המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מפלגה היסטורית)
 | |
| מנהיגים | שמואל מיקוניס, משה סנה |
|---|---|
| אפיון | מפלגת שמאל רדיקלי |
| כנסות | הכנסת הראשונה - הכנסת השביעית |
| אותיות | ק |
| שיא כוחה | 7 מנדטים (הכנסת השנייה) |
| שפל כוחה | מנדט אחד (הכנסת השישית והשביעית) |
| נוצרה מתוך | המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, הליגה לשחרור לאומי, הקומוניסטים העבריים |
| התמזגה לתוך | מפלגת מוקד |
המפלגה הקומוניסטית הישראלית, או בקיצור מק"י (בערבית: الحزب الشيوعي الاسرائيلي [al-hizb al-shuyu'i al-isra'ili]), הייתה מפלגת שמאל רדיקלית ששורשיה נעוצים עוד בתקופת היישוב בארץ ישראל, במפלגת פועלים סוציאליסטית עברית, שהפכה למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ - פאלעסטינישע קאומוניסטישע פרטיי) והתפרקה ב-1973. המפלגה הקומוניסטית הישראלית כיום היא גוף שונה, המהווה המשך של רק"ח, אשר התפצלה ממק"י ב-1964 ושבה לשם מק"י ב-1989, והיא מהווה מרכיב בתוך החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון - חד"ש.
בשנת 1948, לאחר מלחמת העצמאות, הקימו המנהיגים הקומוניסטים הערבים שנשארו בארץ ישראל יחד עם הפק"פ היהודית את מק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. זאת לאחר שבימי המנדט הבריטי הוצאה המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק ורק לאחר הקמתה של מדינת ישראל ניתנה לה האפשרות לפעול בגלוי.
מק"י החלה כמפלגה בעלת רוב יהודי אולם בשל חילוקי דעות בין חבריה היהודים והערבים התפצלה כאשר הפלג הפורש שהיה ברובו ערבי הקים בשנת 1965 מפלגה אחרת - "רשימה קומוניסטית ישראלית" - רק"ח, ורוב חברי המפלגה היהודית נטמעו בשמאל הציוני.
היסטוריה
השנים הראשונות: 1948 - 1965
ועידת הייסוד של מק"י התקיימה בשנת 1948 בקולנוע מאי בחיפה, בהשתתפות חברי המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ) היהודים, וחברי הליגה לשחרור לאומי הערבים והקומוניסטים העבריים שהיו בעלי נטיות לציונות, שפרשו מפק"פ באמצע שנות הארבעים, כתוצאה מסכסוכים פנימיים. החיבור בין הקבוצות התאפשר על רקע זיקתן המשותפת לברית המועצות שבאותן שנים תמכה במדינת ישראל. הרכב הוועד המרכזי של מק"י כלל 13 חברים לשעבר בפק"פ, 3 חברים לשעבר בליגה לשחרור לאומי ו-9 חברים לשעבר בקומוניסטים העבריים.
מחלוקות ששררו בעיקר בין היהודים והערבים, התגלו כבר בשנה הראשונה, כאשר תשעה מחברי הוועד פרסמו[1] הודעה בה הגדירו את יריביהם כ"אויבי העם ושונאי מפעל התחיה הלאומי", ובכינוס שנערך באותו שבוע בחיפה הופסקו נאומים, וצד אחד שר את האינטרנציונל וצד שני שר את התקווה.
למרות המחלוקות, השותפות נמשכה על רקע הזיקה לברית המועצות, כאשר המפלגה דגלה בהלאמת אמצעי הייצור, בכינון דיקטטורה של הפרולטריון, בהתנתקות מהמערב ובהפרדת הדת מהמדינה. תמיכת המפלגה בקיומה של המדינה הייתה על יסוד עקרון חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות: מדינת ישראל ומדינת פלסטין. בשל עמדה זו, אף סייעו חברי המפלגה בארץ בתיווך לאחר שנתגלעו קשיים בעסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית, וסייעו להשלמת העסקה בהצלחה, עסקה שהייתה קריטית להצלחת פעולות צה"ל במלחמת העצמאות[2].
נאמנות יחסית של חברי המפלגה, היהודים והערבים למדינת ישראל במהלך מלחמת העצמאות הובילה ליחס חיובי כלפיהם תחילה, והם זכו בפריבילגיות שונות, כדוגמת ניהול לשכת התעסוקה בנצרת, מתוך ציפייה שיעודדו את הנאמנות למדינת ישראל בקרב הציבור הערבי. עם זאת, מק"י החלה לנהל בשנות ה-50 מלחמת חורמה בממשל הצבאי ובמדיניות הפקעת אדמות של הממשלה, ודגלה בשוויון מלא לערביי ישראל. בין השאר דרשה כי ערבים שנטשו את כפריהם והמתגוררים בישראל, יוחזרו לכפריהם (זכות השיבה). עמדות אלו הובילו להנחיות ממשלתיות לדיכוי התנועה ובלימת השפעתה על הציבור הערבי[3].
ברשימה לכנסת הראשונה נבחרו שניים מן הפק"פ לשעבר, וחבר אחד מן הקומוניסטים העבריים והליגה לשחרור לאומי. בסופו של דבר במהלך הכנסת הראשונה נוצר קרע בין חברי הקומוניסטים העבריים ליתר חברי מק"י על רקע האידאולוגיה האנטי ציונית של המפלגה והם פרשו-סולקו מן המפלגה[1], נציגם בכנסת, אליעזר פרמינגר, הקים מחדש את הקומוניסטים העבריים ולאחר מכן הצטרף למפ"ם. באפריל 1948 החליטה מפ"ח לקבל את פק"פ לשורות ההסתדרות, אולם לנציגי המפלגה במפ"ח לא ניתנה זכות ההצבעה, אלא רק האפשרות להשתתף בדיונים. בחודש דצמבר התקבלה החלטה, שאין לשתף את המפלגה הקומוניסטית בחגיגות לציון יום ייסוד ההסתדרות.
ברוב שנותיה, מק"י הייתה מבודדת בכנסת וחבריה זכו להקנטות ומכות מצד פעילי מפא"י וימינה להם. בן-גוריון חיזק את בידוד מק"י כשדחה מכל וכל את הרעיון שילובה בממשלה באומרו את הביטוי המפורסם "בלי חרות ומק"י". מק"י שימשה במשך שנים רבות כגורם המייצג את עמדות ברית המועצות בישראל באמצעות עיתוניה, קול העם, אל-איתיחאד (בערבית), זו הדרך ואחרים.
נאמנותה לברית המועצות לא גררה את המפלגה לתמיכה במהפכנות אלימה, ופעולותיה נעשו במסגרת החוק. בסוף שנות ה-50, בתקופת המשבר בין ברית המועצות למצרים הנאצריסטית, נקלעה מק"י, שצידדה כמובן בברית המועצות, לעימות חריף עם הערבים הלאומנים, שכפרו ביכולתה לייצג כהלכה את הלאומיות הערבית (אף על פי שמק"י מעולם לא הייתה מפלגה לאומית, יהודית או ערבית). בין השאר, גילו חברי הכנסת מטעם מק"י מאיר וילנר ותופיק טובי את טבח כפר קאסם שהתרחש בשנת 1956. בשל פעולות אלו מק"י הייתה מטרה למעקב השב"כ[4] ושירות הביטחון בראשות איסר הראל פנה בשעתו למנהיגי מק"י, שמואל מיקוניס ומשה סנה, וסיפר להם על התארגנות חשאית במק"י להקמת חזית פוליטית משותפת עם גורמים במדינות הקהילה הערבית המאוחדת - קע"מ, במטרה לסייע להם עם פלישתן לישראל. סנה ומיקוניס גדעו באחת התארגנות חשאית זו.
לראשונה בתולדותיה, הצטרף בשנת 1954 קיבוץ יד חנה לשורות המפלגה, בעקבות השבת השחורה ביד חנה והצטרפות חברי מפלגת השמאל הסוציאליסטי בראשות ח"כ ד"ר משה סנה לשורות המפלגה. על תולדות היחסים בין הקיבוץ למפלגה כתבה בת הקיבוץ, העיתונאית והמתרגמת כרמית גיא, בספרה האוטוביוגרפי "מסע ליד חנה".
לשיא כוחה הגיע מק"י בשנת 1955, בבחירות לכנסת השלישית באותה שנה זכתה בשישה מנדטים תוך שהיא זוכה לאחוזי תמיכה נאים במעברות ובעיירות הפיתוח. אולם האירועים הבינלאומיים שהתרחשו במהלך כהונתה של הכנסת השלישית, מלחמת סיני שמק"י הייתה המפלגה היחידה בכנסת שהתנגדה לה והמרד ההונגרי שבדיכויו האכזרי על ידי הצבא האדום מק"י תמכה תמיכה מלאה, הביאו לגל פרישה עצום של חברי מפלגה, גל שבמקרים רבים הביא סניפים רבים של המפלגה לידי סגירה וצמצם באופן דרסטי את התמיכה שהמפלגה קיבלה מן הציבור[5] ובבחירות לכנסת הרביעית מק"י איבדה מחצית מכוחה וזכתה רק בשלושה מנדטים.
בשנת 1957, שנה לאחר שניקיטה חרושצ'וב הוקיע את פשעיו של יוסיף סטלין, תופיק טובי העלה הצעה בכינוס סודי של הוועד המרכזי של מק"י לפיה יש לפנות לסובייטים בבקשה שיבחנו מחדש את תמיכתם בהקמת מדינת ישראל ויראו בה טעות של המדיניות הסטליניסטית, ההצעה נדחתה בהצבעה שהתפלגה על פי המרכיב הלאומי של חברי הוועד[6].
פריי ישראל
פריי ישראל היה עיתון המפלגה הקומוניסטית בשפת הייידיש, עם אידאולוגיה סוציאליסטית-רדיקלית[7]. העיתון היה שבועון[8], עורכו הראשי היה יוסף ליפסקי[9][10][11][12][13]. לפחות בשנות ה-50, מהעורכים בסניף בחיפה היה גם פוגל.
יוסף ליפסקי (נולד ב-בדצמבר 1906 - אפריל 2010) מנעוריו נמשך לקומוניזם, בצעירותו פוצץ כקומוניסט אספה ציונית שבה נאם אביו ולמרות זאת, בתום המהומה, קיבל ממנו את מעילו למען ייחם לו. בתל אביב הוא היה פובליציסט, כתב מאמרים רעיוניים ל"מארגען פרייהייט" של המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית, לצד כתיבה בעיתוני המפלגה הקומוניסטית הישראלית - "פריי ישראל" ו"דער וועג"[14].
הפילוג
בשנת 1962 פרשה מהמפלגה קבוצת קטנה בשם "הארגון הסוציאליסטי הישראלי" ("מצפן"), אשר ביקרה את נאמנות מק"י לברית המועצות, טענה כי ההסתדרות איננה איגוד מקצועי אמיתי בשל היותה מעסיק של עשרות אלפי עובדים במשק והציעה מודל אנטי-ציוני של הקמת פדרציה סוציאליסטית של מדינות המזרח התיכון. מצפן פרשו מהמפלגה ועוררו בה סערה, למרות המיעוט המבוטל של חבריה - כעשרים חברים בלבד, בהם עקיבא אור, פרופ' משה מחובר והטרוצקיסט ג'ברא ניקולא, מהיחידים שעמדו בקשר[דרוש מקור] עם לאון טרוצקי.
מק"י דחתה בביטול את אנשי "הארגון הסוציאליסטי הישראלי", ואכן הפילוג המשמעותי בה היה רק שלוש שנים לאחר פרישת אנשי הקבוצה. המתח בין קבוצת שמואל מיקוניס ומשה סנה, לבין רוב הנהגת המפלגה בראשות תופיק טובי, אמיל חביבי ומאיר וילנר הגיע לשיאו בשנת 1964, כשברית המועצות העניקה את פרס לנין לשלום למנהיג אלג'יריה אחמד בן-בלה. אחמד בן-בלה קרא להשמדת ישראל עם קבלת הפרס, דבר שעורר ויכוח חריף במפלגה. ב-20 בספטמבר 1964 פרסם מיקוניס מאמר בעיתון המפלגה, "קול העם", ובו גינה את הענקת הפרס למנהיג ערבי המצהיר בראש חוצות על מחויבותו להשמדת ישראל. סירובו של אל-איתיחאד, עיתון המפלגה בערבית, לפרסם את המאמר העמיק את השסע. אירוע נוסף שתרם לפילוג התחולל ב-8 בדצמבר 1964, כאשר נהרג אברהם ג'ורי, חייל בגרעין נח"ל מתנועת הנוער בנק"י, בשדות קיבוץ יד חנה בתקרית גבול עם חיילים ירדניים. עצם האירוע היה סתירה חריפה לתפיסת העולם של חברי הקיבוץ, שהחריפה כאשר וילנר טען כי ייתכן והייתה זו "פרובוקציה" של הנח"לאים.[15] קיומן של שתי ועידות מפלגתיות נפרדות באוגוסט 1965 הוכיח, כי הפילוג במק"י היה לעובדה מוגמרת. הקומוניסטים הערבים, ועמם קומץ יהודים אנטי-ציונים הקימו את רק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה). השם מק"י נשאר בידי הפלג הלאומי-יהודי משום שרוב חברי הכנסת של מק"י היו מן הפלג הזה. קול העם נותר בידי קבוצת מיקוניס-סנה, וזו הדרך היה לביטאונה הרשמי של רק"ח. לשתי המפלגות קמו שתי תנועות נוער קומוניסטיות: האחת, בראשות מזכירו האישי של סנה, יאיר צבן, והאחרת בראשות בנימין גונן, לימים חבר בכיר בהנהגת ההסתדרות מטעם רק"ח.
1965 - 1973 תמיכה בציונות, ופיצול
בין השנים 1965 - 1973 השם מק"י היה בבעלות הפלג הפורש של מיקוניס וסנה אשר נעלם ב-1973. כל התייחסות למק"י בין שנים אלו היא לפלג הנ"ל. מק"י של השנים 1965–1973 עברה "ציוניזציה": היא תמכה (בניגוד לרק"ח) במכה המקדימה של ישראל במלחמת ששת הימים, ונטשה את הדרישה לנסיגה מלאה מהשטחים. מגמה זו הביאה ב-1973 לפרישה של קבוצה בראשות אסתר וילנסקה, שהקימה את אופוזיציה קומוניסטית ישראלית (אק"י), בטענה שמק"י אינה שמאלית דיה.
הן מק"י והן רק"ח היו פרו-סובייטיות. עד למלחמת ששת הימים נטתה ברית המועצות לשמור על נייטרליות בין מק"י ורק"ח, אך תמיכת מק"י בממשלה בעת המלחמה וניתוק יחסי ישראל-ברית המועצות, גרמו לכך שאחרי המלחמה תמכה ברית המועצות חד משמעית ברק"ח. מק"י זכתה במנדט אחד בבחירות לכנסת השישית והשביעית, אך זכתה בפחות מאחוז אחד מקולות הבוחרים הערבים.
בתקופה זו כיהנו ראול טייטלבאום ויאיר צבן בתפקיד יושב ראש מק"י.
בבחירות לכנסת השמינית התמודדה מק"י במסגרת רשימת מוקד בהשתתפות פורשי מפ"ם, בהם אנשי תנועת תכלת-אדום בראשות ח"כ רן כהן וח"כ לשעבר ד"ר מאיר פעיל. מוקד בראשות פעיל נטמעה במסגרת מפלגת השמאל של"י, שחבריה התמזגו בסופו של דבר במפלגת רצ בראשות שולמית אלוני ובמסגרת מפ"ם. בשנות השמונים נתמנה יאיר צבן ליושב-ראש מפ"ם והיה לקומוניסט לשעבר הראשון שזכה לעמדה בכירה במפלגה. בשנת 1975 סגרה מק"י את ביטאונה קול העם ומכרה את נכסיה.
נציגי המפלגה בכנסת
ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה
|
|---|
 |
| כנסת | חברי כנסת | הערות |
|---|---|---|
| מועצת המדינה הזמנית (1948) | נציג אחד: שמואל מיקוניס | |
| הכנסת ה-1 (1949) | 4 מנדטים: שמואל מיקוניס, תופיק טובי, אליעזר פרמינגר, מאיר וילנר | אליעזר פרמינגר פרש מהסיעה ב-8 ביולי 1949 והקים את סיעת הקומוניסטים העבריים.
|
| הכנסת השנייה (1951) | 7 מנדטים: שמואל מיקוניס, תופיק טובי, מאיר וילנר, אסתר וילנסקה, אמיל חביבי, אברהם ברמן, משה סנה | אברהם ברמן ומשה סנה פרשו מהסיעה שהקימו, סיעת השמאל והצטרפו למק"י.
|
| הכנסת השלישית (1955) | 6 מנדטים: שמואל מיקוניס, תופיק טובי, מאיר וילנר, משה סנה, אסתר וילנסקה, אמיל חביבי | לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן |
| הכנסת הרביעית (1959) | 3 מנדטים: שמואל מיקוניס, תופיק טובי, מאיר וילנר, משה סנה | ב-16 בדצמבר 1959 פרש מאיר וילנר מהכנסת. החליף אותו משה סנה.
|
| הכנסת החמישית (1961) | 5 מנדטים: שמואל מיקוניס, תופיק טובי, מאיר וילנר, משה סנה, אסתר וילנסקה, אמיל חביבי |
|
| לאחר הפילוג | ||
| הכנסת השישית (1965) | מנדט אחד: שמואל מיקוניס | |
| הכנסת השביעית (1969) | מנדט אחד: שמואל מיקוניס, משה סנה | ב-1 במרץ 1972 נפטר משה סנה. החליף אותו שמואל מיקוניס. |
ראו גם
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית- סיעת מפלגה קומוניסטית ישראלית בכנסת השנייה, באתר הכנסת
- עמוס אשתורי, מק"י - בגידה ומחתרת, דבר, 21 בדצמבר 1956
- נסים קלדרון, נאמנות ביקורתית לעם שלך, באתר ynet, 27 ביוני 2008 - על היחסים בין יהודים לערבים במק"י
- ראובן אבינעם, עשרים שנה לפילוג במק"י, שמאל, מס' 28, ספטמבר-אוקטובר 1985
- ארכיון אסף פרסומים של מפלגות קומוניסטיות בישראל, בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 מה מאחורי הפילוג במפלגה הקומוניסטית?, דבר, 13 בפברואר 1949
- ^ הלל כהן, ערבים טובים, הוצאת עברית ירושלים 2006, עמ' 58
- ^ הלל כהן, ערבים טובים, הוצאת עברית ירושלים 2006, עמ' 59-60
- ^ סקירה אודות השב"כ בעשור השני (1957-1967), באתר שירות הביטחון הכללי
- ^ גובר גל העזיבות במק"י, דבר, 27 בנובמבר 1956
- ^ דוד מרחב, לנין בשדרות רוטשילד: רשמים מהאחד במאי, באתר רשימות, 6 במאי 2009
- ^ Nessia Shafran, שלום לך קומוניזם, הקיבוץ המאוחד, 1983, עמ' 23, מסת"ב 978-965-02-0011-4. (בiw)
- ^ פ נאװיק, ישראל, ציוניזם, און אמעריקאנער אידן: א נײע סיטואציע אינ׳ם אידישן לעבן, ארױסגעגעבן פון דער ״מארגן־פרײהײט״, 1961. (ביידיש)
- ^ Raphael Posner, היים און וועלט, איקופ, 1966, עמ' 118. (ביידיש)
- ^ זאמלונגען, יידישער שרייבער פאראיין ביים איקוף, 1969, עמ' 1, 25. (ביידיש)
- ^ ײדישע קולטור, Yiddisher Kultur Farband., 1973, עמ' 44. (ביידיש)
- ^ פאריזער צייטשריפט: פאר ליטעראטור, קונסט און קולטור פראבלעמען, Centre culturel auprès de l'U.J.R.E., 1967, עמ' 140. (ביידיש)
- ^ פייערלעכער אוונט 2 יאר פריי ישראל | | The National Library of Israel, באתר www.nli.org.il (באנגלית)
- ^ אבנר אברהמי, מצב משפחתי | יוסף ליפסקי, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2009
- ^ בין שדות יד-חנה לסמטאות ג'נין – לזכרו של אברהם ג'ורי, בבלוג "מרחב פוליטי".
37672526המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מפלגה היסטורית)