הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות |
| |||
| המנון לאומי |
אלוקים נצור את המלכה/המלך | ||
|---|---|---|---|
| ממשל | |||
| משטר | מונרכיה חוקתית | ||
| ראש המדינה | מלך/מלכה | ||
| מלך/מלכה |
ג'ורג' השלישי 1801-1820 ג'ורג' הרביעי 1820-1830 ויליאם הרביעי 1830-1837 המלכה ויקטוריה 1837-1901 אדוארד השביעי 1901-1910 ג'ורג' החמישי 1910-1922 | ||
| שפה נפוצה | אנגלית | ||
| עיר בירה | לונדון | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | חוק האיחוד | ||
| חוק האיחוד של 1800 | 1 בינואר 1801 | ||
| פירוק | אמנות וחוקים שחוקקו באירלנד ובבריטניה הגדולה | ||
|
חוקת מדינת אירלנד החופשית החוק לשינוי הסגנון המלכותי | 6 בדצמבר 1921 | ||
| ישות קודמת |
 ממלכת בריטניה הגדולה .svg){kind=small} ממלכת אירלנד | ||
| ישות יורשת |
12 באפריל 1927 | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | לירה שטרלינג | ||
| שונות | |||
.svg) | |||
.svg)
.svg)
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד הוא שמה של הממלכה הבריטית שהתקיימה בין השנים 1801 ו-1922.
היא נוצרה על פי חוק האיחוד של 1800, באיחוד בין ממלכת בריטניה הגדולה (האיחוד של אנגליה וסקוטלנד מ-1707) לממלכת אירלנד, והורכבה משני האיים הבריטים (בריטניה הגדולה ואירלנד) בשלמותם.
ראש המדינה היה מלך אנגליה שישב בבירה לונדון, והממלכה הייתה למרכז האימפריה הבריטית המתרחבת.
הממלכה הפכה לממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד (כך היא נקראת עד היום) בעקבות קבלת העצמאות של אירלנד החופשית על מרבית האי אירלנד, על פי החוזה האנגלו-אירי מדצמבר 1921.
היסטוריה
הפלישות מאנגליה הנורמנית שהחלו ב-1170 הובילו למאות שנים של סכסוכים באירלנד. מספר מלכים אנגליים רצו לכבוש את אירלנד, ולהחיל את שליטתם באמצעות כוח על כל האי. בראשית המאה ה-17 החלה התיישבות נרחבת של מתיישבים פרוטסטנטיים מאנגליה ומסקוטלנד בחבל אלסטר, מה שגרם לעזיבתם של רוב התושבים הקתוליים המקומיים מחלק זה של האי. החל מהפלישות הראשונות של הנורמנים מאנגליה, אירלנד הייתה נתונה לשליטה זרה, בתחילה על ידי אנגליה ולאחר מכן על ידי בריטניה הגדולה.
ישנה טענה כי בעקבות מלחמת העצמאות של ארצות הברית (1775 – 1783) החלה להתארגן קבוצה של מתנדבים איריים, שפתחה בקמפיין למען עצמאות גדולה יותר לפרלמנט האירי. עצמאות זו ניתנה ב-1782, ומשמעותה הייתה הענקת היכולת לאירלנד לנהל סחר חופשי ועצמאות חקיקתית.
אולם, המהפכה הצרפתית עודדה את הקריאות ההולכות וגוברות לעשיית רפורמה חוקתית משמעותית יותר. חברת האירים המאוחדים, שהורכבה מפרסביטריאנים מבלפסט ואנגליקנים וקתולים מדבלין, החלה בקמפיין שמטרתו הייתה סיום השליטה הבריטית באי. מנהיגם, תיאודור וולף תון, עבד עם הוועידה הקתולית של 1792 שדרשה לבטל את חוקי העונשין כפי שהיו באותה תקופה. בעקבות כישלונו בהשגת תמיכתה של הממשלה הבריטית, הוא נסע לפריז, ועודד מספר יחידות צי צרפתיות להגיע לאירלנד ולסייע בארגון המרד. יחידות אלה הושמדו על ידי כוחות הממשלה הבריטית, וניסיונות המרד הללו שכנעו את ראש הממשלה הבריטי, ויליאם פיט הבן, שהפתרון היחיד הוא סיום העצמאות האירית לצמיתות.
מבחינה חוקתית, האיחוד של בריטניה הגדולה ואירלנד הושלם ב-1 בינואר 1801, בפרלמנט האירי ובפרלמנט הבריטי, כפי שנקבע בחוק האיחוד של 1800, ושמה של המדינה החדשה נקרא "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד". אירלנד שלחה 100 נציגים לבית הנבחרים הבריטי בווסטמינסטר ו-28 אצילים לבית הלורדים, שנבחרו בעצמם על ידי האצולה הבריטית (לקתולים באירלנד לא הייתה אפשרות להיות מיוצגים בבית הלורדים).
חלק מההסכם שהוביל לחוק האיחוד של 1800 הייתה הדרישה שחוקי העונשין באירלנד יוחלפו, בנוסף להענקת אמנציפציה לקתולים. אולם, המלך ג'ורג' השלישי סיכל את הרעיון של אמנציפציה, וטען שהענקתה תהיה הפרה של שבועת ההכתרה שלו להגן על הכנסייה האנגליקנית. לאחר קמפיין שניהל עורך הדין והפוליטיקאי דניאל או'קונל, ובעקבות מותו של ג'ורג' השלישי, החלה הענקת האמנציפציה לקתולים ב-1829, ואחת התוצאות הישירות של פעולה זו הייתה מתן ייצוג לקתולים בפרלמנט. לאחר מכן או'קונל ניסה לגרום לביטולו של חוק האיחוד, אולם לא הצליח בכך.
כאשר הגיעה לאי מחלת שידפון תפוח האדמה ב-1846, רוב האוכלוסייה הכפרית נותרה ללא מזון. לרוע המזל, פוליטיקאים בריטים, כגון ראש הממשלה רוברט פיל, תמכו במדיניות כלכלית מסוג לסה פר, שעיקרה היה אי התערבות ממשלתית מכל סוג שהוא. בעוד שגויסו סכומי כסף גדולים על ידי אנשים פרטיים ונותני צדקה (אינדיאנים אמריקניים שלחו אספקה, והמלכה ויקטוריה תרמה סכום השווה בערכו ל-70,000 לירות שטרלינג של ימינו), חוסר הפעולה של הממשלה הבריטית (או היעדר פעולה מספקת) גרם לבעיה להפוך לקטסטרופה. מעמד האיכרים והחוואים כמעט ונמחק לחלוטין במה שעתיד להיות ידוע בשם רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד.
רוב תושבי אירלנד בחרו כנציגיהם לפרלמנט ליברלים ושמרנים שהשתייכו למפלגות הבריטיות הראשיות (יש לשים לב שלעניים לא הייתה זכות הצבעת באותה תקופה). מיעוט משמעותי בחר יוניוניסטים, שייצגו את העמדה של השארת חוק האיחוד על כנו. אייזק באט, פרקליט טורי לשעבר שהפך ללאומן, הקים תנועה לאומנית חדשה, ליגת שלטון הבית, בשנות ה-70 של המאה ה-19. לאחר מותו של באט תנועת שלטון הבית, או מפלגת הפרלמנטריות האירית כפי שהייתה ידועה באותה תקופה, הפכה לכוח פוליטי חשוב תחת הנהגתו של ויליאם שאו, ובייחוד בגלל בעל אדמות פרוטסטני רדיקל, צ'ארלס סטיוארט פרנל. מפלגת הפרלמנטריות האירית שלטה בפוליטיקה האירית, וגרמה לצמצום כוחן של המפלגות הליברלית, הקונסרבטיבית והיוניוניסטית. תנועתו של פרנל הוכיחה את עצמה ככנסייה גדולה, שכללה חברים מקרב בעלי אדמות קונסרבטיביים ועד ליגת האדמה שהייתה קבוצה שתמכה בשינוי יסודי של חוקי אחזקת האדמות האיריים, שלפיהם רוב החוות הושכרו לאיכרים מאחוזות אריסטוקרטיות גדולות יותר.
תנועתו של פרנל תמכה בשלטון בית, וכוונתם הייתה שתושבי אירלנד ישלטו באי כחלק מהממלכה המאוחדת, בניגוד לאו'קונל שרצה עצמאות מלאה שתהיה נתונה למונרכיה וכתר משותפים. שתי הצעות חוק לשלטון בית (1886 ו-1893) הוצגו על ידי ראש הממשלה הליברל ויליאם גלאדסטון, אולם שתיהן לא הפכו לחוק, בעיקר בגלל ההתנגדות שהייתה להן בבית הלורדים. הנושא גרם לפילוג באירלנד, כיוון שמיעוט משמעותי (שהיה מבוסס בעיקר, אבל לא רק, באלסטר) התנגד לשלטון בית, כיוון שחשש שהפרלמנט הלאומני-קתולי בדבלין יפלה אותם לרעה ויטיל מכסי מגן על התעשייה; בעוד שרוב תושבי אירלנד עסקו בחקלאות, שישה מחוזות באלסטר היו המקום שאופיין בכלכלה של תעשייה כבדה, והיה מושפע במידה רבה מהטלתם של מכסי מגן.
ב-1912 הצעת חוק נוספת עברה את הליכי האישור בבית הנבחרים אך הוכשלה בבית הלורדים, בדומה להצעת החוק מ-1893, אולם בשונה מהמאה ה-19 לבית הלורדים לא הייתה יותר את הזכות להטיל וטו על הצעות חקיקה והתוצאה של אי קבלת החוק בבית זה הייתה עיכוב קבלתה בשנתיים – עד 1914. במהלך השנתיים הללו ריחף מעל אירלנד איום של מלחמת אזרחים עם יצירתו של כוח המתנדבים מאלסטר והקבוצה הלאומנית שכנגדם, מתנדבי אירלנד. שתי הקבוצות הללו חימשו את עצמן באמצעות ייבוא רובים ותחמושת וביצעו אימונים בצורה גלויה. פריצתה של מלחמת העולם הראשונה ב-1914 דחתה את תחילת המשבר למשך כל המלחמה. כוחות המתנדבים היוניוניסטיים והלאומניים הצטרפו לצבא הבריטי באלפים וספגו אבדות קשות.
עד 1918 המפלגה הדומיננטית באירלנד הייתה מפלגת האירים הפרלמנטריים, על אף שבשלהי המאה ה-19 היה בה פילוג על רקע פרשייה שנקשרה בשמו של שפרנל, שכינויו היה "המלך הלא מוכתר של אירלנד" בגלל הפופולריות שלו. כאשר פרצה השערורייה, נון-קונפורמיסטיים דתיים בבריטניה, שהיו התומכים של המפלגה הליברלית הפרו-אירית, כפו על גלאדסטון לחזור בו מתמיכתו בעניין האירי כל זמן שפרנל נשאר בראש המפלגה. המפלגה והמדינה התפלגו בין פרו ואנטי-פרנלים, שנאבקו אלה באלה בבחירות.
במהלך מרידת חג הפסחא, שהתחוללה ב-1916, הוקראה בדבלין הכרזת עצמאות חד צדדית שקבעה את הקמתה של "הרפובליקה האירית". המרידה דוכאה במהירות על ידי כוחות צבא בריטיים, ורוב המנהיגים שלה נורו ונהרגו. דבר זה הוביל לעלייה חדה בשיעור התמיכה במרידה בקרב תושבי האי, ובהכרזת העצמאות הדבר אושר רשמית על ידי דייל אייריאן (הבית התחתון של הפרלמנט האירי) ב-1919. בעקבות כך נערכה מלחמה בין כוחות הכתר הבריטי לבין הצבא של הרפובליקה האירית בין ינואר 1919 ליוני 1921.
בעקבות אמנת אנגליה-אירלנד מ-1921, שהושגה לאחר משא ומתן בין נציגים של הממשלה הבריטית והממשלה של הרפובליקה האירית, ושאושרה על ידי הפרלמנטים, נוסדה מדינת אירלנד החופשית, שבהתחלה הייתה דומיניון של האימפריה הבריטית במעמד זהה לזה של קנדה או דרום אפריקה, ולאחר מכן עזבה את חבר העמים הבריטי והפכה לרפובליקה לאחר מלחמת העולם השנייה, מבלי שנותרו קשרים חוקתיים עם הממלכה המאוחדת. שישה מחוזות איריים צפוניים (צפון אירלנד), שאוכלוסייתם הייתה ברובה פרוטסטנטית, נשארו חלק מהממלכה המאוחדת.
קישורים חיצוניים
| הקודם: ממלכת בריטניה הגדולה 1707–1801 |
היסטוריה של אנגליה הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד 1801–1922 |
הבא: הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד 1922 - היום |
30524602הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד