דבורה דיין

דבורה דיין (לבית זטולובסקי 23 בספטמבר 1890 – 28 ביולי 1956) הייתה חלוצה אשת העלייה השנייה, מחברות קיבוץ דגניה א' וממייסדות מושב נהלל, פעילה חברתית סופרת, פובליציסטית, וחברת מערכת כתב העת "דבר הפועלת". אשתו של חבר הכנסת מטעם מפא"י, שמואל דיין, אמו של משה דיין וסבתם של יעל דיין, אסי דיין, עוזי דיין ויהונתן גפן.

ביוגרפיה

ילדותה ולימודיה

דבורה לבית זטולובסקי נולדה ב-23 בספטמבר 1890 בכפר פרוחורובקה (Прохоровка) שבפלך פולטבה, בדרום-מערב רוסיה (אוקראינה). בכפר הייתה משפחתה המשפחה היהודית היחידה. אביה, שעשה חיל בעסקי עצים, היה אדם רחב אופקים, ציוני ושלח ידו בכתיבה בעברית וברוסית. עד גיל שמונה למדה דבורה בביתה עם מורה פרטי, ולאחר מכן למדה בבית הספר הכפרי, בגימנסיה רוסית בעיר קרמנצ'וג ובמחלקה לפדגוגיה באוניברסיטת קייב. קשריה ליהדות היו רופפים, והיא הזדהתה עם העם הרוסי, שפתו וספרותו. במהפכת 1905, בהיותה כבת 15 בלבד, הצטרפה לתנועת שחרור העם, לתנועה הנרודניקית, ופעלה בפרברי מגוריהם של פועלי בתי החרושת.

בתקופת לימודיה באוניברסיטה הצטרפה לסיעת הסטודנטים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית ופעלה מטעמה בקווקז ובקרים. בשנת 1910 השתתפה במסע הלווייתו ההמוני של הסופר האהוד עליה ביותר, לב טולסטוי. השתתפותה במסע הייתה בעבורה ביטוי לאהבתה את הספרות הרוסית ולתחושת ההשתתפות בחיי העם הרוסי, וגם כעבור שנות דור זכרה את תחושתה באותם ימים: "בחיי כל איש יש רגע כזה בו הוא רוצה להגיד לשמש דום. רגע כזה היה אז בחיי" (1935).

בשנת 1911,^{[דרושה הבהרה]} בימי מלחמת הבלקן הראשונה, זנחה את לימודיה באוניברסיטה והתנדבה כאחות בחזית הבולגרית. דווקא שם התעורר בה ספק לגבי השתייכותה לעם הרוסי, ולאחר הפצרות חוזרות ונשנות של הוריה חזרה מסופיה לרוסיה. היא שבה ללימודיה באוניברסיטה ועבדה במשרה חלקית במחלקה הסטטיסטית בשלטון המקומי בקייב (זֶמסטבוֹ ). אולם הספקות המשיכו לקנן בלבה ותחושת הניכור, שחשה בקרב חבריה הרוסים, הלכה והתעצמה והיא תרה אחרי דרך חדשה. ממרחק שנים רבות כתבה על כך: "משגה הוא, משגה נפל בחיי. העם אשר לו אני רוצה לתת את כוחותי, לא עמי הוא ואני נכריה לו. את עמי שלי – לא ידעתי. לא ידעתי את חייו ואת שפתו."

התלבטותה בדבר זהותה הביאה אותה לנטוש את לימודיה לשוב לבית הוריה. התלבטות זו, שנמשכה כשנה ויותר, הסתיימה בהחלטתה הנחושה לעלות לארץ ישראל. משפחתה הציונית קיבלה את החלטתה בהסתייגות רבה; מסע נדודים וקליטה בארץ זרה ושוממה צפנו סכנות רבות, בעיקר לבנות שעלו בגפּן. אך היא הייתה איתנה בהחלטתה.

העלייה לארץ ישראל

בינואר 1913 הפליגה זטולובסקי מאודסה לארץ ישראל. היא הייתה בודדה במסע, שארך שבוע, וכך אף עם רדתה לחוף. בהגיעה לארץ מצאה עצמה האישה הצעירה לבדה, אך לאחר מספר ימים הוליך אותה המקרה לקבוצת דגניה.

אי-ידיעת השפה העברית, המשך הקשר לספרות הרוסית והקושי האישי בעבודת כפיים, כמו גם הספקות ביחס ליכולתה לעבוד – הן מצד חברי קבוצת דגניה והן מצד המנהל מטעם יק"א בחוות סג'רה, שם ביקשה לרכוש הכשרה חקלאית – היקשו על קליטתה בקבוצה. עם זאת, אירוסיה לחלוץ הוותיק שמואל דיין, אותו הכירה בדגניה, הכריעו את הכף, והיא התקבלה לקבוצה.

בדצמבר 1913 עזב הזוג את הארץ לצורכי מרפא, ושב אליה (למורת רוחם של הוריה) באוגוסט 1914. בספטמבר 1914 נישאו השניים, ובמאי 1915 נולד בנם הבכור, משה, שהיה הילד השני שנולד בדגניה. עם תום מלחמת העולם הראשונה עזבה המשפחה את דגניה, במטרה להקים צורת התיישבות חדשה – מושב. לאחר שנתיים וחצי של נדודים הם היו בין מייסדי מושב העובדים הראשון, נהלל שבעמק יזרעאל.

בתקופת ההמתנה להקמת המושב החל שמואל את פעילותו הציבורית שנמשכה שנים רבות. בתחילה תמכה דיין בפעילותו זו: עם הקמת המושב העמיסה על כתפיה את עול המשק, תוך שהיא נעזרת מפעם לפעם בפועלים שכירים, וזאת, על אף העומס, המחסור ובריאותה המתרופפת. אולם, משנתמשכה בדידותה זו, היא גילתה התמרמרות על שאין היא יכולה לממש את שאיפותיה לפעילות ציבורית ולכתיבה.

בשנת 1922 נולדה בתם אביבה (לימים אמו של יהונתן גפן). את בנה השלישי, זוהר (זוריק), לימים אביו של עוזי דיין, ילדה בשנת 1926 בהיעדרו של שמואל, וחגגה את ברית המילה בלעדיו.

פעילות ציבורית ועיתונאית

לראשונה התפרסמה רשימתה "עלייתי" בקובץ "דברי פועלות" שבעריכת ידידתה רחל כצנלסון. זו הייתה ראשיתה של כתיבה ארוכת שנים, בתחילה ברוסית ומאוחר יותר בעברית. מרבית כתיבתה התפרסמה ב"דבר הפועלת", כתב העת של תנועת הפועלות. היו אלה רשימות קצרות, רובן אינפורמטיביות אך היו בהן גם תיאורים של רחשי לב וביקורות ספרותיות. החל משנת קיומו הראשונה של "דבר הפועלת" עד יום מותה נמנתה עם מערכת העיתון.

דיין הייתה גם חברת מועצת הפועלות, חברת מועצת ההסתדרות ופעלה במפלגה ("הפועל הצעיר" ואחר כך במפא"י) ובקליטת עלייה. אולם פעילותה תמיד הוגבלה בשל הידיעה שאין באפשרותה להיעדר ממושכות מן הבית ומהמשק.

גם הישיבות של מערכת "דבר הפועלת" נערכו רק אחת לחודש ומרבית ההתייעצויות וההחלטות נעשו בהתכתבות. בכל שנות פעילותה היה הבית בנהלל מקום מגוריה הקבוע ועיקר עיסוקיה. תמיד נעה בין מוסר כליות על היעדרות מהעבודה לתסכול ואכזבה על אי מימוש שאיפותיה.

מאז נפילתו של בנה הצעיר, זוריק, במלחמת העצמאות, השקיעה עצמה בעבודה למען העלייה החדשה שלאחר הקמת המדינה, בעיקר בהדרכת נשים בנות עדות המזרח במושבים צעירים. דיין נפטרה מסרטן ב־28 ביולי 1956.

רחל כצנלסון-שזר ספדה לה במילים:

כל חוליה בשרשרת של חיי דבורה הקרינה על סביבתה הקרובה והרחוקה, הקרנה של מפעל רב תוכן והשפעה. [...] הרוח המחייה את כל כתביה [ומעשיה] הייתה בעיקר אהבת המולדת. באהבה זו, כבנקודת מוקד נאצלת, התמזג הכל: הבית, הכפר, האמהות, המשק, הדרכת עולים וילדיהם, גורל הבנים במערכות המלחמה וגזרת השכול.

אילן יוחסין

הרב פינחס דיין

דב קלימקר

הרב אברהם דיין

אליהו דיין

צבי שוורץ

רחל שוורץ

דבורה דיין

שמואל דיין (ח"כ)

בלה (ויונה) הורביץ

אריה דיין

ראומה ויצמן בעלה: עזר ויצמן (נשיא המדינה)

רות דיין

משה דיין (רמטכ"ל ושר חוץ וביטחון)

אביבה (וישראל) גפן

זוהר דיין (לוחם הבריגדה)

יגאל הורביץ (שר אוצר)

עמוס הדר (ח"כ)

מרדכי דיין

משה דיין (שגריר)

דב שיאון (דובר צה"ל)

יעל דיין (ח"כ)

אודי דיין (פסל)

עוזי דיין (סגן הרמטכ"ל וח"כ)

אב: יגאל תלמי תמר דיין

אילנה דיין (עיתונאית)

דני דיין (יו״ר הנהלת יד ושם)

סב: יעקב שריד אב: יוסי שריד

קרוליין לנגפורד

אסי דיין (במאי, וסופר)

מוקי בצר (אלוף-משנה)

נורית גפן בצר (מאיירת)

נורית גפן

יהונתן גפן (משורר ועיתונאי)

אווה חדד

ענת בן ארי

צפריר בן ארי

ישי שריד (עו"ד וסופר)

רחלי שריד (רופאה)

ליאור דיין (סופר, עיתונאי)

שאול בצר (במאי, תסריטאי וסופר)

אביב גפן (מוזיקאי)

שירה גפן (שחקנית וסופרת)

אתגר קרת (סופר ותסריטאי)

גון בן ארי (סופר, תסריטאי ובמאי)

• באילן יוחסין זה מופיעים רק אישים שזכו לפרסום וחוליה המקשרת בין דורות ואבות המשפחה.

ספריה

• אֲסַפֵּר, תל אביב: עם עובד ('כתבי תנועת העבודה'), תשי"ב.
• באושר וביגון; ערוך בידי ברכה חבס, תל אביב: מסדה, תשי"ז. (מהדורה ב: תל אביב: מסדה; ותנועת המושבים, תשי"ח) (זיכרונות, מעזבונה, ממכתביה) (הופיע ב-1959 בפריז בתרגום לצרפתית מאת ארנולד מנדל בשם Une mère en Israël; בתשכ"א בתל אביב ביידיש: "אין גליק און אין טרויער"; וב-1968 בתל אביב בתרגום לאנגלית: Pioneer)

לקריאה נוספת

• יהונתן גפן, אשה יקרה; עורך: יגאל שוורץ, תל אביב: דביר, תשנ"ט 1999, עמ' 80–94.
• שמואל דיין, על גדות ירדן וכנרת, תל אביב: מסדה, תשי"ט.
• שבתאי טבת, משה דיין: ביוגרפיה, ירושלים ותל אביב, שוקן, תשל"ב 1971.
• רחל כצנלסון-שזר, "דבורה דיין", בספרה שליווני ואינן, תל אביב: תרבות וחינוך, 1969, עמ' 27–30.
• תמר שכטר, לכבוש את הלב: סיפורה של רחל כצנלסון שזר, ירושלים: יד יצחק בן-צבי; בית ברל, תשע"ב 2011.

קישורים חיצוניים

• תמר שכטר, "דבורה דיין", בפרויקט "נשים על המפה", האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר
• תקוה וויינשטוק, עם דבורה דיין בנהלל, מעריב, 15 באוגוסט 1952 (עם הופעת ספרה "אספר")
• דבורה דיין, דבר, 29 ביולי 1956, המשך (נקרולוג והספד מאת חיים שורר)
• ט. נ., שיחות | מותה של חלוצה, מעריב, 29 ביולי 1956
• דבורה דיין הובאה למנוחות, דבר, 30 ביולי 1956, המשך
• דבורה דיין ז"ל, דבר, 27 באוגוסט 1956 (הספדים מאת יעקב אורי (נהלל) ודוד גלעד (דגניה), ודברי הספד מאת אישים נוספים בשלושים למותה)
• רבקה כצנלסון, "אגדה – החיים הגלויים", דבר, 15 בנובמבר 1957 (על "באושר וביגון")
• רבקה גורפיין, בעשור למות ידידה, דבר, 1 בספטמבר 1966

מפרי עטה:

• "מודה אני" של שעה זו, דבר, 16 באוגוסט 1957 (מתוך "באושר וביגון")
• ילדי אסונות, דבר, 8 באוגוסט 1958

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27340412דבורה דיין