הודאת בעל דין
הודאת בעל דין כמאה עדים דמי הוא כלל בדיני ממונות בהלכה, לפיו דברי אדם הנאמרים לחובתו בעניני ממון נאמנים יותר מכל דבר אחר.
כלל זה מופיע במסכת קדושין[1].
מקור
רש"י במסכת קידושין[1] לומד דין זה מהפס' "אשר יאמר כי הוא זה עד האלקים יבוא דבר שניהם" (שמות כב') שממנו למדו חכמים בגמרא[2] שמודה במקצת חייב בשבועה ומלבד חיוב השבועה על מה שלא הודה חייב ממון על מה שהודה, מכאן אתה למד שבכח האדם לחייב את עצמו ממון.
דיני הודאה
הודאת בעל דין מחייבת, רק במקרה שאמר זאת בפני בית דין, או בפני שני עדים וציין בפניהם 'אתם עדי', לולי זאת הוא יכול לטעון "משטה אני בך" וההודאה הייתה רק כדי שהתובע יפסיק להטריד אותו[3].
נאמנות או כח
ישנו ויכוח מפורסם בהלכה, האם כלל זה מבטא נאמנות שיש לאדם על ענייניו שלו ולכן אם הוא אמר אנו מאמינים לו, או שהכלל נובע מכוחו הבסיסי של כל אדם להחיל חיובים על עצמו; כלומר, בכוחו של האדם לחייב עצמו במה שהוא רוצה, אם כן במקרה בו הוא מודה בכוחו להחיל על עצמו כל חיוב - אך לא מדובר בנאמנות אובייקטיבית[4].
דעת המהר"י בן לב שאין בהודאת בעל דין כל נאמנות אלא היא התחיבות כמו מתנה ומאחר שהודה נתחייב לתת כמו כל אדם שמתחייב לתת מתנה שחייב לעמוד בדיבור.
מאידך הקצות החושן טוען שהודאת בעל דין היא נאמנות שהתורה האמינה לאדם לחייב את עצמו.
בש"ך[5]. נראה שהבין שנאמנות זו היא מסברא שמסתבר להאמין לאדם כאשר הוא מעיד לחובת עצמו.
רבי שמעון שקאפ[6] מחדש שגדר הנאמנות בהודאת בעל דין אינה נאמנות על פרטי הסיפור כעדים אלא היא נאמנות על החיוב כלומר שאנו מאמינים לו שהוא חייב לפלוני כך וכך ממון וזאת מבלי להאמין לסיבה שהוא חייב את עצמו בממון.
כנגד עדים
כשעדים סותרים את הודאתו נחלקו הראשונים האם מקבלים את הודאתו, דעת הרמב"ם[7] שאין מקבלים את הודאתו, ואילו דעת הרשב"א[8] שמקבלים את הודאתו אף נגד העדים.
חב לאחריני
במקרים בהם הודאתו של האדם יוצרת מצב שבו אף אחרים מתחייבים אין לו נאמנות אף על עצמו[1], ומטעם כן פוסק התלמוד שאין נאמנות לאדם בדיני אישות כיון שהוא חב לאחר שהיא האשה שעל ידי מצב זה הרי הוא פוסלה בקרובותיה. [דרושה הבהרה]
בטעם דין זה נחלקו האחרונים דעת התומים[9] שאין סברא להאמין לו כשהוא אחב לאחרים מכיון שיש מקום לחשוש לקנוניא שהאדם רוצה להפסיד את האחרים ולכן הוא מפסיד את עצמו כדי שנאמין לו, ואילו הקצות החושן[10] טוען מכיון שהנאמנות שהתורה נתנה לו היא על עצמו אין בכוחו להיות נאמן על האחרים.
הודאה לא מודעת
הגמרא[11] מחדשת שאם אדם תבע את חבירו והודה לו, ולאחר מכן תבעו שוב ואמר שלא לווה כלל הרי זה כמי שהודה שלא פרע וחייב לשלם מדין הודאת בעל דין ואף אינו יכול לטעון לאחר מכן פרעתי שהרי אם הוא מתכחש להלואה ודאי שלא פרע ובזה הוא מודה שלא פרע וחייב לשלם.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- הערך "הודאת בעל דין", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
- אסופת מאמרים בנושא הודאת בעל דין, באתר אסיף
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ה עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק"ו עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ט עמוד א'
- ^ ראו קצות החושן שמביא מחלוקת בעניין בינו לבין המהר"י בן לב, סימן ל"ד, פיסקה 4.
- ^ חושן משפט סימן א' סעיף קטן טו' ששם כתב הש"ך שאין דין קרוב לאדם המעיד על עצמו כיון שכל דין זה הוא רק כשמעיד לזכות עצמו ולא לחובתו שאז אין חשש שישקר ובקצות החושן (שם) הקשה עליו שאם יש מקור מפס' להודאת בע"ד הרי שהתורה האמינה לו ונוגע נאמר על קרוביו ולא על עצמו, הרי שהש"ך למד דין זה מסברא וחיפש מענה מסברא לקושייתו מדין נוגע
- ^ אהל ישעיהו על מסכת בבא קמא עמ' תקיג'
- ^ הלכות טוען ונטען פרק ז' הלכה ז'
- ^ חידושי הרשב"א בבא מציעא ד ג: ד"ה מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה עיין מה שדן שם בדבריו
- ^ חושן משפט סי' א' סק"ד
- ^ שם
- ^ מסכת בבא בתרא, דף ו' תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף מ"א