רב יהודה
| תקופת הפעילות | דור שני לאמוראי בבל | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| השתייכות | ראש ישיבת פומבדיתא ומייסד הישיבה | ||||
| רבותיו | רב, שמואל, רב אסי. | ||||
| תלמידיו | רבה ורב יוסף שכיהנו אחריו בראש ישיבת פומבדיתא, רבי זירא, רבי אבא, רב כהנא, רחבה מפומבדיתא, רב שמואל בר רב יצחק, רב שמואל בר יהודה | ||||
| בני דורו | רב הונא, רב נחמן, עולא, רב עינא, רב חנא בגדתאה | ||||
| |||||
רב יהודה בר יחזקאל (ג'תתקנ"ד או ג'תתק"פ - ד'נ"ט; 194 או 220–299 לספירה) היה מגדולי האמוראים בבבל במאה השלישית. מייסדה של ישיבת פומבדיתא, שהתקיימה כ-800 שנה, וראש הישיבה. בש"ס מוזכר תמיד בשם הסתמי "רב יהודה", או בכינוי החיבה "שיננא" (מארמית: שנון).
רב יהודה היה בן הדור השני של האמוראים בבבל, תלמיד מובהק של רב ושל שמואל, ומאות מאמרים שלהם מובאים על ידי רב יהודה בתלמוד. אביו, רב יחזקאל, נמנה אף הוא עם החכמים. תלמידיו של רב יהודה, רבה בר נחמני, רב יוסף ורבי זירא, היו גדולי הדור הבא של האמוראים.
נהג לשקוד על תלמודו, והתמיד לחזור על הנלמד. רבו, שמואל, שיבח אותו לא אחת בביטויים שונים. רב יהודה התאפיין בתקיפות.
חיבר כמה ברכות, בהן קידוש לבנה ושבע ברכות של חתן וכלה. ידועה הייתה חיבתו לארץ ישראל, ועם זאת אסר לעלות אליה מבבל[1].
תולדותיו ומפעליו
רב יהודה נולד בבבל לרב יחזקאל. שנת לידתו של רב יהודה שנויה במחלוקת בין החוקרים, בין שנת 194 לבין שנת 220. על פי ההיסטוריון הרב אהרן היימן, נולד רב יהודה בשנת 194, וזאת הוא ביסס על המידע התלמודי היחיד אודות שנת לידתו של רב יהודה, המובא בתלמוד הבבלי, שרבי יהודה הנשיא אמר נבואות שונות ביום פטירתו, ובהן: "היום נולד רב יהודה בבבל". הגמרא שם מוסיפה: "כשמת רבי – נולד רב יהודה, כשמת רב יהודה – נולד רבא... ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו[2], שנאמר: "וזרח השמש ובא השמש"[3]. מקובל להבין את הדברים האלו כפשוטם, ועל פיהם קבע הרב היימן את שנת לידתו של רב יהודה לשנת תק"ד או תק"ה למניין השטרות (194), השנה אשר לה הוא מייחס את פטירתו של רבי[4]. על פי השיטה הרווחת, שרבי נפטר בשנת 220 לערך, נקבעה לידתו של רב יהודה לאותה שנה. ההיסטוריון זאב יעבץ טען, כי הנוסח "כשמת" מציינת קירוב בלבד ואינה מדייקת[5]. לעומתו, ההיסטוריון צבי גרץ העריך שרבי נפטר בסביבות שנת 210, בעוד שהוא קובע את הולדתו של רב יהודה לסביבות שנת 220. בהתאם לכך, ובעקבות ראיות אחרות, היו שטענו שהמימרא בתלמוד אינה חד משמעית ואינה מציינת את זמן לידתו של רב יהודה[6]. משה בר מקבל את הכתוב באגרת רב שרירא גאון שרבי נפטר בשנת תק"ל לשטרות (219), וקובע לשנה זו אף את לידתו של רב יהודה, כפי פשטות דברי התלמוד[7]. רב יהודה תואר בתלמוד כאדם גבה קומה, "ארוך בדורו": "רב ארוך בדורו היה, ורב יהודה מגיע לכתפו. ורב יהודה ארוך בדורו היה, ואדא דיילא מגיע לכתפו". גופו היה חלש ונוטה לחלות, וכשהיה יוצא לשוק היה נועל לרגליו חמישה זוגות של נעלי בד, זה על גבי זה. לעת זקנתו כהו עיניו[8].
לימודיו
בילדותו, למד רב יהודה תורה מפי אביו, רב יחזקאל. בצעירותו, למד בישיבת סורא, אצל רב, שהיה ראש הישיבה. רב היה רבו המובהק, ותורתו הייתה שגורה על לשונו של רב יהודה. בתלמוד מובאים מאות מאמרים שמסר רב יהודה בשם רבו – רב – בהלכה ובאגדה. כן מוזכר שנלווה לרבו בדרכו[9]. לפי שיטת רש"י, אמרותיו הרבות של רב המוזכרות בתלמוד פעמים רבות, ללא שם התלמיד המוֹסר, כולן נאמרו על ידי רב יהודה בישיבתו[10].
רב יהודה היה תלמיד מובהק גם של רב אסי, וגם בשמו הוא מסר מספר מאמרים[11]. על פי דעה אחת בקרב החוקרים, לאחר פטירתו של רב (ד'ז' – 247 בערך, לפי אגרת רב שרירא גאון) הלך רב יהודה לעיר הוצל, לישיבתו של רב אסי. על פי דעה אחרת, רב יהודה למד אצל רב אסי בצעירותו, לפני שלמד אצל רב וכשבא רב לבבל עבר ללמוד אצלו[12].
לאחר זמן מועט נפטר רב אסי ורב יהודה הגיע לנהרדעא, ישיבתו של שמואל, שהיה גם הוא לרבו המובהק. מאמרים רבים נמסרו על ידי רב יהודה בשמו של שמואל, ולמעשה רוב תורתו ומעשיו היו על פי תורתו של שמואל רבו[13]. רב יהודה היה מרצה לפניו את דבריהם של רבותיו הקודמים, רב ורב אסי, ושמואל היה מתייחס אליהם ומעיר את הערותיו[14]. שמואל רבו חיבב אותו מאוד. שגור בלשון התלמוד הביטוי "שיננא", שאמר שמואל לרב יהודה, ביטוי שמשמעותו היא: שנון, בעל השיניים, כלומר - משובח בחריפותו ובחכמתו[15]. בעקבות שמואל רבו, פנו אל רב יהודה גם חבריו בביטוי "שיננא". שמואל אמר עליו עוד "אין זה ילוד אישה" (אלא מלאך)[16].
רב יהודה נלווה אל שמואל במסעותיו מספר פעמים. אודות אחת מהפעמים שבהן נלווה אליו, מסופר בתלמוד[17]: רב יהודה הלך אחרי רבו שמואל בשוק של היישוב בי דיסא. באמצע השוק, שאל רב יהודה את שמואל: אדם שמוצא ארנק במקום כזה, האם חלה עליו מצוות השבת אבידה? אמר לו: לא, המציאה שייכת למוצא – "הרי אלו שלו". הוסיף רב יהודה ושאל את רבו מה יש לעשות, אם בא יהודי ונתן בה סימן? אמר לו: חייב להחזיר. כאשר תמה רב יהודה על הסתירה שבין שתי ההוראות של רבו, הסביר לו שמואל כי הוראתו האחרונה נאמרה כחיוב של "לפנים משורת הדין".
רב יהודה למד גם מפיהם של רב ירמיה בר אבא, זעירי וחכמים נוספים[18], מלבד מה שלמד אצל רבותיו המובהקים – רב ושמואל.
שקידה והתמדה אפיינו את רב יהודה. היה נוהג לחזור על כל תלמודו בכל חודש[19].
הקמת הישיבה בפומבדיתא
לאחר פטירתו של שמואל (נפטר בשנת ד'י"ד, 253 בערך), התמנה רב הונא לראש ישיבה בסורא, ורב יהודה הלך לפומבדיתא והקים בה את ישיבת פומבדיתא. הישיבה נחשבה "להמשכה של הישיבה בנהרדעא", על פי ההיסטוריון מיכאל אבי יונה, "וחכמיה שנודעו בחריפותם היו מעצבי דרכי המחשבה של התלמוד הבבלי"[20]. שתי הישיבות בסורא ובפומבדיתא היו, לאורך כ-800 שנה, החשובות והקובעות בעולם היהודי, ומהן יצאה תורה והוראה לכל תפוצות הגולה.
בזמנו של רב יהודה התמקדו הלומדים בישיבת פומבדיתא בדיני ממונות המסודרים בסדר נזיקין[21], ואשר עליו נאמר במשנה[22]: ”אמר רבי ישמעאל: הרוצה שיחכים - יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן, שהן כמעיין הנובע.” רב יהודה עצמו התבטא: מי שרוצה להיות חסיד, יקפיד לקיים את הלכות נזיקין[23].
שיטת הלימוד בישיבה התאפיינה בחריפות ובידיעת ההלכה על בוריה (בקיאות). תלמיד הישיבה, רמי בר תמרי, אשר נקלע לסורא, נקלע לדיון הלכתי עם רב חסדא, ובסיום הדיון אמר לו רב חסדא: אני רואה שאתה די חריף! רמי בר תמרי ענה: לו היית במקומו של רב יהודה, הייתי מראה לך את חריפותי[24]. הדעות חלוקות לגבי משמעות המונח חריף. הרב אייזיק הירש וייס זיהה את החריפות כהצטיינות בפלפול ובסברה, והסמיך את הדברים לביטוי בארמית[25]: ”דלמא מפומבדיתא את, דמעיילין פילא בקופא דמחטא?” תרגום: שמא מפומבדיתא אתה, שמכניסים פיל בקוף (נקב) של מחט? לעומת זאת, הרב אהרן היימן טען שהחריפות היא רק הבנה ברורה של ההלכה[26].
התלמוד מציין כביטוי לסמכותו של רב יהודה את העובדה שברשותו הוחזק ה"שופר", ומפרשי התלמוד דנים בטיבו ותפקידו של שופר זה. רש"י הציע שני פירושים: האחד - שופר ששימש לתקיעות ביום שישי אחר הצהריים, סמוך לכניסת השבת, כדי להזכיר ולהודיע על כניסת השבת[27]. בעלי התוספות דחו פירוש זה, וקיבלו את פירושו השני של רש"י, שהובא באגרת רב שרירא גאון שלפיה מדובר היה בשופר ששימש מעין קופת צדקה לצורכי ישיבת פומבדיתא. ה"שופר", כדברי התלמוד, הוחזק בביתו של רב יהודה, ראש הישיבה, ומשם עבר, אחרי פטירתו, לביתו של רבה, ואחריו לרב יוסף, לבית אביי ולבסוף לביתו של רבא[28].
ראש לחכמי בבל
רב יהודה עמד בראש הישיבה בפומבדיתא, ובמשך 40 שנות כהונתו של רב הונא בישיבת סורא היה רב יהודה – ככל חכמי בבל (ולאחר פטירת רבי יוחנן ורבי אלעזר גם חכמי ארץ ישראל) – כפוף לרב הונא, והיה לעיתים הולך אליו לראותו[29]. לדעת הראב"ד, בספרו "ספר הקבלה", היה רב יהודה גדול מרב הונא בחכמה, וקרבתו של רב הונא למשפחת ראש הגולה הייתה זו שגרמה לכך שהתמנה לראש ישיבת סורא. עם זאת, מן התלמוד משתמע שרב יהודה היה כתלמיד חבר לפני רב הונא[30].
לאחר פטירתו של רב הונא, ד'נ"ז (297), היה רב יהודה ראש חכמי בבל, וכל חכמי דורו היו כפופים לו ובאו לפניו לפומבדיתא. מצב זה נמשך כשנתיים, עד פטירתו של רב יהודה[29].
לאחר פטירתו של רב יהודה (שנת ד'נ"ט, 299) עברה הגדולה לסורא, לידיו של רב חסדא, שהיה תלמיד-חבר של רב הונא, עד פטירתו לאחר עשר שנים. בפומבדיתא, בינתיים, לא הוסכם על ראש ישיבה תחת רב יהודה, מכיוון שגדולי תלמידיו – רבה ורב יוסף – לא אבו ליטול את התפקיד הרם. רב הונא בר חייא כיהן, אפוא, כראש הישיבה בפומבדיתא, לא באופן רשמי ומלא, אך עם תלמידים רבים; ולאחר מכן, ואף במקביל, הועבר התפקיד לידיו של רבה, כאשר נֵאות לקבלו[31].
מידותיו
רב יהודה היה תקיף, ולא נמנע מלנהוג כפי שנדרש ממנו ללא משוא פנים. עוד בהיותו תלמיד לפני שמואל, לא חשש לפנות אל רבו, שהתעלם מאישה שצעקה לפניו, ולהעיר לו על כך. על כך מסופר בתלמוד[32]: רב יהודה ישב לפני שמואל. באה אישה אחת, צעקה והתלוננה לפניו, ושמואל לא הגיב. שאל רב יהודה את שמואל: האין רבינו סובר כפי הנאמר בפסוק[33] ”אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה?”. נענה שמואל: שיננא (כינוי של רב יהודה), ראשך – רבך – יקבל את עונשו רק במים קָרים, אך ראשו של ראשך – ראש הגולה – ידון בחמים, כלומר: מידת האחריות שלי אינה גדולה כמו זו של ראש הגולה. הרי יושב מר עוקבא כאב בית דין, וכתוב[34]: ”בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם”. בהיותו דיין ופוסק לא חשש לבטא את דבריו בתוקף. במספר מקרים שהורה בהם הלכה, הנחה את תלמידיו לקיימה ללא חשש, גם כאשר הייתה מחלוקת בדבר וקמו עוררין על הוראתו. כשהתיר ניעור גלימה מן האבק בשבת, מפני שבבבל לא הקפידו על הסרת האבק ולכן אין בכך מלאכת כיבוס, נקלע האמורא עולא לפומבדיתא. לשמע מחאותיו, שבארץ ישראל אסרו את הדבר, הורה רב יהודה "נערו את הגלימות בפניו, אנו איננו מקפידים (שיש אבק)"[35]. מסופר, שאישה אחת מנהרדעא הגיעה לדין לפני רב יהודה, ויצאה חייבת בדין. אמרה לרב יהודה: וכי שמואל רבך היה דן כך?! אמר לה: היכרת אותו? אמרה לו: כן, גוץ וכרסו גדולה, כהה ושיניו גדולות. אמר לה: לבזותו באת? בשמתא תהיי (מין של נידוי)! פקעה ומתה[36].
מעשה נוסף אירע בזקנותו של רב יהודה, באחד מבני הישיבה, תלמיד חכם מכובד, שיצאו עליו שמועות רעות שאינו מתנהג כשורה. רב יהודה התלבט: צעד של נידוי (שמתא) קשה במקרה זה, שכן חכמי הישיבה היו זקוקים לאותו תלמיד חכם; ומצד שני השמועות הרעות על מעשיו גורמות לחילול השם. רב יהודה התייעץ עם רבה בר בר חנה, אשר בפיו היה מאמר ששמע מפי רבי יוחנן: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבא-ות הוא"[37] אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו, ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו". רב יהודה נידהו. לאחר זמן חלה רב יהודה, ובאו החכמים לבקרו. ביניהם נכנס אותו תלמיד מנודה. כשראהו רב יהודה - חייך. לתהייתו של התלמיד, ענה: אינני לועג לך, אלא - לקראת הליכתי לעולם האמת דעתי נוחה מכך שלא התחנפתי ולא נשאתי פנים לאיש, אפילו לאדם חשוב כמותך. לאחר פטירתו של רב יהודה הלך אותו תלמיד לבית המדרש וביקש שיתירו לו את הנידוי. בני הישיבה שלחו אותו לארץ ישראל, באמרם שאין בבבל אדם גדול דיו שיוכל להתיר נידוי של רב יהודה. גם בארץ ישראל נתקל בסירוב, שכן רבי אמי ורבי זירא שעו לדבריו של רבי שמואל בר נחמני, שבסימן מיוחד משמים (כפרשנותו של רבי זירא) שהה באותה עת בבית מדרשם לאחר שבמשך מספר שנים הוא לא הגיע לשם: "עמד רבי שמואל בר נחמני על רגליו ואמר: ומה שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים - יהודה חברינו על אחת כמה וכמה!"[38] מעשה זה מופיע בגמרא כדוגמה להתנהגות הראויה כלפי תלמיד חכם שסרח.
משפחתו
רב יחזקאל, אביו של רב יהודה, היה "בעל מעשים", כלומר – אדם שמפורסם במעשיו הטובים, וגם שמואל היה נוהג לעמוד מפניו לאות כבוד. מסופר, שפעם אחת היה רב יחזקאל מלמד את בנו, רמי, משנה במסכת סנהדרין, ורב יהודה תיקן את אביו באחד מטעמי המשנה, באומרו: "אבא, אל תשנה לו (=תלַמד אותו) כך". שמואל העיר לרב יהודה על כך והורה לו שלא להתבטא בלשון כזו כלפי אביו, גם כאשר עליו לתקן את דבריו, משום מצוות כיבוד הורים; אלא בנוסח עדין יותר[39].
אחיו הצעיר של רב יהודה היה גם הוא מן האמוראים, ונזכר בשם רמי בר יחזקאל. לפעמים היה חולק על רב יהודה בדברי הלכה, ואומר לבני בית המדרש: אל תקשיבו לכללים הללו שכולל יהודה אחי בשמו של שמואל (או רב)[40]. לפי גרסה מסוימת בתלמוד היה לו אח נוסף בשם רב כהנא אחוה דרב יהודה[41].
רב יהודה התייחס אל רעייתו ברגשות מעורבים. מצד אחד, אמר שהיא משמשת כדוגמה לאשה שבעלה מוצא בה קורת רוח, וכאשר לימד רב יהודה לרב יצחק בנו: ”אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר:[42] יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ”[43]. ושאל אותו רב יצחק: "כגון מי?" ענה לו רב יהודה: כגון אימך. מצד שני, כאשר רצה רב יהודה להביא לבנו דוגמה לאשה שעליה נאמר: ”וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה” – הביא שוב כדוגמה את אשתו. בתלמוד מוסבר כי היא הייתה כועסת (ועל כך הוזכרה לגנאי), אך הייתה מתפייסת מהר ומעבירה על מידותיה.
כפי הנראה סבר, שגם נשים חייבות במצוות ציצית, שכן מוזכר שהיה מטיל חוטי ציצית גם בבגדיה של רעייתו[44].
בנו של רב יהודה, רב יצחק בר רב יהודה, נמנה גם עם תלמידיו ואף מסר שמועות בשמו. רב יצחק למד גם אצל רב הונא ואצל רבה[45] בתלמוד מוזכר אמורא בשם רב הונא בר יהודה, תלמידם של רב נחמן ורב ששת, שלמד אצל אביי, ואצל רבא, ויש מן החוקרים שסבורים שהיה בנו של רב יהודה[46]. אחד מבניו של רב יהודה התחתן עם בתו של רב יהודה בר חביבא[47]. עוד מבניו הוא רמי בר רב יהודה[48].
במקורות מוזכרת נינתו של רב יהודה, חומא, בתו של איסי בנו של רב יצחק בנו של רב יהודה, אשר נישאה לתלמידו של רב יהודה, רחבא. סדר הזמנים מחייב שהדבר היה לעת זקנתו של רחבא[49]. אחר פטירתו של רחבא נישאה חומה לרב יצחק בנו של רבה בר בר חנה, ולאחר שגם הוא נפטר נשא אותה אביי. לאחר פטירתו באה חומא לבית דינו של רבא כדי שיקצוב לה מזונות מנכסיו של אביי[50].
חבריו ותלמידיו
מחבריו הגדולים של רב יהודה היה רב הונא, ראש ישיבת סורא. ממקורות שונים בתלמוד הבבלי משתמע שרב יהודה היה תלמיד חבר של רב הונא, ואף הלך אליו להתייעץ עמו. פעמים מספר בתלמוד חולקים רב הונא ורב יהודה ביניהם, לעיתים על מה ששמעו מרבותיהם[51]. רב יהודה היה גדול יותר בחכמה מאשר רב הונא, אבל מכיוון שהוא היה מקורב לבית הנשיא גברה ישיבת סורא שבראשה עמד, ולאחר פטירת רב יהודה עברה גם ישיבת נהרדעא לעמוד בראשותו של רב הונא[52].
רב יהודה נשא ונתן בהלכה עם חבריו, גדולי דורו, הדור השני של האמוראים. ביניהם מוזכר רב נחמן, רב עינא, רבה בר אבוה, רב מתנה, רב שמואל בר יהודה, עולא ועוד. הכינוי "סבי דפומבדיתא" (זקני פומבדיתא) מכוון לרב יהודה ולרב עינא. לאחר פטירת שמואל שלח רב יהודה שאלות לארץ ישראל, אל רבי אלעזר[53].
תלמידיו היו גדולי הדור השלישי של האמוראים ומסרו הלכות בשמו. המפורסמים שבהם – רבה ורב יוסף, שכיהנו אחריו כראשי ישיבת פומבדיתא; רבי זירא, רבי אבא, חייא בר רב, רב המנונא, אשיאן בר נדבך (שהיה חתנו של ייבא חמוה דאשיין בר נדבך), רב כהנא, רבין בריה דרב נחמן, ועוד. האמורא רחבא דפומבדיתא היה גם הוא מתלמידיו המובהקים של רב יהודה. הוא מסר בשמו דברי הלכה ואגדה, ואמוראי הדורות הבאים שיבחוהו על שהיה מדייק בלשון רבו ומוסר את הדברים כלשונם בדיוק[54].
שמשיו של רב יהודה היו אדא דיילא ורב כהנא בר נחוניא[55].
תורתו והנהגותיו
מתורתו של רב יהודה מובאים בתלמוד מאמרים רבים, שמספרם מגיע למאות, והם עוסקים בהלכה ובאגדה, ובתחומי משנֶה רבים הנוגעים אליהם; ואף בענייני הטבע והוויות העולם. ברוב מאמריו ציין רב יהודה ממי מרבותיו למד אותם.
לשמה ושלא לשמה
אחד ממאמריו המפורסמים, המופיע שבע פעמים בתלמוד הבבלי ושלוש פעמים חוּצה לו, הוא "מתוך שלא לשמה בא לשמה". המאמר המלא מופיע במסכת סוטה:[56]
נאמר בתלמוד שרב יהודה היה אדם צנוע, שלא הסיר את גלימתו, עם חוטי הציצית המוטלים בה, במשך כל היום[44].
רב יהודה גרס ש"לא נברא הלילה אלא לשינה", בניגוד לשיטתו של ריש לקיש, ש"לא נברא הלילה אלא לגרסה (=לימוד)"[58]. הוא חיבב את לשון הקודש, מקורה של השפה העברית, ואף בבית המרחץ דיבר בלשון הקודש, ובשיחה עם רב נחמן הוכיח אותו על שאינו מדבר בלשון הקודש אלא בניב הארמי שהיה מקובל במקומו[59]. כמו כן שלל רב יהודה תפילה בשפה הארמית[60].
רב יהודה עסק גם בהלכות ניחום אבלים ואף קיים בעצמו הלכות אלו בפומבי. הוא פסק, שמת שאין לו מנחמין (פירוש רש"י: שאין מי שיתאבל עליו) - הולכין עשרה בני אדם ויושבין במקומו. כאשר בשכונתו של רב יהודה נפטר אדם, ולא היו לו קרובים שיתאבלו עליו, אסף רב יהודה עשרה אנשים למניין, והם ישבו במקומו של המת. לאחר שבעה ימים נראה המת לרב יהודה בחלום ואמר לו: "תנוח דעתך שהנחת את דעתי"[61]. תלמידו של רב יהודה, רחבה (בעל נינתו חומא) מסר בשמו: "כל הרואה המת ואינו מלווהו - עובר משום[62] לועג לרש חרף עושהו"[63].
תפילה וברכות
רב יהודה התייחס בכובד ראש לתפילה, והיה מכין את עצמו אליה. הוא נהג להתקשט בבגדים נאים לכבוד התפילה, והיה מתפלל בכוונה. היה מכין עצמו לפני תפילתו בחזרה על נוסח התפילה, מפני שהיה מתפלל אחת לשלושים יום בשל טרדתו בתלמודו[64].
לדעתו, אין לאדם להתפלל בשפה הארמית, ואכן, התפילות והברכות שחיבר רב יהודה כולן נאמרו בלשון הקודש. את טעם הדבר הסביר לפי מאמר של רבי יוחנן:
אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית. שאמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמית - אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי
רב יהודה חיבר את נוסח ברכת הלבנה, שלפי ההלכה יש לברך פעם בחודש:
חיבר גם את הנוסח של ברכת האילנות, הנאמרת בימי האביב של חודש ניסן[66]:
אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי (מי שיצא בימי ניסן וראה אילנות מלבלבים) - אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם.
הנוסח של ברכת האירוסין, וכן נוסח שבע הברכות הנאמרות לחתן ולכלה בשבעת ימי שמחת הנישואין, חוברו גם הם על ידי רב יהודה, אשר הוסיף ששבע הברכות נאמרות רק כאשר משתתפים בסעודה "פנים חדשות", כלומר - אנשים שלא היו נוכחים במעמד החופה[67].
רב יהודה לימד גם את הלכותיה של ברכת הגומל[68], ואמר בשם רבו רב: ”ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא”. רב יהודה עצמו הרחיב ולימד את נוסח הברכה - "ברוך גומל חסדים טובים".
בתלמוד מסופר על בצורת שהייתה בימיו. כשיצא רב יהודה לשוק וראה אנשים מזלזלים בלחם וזורקים אותו זה לזה, הקפיד ואמר: כנראה יש שובע בעולם (יותר מדי)! בא רעב. חכמי העיר דיברו עם שמשו, רב כהנא בר רב נחוניא, שיוציא אותו לשוק, כדי שיראה את הרעב שבא לעולם. כשראה רב יהודה את הצער, ביקש משמשו שיחלוץ לו נעליו לאות צער. כשחלץ נעל אחת בא גשם. כשבא לחלוץ את השנייה בא אליהו ואמר: "אמר הקדוש ברוך הוא, אם תחלוץ את הנעל השנייה – אחריב את העולם!" סיפר רב מרי נכד שמואל, שעמד ליד הנהר וראה מלאכים שנדמו כמלחים ממלאים ספינות בחול ונעשה קמח סולת. רב יהודה הורה שלא להשתמש בקמח הזה, מפני שהוא "של מעשה נסים". למחרת הגיע משלוח תבואה גדול ממקום בשם פרזינא, וממנו קנו אנשי פומבדיתא[69].
יחסו לארץ ישראל ולבבל
חיבתו של רב יהודה לארץ ישראל הייתה מפורסמת בקרב האמוראים. על כך ניתן ללמוד מדברי רב חסדא בדו-שיח שמצוטט בתלמוד[70]:
- אמר לו רב חסדא לרב יצחק: שמן אפרסמון, מה מברכים עליו? אמר לו: כך אמר רב יהודה: בורא שמן ארצנו. הגיב רב חסדא: אין להביא ראיה מרב יהודה, שחביבה עליו ארץ ישראל; שאר האנשים מה צריכים לברך? אמר לו: כך אמר רבי יוחנן: בורא שמן עָרב.
באחד ממאמריו באגדה עסק רב יהודה במעלתם המיוחדת של עצי ההסקה של ירושלים לפני החורבן. תלמידו רחבה מסר משמו שאמר: ”עצי ירושלים של קינמון היו, ובשעה שהיו מסיקין מהן - ריחן נודף בכל ארץ ישראל. ומשחרבה ירושלים נגנזו, ולא נשתייר אלא כשעורה, ומשתכח בגזאי דצימצמאי מלכתא” (- ונמצא באוצר המלכה ששמה צימצמאי)[71].
למרות חיבתו של רב יהודה לארץ ישראל, התנגד לעלייה אליה מבבל. הוא פסק כי "כל העולה מבבל לארץ ישראל - עובר בעשה, שנאמר[72]: בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'"[73]. מסופר על שניים מתלמידיו המובהקים, רבי אבא ורבי זירא[74], שהשתמטו ממנו ועלו לארץ ישראל בלי להודיע לו ולהיפרד ממנו, מחשש שימנע מהם לעלות.
רב יהודה סבר שלגולת בבל חשיבות מיוחדת ואמר, בשם רבו שמואל: ”כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל - כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות”. רש"י מפרש כי הסיבה היא לפי שבבל הייתה מקום תורה, והיו בבבל ישיבות המרביצות תורה תמיד. תלמידיו של רב יהודה, רבה ורב יוסף, הוסיפו על תחומי האיסור, ואמרו שגם בתוך בבל יש מקומות עדיפים: "אפילו מפומבדיתא לבי כובי" (לגור שם - רש"י). מאמר נוסף בהקשר זה - "אמר רב יהודה: כל הדר בבבל - כאילו דר בארץ ישראל, שנאמר[75]: הוי ציון המלטי יושבת בת בבל"[76].
דין התורה לפני רב נחמן
רב יהודה הוזמן לדין לפני רב נחמן, שהיה בצעירותו דיין בנהרדעא. היה זה לאחר שרב יהודה נידה אדם שביזה את שליח בית הדין ואת רב יהודה עצמו. על פי הכלל "כל הפוסל במומו פוסל", הוכרז אותו אדם כעבד (בציוויו של רב יהודה), מפני שהיה רגיל להכריז כן על אנשים אחרים. הלך האיש אל בית דינו של רב נחמן בנהרדעא ותבע את רב יהודה, ושם כתבו לו כתב הזמנה לדין, בלא שימת לב לזהותו של המוזמן. רב יהודה שקיבל את כתב ההזמנה, התייעץ עם רב הונא האם עליו ללכת לדין, ונענה שבעקרון אינו מחויב ללכת לפני רב נחמן לדין, מפני שהוא גדול ממנו, אבל כיוון שהוא "חתן בית הנשיא" ומקורבו של ראש הגולה כדאי ללכת לפניו, מפני כבוד ראש הגולה.
רב יהודה הלך לנהרדעא, וכשמצא את רב נחמן בונה מעקה פנה אליו בשאלה על מעשיו, ומשם התגלגלה שיחה שבה פנה רב יהודה אל רב נחמן שוב ושוב בקושיות הלכתיות על מעשיו ועל דבריו, וגם הוכיח אותו שוב ושוב על ניב הלשון הבלתי שגרתי שבפיו, שאפיין את חברת ראש הגולה, ולא אנשים פשוטים. השיחה ביניהם המשיכה גם לאחר שהכניס רב נחמן את רב יהודה לביתו והציע לו שתייה. רב יהודה המשיך להקשות על דבריו של רב נחמן שוב ושוב; הוא גם שלל את הצעתו של רב נחמן שבתו, דונג, תביא לפניהם יין לשתייה, בהסתמכו על ההלכה כי "אין משתמשים באשה", וכאשר רב נחמן אמר כי בתו דונג קטנה, הוא אמר כי שמואל אמר: "אין משתמשים באשה כלל, בין גדולה ובין קטנה". כאשר רב נחמן הציע לרב יהודה למסור שלום לילתא, אשת רב נחמן, הגיב רב יהודה בפליאה: "אין שואלין בשלום אשה!" וכאשר הציע רב נחמן שישמש כשליח לשאול בשלומה הסביר רב יהודה כי "אין שואלין בשלום אשה כלל!" - אפילו על ידי בעלה. עד שילתא, אשת רב נחמן, ייעצה לבעלה שיסיים את דינו של רב יהודה, כדי שלא יציג אותו כעם הארץ.
בהמשך, שאל רב נחמן את רב יהודה לפשר בואו, וכשנענה שהוזמן לדין, תמה רב נחמן ואמר: את שיחתו של אדוני אינני מבין, וכתב הזמנה לדין שלחתי לו?! רב יהודה הוציא את כתב ההזמנה והציגו לפני רב נחמן, שהשיב בבקשה לדון במקרה ההוא לגופו, למניעת חשדות כנגד בית הדין בשל מראית עין. בדיון הציג רב יהודה את דבריו, והשיב עניינית לשאלותיו של רב נחמן. האיש הוכרז כעבד - אמר - על פי דבריו של שמואל, ש"כל הפוסל במומו פוסל". אותו האיש בא והציג את עצמו, כנגד ההכרזה עליו כעבד, כצאצא של בית חשמונאי. דבר זה הסגיר סופית את מוצאו, מפני שלפי ההלכה שאמר רב הונא בשם רב "כל האומר מבית חשמונאי אני - עבד הוא", שכן הורדוס השמיד את הצאצאים המיוחסים של בית חשמונאי. באותו היום - מציין התלמוד - נקרעו כמה כתובות בנהרדעא, ופקעו קשרי נישואין שהיו במשפחתו של אותו האיש מבית חשמונאי, שבטל תוקפם מבחינת ההלכה. כאשר יצא רב יהודה מבית הדין לדרכו בחזרה לפומבדיתא, יצאו אחריו אנשים ממשפחתו של האיש. האנשים רצו לרגום את רב יהודה, אך חזרו בהם לאחר שהזהיר אותם מפני פרסום פסק הלכה בנושא יוחסין ששמע מרבו שמואל, אשר עלולות להיות לו השלכות משמעותיות על מספר משפחות בנהרדעא[77].
דיני ממונות
רב יהודה ביאר את המונח הלכה למשה מסיני במשמעות כוללת; לשיטתו, משה רבנו לא ידע את כל פרטי ההלכות שייאמרו בבית המדרש של רבי עקיבא, אך בכל זאת ההלכות של תקופת בית שני הן בבחינת הלכות שנמסרו למשה בסיני[78].
כלל ידוע שקבע רב יהודה הוא: "מצר שהחזיקו בו רבים - אסור לקלקלו"[79]. כלומר, דרך שהורגלו הרבים ללכת בה, אין ברשותו של אדם לקלקל אותה, לחסום אותה, ולמנוע את הליכת הרבים בה.
רב יהודה החמיר בדיני מראית העין ובשם רבו רב, אמר: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין - אפילו בחדרי חדרים אסור[80].
דעתו בנושא עבד כנעני, נלמדה מהפסוק[81] "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם": אמר רב יהודה: המשחרר עבדו - עובר בעשה[82].
רב יהודה פסק כי שאם אדם נוטל בידו מגל וסל, ומודיע על כוונתו לקטוף פירות מדקלו של פלוני, נאמין לו ולא נמנע ממנו דבר זה, כי החשש שמא הוא עז פנים במידה כזו שיקטוף פירות מעץ שאינו שלו בפומבי, אינו סביר. כלל זה תקף רק על פירות עץ, שעליהם לא נהוג לכתוב שטר, ולא על קרקע שעליה נהוג לכתוב שטר, וממילא אדם שאין לו שטר יש לו ריעותא ולא ניתן לו להחזיק בקרקע[83].
פסק דין ידוע של רב יהודה ניתן בנסיבות מיוחדות, שבהן הדיינים מנועים מהכרעה בדיון. נסיבות אלו נוצרות כאשר שני בני אדם טוענים לחפץ, אולם לאף משני הצדדים אין ראיות לבעלותו על החפץ, ותקפות טענותיהם היא בבחינת כל דאלים גבר. במצב זה, כאשר הספק הוא מוחלט ואפס ראיות, או שייתכן ובעתיד המצב המשפטי יתברר על פי עדים או ראיות אחרות, בית הדין לא יתערב במחלוקת. וזאת מכיוון שהוא חושש לפסוק פסק דין מעוות, בהיעדר כל מידע מהותי; ויתר על כן, בית הדין אף לא ירצה לקיים פשרה, במקום שהפסק עתיד להתבטל כאשר יובאו לבית הדין ראיות אמינות. במצב משפטי כזה שבא לפני רב יהודה ורב הונא, טען אחד מהטוענים לבעלות על ספינה שבעלותה הייתה במחלוקת, כי יש לו בביתו ראיות ניצחות לבעלותו ולפיכך מבקש הוא מבית הדין לבל יפקיר את החפץ ברשות הרבים ולבל יניח לבעל דינו לתפוס את החפץ ואולי לגרום לו נזק או להבריחו למקום שבבעלותו, דבר שיקשה על המשך ההליך המשפטי כאשר הוא יביא את הראיות. כאן נוצרה מחלוקת בין שני החכמים, רב יהודה ורב הונא. רב יהודה פסק שאסור לבית הדין להתערב במצב זה ולפעול פעולות שייתכן ויגרמו לעיוות הדין, כי אם בית הדין יתפוס את החפץ ובהסוף יתברר שאין לטוען ראיות ראויות, לא יוכל שוב בית הדין להוציא מידיו את הספינה המוטלת במחלוקת ולהחזיר את המצב של "כל דאלים גבר" שתקף רק כל עוד החפץ מוטל במצב הפקר ובית הדין אינו מתערב ולא במצב שהחפץ מוטל ברשות בתי הדין שאז וודאי אין בית הדין יכול להפקיר את החפץ לכל החפץ. לעומת זאת טען רב הונא שמכיוון ש"כל דאלים גבר" הוא פסק שאינו מביא לפסיקה אמיתית בדין ונגרם רק מחוסר ברירה - אין בית הדין יכול לפסוק כאשר אין כל ראייה, אין לבית הדין לחשוש יותר מדי מעיוות פסק זה, ובית הדין יתפוס את החפץ לרשותו, אם אחד מבעלי הדינים טוען שעומד הוא להביא ראיה שבידו לבית הדין ומבקש מבית הדין שיתפסו את החפץ[84].
בדין הודאת בעל דין הוא קבע שהכחשה של בעל דין לעובדה מסוימת שקיומה הוברר על ידי עדים, יכולה לשמש כהוכחה והודאה לרעתו בלבד; כך למשל הוא פסק שאם תבע אדם מאדם אחר סכום כסף שהלווה לו לפי טענת התובע וסיוע שני עדים, וזה טוען כי להד"מ, טענה שוודאי אין לה ערך כאשר יש עדים הסותרים אותה; חשובה טענה זו כהודאה ברורה שבכל מקרה ההלוואה - שלדבריו לא הייתה - לא נפרעה[85].
לקריאה נוספת
- הרב אהרן הימן, "רב יהודה בר רב יחזקאל", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ב', עמודים 552-542, באתר היברובוקס
- ד"ר עזריאל הילדסהיימר, הערך: רב יהודה, אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, א, (עורך: ד"ר מרדכי מרגליות), מהדורה מחודשת בידי פרופ' יהודה אייזנברג, יבנה: תשנ"ז-1997.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: קטגוריה:רב יהודה |
- הרב אהרן הימן, "סבי דפומבדיתא", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג', עמוד 959, באתר היברובוקס
- משה יהודה בלוי (עורך), "רב יהודה", ערכי תנאים ואמוראים, ברוקלין תשנ"ד, עמודים צו-קו, באתר היברובוקס
- רב יהודה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- רב יהודה - תולדות חייו, באתר סנונית
הערות שוליים
- ^ המקורות, לכל עניין במקומו, מובאים בהערות שבגוף המאמר.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ב עמוד ב'.
- ^ מגילת קהלת, פרק א', פסוק ה'.
- ^ הרב אהרן היימן, תולדות תנאים ואמוראים, הערך: "רב יהודה".
- ^ זאב יעבץ, תולדות ישראל - חלק שביעי, עמ' 117, הערה 4, באתר היברובוקס
- ^ שמואל מנדילזון, בית תלמוד - שנה רביעית, עמוד 12, באתר היברובוקס.
- ^ ראשות הגולה בבל בימי המשנה והתלמוד, ל אביב תש"ל, עמ' 36.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף כ"ב עמוד ב', מסכת שבת, דף ל"ז עמוד ב',מסכת שבת, דף ל"ז עמוד ב',מסכת ברכות, דף נ"ד עמוד ב', מסכת יבמות, דף ק"ב עמוד ב', מסכת גיטין, דף י"ט עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פ"א עמוד א'.
- ^ רש"י תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף מ"ד עמוד א': "סתם שמעתתיה דרב בדרי בתראי - רב יהודה הוה אמר להו בבי מדרשא".
- ^ ראו: תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ט"ז עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף מ"א עמוד א'. תולדות תנאים ואמוראים לרב אהרן היימאן, ערך רב יהודה וערך רב אסי; וכן באנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים בעריכת מרדכי מרגליות.
- ^ זאב יעבץ, תולדות ישראל - חלק שביעי, עמ' 117, באתר היברובוקס.
- ^ רש"י בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף נ"ד עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ט' עמוד א' ורבות כהנה – מאמריו של רב; מסכת יבמות, דף ט"ז עמוד ב'-יז ע"א (ראו שם ברש"י ד"ה כי אמריתה) ועוד כמה – מאמריו של רב אסי.
- ^ ראו: תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ו עמוד א', מסכת בבא קמא, דף י"ד עמוד א', מסכת כתובות, דף י"ב עמוד ב', ועוד רבות.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף י"ג עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כ"ד עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"נ עמוד א' ותלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף ל"ו עמוד ב'. מסכת עבודה זרה, דף ס"א עמוד ב' ומסכת מנחות, דף כ"א עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"ה עמוד א', ופירוש רש"י שם.
- ^ מיכאל אבי יונה, אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים, הוצאת כרטא, 1974, עמ' 99.
- ^ ראו: תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ' עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ד עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ל' עמוד א'.
- ^ משנה, מסכת בבא בתרא, פרק י', משנה ח'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ל' עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ח עמוד ב'. תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"י עמוד א' - ע"ב (רמי בר תמרי). ראו גם "תולדות תנאים ואמוראים".
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ח עמוד ב'
- ^ הרב אהרן היימן, תולדות תנאים ואמוראים - חלק ב', עמ' 551, באתר היברובוקס
- ^ ראו: תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ה עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס' עמוד ב', ובפירוש רש"י ותוספות.
- ^ 29.0 29.1 איגרת רב שרירא גאון
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע' עמוד א'.
- ^ על פי תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י"ד עמוד א' ותלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס' עמוד ב'; אגרת רב שרירא גאון; אהרן היימן תולדות תנאים ואמוראים, בערכי החכמים הנזכרים.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ה עמוד א', בתרגום לעברית.
- ^ ספר משלי, פרק כ"א, פסוק י"ג.
- ^ ספר ירמיהו, פרק כ"א, פסוק י"ב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ"ז עמוד א'. ראו עוד תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"ח עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ"ח עמוד א' ותלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט"ז עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף נ' עמוד ב'.
- ^ ספר מלאכי, פרק ב', פסוק ז'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף י"ז עמוד א'.
- ^ מסכת קידושין, דף ל"ב עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"א עמוד א', מסכת כתובות, דף ס' עמוד א', מסכת כתובות, דף ע"ו עמוד ב'; מסכת חולין, דף מ"ד עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"א עמוד ב', בדפוס ונציה והלאה. לפי גרסה אחרת בכל כתבי היד: "אחוריה דרב יהודה", ואין כל הוכחה שהיה אחיו.
- ^ ספר משלי, פרק ה', פסוק י"ח.
- ^ מסכת יבמות, דף ס"ג עמוד ב'.
- ^ 44.0 44.1 תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מ"ג עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף פ' עמוד ב'.
- ^ ראו: תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ' עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף פ"ח עמוד ב'. ההיסטוריון הרב זאב יעבץ כתב שהוא בנו של רב יהודה. זאב יעבץ, תולדות ישראל - חלק שביעי, עמ' 117, הערה 4, באתר היברובוקס
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ב עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף נ"ה עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ד עמוד ב' ראו: "סדר הדורות", הערך: רחבה; שם נכתב שבניו של רחבה לא היו מחומה נינתו של רב יהודה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ד עמוד ב' ותלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ה עמוד א'.
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"א עמוד ב' (לגרסת הרא"ש ודקדוקי סופרים); מסכת חולין, דף י"ט עמוד א'; מסכת קידושין, דף ע' עמוד ב'; מסכת יבמות, דף י"ז עמוד ב'. ראו גם אטלס עץ חיים, הרב רפאל הלפרין.
- ^ ספר הקבלה להראב"ד עמ' 58.
- ^ מקורות רבים קיימים לכך, וביניהם – בהתאמה – תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"ו עמוד א' (רב נחמן); מסכת סנהדרין, דף י"ז עמוד ב', ומסכת סנהדרין, דף כ"ו עמוד ב' (רב עינא); מסכת שבת, דף קל"ד עמוד ב' (רבה בר אבוה); מסכת קידושין, דף ע' עמוד ב' (רב מתנה); מסכת עבודה זרה, דף כ"ח עמוד ב' (רב שמואל בר יהודה); מסכת חולין, דף ס"ח עמוד ב' (עולא); תלמוד ירושלמי, מסכת בבא קמא, פרק א', הלכה א' (רבי אלעזר).
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף מ' עמוד ב' (רבה); מסכת בבא מציעא, דף ח' עמוד א' (רב יוסף); מסכת יבמות, דף ע"ח עמוד ב' (רבי זירא); מסכת ברכות, דף י"א עמוד ב' (רבי אבא); מסכת ערובין, דף ב' עמוד ב' ודף יד ע"א (חייא בר רב); מסכת שבועות, דף ל' עמוד א'-ב (רב המנונא); מסכת יבמות, דף י"ז עמוד א' (רב כהנא השני); מסכת פסחים, דף נ"ב עמוד ב' ומסכת מנחות, דף מ"א עמוד א' (רחבה מפומבדיתא).
- ^ אדא דיילא: תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ"ח עמוד א'; מסכת עבודה זרה, דף מ' עמוד ב'. רב כהנא בריה דרב נחוניא: מסכת תענית, דף כ"ד עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ז עמוד א'. ראו שם בציונים על הדף (מסורת הש"ס) למראי מקומות מדויקים של ששת המקורות האחרים בבבלי.
- ^ ספר מלכים א', פרק ג'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ה עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע' עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף מ"א עמוד א'; מסכת קידושין, דף ע' עמוד א'; מסכת שבת, דף י"ב עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנ"ב עמוד א'.
- ^ ספר משלי, פרק י"ז, פסוק ה'.
- ^ בהמשך שם: "ואם הלווהו מה שכרו? אמר רב אסי: עליו הכתוב אומר: מלוה ה' חונן דל (ספר משלי, פרק י"ט, פסוק י"ז.) ומכבדו חונן אביון (ספר משלי, פרק י"ד, פסוק ל"א) תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ח עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל' עמוד ב' ורש"י; מסכת שבת, דף קי"ח עמוד ב'; מסכת ראש השנה, דף ל"ה עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ב עמוד א'. זהו הנוסח בתלמוד, ישנם שינויים קלים בינו לבין הנוסח שבסידורים.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ג עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ז' עמוד ב', ח ע"א. ראו גם רש"י שם.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ד עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ד עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ג עמוד א', בתרגום לעברית.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ג עמוד א'.
- ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ז, פסוק כ"ב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ד עמוד ב' (בתרגום לעברית).
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"י עמוד ב' - קיא עמוד א.
- ^ ספר זכריה, פרק ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קי"א עמוד א'.
- ^ על פיתלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע' עמוד א'-ב.
- ^ ראו: תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כ"ט עמוד ב'; מנחם אלון, המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, א, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשמ"א-1981, עמ' 193
-194. - ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ק' עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ט' עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ד עמוד ב' ועוד.
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"ה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ל"ח עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ל"ג עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ל"ד עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פ"ח עמוד א'.
| שלשלת הקבלה | ||
|---|---|---|
| נביאים | משה רבינו • יהושע בן נון • פינחס וזקנים • עלי הכהן • שמואל • דוד המלך • אחיה השילוני • אליהו הנביא • אלישע • יהוידע הכהן • זכריה בן יהוידע • הושע בן בארי • עמוס • ישעיהו • מיכה • יואל הנביא • נחום • חבקוק • צפניה בן כושי • ירמיהו • ברוך בן נריה | |
| אנשי כנסת הגדולה | עזרא הסופר ובית דינו • שמעון הצדיק | |
| תקופת הזוגות | אנטיגנוס איש סוכו • יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן • יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי • יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח • שמעיה ואבטליון • הלל ושמאי | |
| תנאים | רבן יוחנן בן זכאי ורבן שמעון בן הלל • רבן גמליאל הזקן • רבן שמעון בן גמליאל הזקן • רבן גמליאל • רבן שמעון בן גמליאל • רבי יהודה הנשיא | |
| אמוראים | רב ושמואל ורבי יוחנן • רב הונא ורב יהודה • רבה ורב יוסף • אביי ורבא • רב אשי ורבינא | |
| הרשימה לפי הרמב"ם בהקדמת משנה תורה. לרשימות אחרות, ראו שלשלת הקבלה. | ||
34468699רב יהודה