צבי גרץ

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צבי גרץ
קברו של גרץ בבית הקברות היהודי העתיק בברסלאו

צבי (היינריך) הירש גְרֶץגרמנית: Heinrich Hirsch Graetz;‏ 31 באוקטובר 18177 בספטמבר 1891) היה מההיסטוריונים היהודים במאה ה-19 ואיש תנועת חכמת ישראל. נודע במיוחד בזכות חיבורו המונומנטלי "דברי ימי ישראל" והיה מזוהה עם האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, ממנה התפתחה היהדות הקונסרבטיבית.

במערכה שנוהלה נגד גרץ בידי הרב עזריאל הילדסהיימר, למעלה ממאה רבנים חתמו על עצומה שגינתה אותו כאפיקורס.

ביוגרפיה

גרץ נולד בעיירה קשונז' במחוז פוזן (אז בפרוסיה (כיום בפולין), בכור ליעקב גרץ, קצב בעיירה. בילדותו עברה משפחתו לזרקוב ושם החל את לימודיו בבית הספר. בשנים 18311836 למד בישיבה בוולשטיין. הוא למד בעצמו לימודי חול ושפות. עם תום לימודיו ניסה לעבור לפראג על מנת להתכונן שם ללימודים אקדמיים, אך נדחה בידי השלטונות.

עקב כך פנה במכתב לרב שמשון רפאל הירש, אז רבה של העיר אולדנבורג, שהרשימו מאוד בחוברת "אגרות צפון" שכתב. הרב הירש הסכים לקבלו בביתו כתלמיד ועוזר ספרותי. גרץ שהה בביתו של הרב הירש ממאי 1837 ועד יולי 1840. הרב הירש היה ממתנגדי תנועת ההשכלה והרפורמה ובין אלו שהשפיעו על תנועת אגודת ישראל. לאחר מכן קיבל משרה כמורה פרטי אצל משפחה באוסטרובו, על מנת לאסוף כסף ללימודים אקדמיים.

באוקטובר 1842 החל את לימודיו, לאחר שקיבל אישור מיוחד (כיוון שלא סיים לימודים בגימנסיה, כנדרש) באוניברסיטת ברסלאו. באוניברסיטה למד היסטוריה, פילוסופיה, מדעי המזרח ופיזיקה. בתקופת לימודיו התפרסם במאמריו כנגד התנועה הרפורמית וכמה מבכירי הוגיה, כמו אברהם גייגר ושמואל הולדהיים. גרץ התוודה כי הוא חש "שנאה אישית" כלפי גייגר; מפעלו ההיסטורי היה בעיקר מענה לפרשנות של הלה לתולדות ישראל.[1] עמדתו בלטה במיוחד בשל כך שבמישור הדתי הצר, הסכים עם הרפורמים הרבה יותר מאשר עם הזרמים השמרניים. התנגדותו המרה לתנועה נבעה ממה שראה כנטישת ייחודם של היהודים לטובת התעקשות ליברלית, ברוח האמנציפציה, על טמיעה בגרמניות.[2] הרפורמים מצדם ראו בו דו-פרצופי: ”גרץ עוטה טלית בתפילה בעוד שבקולמוסו תקף ללא רחם את האמונה באלוקיות התנ"ך, והוא עוד מעז לקרוא להולדהיים צבוע ועוכר ישראל. כל הפוסל במומו פוסל.”[3] באפריל 1845 סיים את הדוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת יינה. את עבודת הדוקטורט, שהתפרסמה ב-1846, בנושא "גנוסיס והיהדות", כתב בלטינית. באוגוסט 1845 פרסם מכתב ברכה לזכריה פרנקל כשהלה פרש מהאסיפה שארגנו הרפורמים בפרנקפורט במחאה על ההצהרה כי אין חיוב אובייקטיבי לשמר את העברית כשפת התפילה. גרץ קרא לפרנקל, לרב מיכאל זקש ולרב שמשון רפאל הירש, שאת שלושתם העריך כרבנים משכילים אך שמרנים, להתאחד ולארגן אספה משלהם לטיפול בבעיות השעה.[4]

בשנים 18491852 ניהל מספר בתי ספר יהודיים, ביניהם במיקולוב ובברסלאו. במשך סמסטר אחד (1852/3) הרצה בברלין על היסטוריה יהודית ולבסוף זכה במשרת מרצה להיסטוריה יהודית בבית המדרש לרבנים בברסלאו ביולי 1853. הוא היה אחד הדוברים הידועים של "האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית" בראשות זכריה פרנקל, והסתכסך בשל כך עם הרבנים האורתודוקסים בהנהגת הרב שמשון רפאל הירש והרב עזריאל הילדסהיימר. האחרון התגאה בכך ש"איש לא לחם בגרץ הכופר יותר ממני" וכתב על תלמידי ברסלאו: ”עוללים המובלים לשחיטה... הנעשים לצבועים, ישועים וכופרים ממש כמוהו.”[5] במקביל, עסק בפירוש התורה בדרכו.

בשנת 1861 התמנה גרץ להיות העורך של כתב-העת של תנועת "חכמת ישראל". כאיש התנועה הוא האמין שעם ישראל הוא זה שהביא לתרבות המערב את המונותאיזם וערכי המוסר שעליהם היא מושתתת, וכי זהו ייעודם של היהודים בקרב הגויים. הוא תמך בהתערות היהודים בקרב הגויים, תוך שמירת ייחודם הלאומי. על כן זלזל בלימוד תורה וביידיש, ובדביקותם של יהודי מזרח אירופה בהם. לגרץ היו דעות נחרצות נגד תופעת ההתבוללות. הוא גם זלזל בחסידות, בקבלה ובכמיהה למשיח. הרב הילדסהיימר ניהל מערכה נגד גרץ כחלק ממאבקו בפוזיטיבים-היסטוריים, והחתים למעלה ממאה רבנים על עצומה שגינתה אותו כאפיקורס.

בדצמבר 1869 זכה מטעם ממשלת פרוסיה לתואר "פרופסור לשם כבוד" באוניברסיטת ברסלאו. האקדמיה המלכותית הספרדית להיסטוריה קיבלה אותו באוקטובר 1888 כחבר של כבוד לשורותיה בזכות התייחסותו "האובייקטיבית" לגירוש ספרד.

גרץ הביע את תמיכתו בהקמת מרכז יהודי בארץ והדגיש את הקשר המיוחד בין עם ישראל, תורתו וארצו. הוא נפטר במהלך ביקור אצל בנו, במינכן, בג' באלול שנת תרנ"א והובא לקבורה בהלוויה רבת משתתפים בבית העלמין הישן של ברסלאו. גרץ הותיר אחריו ארבעה בנים ובת. בנו בכורו, לאו גרץ (1856-1941), היה פיזיקאי.

דברי ימי ישראל

ערך מורחב – דברי ימי ישראל

מפעל חייו של גרץ היה כתיבת "דברי ימי ישראל" - יצירה המונה 11 כרכים, ראשונה מסוגה - המתעדת את תולדות עם ישראל ושמה דגש על גזרות הגלות, קידוש השם ומאבק העם היהודי לשמירת ייחודו הלאומי. הספר שימש במשך זמן רב, כמקור המוסמך ללימודי ההיסטוריה היהודית ותורגם לעברית בידי שפ"ר, וכן לשפות אירופיות רבות.

החידוש הגדול של הספר היה יצירת נרטיב היסטורי סדור של הלאומיות היהודית לדורותיה. אמנם, היהדות המסורתית לדורותיה הכילה ממדים לאומיים ברורים כמו זיכרון הממלכה היהודית בארץ ישראל בעבר, והשאיפה להקימה מחדש בעתיד, אך עם זאת דורות רבים ללא ריבונות וטריטוריה מאוחדת הובילו לכך שאצל רבים, בפרט בתקופת האמנציפציה, המימד הלאומי טושטש. בכך היה גרץ שותף לרוח הלאומיות שתססה במאה ה-19, שראתה את ההיסטוריה כמגדיר מרכזי של הלאום ביחד עם השפה ואגדות העם. מפעלו של גרץ סייע לדמיין לאום יהודי היסטורי.

גרץ כהיסטוריון תיאר את היהדות כעניין אחדותי והיסטורי. היהדות נתפשת בספרו של גרץ כלאום עם מסורת תרבותית מאוחדת והיסטוריה מתמשכת. לתפישתו זאת הייתה השפעה רבה על משכילים יהודים שבעקבותיה היה להם קל יותר להזדהות עם הציונות.

ספרו "דברי ימי ישראל" עורר התנגדות בקרב היהדות האורתודוקסית והרב יצחק אייזיק הלוי הוציא לעומתו סדרת ספרים "דורות הראשונים" בו הוא מפריך את שיטתו של גרץ, על פי דברי חז"ל, ולהבדיל, לפי ספרי ההיסטוריה. אם כי נטען שהחזון איש הצטער על שכינה את גרץ בתואר "החכם"[6]

גם בקרב סופרי ההשכלה ספג ספרו ביקורת חריפה: ”כתיבת הסטוריה יהודית בלשון הגרמנית, על ידי מחבר שיעוד עמו ועתידו לא היו ברורים לו כלל וכלל לא היתה מן התפקידים הקלים, לכן נכשל גרץ לא פעם בחוסר עקביות, בסנטימנטליות יתירה ובגישה אפולוגטית. בהתאם לדרך התפתחותו הרוחנית ולאפיו היה בטוח באמת המדה הראציונליסטית ולא היה מסוגל להתעלות מעל לדרך שיפוט זו לפיכך לא הגיע להבנת כחות ותנועות שמהותן בתחום האי ראציונלי. צמידותו למסורת אנשי ההשכלה גרמה לו לשנאה ממש ל"תלמודיסטים הפולניים המטופשים" הוא מכנה את היידיש בשם "שפת חיות למחצה". בתיאור הסבות לגזרות ת"ח–ת"ט נגרר גרץ אחרי ההסטוריון הרוסי האנטישמי קוסטומארוב שהטיל את האשמה במאורעות הדמים על שחיתות היהודים פרי הפלפול התלמודי שעיקם את מוחם”[7]".

ביקורו בארץ ישראל

גרץ ביקר בארץ ישראל בשנת 1872 בראש משלחת משכילים יהודית, שכללה את אשר לוי (Levy) מפולצין שבפומרניה ואת גוטשלק לוי (Lewy) מברלין שכתבו עם שובם "תזכיר על מצב הקהילות בארץ ישראל ובייחוד בירושלים". התזכיר תיאר את מצוקת היהודים בארץ, את "כספי החלוקה", ואת סירוב יושבי הארץ להצטרף לעבודת האדמה בראשותו של קרל נטר. מתוך התזכיר:

החתומים מטה ערכו בחודש מארס השנה מסע בחלק גדול של ארץ ישראל... המצב הדריכנו מנוחה, לא יכולנו לעצום עינינו ולאטום לבנו ממראה המצוקה החומרית והרוחנית. לפיכך מצאנו לנכון להיוועץ עם אנשים בני חוגים שונים בדבר סיבותיה העמוקות יותר, שמא על ידי סילוק הסיבות אפשר יהיה להביא לידי תיקון הקלקלות...
ליתר הבחנה הרינו להקדים בזה את הסטטיסטיקה של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל: מספרה מגיע בקושי ל-16,000 נפש. היא מחולקת לארבע קהילות ראשיות, הקרויות בפי התושבים היהודים "ארבע ארצות": ירושלים, צפת, טבריה וחברון ייאמר עוד, שלפני מספר שנים נוסדה על ידי חברת כי"ח בהנהלתו של מר קארל נטר מושבה חקלאית קטנה מהלך ארבעים דקות מזרחית מיפו, שעובדים בה נוסף למנהלה ומזכירו שנים עשר חניכים יהודים וכמה עובדי אדמה ובעלי מלאכה יהודים...
מר קארל נטר, הנזקק לידיים רבות בשביל מושבתו הצעירה... ביקש שיבואו אליו עובדי אדמה ובעלי מלאכה יהודים והבטיח להם עבודה ושכר, שיוכלו להתקיים מהם בלי נדבות... המעטים שהעמידו עצמם מתוך מצוקה לפקודתו, עזבו רובם את העבודה שניתנה להם, כי לא הספיקו לה כוחותיהם. וזו ההבחנה המעציבה השֵנִית: שמלבד הדלות רווחת כאן חולשה גופנית וחוסר מיומנות לעבודה... "
בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל הרי זה כבוד להיפקד בין מקבלי הנדבות או החלוקה... האוכלוסייה היהודית אינה רואה כלל את החלוקה כמתנת צדקה אלא כשכרו של כל היושב בארץ הקדושה ועוסק בתלמוד תורה או בקבלה."
"דעה מופרכת מצטרפת כאן להגדיל את העיוות שבחלוקת הכספים. בנוהג שבארצות התרבות שקבלת נדבות, ובייחוד בפומבי, היא בדרך כלל חרפה, ורק מצוקה שאינה מצויה מכריחה לכך. ואילו בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל הרי זה כבוד להיפקד בין מקבלי הנדבות או החלוקה... ואמנם הנדבות אינן מיועדות כלל בשביל העניים אלא בראש וראשונה בשביל לומדי תורה... ואמנם בעלי מלאכה שאינם מבינים בתלמוד, אפילו עניים מרודים הם - אינם מקבלים כלום מן החלוקה. אף הפרשת חלק לאלמנות ויתומים נחשבת בגדר נדיבות לב וויתור על זכות.
מכאן החיזיון הבולט, שבעלי הון ובעלי בתים תובעים לעצמם חלק בחלוקה ופושטים ידם ממש לנדבות... במצב עניינים זה ברור, שהכושלים ביותר, האלמנות והיתומים, מקופחים מאוד בחלוקה..."

ראשי היישוב הישן (הרב אברהם אשכנזי, חכם באשי; משה בן וונישטי, פקיד בירושלים; יעקב ולירו, גבאי עניים בירושלים; הרב רפאל מאיר פאניז'ל), הגיבו בתשובה מפורטת על התזכיר ב"ט' לחודש הרחמים ה'תרל"ג": "שמענו את תלונות בני ישראל ממע' ד"ר גראעץ וסיעתו הי"ו אשר עמדו רגליהם על הר הקדש ירושלם ת"ו בח' באדר העבר... וחובה עלינו לעמוד על כל דבריהם אשר המה מלינים עלינו על ראשון ראשון..."

הנצחה

גרץ מונצח על ידי כמה רחובות על שמו בערים רבות דוגמת ירושלים, תל אביב, רחובות, ראשון לציון ועוד רבות אחרות.

בית ספר "גרץ" בתל אביב נקרא על שמו.[8]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Jay M. Harris, How Do We Know This? : Midrash and the Fragmentation of Modern Judaism, State University of New York Press, 2012. עמ' 176.
  2. ^ אליעזר שביד, History of Modern Jewish Religious Philosophy: Volume II: The Birth of Jewish Historical Studies and the Modern Jewish Religious Movements. הוצאת בריל, 2015. עמ' 246.
  3. ^ Reformed Judaism and Its Pioneers, עמ' 182, למטה.
  4. ^ רבקה הורוביץ, זכריה פרנקל וראשית היהדות הפוזיטיבית היסטורית, מרכז זלמן שזר, 1984. עמ' 32.
  5. ^ David Ellenson, Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy, University of Alabama Press. עמ' 40-41
  6. ^ צבי יברוב, מעשה איש, חלק ה', בני ברק תשס"ב, עמ קל, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  7. ^ האנציקלופדיה העברית, ערך גרץ
  8. ^ דבר המנהלת, באתר בית הספר "גרץ"

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28915812צבי גרץ