רעב
רָעָב היא תחושה הפוקדת חיה או אדם כאשר לא מסופק לה מזון במידה הנדרשת. שיכוך הרעב הוא צורך בסיסי, קיים אצל כל בעלי החיים, גם הירודים ביותר.
כמו כל מכונה זקוק גם הגוף לאנרגיה על מנת לפעול. הגוף מפיק אנרגיה באמצעות שריפת חומרים המופקים ממזון והפקת אנרגיה מתוכם (הנמדדת בקלוריות). כאשר מבחינה מערכת האיזון של הגוף במחסור באנרגיה, היא מעלה לתודעה את תחושת הרעב.
גם במצב של איזון קלורי, אם הוכנס מזון לגוף שלא בדרך של לעיסה ובליעה עדיין צפויה תחושה של רעב. רעב יכול להתבטא גם בהזדקקות למוצרי מזון שאינם משביעים, כמו ממתיקים מלאכותיים. נראה שטעם המתיקות קושר באדם, על ידי התהליך ההתפתחותי, למזון עשיר בפחמימות, ועל כן הוא מהווה מושא תשוקה, גם כאשר לאמיתו של דבר ערכו התזונתי דל. מצד שני, המידה שבה ערב מזון לחיך היא כשלעצמה פונקציה של מידת הרעב.
בתחושת הרעב יש מוטיבים נלמדים. חיה שהורגלה להאכלה שאינה משביעה דייה, תנטה לאכילה מרובה גם כאשר דרך האכלתה השתנתה. היא תלמד להתאים את עצמה למצב התזונתי החדש באופן איטי. עם זאת, לא אצל כל החיות שולטת תחושת הרעב על האכילה. דגי זהב וכלבים עשויים לאכול יותר מכפי הרצוי להם, בעוד שחתולים בדרך כלל אוכלים במידה הדרושה להם. הוכחה אחרת למוטיב הלמידה היא סלידה המתפתחת ממאכלים שאכילתם גורמת לתוצאות לוואי בלתי נעימות, אך אינם בלתי-טעימים כשלעצמם, תופעה המכונה "סלידת טעם".
רקע פיזיולוגי
קרקורי בטן הם תופעה אופיינית לרעב. את תחושת הרעב גורמים חיישנים לרמת הגלוקוז הנמצאים במוח (הגלוקוז הוא ספק האנרגיה הראשון במעלה למוח), וניתן להפעילם במעבדה גם ללא רעב אמיתי. גם למעיים ולבטן יש תפקיד בתחושת הרעב, ותפקיד בלעדי בתחושת השובע. חיישני בטן ומעיים מעבירים אותות מתאימים למוח בעת שובע, וכך גם הכבד. משום שמקור תחושת השובע אינו במוח, אין היא קשורה בהכרח לגלוקוז, אלא לרכיבי מזון שונים.
תחושת רעב קשורה למערכת העצבים הפאראסימפתטית שהיא חלק ממערכת העצבים האוטונומית. המערכת הפאראסימפתטית דומיננטית בתקופת שלווה. מערכת זו מבצעת תפקידים המשמרים ומגנים על משאבי הגוף, גם בעזרת ההיפותלמוס, שאזורים בו מווסתים את הרעב.
המרכז במוח האחראי על תחושת הרעב הוא ההיפותלמוס. פגיעה בו תביא לדחייתו של מזון, כמעט עד לגוויעה ברעב. פגיעה באזורים אחרים בסביבה ההיפותלמית תביא לאכילה מופרזת. גירוי האזורים האלו יביא להמשך אכילה, או לחלופין להפסקתה בניסויים על חיות מעבדה.
עם זאת, אין לראות את ההיפותלמוס כ"אזור רעב" אחד ויחיד, אלא כמנגנון כיוונון למערכות עצביות אחרות אשר גורמות יחדיו לתחושת הרעב, בהן חשובה במיוחד המערכת הדופמינית.
ראו גם
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: רעב |
הערות שוליים
- ^ מטמורפוזות, אובידיוס, הוצאת מוסד ביאליק 1965, כרך ראשון עמוד 330, תרגם: שלמה דיקמן
23168226רעב