ח'אן יונס
 | |
| טריטוריה |
 הרשות הפלסטינית |
|---|---|
| נפה | ח'אן יונס |
| ראש העיר | עלאא' א-דין אל-בטה |
| תאריך ייסוד | 1387 |
| שטח | 54.56 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 205,125 (2017) |
| קואורדינטות | 31°20′40″N 34°18′11″E / 31.3443194444444°N 34.3030916666667°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
|
(למפת מערב הנגב רגילה)   ח'אן יונס | |
חַ'אן יוּנֶס (בערבית: خان يونس) היא העיר השנייה בגודלה ברצועת עזה ובירת נפת ח'אן יונס. העיר שוכנת במרחק של כשני קילומטרים ממזרח לחופי הים התיכון, בין הערים עזה ודיר אל־בלח בצפון ורפיח בדרום. אוכלוסייתה של העיר, כולל מחנות הפליטים בתחומה, הוערכה ב־205,125 נפש, נכון לשנת 2017.
כמות הגשמים היורדת בח'אן יונס היא כ־200 מ"מ לשנה. היקף אדמות המעובדות על ידי תושבי העיר ופרבריה ושייכות לתחום המוניציפלי שלה מגיע לכ־50,000 דונם.
היסטוריה
לאור העובדה שח'אן יונס ממוקמת בלב עמק המרזבה וקרבתה למקורות מים צלולים, חוקרים רבים סבורים כי היו קיימים כנראה יישובים עתיקים בעבר באזור העיר המודרנית. יש המזהים את העיר עם "ינוסיס", עיר שמוזכרת אצל הרודוטוס כאחת הערים שניתנו לערבים על ידי מלך פרס. המקום נודע לפני הקמתה של ח'אן יונס כ"א-סיליקה".
העיר הוקמה כנראה בשנת 1389 על ידי האמיר הממלוכי יונס א-נוריזי, שבנה במקום אכסניה (ח'אן) ומסגד. היישוב התפתח סביב מוסדות אלה ושימש כתחנת מעבר לתנועה מסחרית וצבאית על דרך מצרים. בעבר היו מקומות שבהם תורגם השם לעברית כ"חנות יונה". שם זה היה תוצאה של תרגום שגוי, בצירוף מסורת מקומית של בני ח'אן יונס, שקישרו את עירם עם יונה הנביא.
כיבושי העיר
בשנת 1517 נכבשה ח'אן יונס, בקרב ח'אן יונס, השני בקרבות המלחמה הממלוכית-עות'מאנית. קרב זה מסמן את כיבושה של כל ארץ ישראל על ידי האימפריה העות'מאנית. במקום לא ישבו משלמי מיסים במהלך המאה ה־16, שכן הוא לא הופיע ברשימות המיסים של האימפריה העות'מאנית. אך רשימות אלו מגלות כי שכן בו ח'אן ותחנה לגביית מיסי דרך (כהן ולואיס, 1978). בתחילת המאה ה־17 ביצרו העות'מאנים את האכסניה והציבו בה חיל משמר. העיר נודעה בגניה הירוקים במאה ה־19, ובשנת 1868 הוערך מספר תושביה בכ־1,000 איש.
במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה ח'אן יונס על ידי בריטניה. ח'אן יונס הייתה בימיו הראשונים של הכיבוש הבריטי קו הגבול שצפונה ממנו ניצלו הבריטים את מימי המקום. מדרום לח'אן יונס הביאו הבריטים מים לצבאם ברכבות ממצרים. במהלך המלחמה הייתה העיר מרכז מסחרי חקלאי, לאחר תום המלחמה ירד מעמד זה של העיר.
לאחר מלחמת העצמאות
מסיומה של מלחמת העצמאות הייתה העיר תחת שליטה מצרית עד שנת 1956. אוכלוסייתה של העיר גדלה, בעיקר בשל זרימת אלפי פליטים אל שטחה לאחר המלחמה. המצרים הקימו מחנה פליטים ממערב ליישוב והושיבו את רוב הפליטים שם. בשנת 1955 מנתה אוכלוסיית העיר יותר מ-12,000 נפש. במהלך שנות ה־50 שימשה תחנת המשטרה בכניסה המזרחית לעיר כבסיס של גדוד פדאיון. בשנת 1955 פוצצה התחנה על ידי צה"ל כחלק מפעולות התגמול של מדינת ישראל נגד המפגעים ושולחיהם.
ב־2 בנובמבר 1956, במהלך מבצע קדש, כבש צה"ל את ח'אן יונס. ב־3 בנובמבר התחוללו בה אירועי ח'אן יונס, סדרת עימותים בין תושבי העיר לחיילי צה"ל, בהם נהרגו ונפצעו תושבים רבים. היו שטענו שהיו כ־30 נפגעים[1] ולעומת זאת, על פי דו"ח אונר"א, הרגו הכוחות הישראלים 275 תושבים בגילי 15–60[2]. אחד העדים לאירועים היה העיתונאי מארק גפן, לימים עורך על המשמר.
ישראל פעלה להסדרת החיים בעיר תחת שלטונה ובתחילת דצמבר 1956 מינתה מועצת עירייה מתושבי העיר, בראשות עבד א־רחמן אל פרא, שכיהן בראש עיר במשך 21 שנה החל מ־1935[3]. העיר הוחזרה במהרה לידי המצרים ונשארה בשליטתם עד לשנת 1967. במהלך מלחמת ששת הימים נכבשה בשנית העיר, לאחר קרבות שריון וצלפים, על ידי ישראל והושלט בה משטר צבאי.
כיבוש ישראלי ב-1967
ב-1967, בעת מלחמת ששת הימים, העיר נכבשה בידי ישראל.
תחת שלטון הרשות הפלסטינית
בשנת 1994 עברה העיר, יחד עם רוב רצועת עזה, לידי הרשות הפלסטינית. בסוף שנות ה־90 נחנך בעיר "בית החולים האירופי" במימון האיחוד האירופי.
באינתיפאדה השנייה שימשה העיר כבסיס של ארגוני הטרור לירי רקטות קסאם ופצצות מרגמה על יישובי גוש קטיף ועל ציר כיסופים. בתגובה לירי המרגמות ביצע צה"ל מספר פעולות ותקיפות בח'אן יונס. הבתים בפאתי ח'אן יונס צפו על ציר כיסופים ועל כפר דרום, ונתנו לצלפים הפלסטינים יתרון טקטי ועמדה מצוינת לביצוע פיגועי ירי נגד אזרחים וחיילים ישראליים, בטרם ביצוע תוכנית ההתנתקות.
ב־8 ביולי 2014, בעת מבצע צוק איתן, הפציץ צה"ל את ביתו של פעיל חמאס לאחר שהוזהר. בהפצצה נהרגו שבעה בני משפחת כווארע.
העיר חמד: ב-2016 הוקם בעיר פרויקט בן 3000 יחידות דיור במימון קטאר בשם העיר חמד, שנועד לשם רכישת דירות עבור מעוטי יכולת.
מלחמת חרבות ברזל
ערך מורחב – קרב ח'אן יונס (2023)
במהלך מלחמת חרבות ברזל פונו תושבי צפון רצועת עזה לדרום הרצועה, וחלקם הגיעו לעיר ח'אן יונס. ב-1 בדצמבר פרסם צה"ל מפת אזורי פינוי ברצועת עזה, וקרא לתושבי ח'אן יונס להתפנות מערבה. ב-2 בדצמבר 2023 החל צה"ל לתקוף אווירית יעדים בעיר. לאחר התקיפות, החל קרב ח'אן יונס. ב-7 באפריל 2024 יצאו כוחות צה"ל מח'אן יונס[4].
לאחר יציאת כוחות צה"ל נשארה העיר חרבה ושוממה[5].
לקריאה נוספת
- הידעת את הארץ, יוסף ברסלבי, כרך ב', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1956.
- מדריך ישראל, סיני וחבל עזה, עורך אריה יצחקי, הוצאת כתר, 1979.
- אנציקלופדיה מפה הוצאת מפה, כרך ראשון.
- (1978) ... Cohen and Lewis. Population and Revenue in the Towns of Palestine
- אריה שמואלביץ, "הקרב על ח'אן יונס - דצמבר 1516", בספר: אריה שמואלביץ' (עורך), זירת קרב - קרבות הכרעה בארץ ישראל, משרד הבטחון - ההוצאה לאור, 2007.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של ח'אן יונס- על פעולת התגמול בח'אן יונס ראה מפות ותמונות באתר הצנחנים בעשור הראשון
- צילום אוויר של ח'אן יונס, 1:10,000, 1946, כולל אינדקס לאתרים בעיר. (באנגלית) אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ יש גרסאות שונות על מספר הנפגעים, ראו מאמרו של ההיסטוריון הצבאי יגיל הנקין, באתר "פרש"
- ^
יעל גרינפטר, הטבח בחאן יונס, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2013.
זוהי גם ההערכה של ההיסטוריון ד"ר בני מוריס, בספרו "Righteous Victims: A History of the Zionist-Arab Conflict" (Random House 2011), שם הוא כותב בעמ' 295:In all Israeli troops killed about five hundred Palestinian civilians during and after the conquest of the Strip. About two hundred of these were killed in the course of massacres in Khan Yunis (on 3 November) and in Rafa (on 12 November).
- ^ הופעלה מועצת עירית חן-יונס, דבר, 4 בדצמבר 1956
- ^ רון בן ישי, פשיטות פתע בנוסח שיפא, והכנה לרפיח: צה"ל יצא מחאן יונס, כך יימשך הלחץ על סינוואר, באתר ynet, 7 באפריל 2024
- ^ תושבי חאן יונס המומים: "לא נשאר כלום", באתר www.tv2000.co.il, 2024-04-09
38775164ח'אן יונס