נידוי (הלכה)
בהלכה, נידוי הוא אחד מהעונשים שיש בסמכות בית דין לגזור במקרים מסוימים.
האדם המנודה לא מצטרף לזימון, ואין רואים בו אחד מעשרה למניין לכל דבר שבקדושה, אין יושבים בתוך ארבע אמותיו (כשני מטר), ואם הוא מת כשהוא מנודה לא מספידים אותו ולא מלווים את מיטתו. בית הדין של אותה העיר אף שולח אבן לשים על ארונו כביכול לבצע בו סקילה.
את מי מנדים
ישנם שני סוגים של נידוי: האחד הוא נידוי למי שביזה תלמיד חכם, ויכול החכם עצמו לנדות את האיש. הסוג השני הוא נידוי שעושה בית הדין לאדם שעובר על אחד מעשרים וארבעה הדברים הבאים (על פי הרמב"ם, הלכות ת"ת, פרק ו'):
- המבזה את החכם ואפילו לאחר מותו.
- המבזה שליח בית דין.
- הקורא לחברו עבד.
- המזלזל בדבר מדברי סופרים וכל שכן בדברי תורה.
- מי שלא שעה להזמנת בית דין.
- מי שלא קיבל עליו את הדין.
- מי שיש ברשותו דבר מזיק כמו כלב רע.
- המוכר את הקרקע שלו לגוי שיציק לשכנו היהודי.
- המעיד על חברו בערכאות של גויים והוציאו כסף על פיו.
- שוחט[1] שאינו נותן את הזרוע, לחיים וקיבה לכהן[2].
- המחלל יום טוב שני של גלויות.
- העושה מלאכה בערב פסח אחר חצות.
- המזכיר שם שמים לבטלה.
- המביא את הרבים לידי חילול השם.
- המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ.
- המחשב שנים וקובע חודשים בחו"ל.
- המכשיל את העיוור.
- המעכב רבים מעשיית מצוה.
- טבח שהוציא טרפות.
- שוחט שלא בדק סכינו לפני חכם.
- המקשה עצמו לדעת.
- העושה שותפות ומשא ומתן עם גרושתו.
- חכם ששמועתו רעה.
- המנדה את מי שאינו חייב נידוי.
ההבדלים בין שני סוגי הנידויים
חכם המנדה לכבוד עצמו מחייב רק את הפחותים ממנו לנהוג באיש נידוי, אבל רבו של המנדה, או הנשיא אינם מחויבים לנהוג בו נידוי. והנידוי הזה תקף רק לעיר הספציפית בה הוא נמצא ולא לכל ישראל. ומתיר החכם המנדה את הנידוי בכל עת שרוצה.
לעומת זאת המנודה על ידי בית דין חייבים כל ישראל לנהוג בו נידוי, כולל הנשיא, עד שיחזור בתשובה מהדבר שנידהו ויתירו לו נידויו.
דינים שנוהג המנודה
אסור למנודה להסתפר או לכבס את בגדיו כמו דיני האבל, אך מותר לו ללמוד וללמד עם אחרים. כמו כן מותר לעשות עמו עסקים, לעומתו אדם שעשו עליו חרם אסור אף בכל אלו.
על המנודה לבקש שיתירו לו נידויו, מי שלא ביקש התרה לאחר שלושים יום מנדים אותו שוב, אם עדיין לא ביקש התרה עושים עליו חרם.
איך מנדים ומתירים הנידוי
כדי להחיל נידוי אומרים חברי בית הדין: "פלוני (זה) בשמתא (נידוי)". ואז מחויבים כולם לנהוג בו כמנודה. ומתירים לו ואומרים: "שרוי לך, מחול לך", ואם הוא לא נמצא בפניהם אומרים "שרוי לו, מחול לו".
מקרים מפורסמים של נידוי
התנא רבי אליעזר בן הורקנוס המכונה רבי אליעזר הגדול שהיה תלמידו של רבי יוחנן בן זכאי ורבו של רבי עקיבא נודה על ידי חבריו לאחר שלא הסכים לפסוק כמותם בעניין תנורו של עכנאי. בגמרא[3] מסופר על הוויכוח בו רבי אליעזר מכשיר את התנור וחבריו אוסרים, ולא עוזרות לו כל הראיות שמביא, כולל בת קול שיצאה מן השמים כמותו וחבריו טוענים "לא בשמים היא", הקביעה ההלכתית מסורה לתלמידי החכמים. רבי אליעזר שמסרב לקבל דעתם מנודה ורבי עקיבא תלמידו הוא זה אשר מספר לו על דבר הנידוי.
עד יום מותו היה רבי אליעזר בנידוי ורק לאחר מותו התיר רבי יהושע את נדרו ויכלו לקברו בכבוד הראוי לו.
מקרים מפורסמים נוספים בתלמוד היו עקביא בן מהללאל שהיה מנודה עד מותו משום שביזה את שמעיה ואבטליון, וכשמת סקלו את ארונו. לשיטת רבי יהודה לא עקביא בן מהללאל נודה, אלא אליעזר בן חנוך על שפקפק בנטילת ידיים, וכשמת הניחו אבן על ארונו[4].
נידוי נוסף נעשה לאותו האיש, שהיה תלמידו של יהושע בן פרחיה. האחרון נידה אותו עקב הערה מיותרת על עיניה של מי שארחה אותם. אותו האיש ניסה לשוב לרבו, ולהתיר את נידויו, אבל הוא הבין לא נכון את דחייתו של יהושע (שהיה באמצע קריאת שמע), ועזב את יהדותו והחל לעסוק בכשפים[5].
מקרה מפורסם של נידוי היה נידויו של ברוך שפינוזה על ידי הקהילה היהודית באמסטרדם.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יאיר אלדן, נידוי מוות ואבלות, הוצאת רסלינג, 2011.
הערות שוליים
- ^ שוחט כהן (שפטור מנתינת המתנות כששוחט בשביל עצמו) וכל שכן שוחט ישראל (שאפילו אם שוחט לעצמו חייב) שאינו מפריש המתנות -ראה ראבי"ה חולין סימן א'קכה ו"תשובות מהר"ם מרוטנבורג" תשובה ז (ד' יא של כרך ב דפוס מוסד הרב קוק)
- ^ משנ"ת הל' ת"ת ו יז (יד), בדפוס פרנקל משנה י
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ט עמוד ב'
- ^ משנה, מסכת עדיות, פרק ה', משנה ו'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ז עמוד א'