משה ברסקי
 | |
| משה ברסקי, 1913 | |
| לידה |
1895 פלך קייב, האימפריה הרוסית |
|---|---|
| נהרג |
22 בנובמבר 1913 (בגיל 18 בערך) ארץ ישראל |
| תאריך עלייה | 1913 |
| תקופת הפעילות | 1913 |
| תפקידים אזרחיים | |
| חלוץ | |
משה (מיזי) ברסקי (תרנ"ו, 1895 – כ"ב בחשוון תרע"ד, 22 בנובמבר 1913) היה חלוץ בקבוצת דגניה א' אשר נרצח בידי ערבים, והפך לסמל להקרבה עבור התיישבות יהודית בארץ ישראל, בשל אופיו ומעשיו ובשל תגובתם של הוריו לאחר הירצחו, שבחרו לשלוח את אחיו למלא את מקומו, ועלו בעצמם ארצה מאוחר יותר.
תולדות חייו
ברסקי נולד בכפר ליד העיירה סְקְווירה שבפלך קייב, בדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום במחוז קייב שבאוקראינה), בתחום המושב היהודי, לטובה ונפתלי הרץ ברסקי, משפחה דתית-ציונית. למד בחדר ובישיבה. אביו היה עובד בטחנת קמח, וסבו תלמיד חכם. בגיל 13 החל ברסקי הצעיר לעבוד עם אביו. בהיותו בן 18 עלה לארץ ישראל עם אחותו, והם התיישבו בדגניה א'. התחבב על תושבי המקום בזכות עליזותו וחריצתו.
אירוע הירצחו התחולל שמונה חודשים בלבד לאחר הגיעו לדגניה. הוא התנדב להביא תרופות לשמואל דיין, שהיה חולה. בדרכו חזרה ממלחמיה הותקף על ידי קבוצת שודדים שביקשו ליטול את פרדתו, והוא הניס את הפרדה לחצר דגניה. במאבק עם השודדים הספיק לפגוע באחד מהם בטרם מת מפצעיו. חבריו שנזעקו למקום מצאו את גופתו נקובת כדורי רובה. על גבו נמצאו זוג סנדלים ומקל ערבי, סימן בדואי לכך שברסקי נרצח כנקמת דם[1].
ברסקי נקבר בחורשת הזיתים שבה עבד על שפת הירדן. קברו של ברסקי היה הקבר הראשון בדגניה א'. אירוע הרצח של ברסקי זעזע את חברי קבוצת דגניה א'; ולאחר טקס הקבורה, התחדשו הדיונים על מהות הקבוצה באתר; על מכלול רעיונותיה הקובע, על אופי ניהולה העצמי, ועל תפקידיה במפעל ההתיישבות הציוני.
אותו שודד שנפצע במאבקו עם ברסקי מת מפצעיו כעבור יומים, וב-24 בנובמבר 1913 (כ"ד בחשון תרע"ד) רצחו הערבים את יוסף זלצמן מקבוצת כנרת כפעולת נקם על כך. ב-7 בדצמבר 1913 (ט' בכסלו ה'תרע"ד) נהרג בסג'רה השומר יעקב פלדמן. יעקב כבשנה-עצמון, איש ההסתדרות המצומצמת תיאר לאחר שנים את רשמיו מתקופת עבודתו עם חבריו בדגניה באותם ימים: "וכאילו כדי להעמידנו בבת-אחת לפני שאר בעיות ההתיישבות ותקומתנו בארץ, נתקלנו עוד בשבועות הראשונים לעבודתנו במקרי רצח, שוד ונקמת-דם מצד שכנינו הערבים. מקרי הרצח של ברסקי בדגניה, זלצמן בכנרת ופלדמן בסג'רה, שימשו לנו לקח מעשי והעמידו אותנו בצורה מוחשית ואכזרית פנים אל פנים מול המציאות של תנאי הארץ" (חביון עֹז, עמ' 23). סדרת אירועי הדמים הזו זירזה את ועדי המושבות והשומרים בגליל לארגן הגנה עצמית מסודרת באזור. במסגרתו מונו שומרים לפרשים בשמירה על הדרכים. ארגון השומר התכנס ודן כדי לדון כיצד לשפר את מעמדו בעיני אנשי המושבות, לאחר סדרת האירועים הללו אשר קרו במהלך אותה שנה.
מכתב ההורים
|
סקווירה יום ז' חנֹכה תרע"ד. חברים נכבדים - קבוצת דגניה! קיבלתי את מכתבכם היקר הנכתב בדמע ודם. בו ראיתי דברים אמיתיים, שיוצאים מקרב לבות אוהבים וידידים הקשורים קשר נפשי בל ינתק לעולם. אחים יקרים! אשר לא פיללנו באתנו, שבר גדול השברנו. אך מאמין אני שלא יפול רוחכם להיסוג אחור חלילה, אדרבא! מקווה אני, שזכר בני המנוח עוד יוסיף לכם עֹצמה ועוז לעמוד בקשרי המלחמה הקדושה עד סוף הוציאנו אל הפועל את רעיוננו הגדול, אשר בעדו ובתוככם הקריב בני את נפשו ודמו. אחים לדעה! לא רק להביע לכם את רחשי תודתי בעד השתתפותכם בצערי, אלא גם לנחמכם אני חפץ, כי הלא "צערי גם צערכם". לכן הבו נקוה יחד, כי דם קורבננו הגדול - דם בני ואחיכם משה, עלה לרצון, וכי אולי הוא יהיה הקורבן האחרון על מזבח רעיוננו הקדוש. בברכת ציון ותנחומים מוקירכם ומקוה להיות גם מכירכם הירץ בארסקי. |
| הרץ ברסקי, הצפירה, 1 במרץ 1914 |
קבוצת דגניה א' הודיעה להוריו של ברסקי על מות בנם. והתשובה שקיבלה הייתה: "הננו שולחים לכם את בננו השני למלא מקום בננו שנפל, מות משה מעלה את כולנו ארצה". ואכן הבן שלום, אחיו של משה, הגיע לדגניה באותה שנה. אחר כך, עלתה לארץ ישראל כל המשפחה. הזדרזותם של בני המשפחה לעלות לארץ, הגם שמעברם העקרוני לארץ כבר תוכנן, נתפסה באותם ימים כסוג של הנצחה לחייו הפעלתנים והקצרים של משה ברסקי.
מכתב ההורים הוקרא בפני הקונגרס הציוני על ידי נשיאו חיים ויצמן.
התהודה של האירועים
מסכת האירועים הללו זעזעו את כלל היישוב היהודי בארץ ישראל. על רצח משה ברסקי נכתב בתיעוד מסע המושבות של רבני היישוב באותם ימים, בזמן הביקור במושבה מרחביה בכ"ה בחשון ה'תרע"ד 1913, ולמחרת בהיותם בכפר תבור[2]:
"הגיעה לאוזנינו השמועה המדאיבה, כי בדגניה וכנרת נרצחו שני פועלים צעירים מאחינו: משה ברסקי ויוסף זלצמן. הרבנים נתבקשו לערוך להם אזכרה. אחרי תפילת ערבית נתאספו כל הצעירים והרב יוסף חיים זוננפלד הספיד את הנרצחים ... ההתרגשות גדולה מאד. אחרי ההספד התפללו הרבנים תפילת אב הרחמים, והרב זוננפלד ערך אזכרה ואמר קדיש. אחריו דרש הרב מיפו (הרב קוק) ברגש גדול."
— יונתן בנימין הלוי הורוויץ, אלה מסעי- רשימת מסע הרבנים
האזכרה הזו תוארה על ידי יוסף רבינוביץ איש הפועל הצעיר ומרחביה:
"הרב זוננפלד התהלך בתוכינו אבל ושבור לב, הוא אסף את כולנו ונשא הספד מר על הנשמה הטהורה והקדושה ... גדול היה שברו ... ובכי מר בכה על החיים אשר נגזלו מאיתנו ... הוא קרא לנו להתעודדות וליכוד כוחות ... היינו מדוכאים מן האסון הנורא והדברים היוצאים מלב כואב היו לנו נחומים בצרה".
— יוסף רבינוביץ, מרחביה, תל אביב תרצ"ו, עמ' 43
עיצוב הזיכרון
שמואל דיין שהבריא הנציח את זכר מטיבו בשם בנו הבכור, משה דיין, שנולד שנה לאחר הרצח, כפי שכתב משה דיין בספרו האוטוביוגרפי:
"מחצבתי שמי, משה, נולד בעצב. הוא ניתן לי על שם החלל הראשון שנפל בדגניה. משה ברסקי, צעיר שעלה מרוסיה והצטרף לקבוצה, נהרג בידי ערבים כשנה וחצי קודם. קברו נכרה בכרם הזיתים – הקבר הראשון בדגניה".
— משה דיין", אבני דרך, ירושלים: הוצאת עידנים, 1976, עמ' 71
ב-2013, במלאת 100 שנים להרצחו, הוקמה אנדרטת זיכרון למשה ברסקי ליד אום ג'וני.
לקריאה נוספת
מקורות
- הירץ ברסקי, מכתב לקבוצת דגניה, הצפירה, 1 במרץ 1914
- יוסף ברץ, דגניה א, הוצאת ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל, ירושלים תש"ז, עמ' 30–32.
- אליהו גולומב, חביון עֹז, כרך א, הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תל אביב תש"י.
מחקרים
- בן-ציון דינור (עורך עם אחרים), ספר תולדות ההגנה, א, א, הוצאת מערכות, תשט"ו 1954, עמ' 249 -250.
- שמואל גדון, דגניה א' תרע"א-תשל"ה 1910- 1970, הוצאת משרד החינוך, ירושלים תשל"א 1970.
- ישראל ברטל, זאב צחור, יהושע קניאל (עורכים), העלייה השנייה, א-ג, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשנ"ח, עמ' א:467, ג: 44 -45.
קישורים חיצוניים
- קורות החיים של משה ברסקי, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- שמואל דיין, בגלל יתוש - הקבר הראשון בדגניה, דבר, 24 בפברואר 1959
- יוסף שפירא, הסב ונכדו, דבר, 12 בנובמבר 1933
- דוד תדהר (עורך), "משה ברסקי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2122
הערות שוליים
