עם הארץ
עַם הָאָרֶץ הוא כינוי מתקופת בית שני למעמד חברתי של יהודים שלא היו בקיאים בהלכה ובדינים, בניגוד למעמד החברים שהיו בקיאים. מקורו של הביטוי הוא תיאור "העם החי בארץ", כלומר באזור הכפרי שאינו עיר. בגלל הריחוק ועול החיים - היו בקיאים בהלכה פחות מתושבי העיר.[1]
בימינו ביטוי זה משמש בעיקר ככינוי גנאי לציון בורות בתחומים שונים, בעיקר בתחום ידיעת התורה וקיום מצוותיה.
מקור כינוי זה במקרא, שם הוא שימש ככינוי לציבור, בין ציבור בני ישראל ובין ציבור גויים אחרים: "וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם-הָאָרֶץ, לִבְנֵי-חֵת" (בראשית, כ"ג, ז'), "וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת-עֵינֵיהֶם, מִן-הָאִישׁ הַהוּא, בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ, לַמֹּלֶךְ--לְבִלְתִּי, הָמִית אֹתוֹ" (ויקרא, כ', ד') "וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה, נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר--לֹא-נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כְּתֹעֲבֹתֵיהֶם..." (עזרא, ט', א')
בסוף ימי בית שני נוצר הביטוי עם הארץ ככינוי ליהודים שאינם זהירים בדיני התורה, ובעיקר בענייני טומאה וטהרה ובתרומות ומעשרות, וכן לאנשים שאינם בקיאים בתורה ולעיתים גם למי שמערער על סמכותם הדתית של חכמים.
קיים גם ביטוי קרוב גוי הארץ- שׁלֹא עָשָֹנוּ כְּגוֹיֵי הָאַרָצוֹת וְלֹא שָֹמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה (תפילת עלינו לשבח).
מיהו עם הארץ
עם הארץ הוא כינוי שמשמעותו המדויקת משתנה מתקופה לתקופה, נראה שיש הרבה סוגי עמי ארצות וכל אחד מהם רלוונטי להלכות אחרות. חכמי המשנה חלוקים בהגדרת המונח:
איזהו עם הארץ? כל שאינו אוכל חוליו בטהרה, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: כל שאינו מעשר פירותיו כראוי... תנו רבנן: איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע, ערבית ושחרית, דברי ר' אליעזר. רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפילין. בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו. ר' נתן אומר: כל שאין מזוזה על פתחו. ר' נתן בר יוסף אומר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה. אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים - הרי זה עם הארץ. אמר רב הונא: הלכה כאחרים.
ניתן לראות שהגדרות עם הארץ של חכמים משתנות וניתן לתת בהגדרות השונות סימנים:
- הקפדה על דיני טהרה, הקפדה כזאת תאפשר אפילו למחמירים ביותר לארח ולהתארח אצלם.
- העברת המסורה.
- הקפדה וידע בדיני מעשרות כדי לא להכשיל את ציבור שומרי המצוות בדמאי.
- הקפדה על דינים בסיסיים מהתורה.
- הקפדה על תקנות חכמים.
- התנהגות שמראה שייכות לעם היהודי.
הלכות הקשורות לעם הארץ
- אין מזמנין על עם הארץ.
- פירות של עם הארץ נקראים דמאי מאחר שספק אם הופרשו מהם מעשרות ספק לא הופרשו, וחייבים לחזור ולהפריש מחמת ספק.
- 'חברים' היו מתבדלים מעמי הארץ
"המקבל עליו להיות חבר (כלומר תלמיד חכם המקפיד במיוחד על דיני טהרה) אינו מתארח אצל עם הארץ ולא מארחו בכסותו"
אולם בימינו אין נהוגות הרחקות אלו, והן אינן מתקיימות למעשה.[2]
מתיחות בין תלמידי החכמים לעמי הארץ
בתקופות שונות הייתה מתיחות גדולה בין תלמידי חכמים לעמי ארצות. הסיבות למתיחות הזו הן מגוונות, חלק מהן כנראה מקורן בערעור על סמכות רבנים, חלק מהריחוק שנוצר מטעמים הלכתיים ויש המציעים שמדובר גם במתיחות על רקע מעמדות חברתיים.
הוכחות למתיחות זו אפשר לראות ברחבי הגמרא: "גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאים עכו"ם לישראל" (תלמוד בבלי, פסחים, מט ע"ב). ושם באותה הגמרא אומר רבי עקיבא שכשהיה 'עם הארץ' אמר: "מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור".
הגמרא [שם] מסבירה את הסיבה, בקנאה שמקנאים עמי הארצות, את תלמידי החכמים, בסתר לבם, "כל הלומד תורה בפני עם הארץ - כאילו בועל ארוסתו בפניו".
דברי חז"ל בגנאי עם הארץ
- אין להתחתן עם בנותיהם.
- מגנים את הנותן ביתו לנישואין עם עם הארץ שנוהג בגסות ובחוסר כבוד באשה.
- אין להם רשות לאכול בשר.
- מותר לנוחרו [להורגו בחניקה] אפילו ביום הכיפורים שחל בשבת.[3]
- מותר לקורעו כדג, ומגבו.
- אין מוסרים להם עדות.
- אין מאמינים לעדותם.
- אין מגלים להם סוד.
- אין למנותם אחראים על קופה של צדקה ושל יתומים.
- אין הולכים איתם בדרך.
- יש אומרים שאין משיבים להם אבידה. [תלמוד בבלי פסחים מט ב]
לקריאה נוספת
- גדליהו אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, כרך ב' עמ' 80–83
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: עם הארץ |
הערות שוליים
- ^ פרופ' גדי אלגזי, הערים בימי הביניים
- ^ כך נפסק לענין קבלת עדות מעם הארץ בתלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף כ"ב עמוד א' כדעת רבי יוסי שם. ובתוס' שם כתבו שגם לגבי זימון נהגו לזמן עליהם משני טעמים א. משום איבה. ב. כיון שאין אנו מחזיקים את עצמנו תלמידי חכמים לענין זה. לענין מעשרות לא הוזכרו בשולחן ערוך דיני דמאי. וכתב בשו"ת מנחת שלמה חלק א סימן סב שכולם נאמנים כיון שאין בימינו סדר קבלת חברות, ודעת החזון איש שביעית סימן י אות ח שהראוי להיות חבר אינו צריך קבלת חברות אבל מי שחשוד שאינו מעשר אינו נאמן משום גזירת דמאי
- ^ ראו בר' אלפס פסחים טז,ב שמסביר שמותר להורגם רק באופן שרואה אותם שהם רצים לעשות איסור עריות עם הזכר או עם נערה המאורסה.
