גלותא, ושמואל היה דיין בעיר. רב שהגיע לעיר לא רצה לפגוע במעמדם, והוא השתתף בשיעוריו של רב שילא מבלי לחשוף את זהותו. הוא לא הקפיד על כבודו, וכאשר מתורגמנו של רב שילא נעדר יום אחד הוא מילא את מקומו, ותרגם את שיעוריו של רב שילא לקהל. רב שילא שעמד על זהותו באמצע השיעור סירב להשתמש בו כמתורגמן, אך רב התעקש להמשיך את עבודתו בתרגום השיעור[58].

לפרנסתו קיבל את העבודה שהטיל עליו הריש גלותא, ופיקח על החנויות ותעשיית המסחר בעיר שתעשה על פי כללי האמת והיושר, במיוחד השגיח על המשקולות שתהיינה כראוי.

כאשר רב שילא נפטר, הוצע לרב למלא את מקומו, אך רב סירב לשמש כראש ישיבה ובכך לפגוע במעמדו של שמואל שהתגורר במקום, והציע לכבד בתפקיד את שמואל[59]. הוא עצמו הלך לסוּרא וייסד בה את ישיבת סורא, שבמרוצת הזמן ישבו בה 1,200 תלמידים, והחזיקה מעמד כשמונה מאות שנה. סורא גם הייתה שוממה מישיבות ומתלמידי חכמים ורב הגיע אליה במטרה מוצהרת להרים את קרן התורה שבעיר[59]. ישיבה זו וישיבת נהרדעא, שייסד שמואל בנהרדעא, פתחו תקופה חדשה בתולדות היהדות, תקופה שבה הייתה בבל מרכז היהדות. החל מאותה תקופה שבה בא לבבל החלה פריחת הישיבות בבבל, ומעמדה של בבל התחזק. בגמרא קיימת דעה כי לעניין גיטין שבה מפורש כי המביא מחוץ לארץ - שבה אין מצוין עדים לקיימו מעיד כי "בפני נכתב ובפני נחתם", אינו צריך לעשות כך בבבל שבה שיירות מצויות תמיד מישיבה לישיבה[60]. בישיבת סורא עצמה למדו אלף ומאתיים תלמידים בתקופה זו[61].

תלמידיו

ציונם של שלושה מתלמידי רב בטבריה (תשע"א)

רב כהנא (הראשון) היה נחשב תלמידו של רב בקבלת השמועות מהדורות הקודמים אך לא בסברה. כאשר רב בא מארץ ישראל לבבל למד ממנו רב כהנא שמועות שקיבל מחכמי הדור הקודם שהיו בארץ ישראל, כמו רבי יהודה הנשיא ורבי חייא, אך מכיון שלא קנה ממנו את דרך הסברה ורק היה זקוק לשמועותיו הוא לא נחשב לתלמידו[62]. יחד עם חברו של רב אסי (שהיה צעיר ממנו ושמו מוזכר תמיד אחרי רב כהנא), היו דנים עם רב בהלכה. שיטת לימודם הייתה אחרת מרב והם לא קיבלו את דעתו, ולכן פעמים רבות הם שאלו את רב שאלות בסברה, ורב שתק מכיון שסבר שלא ניתן להסביר להם הלכות המנוגדות לסברתם. כך למשל הם נחלקו בדין המחיצה השלישית בהלכות סוכה, שמקובל כהלכה למשה מסיני שדי בטפח אחד. חכמי הגמרא נחלקו היכן להעמיד דופן זו, באופן שתיראה כחלק מהסוכה, ותשלים את מראה כדירת עראי במידת האפשר. בעוד שרב סבר שיש להעמידה ליד סיומה של אחת מהדפנות כדי שתיראה בבירור שהיא המשך של הסוכה, הקשו רב כהנא ורב אסי שיש להעמידה בקצה המקביל, בדיוק מול המקום בו נפגשות שתי הדפנות באלכסון. כאשר הקשו רב כהנא ורב אסי שאלה זו לרב, הוא שתק. לפי הסבר התוספות הסיבה לשתיקתו היא מכיון שלא ידע מה להשיב להם[63].

רב כהנא (השני) נחשב לתלמידו המובהק. במסכת ברכות[64] מסופר שרב כהנא הסתתר מתחת מיטתו של רב בעת שזה עסק בתשמיש המיטה. כאשר רב שם לב לכך, נזף בו שאין זו דרך ארץ. ענה רב כהנא: ”תורה היא, וללמוד אני צריך”.[65] עוד בהקשר זה מסופר במסכת שבת[66] שרב כהנא קרא לרב את פסוקי פרק יב בספר קהלת, העוסקים בזקנה, וכאשר קרא את המילים ”וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה”[67], שפירושן תתבטל חדוות התשמיש[68] נאנח רב. אמר רב כהנא: ”שמע מיניה בטל ליה חמדיה דרב”, כלומר נובע מכך (מהאנחה) שבטלה אצלך חדוות התשמיש.

רבי אלעזר למד אצלו בצעירותו לפני שעבר לבבל, ואף מסר מספר מאמרים בשמו. אחד מהם הוא בנוגע למאכל בן דרוסאי המצוטט בהקשר של הלכות השהיה, לאחר המשנה שבה מצוין שאפשר להשהות בתנאי שהמאכל מבושל: ”וכמה? אמר רבי אלעזר אמר רב: כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי.”[69]. גם כאשר למד לפני שמואל, הוא היה מתנהג לפי פסקיו של רב[70].

מתלמידיו המובהקים היה רב חמא בר גוריא. מסופר כי פעם בא אדם לשאול את רב מה דינו של הנולד מיהודיה שנישאה לגוי, ורב השיבו שדינו כיהודי הכשר להינשא. רב חמא בר גוריא הציע לו למהר וללכת בטרם יבוא שמואל ויפסלנו[71]. רב חמא בן גוריא גם מסר מאמרים רבים באגדה בשם רב[72].

על תלמידיו נמנו גם רב הונא, רב יהודה, רב חנן בר אמי, רב אחא בר אדא (כעדות בנו רב פפא[73]), רב חיננא בר שלמיא, רב אדא בר אהבה. רבה בר אבוה, רב ששת, רב ענן רב שימי בר אשי ורב חייא בר אשי, רב חננאל, רב ברונא, יצחק בר אבדימי (השני) ורב יוחנן.

חכמים נוספים שמוסרים מתורתו של רב למרות שלא ראו אותו הם רב נחמן, רב חייא בר אבין.

משפחתו

בנו היה חייא בר רב[74], כאשר אמו הייתה מצערת את אביו רב, הוא יעץ עצות לאביו כיצד להמלט מכך[75]. בגמרא מסופר על עצות שנתן רב לבנו חייא: להימנע מסמים (הכוונה היא לסמים הממכרים את האדם אליהם וגורמים לבזבוז כסף, או לסמי תרופות והסיבה היא כי סם המועיל לאבר זה מזיק לאבר אחר - רש"י), להימנע מפסיעה גסה הגורמת לעיוורון, להימנע מעקירת שן באופן בלתי זהיר, ולהימנע מלהתגרות בנחש קטן או בגוי קטן, שכן הם עתידים לגדול ולהנקם באויביהם. נכדו, בן בנו רבי חייא הוא האמורא רב שימי בר חייא, שזכה לראותו ואף לארחו בביתו[70].

בן אחר שלו היה איבו. עליו מסופר כי רב ניסה ללמדו תורה אך התברר שהוא אינו כשיר ללימוד התורה, ולכן - אמר לו רב - שילמד אותו עצות בענייני העולם: כאשר בא מהדרך וסחורתו עמו, יחל מיד במכירת הסחורה ולא ימתין - כדי שיהיה בידו מעות מוכנות לשוב ולהשתכר; כל דבר שיקנה ייתכן שעתיד הוא להתחרט על קנייתו, חוץ מיין שתמיד מבוקש לקנייה, אינו מתקלקל אף פעם ורק משביח, וכן לעולם לא מתחרטים על קנייתו; לא לתת את הסחורה לקונים עד שישלמו את המעות מראש; עדיף להשתכר מעט ממקום קרוב ולא לנסוע למקום רחוק כדי להרוויח ממון רב; קנית תמרים? רוץ מיד לעשות ממנו שכר, לפני שתתחיל לחסל את הערימה ולא ישאר לך לשכר[76].

חתנו היה רב חנן בר רבא, שהוא היה חותנו של רב חסדא, שעל צאצאיו נמנו עשרות אמוראים[77].

אישה אחרת
 
 
 
 
 
 
אבא בר אחא כרסלא
 
 
 
 
 
 
 
 
אמא של רבי חייא
 
 
 
 
איש אחר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
איבוחנהרב שילאמרתארבי חייא
 
יהודיתאימא
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רבה בר חנהרב שמואל בר מרתארביהודהחזקיהטויפזיאושעיה?[א]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רבה בר בר חנה?רב יצחק בר שמואל בר מרתאחייאאיבו
  1. ^ עיינו "תולדות תנאים ואמוראים", ערך רבי אושעיה ברבי חייא


פטירתו

רב נפטר בשנת ד'ז'. כאשר נפטר רב גזר רבי יצחק בר ביסנא שלא יביאו הדס לשמחת חתן וכלה כנהוג, במשך כל השנה הראשונה. אדם שעבר על התקנה נעקץ על ידי נחש ומת. השמועה על פטירתו של רב הגיעה לאוזני רבי יוחנן שקרע עליו שלושה עשר בגדי משי יקרים באומרו "אוי לי, הלך לו האיש שיראתו השפיעה עלי", ושמואל קרע שנים עשר בגדי משי. רב אדא בר אהבה ששה בשעת הקבורה, קרע את בגדו מדין קריעה, כתלמיד לרבו[78]. מעפר קברו השתמשו כרפואה סגולית למחלות שונות[79].

פטירתו של רב, גרמה בעקיפין לפטירתם של שניים מגדולי תלמידיו, שילא בר אבינא ורב אסי. על כך מסופר בגמרא[80], כי שילא בר אבינא מגדולי תלמידיו של רב, נהג לפסוק כמותו בפסק מסוים בהלכות נדה. לפני פטירתו של רב, שהה רב אסי ליד מיטתו, ורב אמר לו כי הוא חוזר בו מפסקו זה, אלא ששילא בר אבינא תלמידו עדיין נוהג כמותו, ולכן - הורה לרב לרב אסי - "גרייה", כלומר: שכנע אותו בטעמים וראיות כי פסק זה אינו נכון. רב אסי לא שמע בבירור את קולו של רב, וחשב כי הוא אומר מילה דומה בארמית שמשמעותה שונה - "גדייה", כלומר: אם לא יסכים לדבריך, כרות אותו על ידי שמתא. לאחר פטירתו של רב בא רב אסי לשילא ואמר לו כי רב חזר בו מפסקו. נענה שילא: אם היה רב חוזר בו מפסקו, הוא היה אומר לי זאת, שהרי ידע שנוהג אני על פי פסקיו. כאשר ראה רב אסי ששילא מסרב להשמע לדבריו, הוא הטיל עליו שמתא, כהוראתו של רב (כפי שחשב בטעות). בא אליו שילא ואמר לו: האם אינך דואג ממאמר חז"ל "והוי זהיר בגחלתן שלא תכווה"?![81] נענה רב אסי: כוחי גדול כשל התנא איסי בן יהודה, שנקרא גם איסי בן גור אריה, איסי בן גמליאל, ואיסי בן מהללאל[82] (השם איסי דומה לשם אסי[83]), "אסיתא דנחשא דלא שלט ביה רקבא" - כרפואה שנוצרת על ידי ארס של נחש, שלא שולט בו רקבון. נענה שילא בר אבינא: אני הוא שילא בר אבינא, פטיש החזק השובר את ארס הנחש. כאשר אמר זאת שילא, חלה רב אסי בחולי חמור, ולא יכול היה להרפא ממנו. כאשר נרפא מחולי אחד נפל לחולי אחר וחוזר חלילה, עד שנפטר. מיד לאחר שנפטר עוד לפני שנקבר רב אסי, אמר רב שילא לאשתו: הכיני לי תכריכים, נאלץ אני להפטר מכיון שחושש אני מרב אסי שלא ילשין עלי אצל רב בשמים. אשתו הכינה לו תכריכים והוא נפטר. החכמים קיימו את שני ההלויות של שני החכמים שנפטרו באותו יום יחד, והחכמים ראו כי ההדסים של הדס, שאותם נהוג היה להניח על מיטתם של הנפטרים, פורחים ממיטה למיטה, והסיקו שהחכמים עשו שלום ביניהם, לאחר פטירתם.

לאחר פטירתו של רב הוחלט כי רב הונא ימלא את מקומו בראשות ישיבת סורא. אם כי, מפאת כבודו של גדול הדור שמואל לא מינו אותו לעמוד רשמית בראשות הישיבה בשבע השנים הבאות עד פטירתו של שמואל[84], ובאותה תקופה, עלתה קרנה של ישיבת נהרדעא שבראשה עמד שמואל.

יש שהביאו בשם הרמב"ם כי רב חי 300 שנה[85], ויש שכתב שהאריך ימים עד 400 שנה[86].

דרכו הלימודית והמוסרית

רב ושמואל היו בעלי דרכים הלכתיות מנוגדות. במקרים בהם ניתן לפרש את הכתוב כפשוטו, העדיף רב את הפירוש הקרוב לפשט הפסוק ופירוש המילות[87].

לכלל רוב בהלכה הוא נתן חשיבות מיוחדת. הוא נחלק עם שמואל האם הולכים בדיני ממונות אחר הרוב, ובניגוד לשמואל שפסק ש"אין הולכין בממון אחר הרוב" מכיון שהוא העדיף את הכלל המוציא מחבירו עליו הראיה, סבר רב שהרוב נחשב להכרעה גמורה וניתן להוציא על פי בדיני ממונות[88]. הוא סבר שמותר לקנות מגזלן אם רוב הדברים שאצלו הם שלו[89], וכן מכריע במקומות רבים לפי הרוב[90], ואף לא חשש לדעת יחיד בניגוד לדעת הרבים, אף לחומרא (להחמיר מספק), בניגוד לשמואל[91].

במחלוקות שנחלק עם שמואל נפסקה ההלכה כרב בהלכות של האסור והמותר ("אורח חיים" ו"יורה דעה"), ושמואל בדיני ממונות. הרא"ש[92] ורבי יאיר חיים בכרך[93] רואים זאת מחמת בקיאותו הרבה של רב, השימושית בהוראה (בה היה עיקר עיסוקו), לעומת כוח עיונו של שמואל הנצרך בדיני ממונות.

רב היה מתרחק מוויכוחים עם גויים בענייני אמונה, וייחס לוויכוחים כאלו רק רע[94], התרחק משתיית משקאות ששהו בבית גוי מכיון שאינם זהירים בדין מים מגולים[95], ואסר לשבח את מעשיהם[96]. עם זאת, לרב היה גוי שהיה ידידו בלב ונפש, וכאשר נפטר אמר רב: "נתפרדה החבילה" - אהבתינו שנקשרה בלב ונפש[97].

מהנהגותיו[98]: לא הציץ מחוץ לארבע אמותיו, לא הלך מעולם בגילוי ראש, הקפיד על קיום מצוות שלוש סעודות שבת, מעולם לא אכל בסעודת הרשות (כי אם בסעודת מצוה), וכל מי שהקניטו - הלך רב לפייסו, גם אם היה אדם פשוט[21].

שניים מהמקרים המיוחדים שבהם נהג לפנים משורת הדין וחיזר אחרי השלום, מצוטטים בגמרא. מקרה אחד: אחד מטבחי העיר סורא פגע בכבודו של רב. בערב יום כיפור ראה רב שהטבח לא בא לפניו לבקש סליחה, ואמר לעצמו: אבוא לפניו, שמא יבקש ממני סליחה. רב הונא שמצא אותו בדרך הבין את העתיד לקרות ואמר לעצמו: הולך אבא להרוג את הטבח. רב הגיע לחנותו של הטבח, הטבח ראה את רב, והמשיך לחתוך בשר תוך כדי שהוא אומר בחוצפה: לך מכאן אבא, אין לי עימך שיג ושיח. באותו רגע נבקעה מתחת סכינו של הטבח עצם גדולה לשניים, ואחת מהחלקים פגעה בטבח והוא מת במקום. סיפור זה משמש כמוטיב מרכזי במחקרים רבים אודות הסליחה. העניין נידון בהרצאה שנשא הפילוסוף עמנואל לְוִינס אודות הסליחה בשנת תשכ"ג[99], והוא הסיק מסיפור זה שגם כאשר הנפגע מבקש לסלוח הסליחה אינה חלה אם הפוגע מסרב להתנצל.

מקרה אחר התרחש כאשר שימש כמתורגמן בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא. לאחר שהחל את הדרשה, נכנס רבי חייא, חזר רב והתחיל את הדרשה מחדש. כך עשה גם כאשר נכנסו לבית המדרש בר קפרא, ורבי שמעון בנו של רבי, כל אחד בנפרד. כאשר לאחר מכן נכנס רבי חנינא בן חמא אמר רב לעצמו: וכי לכל אחד שיכנס אחזור לתחילת הדרשה? והמשיך הלאה את הדרשה. רבי חנינא בר חמא הקפיד על רב. רב נכנס אליו לאחר מכן שלוש עשרה שנה בערב יום כיפור, אך הוא לא הסכים להתפייס. בגמרא מוסבר כי רב החמיר על עצמו למרות שעל פי ההלכה אין צריך לבקש סליחה יותר משלוש פעמים, ורבי חנינא שלא מחל הייתה לו כוונה נסתרת: הוא ראה בחלום כי הגיעה שעתו של רב לשמש כראש הישיבה, וחשש שהוא - רבי חנינא - ששימש באותה עת כראש הישיבה ימות, ולכן רצה שרב יעבור לבבל וישמש שם כראש ישיבה, וכך לא יגרום בעקיפין למותו.

פסקיו

בדיני ממונות

רבי אבא מסר את אשר מסר לו רב הונא בשם רב, כי שלושה אנשים שישבו לקיים שטר, והתברר שקיים ערעור פסול על אחד מהם שפסול להיות דיין, רשאים הם להעיד עליו שכשר הוא לפי הידוע להם, רק לפני שחתמו יחד על קיום השטר. בגמרא הוסבר כי מדובר באיש שהיה גזלן ובאו להעיד עליו כי חזר בתשובה. חכמי התוספות מסבירים, כי כאשר הוועד על האיש שהוא גזלן בטל וועד המושב של בית הדין, כי עד שלא באו להעיד העדים לפני בית הדין בפועל כי חזר בתשובה, הוא נותר בפסולו הראשון של "גזלן" שפסול להעיד, וממילא למרות שהתברר למפרע שלא היה גזלן, וועד המושב של בית הדין שנקבע שלא כהלכה בטל, ושוב צריך לקובעו מחדש ולכתוב שטר חדש[100].

קיימת מחלוקת בין רב לשמואל בדין מודה בקנס פטור: שונה חוב של קנס מחוב של ממון. בממון הודאת בעל חוב מחייבת אותו גם ללא כל הוכחה נוספת, ואילו בקנס אם הודה על המעשה שעשה פטור. למדו זאת מהפסוק 'אשר ירשיעון אלוקים[101] ולא המרשיע את עצמו[102], אם באו עדים להעיד על המעשה אחרי שמודה בקנס, מחלוקת בין האמוראים רב ושמואל, שמואל סבר חייב ולדעת רב פטור וכך נפסק להלכה[103]. אין הולכין בממון אחר הרוב: נחלקו רב ושמואל במסכת בבא בתרא:[104] ”המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן - רב אמר: הרי זה מקח טעות, ושמואל אמר: יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך.” ( מסכת בבא בתרא, דף צ"ב, א'.) על פי דברי הגמרא היו קיימים שני סוגי שוורים: נגחנים ובעלי מזג תוקפני, ובעלי מזג נוח. השוורים רעי המזג לא היו שימושיים לחרישה, והמסחר בהם נעשה בדרך כלל לצורך שחיטה. כך גם נאמר כי עובדתית, בתקופה ההיא, רוב עסקאות השוורים נעשו למטרת חרישה.[105] המחלוקת בין רב ושמואל כפי שבאה לידי ביטוי בסיטואציה הזו, היא במקרה בו הקונה בעסקה של מכירת שור טוען כי קיבל שור רע מזג על אף שהתכוון לקנות שור לחרישה, טענה שהופכת את העסקה למקח טעות וממילא מבטלת את העסקה מכל וכל. לדעת רב טענתו של הקונה מתקבלת גם אם אינו יכול להביא ראיה לדבריו, מכיון שרוב האנשים קונים שוורים לחרישה. אך לדעת שמואל 'אין הולכין בממון אחר הרוב' ולכן לא ניתן להסתמך על העובדה שרוב העסקאות הן למטרת חרישה, ועל הקונה מוטלת חובת ההוכחה שהתכוון לרכוש שור לחרישה.[106]

באיסורים

רב פסק כי האב נאמן לאסור את בתו ולהעיד שהיא מקודשת, בתקופה שהיא קטנה או נערה שבידו נתונה הסמכות ההלכתית לקדשה, וזאת על פי עדותו היחידה מהתורה למרות שאין עמו עד אחד המצטרף עמו, ולמרות שהוא קרוב שעל פי כללי עדות אינו כשר להעיד, כנלמד מהפסוק ”את בתי נתתי לאיש הזה”, שבו האב מעיד לפני בית הדין כי מסר את בתו לנישואין, ובית הדין מקבל את דבריו[107].

ייבום וחליצה

כלל אותו טבע רב משמש כיסוד בהלכות ייבום וחליצה: ”אמר רב יהודה אמר רב כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה”[108]. כלל זה משפיע רבות על הלכות ייבום, לפיו אם בשעת הנפילה לייבום היה אסור לייבם את היבמה מכיון שהיא נחשבה לאחת מהעריות האסורות, או צרתה, גם אם אחר כך כבר נחשבת ככזו (למשל: הייתה אחות אשתו ומתה אשתו) היא אסורה עליו.

עירובין

הוא טבע יסודות הלכתיים רבים בהלכות עירובין. אחד מאלו הוא כלל תיקון חצרות ומבואות, שבה הוא נחלק עם שמואל בדין מבוי עקום. מוסכם כי העיקול באמצע המבוי הינו משמעותי, והוא מחלק את המבוי מבחינה הלכתית לשני מבואות. אך ישנה מחלוקת בגמרא בין רב לשמואל בשאלה האם העיקול נחשב כמקום סתום, ועל כן הוא מחלק את המבוי לשני מבואות סתומים הפתוחים כל אחד מצד אחד לרשות הרבים, או שהוא נחשב כפתח, ולכן הוא מחלק את המבוי לשני מבואות מפולשים. על פי שיטת רב שהעיקום הופך את המבוי לשני מבואות מפולשים, על מנת להתיר את הטלטול בהם יש לעשות צורת הפתח במקום העיקום ולחי או קורה בפתחם של שני המבואות לרשות הרבים. לעומת זאת, לשיטת שמואל שהעיקום נחשב למקום סתום, די בעשיית לחי או קורה בפתח המבואות לרשות הרבים, ואין צורך בתיקון נוסף. לפי הסבר אחרי בדברי שמואל, די בלחי או קורה במקום העיקום כתחליף לתיקון במקום החיבור לרשות הרבים.

מחלוקת אחרת בין רב לשמואל בהלכות עירובין היא בנוגע לטלטול בין גג של רשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת, האסור מדברי חכמים. ברור, כי משפטית, הגג שייך לבעל הבית שמתחתיו, שהוא בעליו של הבית. השאלה היא האם גג של שתי רשויות שמתחתיהם ישנם שני בתים, נחשבות לשתי רשויות או לא[109]. לפי שיטת רוב התנאים, ”כל אחד ואחד רשות בפני עצמו”. נחלקו רב ושמואל, מה דינו של גג כזה, לפי שיטת החכמים האומרת כי כל גג של בית נחשב לרשות בפני עצמה, וממילא אסור לטלטל מאחת לשנייה. השאלה היא האם מותר לטלטל באותה רשות עצמה באופן חופשי, או שמא גם באותו גג עצמו אסור לטלטל. רב קובע כי מכיון שכל חלק מהגג נחשב כרשות בפני עצמה, הרי היא כרשות היחיד שפרוצה לגמרי לרשות האסורה לה - הרשות היחיד האחרת, וממילא הטלטול בגג כזה אסור. לעומת זאת, שמואל סבור שהטלטול בגג כזה מותר, מכיון שכל גג נחשב כמוקף במחיצה על ידי הדין גוד אסיק מחיצתא - אנו מחשיבים את מחיצות הבית מלמטה כאילו עולים ונמשכים בגג עצמו ומפרידים בין רשות אחת לשנייה.

דיון זה התקיים בגגות שונים שמעל בניין אחד, לפי שיטת חכמים. דיון דומה מתקיים בין רב לשמואל, לפי שיטת רבי מאיר המחשיב את כל הגגות כרשות אחת, במקרה שישנן בניינים שונים שלהם גגות הסמוכים זה לזה. במקרה כזה קיימת מחלוקת האם מותר לטלטל בכל אחת מהגגות, אך הדעות הפוכות: רב שאסר את הטלטול במקרה הקודם ולא התיר את הטלטול מדין "גוד אסיק מחיצתא", סובר שבמקרה כזה בו מחיצות הבית גלויות וניכרות ניתן לומר גוד אסיק מחיצתא, ואילו שמואל אומר שכאן אסור לטלטל לפי רבי מאיר שמחשיב את כל הגג כרשות אחת, וממילא אנו מחשיבים את כל השטח המוקף כשטח אחד, שהוא אסור בטלטול אם יש בו שטח גדול יותר מבית סאתיים.

הוצאה מרשות לרשות

בגדר הוצאת חפצים לרשות הרבים בשבת: חז"ל גזרו שלמרות שהוצאת תכשיט לרשות הרבים אינה נחשבת למלאכה, אסור לצאת בחוטי צמר ופשתן וכן ברצועות העשויות לקלוע בהם את השיער, למרות שהם עשויים ליופיה של האשה[110], מכיון שעל פי ההלכה יש להסיר רצועות אלו כאשר טובלים טבילת מצוה במקווה טהרה, כדי שלא יהוו חציצה. לעומת זאת, כפי שפסק רב לתלמידו רב כהנא, כל דבר שהוא אריג לא גזרו עליו שלא להוציאו לרשות הרבים, מכיון שלא ניתן להדק אותו היטב לראש ומכיון שאינו חוצץ בפני המים מותר לטבול בו ואינו כלול בגזירת חכמים זו. גם רב הונא בריה דרב יהושע, אמורא מהדורות האחרונים פסק כך, ולפי גרסה אחרת הוא הוסיף וסיפר שראה שאחיותיו אינם מקפידות להסיר את חוטי האריג שבראשם לפני שהולכים למרחץ, ומכיון שגם הנשים אינן מקפידות שלא להסיר אותן האריג אינו נחשב ל"חציצה"[111].

מאמרותיו באגדה

  • הנותן מתנה לחבירו - צריך להודיעו[112].
  • לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת [=צמר משובח] שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים[112]
  • כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת - לסוף חרבה[113].
  • כל חולי - ולא חולי מעיים, כל כאב - ולא כאב לב, כל מיחוש - ולא מיחוש ראש, כל רעה - ולא אשה רעה[113].
  • אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים - קולמוסים, ושמים - יריעות, וכל בני אדם לבלרין - אין מספיקים לכתוב חללה של רָשות (העניינים העומדים על סדר יומו של השלטון)[114].
  • משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות. ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר. בא שמואל והעמידן על שש עשרה, בא דוד והעמידן על עשרים וארבעה[115].
  • אסור לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה, שמא יזיקנו בעין הרע[116].

חיבוריו

כמה ראשונים סברו כי רב חיבר את ספרא וספרי[117], אך רש"י חולק על כך[118], וככל הנראה סובר שרבי עקיבא חיבר ספרים אלה[119].

לקריאה נוספת

  • אברהם דודוביץ, "בית רבנו שבבבל", סיני, ק"מ, ניסן-סיון תשס"ז, עמ' ג-טו.
  • גדליה קדמון, סירובו של ר’ חנינא להתפייס עם רב, שמעתין, 170, תשס"ח, עמ' 100-109.
  • יוסף תבורי, פתיחות רב ושמואל למדרש "מגילת אסתר", תורה לשמה, תשס"ח, עמ' 381-399.
  • יהודה נאמן, גישות חינוכיות במשנתם של רב ורב שמואל בר שילת, במשעולי עבר יהודי, תשס"ו, עמ' 115-125 .
  • יואל פלורסהים, רב ושמואל בירושלמי נזיקין, סיני, קכ"ב, ניסן-תמוז תשנ"ח, עמ' לב-סד.
  • מנחם כהנא, שלוש מחלוקות מוחלפות בבתי-מדרשותיהם של רב ושמואל, בתוך: מחקרי תלמוד, ב, תשנ"ג, עמ' 302-333.
  • משה בר, הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל, בתוך: ציון, נ', תשמ"ה, עמ' 155-172.
  • מ"א טננבלט, רב מקים מרכז רוחני מחוץ לארץ-ישראל, ספר היובל מוגש לכבוד ד"ר נ.מ. גלבר, תשכ"ג, עמ' 57-77.
  • בנימין לאו, "שער שני: יהדות בבל בימי המהפכה הסאסאנית (254-226)", בספרו: חכמים, כרך רביעי: ממשנה לתלמוד, ידיעות ספרים, 2012, עמ' 197-121.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הוא רבי איבו בר אחא, להבדיל מרבי איבו שהיה אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי (אמנם יש המזהים את אביו של רב עם רבי איבו. ראו למשל: אהרן מגיד, בית אהרן, בערכו).
    בנו של רב נקרא גם הוא איבו ומוזכר במסכת פסחים דף קיג עמוד א'.
  2. ^ מסכת חולין, דף קל"ז עמוד ב'
  3. ^ רש"י, מסכת יבמות, דף נ"ז עמוד ב'
  4. ^ "רב ארוך בדורו הוה" מסכת נידה, דף כ"ד עמוד ב'
  5. ^ מיכאל אבי יונה, אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים: הוצאת כרטא, תשל"ד, עמ' 98.
  6. ^ א"א אורבך, ההלכה מקורותיה והתפתחותה, גבעתיים תשמ"ד, עמ' 192; עמ' 308, הערה 41.
  7. ^ ראו: י"מ אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, תל אביב תשל"ב, עמ' 199-197; J. Neusner, A History of the Jews in Babylonia, II, Leiden תשכ"ו, pp. 168-167; א"א אורבך, ההלכה מקורותיה והתפתחותה, גבעתיים תשמ"ד, עמ' 197.
  8. ^ רמ"ע מפאנו, כנפי יונה, ח"ג סימן ס"ב.
  9. ^ החיד"א, שם הגדולים, ערך אבא. בן איש חי, שו"ת תורה לשמה, סימן תנ"ה.
  10. ^ בבלי, סנהדרין, ה, א
  11. ^ פסחים ד ע"א
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ק"ב עמוד א' "האי דינא מרבי אלעזר ברבי שמעון גמירנא"
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ב עמוד א', לפי גרסת רבינו חננאל ורק"ס שהוא ציווה את רב שלושה דברים, ובתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ד עמוד א' "אמר רב העיד רבי ישמעאל ברבי יוסי לפני רבי בשם אביו". וראו גם הערה הבאה
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ז עמוד א' "בצד עמוד זה התפלל ר"י ברבי יוסי, כי אתא עולא אמר לא רבי ישמעאל ברבי יוסי אלא רבי אלעזר ברבי יוסי"
  15. ^ תולדות תנאים ואמוראים בערך "רב".
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ג עמוד א', וכן כתב בתולדות תנאים ואמוראים שם והרב אהרון היימן במחקרו
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ג עמוד ב'.
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ט' עמוד ב'.
  19. ^ אהרן היימן, על פי תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"י עמוד א', ובניגוד לגרסה השגויה לדעתו בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ז עמוד א'.
  20. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ח' עמוד ב'.
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ז עמוד א'.
  22. ^ רשב"א על קידושין לג עמוד א
  23. ^ ביצה כד ב
  24. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף כ"ו עמוד ב'.
  25. ^ פרק ב' מהלכות דעות. ובכסף משנה תמה מהיכן מקורו.
  26. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ב' (דפוס וילנא: דף דף "כ, עמוד ב')
  27. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ב עמוד ב'
  28. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ד' עמוד א'
  29. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ' עמוד א'
  30. ^ במאמר "רב בן-אחי ר’ חייה גם בן-אחותו? (פרט אחד לתולדות הנוסח של הבבלי)" בספר חנוך ילון (תשכ"ג) עמ' 281-337.
  31. ^ תשג"ק סי' עא.
  32. ^ בבלי, סנהדרין, ה, א-ב
  33. ^ ירושלמי חגיגה פ"א ה"ח.
  34. ^ תוספות כתובות ח' עמוד א' דה רב תנא הוא ופליג
  35. ^ ברייתות במסכת כתובות פא ע"א, ובמסכת חולין פד ע"ב, וכן בכמה מדרשי הלכה ועוד.
  36. ^ סדר הדורות בערכו בשם כנ"י ח"ג סס"ג
  37. ^ בסדר הדורות בערכו מובאים כי קיימים גרסאות שונות בעניין.
  38. ^ סדר הדורות בשם יונת אלים
  39. ^ בבא קמא יא א, על פי הסבר תשובות חוות יאיר סימן קל"ב (סדר הדורות).
  40. ^ ספר הקבלה להראב"ד עמ' 57, רב שרירא גאון בספר היוחסין
  41. ^ מסכת שבת ק"ח, א
  42. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ד עמוד ב' וברש"י
  43. ^ ראו למשל תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף צ' עמוד ב'.
  44. ^ חולין נט א, נדה סא א, יבמות קכא
  45. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ז עמוד א'.
  46. ^ הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל: פעילותו של רב נגד השפעת דת מזדא משה בר
  47. ^ על פי נוסחת חלק מכתבי היד. וכך משמע ברשב"ם, מסכת בבא בתרא, דף ל"ח עמוד ב', ד"ה מרדין.
  48. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף י"ז עמוד א'.
  49. ^ שבת יא ע"א. הערוך, ערוך השלם, עמ' 340, ערך חבר2, מפרש: '...ולא תחת חבר... שאף על פי שחבר מציר הרבה יש לו אימת ממשלה. והליסטין ופריצי העם יראין ממנה וכו' '. ושם, עמ' 339 הוא מפרש: 'תחת סתם[!] גוי ולא תחת חבר. שהיו פרסיים קורין לכומרין חברין. והיו אותן חברין רעים מאד ומצרין לישראל'..
  50. ^ 50.0 50.1 תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ח עמוד ב'.
  51. ^ משה בר, במאמר הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל: פעילותו של רב נגד השפעת דת מזדא.
  52. ^ הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל: דרשותיו של רב בשבח התורה מוריה ותלמידיה, משה בר
  53. ^ מגילה טז ב
  54. ^ סנהדרין צא, ב
  55. ^ תהלים קה טו.
  56. ^ שבת קיט ע"ב.
  57. ^ ראו בארוכה: מ' אברבך, החינוך היהודי בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים, תשמ"ג.
  58. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ' עמוד ב'.
  59. ^ 59.0 59.1 סדר הדורות בערך רב
  60. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ו' עמוד א'.
  61. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ו עמוד א'.
  62. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ו עמוד ב'.
  63. ^ תוספות תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס"ב עמוד א'.
  64. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"ב עמוד א'.
  65. ^ להרחבת הדיון באירוע זה ראו: דניאל בויארין, "הבשר שברוח", עם עובד, תשנ"ט, עמ' 129-126
  66. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנ"ב עמוד א'.
  67. ^ מגילת קהלת, פרק י"ב, פסוק ה'.
  68. ^ פירוש רש"י: "ותפר האביונה" - חמדת תאות נשים שאינו נזקק לנשים לתשמיש אביונה תאוה כמו (דברים א כו) וְלֹא אֲבִיתֶם, (תהלים קיט קעד) תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ.
  69. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ' עמוד א'.
  70. ^ 70.0 70.1 תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"א עמוד ב'.
  71. ^ ירושלמי יבמות פ"ד הט"ו, קידושין פ"ג הי"ב.
  72. ^ מובאים בפרק "אמרותיו".
  73. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ט עמוד א'.
  74. ^ מאמרו של היימן אודותיו.
  75. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ג עמוד א'.
  76. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ג עמוד א'.
  77. ^ אחד עשר בניו, חתניו: רמי בר חמא שהיה חותנו של רב אשי שלפי דעה אחת היה אביו של מר בר רב אשי, חתן נוסף - מר עוקבא בר חמא, וחתן אחר רבא גם הוא אביהם של כמה אמוראים
  78. ^ סדר הדורות, ראו שם
  79. ^ סנהדרין מז ב
  80. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ל"ו עמוד ב'.
  81. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה י'.
  82. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ג עמוד ב'.
  83. ^ תוספות בנדה לו ב
  84. ^ "רב הונא" באתר בית חב"ד.
  85. ^ שיטמ"ק, כתובות, פא א, בשם הרמב"ם בסדר עולם.
  86. ^ רמ"ע מפאנו, כנפי יונה, ח"ג ס"ב.
  87. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנ"א עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ט"ז עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ב עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ו עמוד ב'.
  88. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"ז עמוד ב' ובתוספות.
  89. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ט עמוד א'.
  90. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ' עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף קט"ז עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ע"ד עמוד א'.
  91. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ח עמוד ב'.
  92. ^ לפי שידעו ששמואל היה רגיל תמיד לפסוק דינין, ולכך היה מדקדק בהן ויורד לעומקן ומשכיל על כל דבר אמת. וכן רב היה רגיל לדקדק בהוראת איסור והיתר, לכך סמכו על הוראותיו לענייני איסור והיתר (רא"ש בבא קמא, פרק ד סימן ד. וע' בבא מציעא פה ב ובמהרש"א
  93. ^ רבי יאיר חיים בכרך, שו"ת חוות יאיר, סי' צ"ד, בפסקה "הלכה כשמואל בדינא", מהדורת "עקד ספרים", עמ' רע"א-רע"ב; מר קשישא, עמ' ע"ב, ערך הלכה כרב באיסורי, ירושלים תשנ"ג.
  94. ^ שבת קטז א
  95. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל' עמוד א' לפי לישנא קמא
  96. ^ עבודה זרה כ א
  97. ^ עבודה זרה י ב
  98. ^ מתוך ספר האורה לרש"י
  99. ^ ההרצאה עסקה בשאלת היחס לגרמניה הנאצית, כאשר הפוגע מבקש להתנצל. ההרצאה מופיעה בספר "תשע קריאות תלמודיות" תשס"א.
  100. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"ב עמוד א'.
  101. ^ ספר שמות, פרק כ"ב.
  102. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס"ד עמוד ב'.
  103. ^ שו"ע חו"מ סימן א.
  104. ^ סוגיה שמופיעה גם במסכת בבא קמא, דף מ"ו, ב'.
  105. ^ למרות שנפוץ היה הבדל במחירי השוורים משני הסוגים הללו, על פיו ניתן לברר מה הייתה כוונת הקונה והמוכר בעסקה, בכל זאת, כך מוסבר בגמרא, מדובר במקרה בו לא היה הבדל, או שמכל סיבה אחרת לא ניתן היה להוכיח מהמחיר מה הייתה הכוונה שעמדה בבסיס העסקה.
  106. ^ אודות דעתו של רב יפורט בפסקה שיטת האמורא רב.
  107. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"ב עמוד א'.
  108. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ל' עמוד א'.
  109. ^ מסכת ערובין, דף פ"ט עמוד א'.
  110. ^ משנה, מסכת שבת, פרק ו', משנה א'.
  111. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ז עמוד א'.
  112. ^ 112.0 112.1 תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י' עמוד ב'.
  113. ^ 113.0 113.1 תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"א עמוד א'.
  114. ^ בפירוש רבי מנחם המאירי שם: "לעולם יהא אדם מתפלל בשלומה של מלכות ולא יהרהר אחריהם, אף על פי שראה לפעמים מצד פעולותיהם דברים שהם שלא כהוגן למראה עיניו, אלא יהפך בזכותם ויכריעם לכף זכות כמה שאפשר לו, שלא ניתנה כוונתם להיות נודעת לשעתה".
  115. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ז עמוד א'.
  116. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ב' עמוד ב'.
  117. ^ על פי רמב"ם בהקדמתו לספר זרעים; אבברנאל בהקדמת נחלת אבות; שבילי אמונה נתיב ח'
  118. ^ חולין סו א
  119. ^ גיטין סז


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0