רב חנינא מסורא
רב חנינא מסורא (נכתב בטעות "רבי" פעמים רבות) היה אמורא שחי בדור השביעי לאמוראי בבל, מחכמי סורא.
לידתו
אודות לידתו מסופר בתלמוד, כי אמו מרדה על בעלה ומיאנה לחיות עמו כדרך איש ואשה. על פי ההלכה, כאשר המרידה נעשית מתוך מריבה זמנית ובמטרה לצער את הבעל, מפעילים בית דין סנקציות כנגד האשה, כדי לקיים את חיובי האישות ולהחזיר את שלום הבית על כנו. אך במקרה בו טוענת האשה שהבעל מאוס עליה ואינה חפצה לחיות עמו, ומוכנה לוותר על כתובתה כדי שיגרשנה, אין כופים אותה להשאר עמו, שכן אין זו אשמתה שבעלה מאוס בעיניה, ואין לחייב אותה לחיות עם מי שאינה חפצה בו (לפי שיטת רש"י אף כופין את הבעל לתת גט, אך רבינו תם חלוק על כך).
למרות זאת, מר זוטרא שלפניו בא הבעל לדין תורה נהג אחרת, והפעיל לחץ כבד על האשה, ומתוך כך חזרה לחיות עם בעלה ונולד ממנה האמורא רב חנינא מסורא. חכמי התלמוד אמרו כי אין להסיק ראיה ממעשה זה שהצליח שכך ראוי לנהוג, כי באופן רגיל בניה של אשה שמקיימת יחסי אישות תחת כפייה נחשבים "בני אנוסה" – שטבעם רע[1], אך במקרה זה - הייתה סייעתא דשמיא מיוחדת למר זוטרא שלא יצא מכשול תחת ידו ואף ההפך[2] .
תורתו
רב חנינא מסורא מוזכר בתלמוד פעמים בודדות:
אחת מהן[3] היא בשאלה התלמודית מה דינו של אדם שעשה שליח למכור משלו סך מסוים של חיטים והלך השליח ומכר רק את חציו, האם נחשבת השליחות כמי שבוצעה במחציתה והמכירה חלה, או שמא יש בכך שינוי מציווי המשלח שכן רצונו דווקא שימכור השליח את הסך כולו בבת אחת ולא בשתי פעמים, כדי שלא ירבו שטרות מכר על שמו. רב חנינא מסורא הביא ראיה מברייתא, שבה נפסק אודות אדם שנטל בטעות דינר של זהב מדמי הקדש, ונתנו לשליח לקנות בו חלוק, והלך והביא לו במחציתו חלוק ובמחציתו טלית, שהדין הוא ששניהם מעלו בהקדש; השליח שקנה בחצי מהכסף דבר על דעת עצמו, ובעל הבית מכיוון שהחלוק שנקנה לצרכו ובשליחותו נחשב כנקנה על ידו. משם נראה כי גם כאשר השליח לא קיים את דברי המשלח במדויק רק את חלקם, וייתכן ובעל הבית יתנגד לכך מנימוק כל שהוא (במקרה זה - שמעדיף הוא חלוק יקר בשווי שש מאשר חלוק זול ופשוט יותר בשווי שלוש) - העיסקה קיימת.
אך חכמי התלמוד דוחים את דבריו, ומסבירים ששם מדובר שהשליח מצא חלוק יקר השווה באופן רגיל דינר, ונמכר בפחות במחיר מבצע ועלה פחות, כך ששליחותו בוצעה במלואה.
דיון אחר של רב חנינא מסורא שבו חכמי התלמוד מקבלים את דבריו להלכה, הוא במסכת סוטה[4], שם מסתפקים חכמי התלמוד אם נשים העוברות על דת משה ויהודית שדינן להתגרש בלי כתובה[5] צריכות התראה על כך מראש, או שמא מפסידות את כתובתן ללא התראה. רב חנינא מסורא הביא ראיה מפורשת מברייתא שבה כתוב שגם נשים אלו אינן מפסידות את כתובתם ללא התראה.
בתלמוד מוזכרת הנהגתו של רב חנינא מסורא בעניין איסור ריבית. הוא נהג להלוות כסף לסוחרים שקנו תבואה בכפרי בכמות השווה ארבעה זוזים ומכרו אותה בעירו סורא במחיר ששה זוזים, ובתנאי שיעניקו לו עצמו את הסחורה במחיר הקרן. בתלמוד הוסבר כי מותר היה לו לעשות כך ואין בכך משום נתינת ריבית, מפני שתי סיבות: 1. הרווח במחיר הזול המוענק לסוחר מגיע בזכות המלווה, שכן סוחר שברשותו כסף מזומן בכמות גדולה מוכר כסוחר בקלות ומוענקת לו סחורה במחיר סיטונאי. 2. מכיוון שהמוכרים יודעים שהקונה מוכר חלק מהסחורה במחיר הקרן הם מוכרים לו את הסחורה במחיר זול יותר - בלית ברירה - כדי שימשיך לקנות אצלם. לפיכך אין כאן נתינת ריבית כי אין הסוחרים מפסידים בכך דבר[6].
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ' עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ג עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף צ"ט עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ"ה עמוד א'.
- ^ משנה, מסכת כתובות, פרק ז', משנה ו'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ע"ג עמוד א'. לפי גירסת דפוס וילנא הגירסה היא רב אך ראו במהדורת עוז והדר שציינו שבכמה כתבי יד הגירסה רב חנינא מסורא, וכן משמע קצת בריטב"א
23339944רב חנינא מסורא