ישיבת נהרדעא
ישיבת נהרדעא (שמה הקדום: "בי מדרשא" או "תחומא")[1] הייתה אחת הישיבות הגדולות בבבל, שהתקיימה לסירוגין, בתקופות שונות מתחילת תקופת האמוראים ועד לסוף ימי הגאונים. הוקמה על ידי האמורא שמואל, מגדולי אמוראי בבל. על החכמים המפורסמים שעמדו בראש הישיבה נמנו שמואל, רב נחמן, ועוד.
היסטוריה
שמואל הלך לנהרדעא וייסד בה את ישיבת נהרדעא, שבמרוצת הזמן ישבו בה אלפי תלמידים. ישיבה זו וישיבת סורא, שייסד רב בסורא, פתחו תקופה חדשה בתולדות היהדות, תקופה שבה הייתה בבל מרכז היהדות. לאחר פטירת רב, נוספו תלמידים רבים מישיבת סורא לישיבת נהרדעא, שבראשותו של שמואל[1], וזו הלכה וגדלה.
למרות שישיבתו של רב כהנא בפום-נהרא הייתה כפופה לישיבת סורא, עם פטירתו של רבא והלאה, הגיעו ראשי ישיבת נהרדעא, פעמים רבות, לבקר את רב כהנא בפום נהרא, וזאת כנראה מתוך כוונה לחזק את הקשר בין הישיבות. על חיזוק הקשרים בין נהרדעא לפום נהרא, מעידה העובדה שרב כהנא הספיד את רב זביד מנהרדעא בפום נהרא[2]. הספד שנבע ככל הנראה מכיוון שרב כהנא היה גם תלמידו של רב זביד מנהרדעא[3]. כך אנו מוצאים למשל, את רב נחמן מנהרדעא מגיע להתארח אצל רב כהנא מפום נהרא בערב יום הכיפורים[4], ייתכן שבא להתארח בישיבת פום נהרא ולהשתתף עימם בתפילות היום הקדוש.
בישיבה היו הנהגות מיוחדות שהונהגו על ידי ראשיה כדי לכבד את חכמי ארץ ישראל: כאשר בא אורח מארץ ישראל, הוא התכבד לתת שיעור בישיבה, במעמד ראש הישיבה וכל התלמידים. אחרי השיעור התפתח דיון ער וארוך, בו "התקיפו" התלמידים את האורח בשאלות לימודיות[1].
בין החכמים שלמדו בישיבת נהרדעא מוזכרים אמוראים מפורסמים, כמו רב שימי מנהרדעא[5], רב דימי מנהרדעא, רב זביד מנהרדעא, ואמימר. במקומות רבים בתלמוד[6] מוזכרים שיטות של ישיבת נהרדעא, אך אמימר אמר: שלמרות היותו מנהרדעא, הוא סבור אחרת. לא ברור אם כוונתו שישיבת נהרדעא סבורה אחרת ולא כידוע, או שחשיבתו הייתה עצמאית.
אחרי פטירתו של שמואל, התפצלה הישיבה. הישיבה עצמה בראשות רב הונא תלמידו המובהק של שמואל עברה לסורא, ואילו תלמיד אחר של רב ושמואל, הוא רב יהודה הקים את ישיבת פומבדיתא.
במקרים מסוימים, בהם יש מחלוקת בין החכמים, אנו מוצאים את ישיבת נהרדעא נוהגים כרבה בר רב הונא[7], וייתכן שיש בכך קשר לשל היותו בנו של ראש הישיבה ואחד ממנהיגיה.
מהלך הפסיקה
דיני ממונות
ישיבת נהרדעא התאפיינה במהלך לימודי עצמאי משל הישיבות האחרות, הן בדיני איסור והיתר, והן בדיני ממונות, תחום בו היא זכתה לעמוד במקום ראשון. ראש ישיבתה הראשון ומי שהקים אותה, שמואל היה ידוע בשם מומחיותו הנודעת בהלכות דיני ממונות, וזאת בשל היותו עסוק בישיבתו - ישיבת נהרדעא בהלכות ממונות כל היום, בניגוד לעמיתו וחבירו רב, שהיה עסוק יותר בדיני איסורים, בשל כך בכל מחלוקת של רב עם שמואל נפסקת ההלכה כשמואל, ובשל כך נקרא בתלמוד בכינוי שבור מלכא, כלומר כמו ששבור היה מלך, וכל שיצא מפיו במדינות פרס הכפופות אליו התקיים על ידי עבדיו, כך גם היה שמואל כעין מלך בדיני ממונות, וכל פסק שיצא מפיו התקיים, מכיוון שההלכה תמיד כמותו.
כן גם תלמידו וממשיך דרכו רב נחמן, היה עסוק בדינים אלו, והתבטא על עצמו, שכל החכמים כולם לגבי בדיני ממונות - חשובים הם כנערים שלא הגיעו להוראה, כך התבטא לפי גרסה אחת, אף מול רב יהודה ראש ישיבת פומבדיתא[8] ואכן ההלכה נפסקת כמותו בדיני ממונות בכל מקום.
הגמרא נוטה לשייך את דבריהם של ישיבת נהרדעא, ראשיה וחכמיה, כשיטה אחת משותפת, כך למשל מקשרת הגמרא בין דבריו של רב חמא, מחכמי ישיבת נהרדעא[9] לדבריו של שמואל, ראש הישיבה ומקימה[10].
בדיני טוען ונטען חידשו חכמי ישיבת נהרדעא, כי אדם שבא לדין תורה וטען טיעון מסוים, ונתברר כי לפי טיעון זה הוא עלול לצאת בדין וידו על התחתונה, אין ביכולתו לחזור בו ולטעון טיעון אחר, אלא אין הוא יכול להוסיף על דבריו הראשונים כלום, גם אם בא לפרש אותם. כך למשל, דנו בישיבת נהרדעא באדם שבא ואמר כי קרקע מסוימת, שבו היה מוחזק שלוש שנים, שייכת לו כירושה מאבותיו. כאשר התברר שהדבר אינו נכון, הוא בא שוב ופירש את דבריו: לא התכוונתי שאכן הקרקע שלי מאבותי, אלא אכן קניתי אותה ממך, ו"שלי היא מאבותי" התכוונתי שסמוך ובטוח אני עליה זמן רב כאילו הייתה שלי מאבותי. במקרה כזה אנו מותירים את הפרשנות שלו הצידה, ופוסקים את ההלכה אך ורק לפי הטענה הראשונה שלו. אמימר אמר בתגובה לפסיקה זו, כי גם הוא משתייך לישיבת נהרדעא, ולמרות זאת סבור הוא כפי הדעה האחרת, שיכול אדם לחזור ולפרש את דבריו, גם לאחר שטען אותם, וכך נפסקה ההלכה[11].
ועשית הישר והטוב
בנימוקיהם של חכמי ישיבת נהרדעא, אנו מוצאים הסתמכות רבה על הפסוק ”ועשית הישר והטוב בעיני ה' אלוקיך” ככלל מוביל לא רק בדינים בין אדם למקום, אלא גם ככלל מחייב בדיני ממונות. כך למשל, בישיבת נהרדעא החמירו מאד בדיני בר מיצרא, שלפיה אדם שרוצה לקנות קרקע הסמוכה לשדהו, יש לו זכות קדימה לכל אדם אחר, ולפי שיטת נהרדעא, יש זכות קדימה גם לאחיו של מי שיש לו שדה או שטח אחר סמוכה לקרקע הנמכרת; לא עוד, אלא שאם קיבל הלה את אישורו של האח או של בעל המיצא, פוסקים חכמי ישיבת נהרדעא, אין כל תוקף במכירה, עד שיקבל הלה אישור בכתב מהבר מיצרא, כאילו הייתה קרקע זו שלו,לפי הסבר חמכי ישיבת נהרדעא, דין זה הוא מדין בר מיצרא הנלמד מהפסוק "ועשית הישר והטוב", ולשיטתם פסוק זה מחייב אף זכות קדימה בשני אחים, ובניגוד לרב נחמן שסבור שדין הכפייה הוא רק משום חוצפה[12].
בדיון אחר, אנו מוצאים את חכמי ישיבת נהרדעא דנים בדין שומא - דבר שנישום ונגבה על ידי בית הדין, ולבסוף שולם הנתבע את החוב המוטל עליו, האם ניתן לתבוע להחזיר את החפץ עצמו לבעליו ולקבל תמורתו כסף, לפי חכמי נהרדעא עד שנה ניתן לתבוע לקבל את החפץ חזרה. אמימר, מראשי הישיבה, פסק שלעולם ניתן לתבוע להחזיר את החפץ ולא רק עד שנה, את פסיקתו זאת נימק בפסוק ועשית הישר והטוב[13].
פסיקות באיסורים
לעומת זאת, בדיני איסורים אנו מוצאים גישה מקילה יותר של חכמי ישיבת נהרדעא. במסכת קידושין אנו מוצאים דעה שרב, ראש ישיבת פומבדיתא, העניש את כל מי שקידש אשה ללא שידוך קודם לכן, או מי שמקדש אשה במקום ציבורי, או מי שמקדש אשה על ידי קניין ביאה - במקום לקדש אותה בשני הקניינים האחרים - כסף ושטר, או מי שדר בבית חמותו - דבר העלול לגרום לקרבה אסורה בינו לבין חמותו, לעומת זאת לפי גירסת נהרדעא, רב הלקה רק את מי שקידש בלא שידוך ובביאה, כלומר שני תנאים כדי לקבל מלקות[14].
כמו כן, בהלכות קידוש לבנה, אנו מוצאים שלוש דעות בנודע לסוף זמן קידוש לבנה. עד שתתמלא פגימתה; עד שבעה ימים; עד ששה עשר ימים; כשהגישה המקילה מביניהם - ששה עשר ימים - היא של ישיבת נהרדעא[15] הרא"ש פוסק כישיבת נהרדעא, מכיוון שהם הרבים. בנוסף: הם התירו לאכול ביצה שנולדה ביום טוב שני של ראש השנה[16].
ראו גם
לקריאה נוספת
- יונתן גן אור, על מה חרבה נהרדעא? תהודה היסטורית בתלמוד הבבלי, מעגלים ה', תשס"ז 2007, עמ' 117-155.
קישורים חיצוניים
- נהרדעא, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- יואל פלורסהיים, ייסודן וראשית התפתחותן של ישיבות בבל - סורא ופומבדיתא - הקדמה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 ראה חיי היהודים בארץ ישראל, עמ' 69 - 72.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ז, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ט עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צ"ה עמוד ב'.
- ^ מוזכר במסכת יומא.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ל"א עמוד א' ועוד.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף נ' עמוד ב'.
- ^ "אין, דכולי עלמא לגבי דידי דרדקא נינהו" תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"ו עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ז' עמוד ב'.
- ^ ראה תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ז' עמוד א' ושם ע"ב ובתוס' ד"ה נהרדעי.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ל"א עמוד א', לפי הסבר הי"ד רמ"ה והרשב"א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק"ח עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ה עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף י"ב עמוד ב'. תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף נ"ב עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"א עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ו' עמוד א'
