אנרי פיליפ פטן

אנרי פיליפ פטן
Henri Philippe Benoni Omer Joseph Pétain

אנרי פיליפ פטן
לידה	קושי-א-לה טור, האימפריה הצרפתית השנייה
פטירה	איל דה יו, צרפת
ראש המדינה הצרפתית 11 ביולי 1940 – 20 באוגוסט 1944 (4 שנים ו־5 שבועות) → אלבר לברן שרל דה גול ←
ראש ממשלת צרפת 16 ביוני 1940 – 17 באפריל 1942 (שנה ו־43 שבועות) → פול ריינו פייר לאוואל ←
שירות צבאי השתייכות צבא צרפת תקופת הפעילות מ-1876—1944 דרגה מרשל של צרפת תפקידים בשירות מפקד הדיוויזיה השישית מפקד הקורפוס ה-33 מפקד הארמייה השנייה מפקד קבוצת הארמיות המרכזית מפקד צבא צרפת פעולות ומבצעים מלחמת העולם הראשונה עיטורים לגיון הכבוד המדליה הצבאית (ספרד)

אנרי פיליפ פטן (בצרפתית: Henri Philippe Benoni Omer Joseph Pétain) ‏ (24 באפריל 1856 – 23 ביולי 1951) היה מצביא ומדינאי צרפתי שזכה לתהילה כמגנה של צרפת במלחמת העולם הראשונה. לאחר תבוסתה הצבאית של צרפת במלחמת העולם השנייה עמד פטן בראש צרפת של וישי, אשר שיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית. פטן שימש כשליט בובה, ולאחר תבוסתה של גרמניה במלחמה נשפט כבוגד, ונידון למוות. גזר דינו הומתק אחר כך למאסר עולם. ממשלת וישי ופטן, שעמד בראשה, נחשבים כשותפים לאחריות לשואת יהודי צרפת.

קריירה מוקדמת

פטן נולד בקושי-א-לה טור בצרפת בשנת 1856. הוא למד באקדמיה הצבאית בסן-סיר והוסמך כקצין בשנת 1878. בשנים אלו שלאחר התבוסה הצרפתית במלחמת פרוסיה-צרפת, פיתח הצבא הצרפתי את תפיסתו האסטרטגית, אשר עובדה לצורתה הסופית בתוכנית 17, בהשראת שני הוגים – הגנרל פרדיננד פוש, אשר היה לימים למפקדו הדגול של צבא צרפת, והקולונל לואי לואזו דה גרנמייזון, שהיה מנהל "המשרד השלישי", תפקיד המקביל לראש אגף המבצעים בצה"ל. בהשראתם של אירועי 1870 סברו פוש וגרנמייזון כי ההתקפה היא חזות הכל. גרנמייזון הטיף ל"מתקפה ללא סייג", המבוססת על "אלאן" (élan) - התרוממות הרוח. חיל הרגלים הצרפתי, המתקדם קדימה אל מול כל המכשולים ועוקר את האויב מן השורש. פוש, מפקד האקדמיה הצבאית, גיבש תפיסה כמעט מיסטית, שראתה בכוח הרצון את העיקר. במהלך רוב מלחמת העולם הראשונה הייתה התפיסה ההתקפית שפיתחו פוש וגרנמייזון עתידה להוכיח את עצמה כמרשם בטוח לכישלון, אל מול הצבא הגרמני המחופר היטב.

פטן, בשנים אלו אך רב-סרן השוקל את פרישתו מן הצבא, פיתח תפיסה שונה לחלוטין. הוא למד היטב את לקחי המלחמות בשנים הראשונות של המאה ה-20. את לקחי מלחמת הבורים ומלחמת רוסיה יפן. לא ההתקפה היא העיקר, סבר פטן, כי אם המגננה. עוז הרוח וקדושת הרצון להם הטיפו גרנמייזון ופוש, לא יבואו לידי ביטוי אל מול אויב, החמוש בכלי נשק מודרניים כמו מקלעים, רובים ותותחים מהירי ירי^{[דרוש מקור]}. אויב זה יהיה מבוצר בחפירות עמוקות עם קילומטרים על גבי קילומטרים של תיל דוקרני בעובי אצבע, המגן עליו. פטן ראה אל מול עיניו שדה קרב שונה לחלוטין מזה שעליו חשב פוש. ההיסטוריה הוכיחה כי הצדק היה עם פטן^{[דרוש מקור]}.

שנים רבות לאחר מכן יביא חייל יוצא דופן, שארל דה גול, תפיסה של צבא ממוכן וממונע, המתבסס על עוצבות שריון עצמאיות, וזאת אל מול תפיסותיו ההגנתיות של פטן. כשם שפטן גילה גמישות מחשבתית והבנה לחידושים בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, כך יגלה אל מול רעיונותיו של דה גול את אותו קיפאון מחשבתי, שגילו הממונים עליו כלפיו.

מלחמת העולם הראשונה

פטן כמפקד במלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה פטן מפקד הבריגדה ה-4 בדרגת קולונל, ושקל פרישה, שכן דעותיו יוצאות הדופן הביאו לעיכוב בקריירה הצבאית שלו. ב-30 באוגוסט 1914 הוא קודם לתפקיד מפקד הדיוויזיה ה-6, והשתתף עימה בקרב הראשון על המארן. לאחר מכן עלה לדרגת בריגדיר, וב-20 באוקטובר 1914 מונה למפקד הקורפוס ה-33 ופיקד עליו במסגרת מתקפת ארטואה ב-9 במאי 1915, שנועדה לפרוץ את הקו הגרמני במערב במקביל לקרב איפר השני. באופן כללי הייתה מתקפת ארטואה כישלון, אך הוא לא יוחס לחלקו של פטן במתקפה.

ב-21 ביוני 1915 מונה פטן למפקד הארמייה השנייה, ופיקד עליה במהלך קרב שמפאן השני.

ב-26 בפברואר 1916 מונה פטן למפקד חזית ורדן, שבה התחולל הקרב האכזרי ביותר במלחמת העולם הראשונה. הייתה זו נחישותו של פטן בהגנה אשר התבטאה בסיסמה המפורסמת שיש שמייחסים אותה אליו: "Ils ne passeront pas!" – "הם לא יעברו!", כמו גם השימוש המושכל שעשה בארטילריה במסגרת קרב ההגנה, אשר הקנו לו את שמו ואת תהילתו.

ב-30 באפריל 1916 מונה פטן למפקד קבוצת הארמיות המרכזית, ובמקומו מונה רובר ניוול למפקד הארמייה השנייה.

באביב 1917 מונה פטן למפקד הצבא הצרפתי, לאחר כישלונה של "מתקפת ניוול" אותה ניהל מפקד הצבא הצרפתי רובר ניוול. לניוול יצאו מוניטין של מפקד שאינו חס על חיי אדם, והמתקפה הכושלת שהנהיג באפריל 1917 הביאה את הצבא הצרפתי לסף מרד, וחלקים מן הצבא - אף מעבר לאותו סף, כפי שאירע בעת המרידות בצבא הצרפתי (1917). ניוול, שקודם על פניו של פטן לאחר פרישתו של ז'וזף ז'ופר בקיץ הקודם, הוחלף עתה בפטן הזהיר וההגנתי. היה זה פטן שהצליח לדכא את רוחות המרי שנשבו בצבא הצרפתי הלכוד במלחמת חפירות קטלנית ללא כל תקווה לסיומה, ולהרגיע את הרוחות.

עם זאת, לא היה פטן האיש שינהיג את הצבא אל ניצחונו. לשם כך נדרשו כישוריו של פרדיננד פוש (כמו גם הרטוריקה שלו). פוש סיים את המלחמה כמפקד הצבא הצרפתי, וכגנרליסימו של כל כוחות מדינות ההסכמה. אך לצדו היה פטן שזכה, כמה ימים לאחר סיום המלחמה, בתואר "מרשל של צרפת". היה זה שיא הישגיו.

בין המלחמות, ועד כניעת צרפת

בין שתי מלחמות העולם

ערך מורחב – בין שתי מלחמות העולם

לאחר מלחמת העולם הראשונה נחשב פטן לגיבור לאומי. בשנת 1925 הוביל את הצבאות הצרפתיים ב"מלחמת הריף" בה סייעו לכוחות ספרד לדכא מרידות של שבטים מקומיים במרוקו. הוא פרש משירות פעיל בצבא בגיל 75, בשנת 1931.

פטן הביע עניין בתפקיד שר החינוך, בו קיווה לחנך ל"ערכים מוסריים צרפתיים", אך ב-1934 מונה לשר ההגנה בממשלתו של אריסטיד בריאן, ובשנה שלאחר מכן למזכיר המדינה. במרץ 1939 נשלח לספרד שהייתה לאחר ניצחון כוחותיו של פרנסיסקו פרנקו במלחמת האזרחים, כשגריר צרפת.

בשנים שבין המלחמות היה פטן ממנהיגי המחשבה הצבאית של צרפת. היה זה אמנם שר המלחמה אנדרה מאז'ינו אשר הורה על יצירת קו מאז'ינו, אך התפיסה ההגנתית הנייחת, שעליה התבסס הקו, הייתה כולה מבית מדרשו של פטן^{[דרוש מקור]}. פטן היה בין האחראים הראשיים לקיפאון שבו לקתה המחשבה הצבאית הצרפתית. כשהשמיע שארל דה גול דעה שונה ויוצאת דופן, כפי שכתב בספר "לקראת צבא מקצועי", בו העלה את הרעיון בדבר הקמת צבא המבוסס על עוצבות שריון ניידות, במקום הצבא ההגנתי הנשען על מכשול קווי נייח, פרץ ריב ביניהם, ופטן עיכב את הקריירה של דה גול, באותו אופן בו עוכבה הקריירה של פטן, כאשר הטיף לאסטרטגיה הגנתית אל מול תפיסת ה"אלאן" השולטת.

הפתרון ההגנתי אל מול האיום הגרמני, היה יצירתו של קו ביצורים מסיבי (קו מאז'ינו), שלא היה רציף עד הים, אלא עצר בגבול עם בלגיה. "הזנחה" זו של הגבול עם בלגיה באה משתי סיבות - שמירת הסיכוי לצירוף בלגיה למלחמה לצד צרפת - אם תיסגר צרפת מאחורי ביצוריה אף בגבול הבלגי, המשמעות לגבי הבלגים תהיה ברורה. והסיבה השנייה - התפיסה, לה אחראי פטן במידה רבה^{[דרוש מקור]}, לפיה "יער הארדנים אינו עביר לשריון". (ועם זאת היה היער, פעמיים בתוך חמש שנים, במה לשתי מערכות שריון מן הגדולות אי פעם, ב-1940 וב-1944). וינסטון צ'רצ'יל מציין בזיכרונותיו כי כאשר פגש את הרמטכ"ל הצרפתי מוריס גמלאן במהלך המלחמה, כאשר הסתבר כי הקו נפרץ, שאל אותו - "היכן העתודות הניידות". תשובתו הייתה - "Aucune" (כלומר, "אין"). את האחריות לכישלון ההגנה הקווית ולהיעדרם של כוחות ניידים שיגנו על הקו ויסתמו את הפרצות בו אין להטיל על גמלאן, כי אם על אסכולה שלמה של חשיבה צבאית צרפתית בין המלחמות, שבראשה עמד פטן.

לאחר מותם של פוש וז'ופר, היה פטן לסמלו החי של הניצחון הצרפתי במלחמת העולם הראשונה. מילתו בנושאים צבאיים הייתה החוק, ולא היו עליה עוררין. בגל הערצת הגיבורים ששטף את צרפת לאחר המלחמה, הועלה פטן לדרגת סמל לאומי. אך הוא שאף ליותר מכך. על אף גילו המתקדם, סבר פטן כי היום בו ינהיג את צרפת עוד יגיע.

בין פרוץ המלחמה למינויו כראש ממשלה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה פטן שגריר צרפת במדריד. הוא נקרא על ידי ראש הממשלה אדואר דאלאדיה לשמש ב"ממשלת אחדות לאומית" כנציג הימין השמרני (עמו כבר היה מזוהה פוליטית), וזאת חמישה ימים לאחר פרוץ המלחמה, ב-5 בספטמבר 1939, אך סירב, בטענה כי המצב דורש את המשך שהותו במדריד. הייתה זו טענה מוזרה. המלחמה הייתה אז בת פחות משבוע, וברור כי פטן היה מביא תועלת רבה יותר לצדו של דאלאדיה מאשר כשגריר בספרד. נראה היה כי פטן המתין בצד לקריסת הממשלה, על מנת לקחת לידיו את המושכות.

ממשלת צרפת הייתה בשנה הראשונה למלחמה שדה למאבק בין ה"תקיפים" ובראשם פול ריינו, אשר מונה לראש הממשלה וז'ורז' מנדל שר הפנים היהודי של ריינו, ובין ה"תבוסתנים" כפייר לאוואל, אשר האמינו, כי אין להמשיך במלחמה ויש לשתף פעולה עם אדולף היטלר. השגרירות במדריד ממנה השקיף פטן על הנעשה הייתה המקום שריכז במידה רבה את פעילותם של "התבוסתנים", ולפי שמועות ששררו אז, אף עמדה במגעים עם ממשלתו של היטלר. פטן ידע כי בבוא היום ייקרא לקדמת הבמה, ואז יוכל להכתיב את דעותיו ולקחת את ההנהגה לידיו.

עם פלישת הגרמנים לצרפת, ב-10 במאי 1940, התקרב יומו של פטן. עוד ב-9 במאי קרא לאוואל בנאום בפרלמנט להקמת ממשלה חלופית בראשותו של פטן. לאחר שהסתבר, כי הצבא הצרפתי עומד בפני תבוסה נחרצת, וכי הוא אינו מהווה כל איום על הפולש הנאצי הממוכן המשתמש בטקטיקת מלחמת בזק, החליט ריינו, ראש הממשלה, להחליף את מפקד הצבא, הגנרל גמלאן, במקסים וייגאן, וכן לקרוא לצדו את פטן. ב-18 במאי 1940 הגיע פטן ברכבת ממדריד וקיבל את המינוי כסגן ראש הממשלה. הייתה זו טעות פטאלית מצדו של ריינו, אשר הביא עתה לממשלתו את שניים מגדולי התבוסתנים, פטן ווייגאן.

ככל שהתבררו ממדי התבוסה הצרפתית, היו ה"תבוסתנים" בממשלה ליותר קולניים וליותר תקיפים. פטן חיווה את הדעה כי הסכנה העומדת בפני צרפת אינה התבוסה, אותה יש לראות כעובדה קיימת, אלא החשש מעליית גורמים חברתיים רדיקליים, נוסח הקומונה הפריסאית, לאחר התבוסה.

ב-16 ביוני 1940 נשבר פול ריינו. הממשלה ישבה אז בבורדו, לאחר שהנאצים כבר נכנסו לפריז. היה ברור כי על צרפת לנקוט באחת משתי דרכים. המשך המלחמה - אם מן המושבות, כפי שהציע מנדל, ואם באמצעות איחוד עם בריטניה כפי שהציע צ'רצ'יל, או כניעה. לרשות צרפת עמדו צי, שהיה עדיין שלם ובעל כוח משמעותי, מושבות, שיצרו טריטוריה שהשתרעה על פני חלקים ניכרים באפריקה, באסיה ובמזרח התיכון, ובריטניה הגדולה וצבאה אשר נמלט מהשמדה במבצע דינמו, הוא הפינוי מדנקרק. אנשים כמנדל סברו כי יש להקים ממשלה צרפתית בגולה ולהמשיך להלחם. פטן סבר, כי יש לקבל תנאי כניעה טובים ככל האפשר. על הכף עמדה גם ההתחייבות הצרפתית שלא להיכנע בנפרד. ריינו נקרע בין שני כוחות אלו, עד שתש כוחו. בליל השישה עשר ביוני הודיע לנשיא צרפת אלבר לברן על התפטרותו. לברן לא היסס, ועוד באותו הלילה קרא לפטן והורה לו להרכיב ממשלה. היה זה צעד שעליו יתחרט לברן עד סוף ימיו^{[דרוש מקור]}, והוא עתיד היה להמיט חרפה הן על פטן והן על צרפת.

צרפת של וישי

פטן והיטלר, 1940

ביום שלאחר מינויו לראש ממשלת צרפת פנה פטן דרך השגריר הספרדי אל היטלר וביקש את תנאי הכניעה. היטלר שיחק עמו עוד כמה ימים בטענה כי עליו להיוועץ בבניטו מוסוליני, אשר משראה את תבוסת הצבא הצרפתי מיהר אף הוא ופלש לצרפת מגבולה הדרום-מזרחי. ב-22 ביוני 1940 חתמו הצרפתים על מסמך הכניעה שנוסח על ידי הגרמנים. המסמך הכריז על 60% משטחה של צרפת כשטח כבוש (צפון צרפת והחוף האטלנטי שהיה דרוש לגרמנים על מנת להמשיך את המלחמה כנגד אנגליה). ב-40% הנותרים שלטה ממשלתו של פטן. הסכם הכניעה נחתם ביער קומפיין באותו קרון רכבת בו חתמו ראשי הצבא הגרמני על כניעתם במלחמת העולם הראשונה. הייתה זו נקמה של הגרמנים בצרפתים.

הקמת הרפובליקה של וישי הייתה פרי אחדות אינטרסים בין היטלר ובין התבוסתנים הצרפתים. היטלר, שיכול לשלוט בכל צרפת, הותיר שתי חמישיות ממנה בשלטון וישי כצעד, שהיה בו כדי למנוע את הקמת הממשלה הצרפתית הלוחמת במושבות בצפון אפריקה או במזרח התיכון, לזרוע פירוד בין הצרפתים ובין עצמם, ולהסתייע בשיתוף הפעולה מצד המנהיגים הצרפתים פטן ולאוואל.

ב-10 ביולי 1940 הכריזה האספה הלאומית בצרפת על קיצה של הרפובליקה השלישית, ועל פטן, שהיה אז בן 84, כראש המדינה, שחדלה להיקרא "הרפובליקה הצרפתית" והחלה להיקרא "המדינה הצרפתית" (État Français). (כיום השם המקובל בצרפת הוא "משטר וישי" "Régime de Vichy" או פשוט "וישי"). לפטן ניתנה הסמכות לכתוב את החוקה הצרפתית החדשה, אך הוא מעולם לא עשה זאת. פטן הסתפק במתן צווים שהשעו את החוקה הקיימת, פיזרו את הפרלמנט והעבירו אליו את כל הסמכויות. כסגנו וכיורשו המיועד מינה את פייר לאוואל, ראש הממשלה לשעבר ומראשי התבוסתנים. אנשי מפתח במשטרו היו אף ז'אן פרנסואה דרלאן, מפקד הצי הצרפתי, וז'וזף דארנן. בתחילה שימש פייר לאוואל כ"סגן ראש הממשלה", שר החוץ, ויורשו המיועד של פטאן. אך לאוואל קידם קו קיצוני של שיתוף פעולה, והוחלף בדצמבר 1940 במדינאי השמרני פייר אטיין פלנדן. לאחר כחודשיים הוחלף פלנדן באדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן. באפריל 1942 כפו הגרמנים על פטן להשיב ללאוואל את כל תפקידיו וסמכויותיו.

ממשל וישי היה למעשה ממשלת בובות גרמנית לכל דבר ועניין. בעלי תפקיד חשובים כדארנן היו אף בעלי דרגה באס אס ונשבעו אמונים להיטלר.

כלפי פנים היה הממשל אמור להיות ממשל סמכותי וימני, ברוח משטרו של פרנסיסקו פרנקו בספרד. פטן החליף את הסיסמה הצרפתית הידועה - Liberté, Egalité, Fraternité - חירות, שוויון, אחווה, בסיסמה Travail, Famille, Patrie - עבודה, משפחה, מולדת. נעשו ניסיונות לפולחן אישיות של "המרשל" כפי שקרא העם הצרפתי לפטן, אשר הוצג כדמות אבהית ומגוננת. לרבים ברור היה כי כל אלו הם תעמולה מן השפה ולחוץ, שכן היה מדובר בממשלת בובות תבוסתנית, המבוססת על כניעה מבישה ועל שיתוף פעולה עם הגרועה שבאויבותיה של צרפת. קריקטורה, שפורסמה באותם הימים מראה את פטן הישיש, לבוש במדי מרשל ומנופף בחרב, כשהוא מובל בכיסא גלגלים על ידי חייל גרמני הלבוש במדי הוורמאכט. רבים מבני העם העריצו את המרשל וסברו, כי שיתוף הפעולה הוא העמדת פנים זמנית, וכי הגיבור הישיש עוד יושיע את צרפת משתגיע העת. ככל שחלף הזמן ונתגלו פניו האמיתיות של הממשל, הלכו והתמעטו המאמינים באמונה זו. עוד ב-1942 האמין אדם כאנרי ז'ירו, כי יוכל לאחד את מה שנותר מצבא צרפת על אדמת צרפת, לקבל תפקיד מטעמו של המרשל, וכממשיכה החוקתי של מדינת וישי ליצור על אדמת צרפת גופא ראש גשר לפלישת בעלות הברית, תוך שהוא דוחק את המרשל לתפקיד סמלי. הייתה זו דוגמה לעוורונם של צרפתים רבים באשר למשטר וישי ולפטן.

בריטניה הייתה מלכתחילה חשדנית כלפי הממשל החדש. לאחר ניתוק היחסים הדיפלומטיים ב-5 ביולי 1940, הוקמה בבריטניה "ממשלת צרפת החופשית" של דה גול, שהתיימרה להיות חלופה לממשל וישי. על אף שדרלן, ששלט בצי הצרפתי, הבטיח נאמנה כי הצי לא יימסר לידי הגרמנים, החרימה הממשלה הבריטית את כל הספינות הצרפתיות שנמצאו בנמלים בריטים והשיגה את השליטה בספינות צרפתיות שעגנו בנמל אלכסנדריה במצרים. בכך לא היה די. בקרב ימי באזור מרס אל-כביר (ליד העיר אוראן באלג'יריה), הושמדה שייטת צרפתית, ואלף מלחים צרפתים נהרגו, לאחר שלא הסכימו להיכנע לכוח בריטי עדיף. תקריות דומות בדקר שבסנגל, הסתיימו בגירוש הכוחות התוקפים הבריטים. תקריות אלו גרמו לתחושות אנטי בריטיות בקרב אנשי הצי הצרפתי.

ב-11 בינואר 1941 נפגשו היטלר ופטן בעיר מונטואר. תוצאת הפגישה הייתה הסכמה בין היטלר ובין פטן על שיתוף פעולה צבאי שיביא לתבוסתה של אנגליה, ובתמורה תקבל צרפת את "המקום המגיע לה בין האומות". מסיבות שונות לא הביאה הצהרה זו להשתתפות צרפתית פעילה בלוחמה כנגד אנגליה.

ב-11 בנובמבר 1942 פלשה גרמניה לאזור "צרפת של וישי" בתגובה ל"מבצע לפיד" – נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה. ביום שקדם לפלישה הגרמנית נקרא "ראש הממשלה" לאוואל למינכן להתייעצות, בבוקר שלמחרת נמסר לו על כניסת הגרמנים לשטחי וישי. תגובתו של פטן למעשה הייתה אך מחאה רפה. למרות שחוקי וישי נותרו בתוקפם מבחינה פורמלית, הפך פטן לשליט בובות העושה את רצון אדוניו הגרמנים. ב-7 בספטמבר 1944 פטן וכמה מחברי ממשלתו נמלטו לעיר זיגמרינגן בדרום גרמניה, ובסמוך לאחר מכן הודיע על פרישתו מתפקידיו.

משפטו של פטן

עם שחרורה של צרפת וביסוס משטרו של דה גול, החל המשטר החדש לשפוט את פשעי משטר שיתוף הפעולה של וישי. כל עוד שהה פטן בזיגמרינגן, סבר דה גול כי עדיף שלא יובא למשפט. בחודש מרץ 1945 הורה בית הדין הגבוה שהוקם לצורך זה על משפטו של פטן שלא בפניו. כאשר התקרבו חיילי בעלות הברית לזיגמרינגן נמלט פטן לשווייץ ב-23 באפריל 1945. גם עתה לא מיהר דה גול לדרוש את הסגרתו, אלא שפטן לא הותיר לו כל ברירה ודרש כי יותר לו לחזור לצרפת. הוא הוסע לצרפת ברכבת מיוחדת, כשעליו משמר בפיקודו של הגנרל פייר קניג.

למשפטו הופיע פטן כשהוא תשוש, מובל בכיסא גלגלים, ובעיקר - משותק. לאחר הדיונים נדון למוות ב-15 באוגוסט 1945. בית הדין, שדן אותו למוות, הביע את רצונו כי גזר הדין לא יבוצע. דה גול המתיק את גזר הדין למאסר עולם, אותו היה על פטן לבלות בטירה שעל האי איל דה יו, אל מול חופי ברטאן. בזיכרונותיו כתב דה גול כי התכוון לחון את פטן לאחר שנתיים ולאפשר לו לסיים את חייו בצנעה, כשהוא פרוש מן הבריות. תהפוכות הפוליטיקה הצרפתית הסירו את השלטון מדה גול, בטרם עלה בידו לחון את פטן. פטן מת בעודו במאסר בשנת 1951.

לאחר תבוסתו של המשטר, הפך פטן לסמל לחרפתה של צרפת ולשנים האפלות ביותר בהיסטוריה שלה. אנשי השמאל לא שכחו למשטר וישי ולפטן את שיתוף הפעולה עם היטלר, את האנטישמיות, את שיעבוד אזרחי צרפת לעבודות כפייה בגרמניה ומשלוחם של היהודים להשמדה במזרח. דה גול, שנקודת מבטו היא של איש הימין, טען בזיכרונותיו, כי פשעו האמיתי של פטן ושל משטר וישי, היה בכניעה לגרמנים שניתקה שלשלת של אלף וארבע מאות שנה של ריבונות צרפתית על אדמת צרפת, וכי כל השאר נבע מ"חטא קדמון" זה.

כיום בצרפת המושג "פטניסם" או "מרשליזם" מורה על משטר אוטוריטרי וריאקציונרי, הבנוי על רגשות של אהדה לתרבות שמרנית, כפרית, חקלאית וקתולית.

פטן והיהודים

אחריותו של פטן לשואת יהודי צרפת היא רבה. ממשלת וישי הייתה אנטישמית במוצהר, ונטלה חלק פעיל באירועים שהובילו להשמדת כעשרים אחוזים מיהודי צרפת בשואה. תחת הנהגת פטן קיבלה ממשלת וישי חוקים אנטי יהודים עוד באוקטובר 1940. ביוני 1941 נשללו זכויות האזרח של יהודי צפון אפריקה. כפיית החוקים האנטי יהודים בצפון אפריקה הייתה אף נמרצת יותר (ולמעשה ללא תכתיב גרמני של ממש) מאשר בצרפת של וישי גופא. והחמור מכל - יהודים (אמנם בעלי נתינות שאינה צרפתית) נרדפו, שולחו למחנות עבודה, ולבסוף גורשו להשמדה במזרח, וכל זאת עוד בטרם פלש הצבא הגרמני לשטחה של וישי בשנת 1942.

כראש המדינה הצרפתית היה על פטן בראש ובראשונה להגן על אזרחיה ועל תושביה. בכך נכשל. אזרחי צרפת, גם אלה שאינם יהודים, סבלו מגיוס כפוי לגדודי עבודה ולמעשה לעבודת עבדים בצורה שבה רווחה ברייך השלישי. יהודי צרפת סומנו, נרדפו, ובמקרים מסוימים הושמדו. יתירה מכך, פטן הקשיח בעצמו את החוקים נגד היהודים. בעוד שנוסח ראשוני של החוק הוציא מכלל הצפויים לגירוש "צאצאים של יהודים שנולדו בצרפת או שהפכו לאזרחים לפני 1860", מחק פטן בעצמו את השורה הזו, ובכך שלח למוות אלפי יהודים נוספים. בנוסף, אסר פטן על יהודי צרפת לקבל משרות בתחום החינוך והמשפט ואף מנע מהם להתמודד בבחירות.

יומרתו של פטן בימי שלטונו, כאילו הוא מנהיג "מדינה עצמאית", רק מגדילה את מידת אחריותו לסבל שפקד את היהודים בתחומי שלטונו^{[דרוש מקור]}.

לקריאה נוספת

• Theodore Draper, The Six Weeks' War, Viking Press, 1944.
• אליסטייר הורן, מחיר התהילה - ורדן, הוצאת מערכות, 1967.
• אליסטייר הורן, כך נפלה צרפת, הוצאת מערכות, 1971.
• ראובן עשור, בוגדים ומשתפי פעולה במלחמת העולם השנייה, הוצאת ירון גולן, 1997.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23223302אנרי פיליפ פטן