תלמיד חכם שסרח
בשיח ההלכתי קיים הבדל ביחס שבין תלמיד חכם שסרח - שעבר עבירה - לבין אדם מן השורה, מכיוון שפרסום הדבר לגבי תלמיד-חכם יוצר חילול השם. ההלכה אינה מכירה בזכות-יתר של תלמידי חכמים להצניע מעשים מביכים, והדיון נובע רק מחילול-השם הגדול יותר שנוצר בעקבות המעשה. כך גם ההלכה דנה מכמה היבטים בעניין היחס הראוי לתלמיד חכם שחטא, והשפעת החטא על הערכת גדולתו בתורה ויכולתו להמשיך בתפקידיו הקודמים. בין הנושאים הנידונים: האם יש להצניע או לפרסם את דבר החטא כלל ועיקר? האם יש להדיחו מתפקידו? מהן הסנקציות שמפעילים כלפיו? והאם חזרה בתשובה משנה את היחס כלפיו? לדיון זה משמעויות עמוקות המתייחסות למהותה של עבירה, ומהי השפעתה, אם ישנה, על כלל המעלות האחרות שיש לתלמיד חכם.
הנושא נדון בהרחבה בספרות ההלכה לדורותיה, החל מסוגיה ארוכה בתלמוד[1], עבור דרך כתבי הראשונים (בפרט בתשובה נרחבת של הרמב"ם)[2], וכלה בכתבים של פוסקי הלכה בימינו. מדיונים אלה עולה כי הגישה המקובלת בהלכה היא שיש להעניש את החוטא כמקובל, אך עם זאת להצניע את הדבר, מהטעם של חילול השם - אלא אם כן ההסתרה מזיקה לציבור. כמו כן, יש ליצור אקלים חברתי שיאפשר לחוטא לחזור בתשובה, וישנה אפשרות שיחזור למשרתו ומעמדו, אם לדעת בית הדין תשובתו ברורה ומוכחת ואין חשש להמשך הנזק לציבור.
ענישת החוטא
במקרא אין כל הבדל בענישה בין תלמיד חכם לבין אחרים, ולפיכך אף בדברי חז"ל ככלל אין הבחנה כזו לגבי יישום העונשים הכתובים במקרא. עם זאת, בפרטים מסוימים התייחסו חז"ל ביתר חומרה לעבירה הנעשית על ידי חכם[3]. לעומת זאת, קיימת בדברי חז"ל התלבטות באשר להטלת נידוי על תלמיד חכם, מפני שעונש זה לא נקבע במקרא כחובה להטילו במקרים מסוימים, והדבר נתון לשיקול דעתו של בית הדין.
בתלמוד הבבלי[4] מסופר על תלמיד חכם שיצאו עליו שמועות רעות ("דהוו סנו שומעניה" - שהיו שנואות שמועותיו), ורב יהודה התלבט כיצד לנהוג בו: מצד אחד אנשי ישיבתו ומקומו היו זקוקים לו, ומצד שני יש חילול השם בכהונתו של אדם כזה. לבסוף הכריע לנדותו, על פי מסר שהגיע אליו מארץ ישראל בשם רבי יוחנן שאדם מושחת מוסרית אינו ראוי ללמד תורה לאחרים: "אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו; ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו".
פרסום או הצנעה
בהמשך הסוגיה קיימת מחלוקת על מידת הפומביות הראויה בטיפול בפרשות מעין אלה: ”אמר רב הונא: באושא התקינו: אב בית דין שסרח - אין מנדין אותו, אלא אומר לו: הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ[5]. חזר וסרח - מנדין אותו מפני חילול השם.” ולאחר מכן מביא התלמוד את מאמרו של ריש לקיש: ”תלמיד חכם שסרח - אין מנדין אותו בפרהסיא, שנאמר: "וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה"[6] - כַּסֵּהוּ כלילה.”
התלמוד קובע כי שני המאמרים חלוקים זה על זה; לדעת רב הונא, בפעם השנייה שסרח מנדים אותו למרות הפרסום שבדבר, ואילו לדעת ריש לקיש יש להסתיר את הדבר גם בפעם השנייה. הראשונים הכריעו כדעת ריש לקיש, וכך נפסקה ההלכה בשולחן ערוך[7]. מכאן גם המקור לגישה להסתיר אירועים מעין אלה ככל שניתן. הרמב"ם בתשובה המתייחסת לעניין מוסיף שאם העבירה שהובילה לנידוי נעשתה בפרהסיא - יש לפרסם גם את הנידוי.
כיום בפסיקת הלכה למעשה מצטרפים שיקולים נוספים להכרעה האם לפרסם מקרים כאלה. ביניהם הסדרים החברתיים, חוקי המדינה, והצורך להגן על קורבנות העבירה (אם ישנם) ועל הציבור בעתיד.
חזרתו למוטב
התורה מניחה כעיקרון גורף את האפשרות לכל אדם לחזרה בתשובה על חטאיו ולתיקונם, וחז"ל הדגישו זאת גם ביחס לתלמיד חכם שחטא. כך גם נאמר בתלמוד הבבלי[8], שתלמיד חכם נמשל לכלי זהב: "מה כלי זהב... אף על פי שנשברו יש להם תקנה - אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח יש לו תקנה".
לא זו בלבד שיש לו האפשרות לחזור בתשובה, אלא במקרים מסוימים יש אף להניח שכך עשה. בתלמוד[9] מובאת אימרה מבית מדרשו של רבי ישמעאל, בלשון זו: "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה - אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה". התלמוד קובע שאין זה 'שמא' אלא "ודאי עשה תשובה"; כלומר, סביר להניח כי עשה תשובה. עם זאת, התלמוד קובע שהנחת עבודה זו רלוונטית לחטאים שבין אדם למקום, אבל בחטאים שבין אדם לחברו, אין להניח שהחכם חזר בתשובה עד שיודע שיפייס את הנפגע. כך סיכם זאת רבי מנחם המאירי בפירושו שם: "אם חטא בעבירות שבין אדם לחברו - מהרהרין אחריו, עד שיתפרסם הדבר שחברו מפוייס ממנו".
לאחר ענישת החוטא בידי בית הדין אנו מניחים שאכן חזר בתשובה, והוא יכול אף לחזור למשרה שהחזיק בה קודם החטא - אפילו היה כהן גדול. רק המשרה הבכירה של ראשות בית הדין הגדול (המכונה לעיתים "נשיא הסנהדרין") אין החוטא רשאי למלא, וזאת מחשש שהציבור לא ישמע בקולו[10].
הרדב"ז מסייג את הקביעה כי החכם יכול לחזור למשרתו: אם העבירה הייתה במסגרת חייו הפרטיים של החכם - די בענישה על ידי בית הדין כדי להניח שחזר בתשובה ויכול הוא להמשיך לשמש במשרתו; אבל אם העבירה התבצעה במסגרת תפקידו ותוך ניצול מעמדו המיוחד - יש להעבירו מתפקידו, כדי למנוע המשך ביצוע העבירה, "עד שיתברר שעשה תשובה שלימה"[11].
לימוד תורה מרב חוטא
כאמור, בתלמוד נאמר שאם הרב אינו נוהג כשורה: "אל יבקשו תורה מפיהו". מאידך, התלמוד[12] מספר על רבי מאיר שלמד תורה מאלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה. בתלמוד אף מופיע תיאור סוריאליסטי של שיחה בדברי תורה בין רבי מאיר לבין אלישע בעוד זה רוכב על סוסו בשבת. התלמוד מבחין בין "תלמיד גדול" בתורה היודע להבחין בין טוב לרע ("רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק") לבין "תלמיד קטן", שעבורו הלימוד מרב שאינו הגון עלול לגרום נזק.
הרמב"ם פוסק: ”הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו - אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב.”[13], ואינו כותב את ההיתר ל"תלמיד גדול". למרות זאת, הרמב"ם עצמו בפתיחה לספרו מורה נבוכים רומז להיתר זה[14]. יש אומרים שהרמב"ם חשש שהיתר זה ינוצל שלא כראוי, על ידי תלמידים קטנים שיחשבו את עצמם לגדולים[15]. הרב משה פיינשטיין מסייג את הדברים, וקובע שמותר לשיר את הניגונים שכתב אדם זה בטרם יצא לתרבות רעה.[16] הוא מוכיח זאת מאזכורו של אלישע בן אבויה במשנה (מסכת אבות פרק ד משנה יג). כמו כן, לאחר חזרתו בתשובה ניתן לשוב וללמוד ממנו, כדברי הרמב"ם: "עד שובו למוטב".
ראו גם
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף י"ז, א'; תלמוד ירושלמי, מסכת מועד קטן, פרק ג' א'.
- ^ שו"ת הרמב"ם, סימן קי"א.
- ^ במקרה מסוים מצאנו שעונש מוות נקבע רק לחכם ולא לאנשים אחרים: לגבי זקן ממרא - תלמיד חכם החולק על הוראת בית הדין הגדול, ופוסק הלכה למעשה בניגוד לדעתם. דין זה תקף רק לגבי תלמיד חכם סמוך הראוי לפסוק הלכות (משנה, מסכת סנהדרין, פרק י"א, ב'). לדעה מסוימת של התנא רבי יוסי ברבי יהודה קיימת חומרא נוספת לגבי תלמיד חכם, שאם עבר עבירה במזיד - יקבל את עונשו גם אם העדים לא היתרו בו שהוא עושה איסור, מפני שחזקתו שידע שהדבר אסור (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ח עמוד ב).
- ^ מסכת מועד קטן, דף י"ז, א'.
- ^ מקור הביטוי במקרא, מלכים ב פרק יד, י, שם אומר יואש מלך ישראל לאמציה מלך יהודה שרצה להלחם איתו: יותר מכובד יהיה מבחינתך לשבת בביתך מאשר להלחם ולהתבזות.
- ^ הושע פרק ד פסוק ה. תלמיד חכם, לפי דרשה זו, נמשל לנביא.
- ^ חלק יורה דעה, סימן של"ד, סעיף מ"ב.
- ^ מסכת חגיגה, דף ט"ו, א'.
- ^ מסכת ברכות, דף י"ט, א'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק י"ז, ז'-ו'. ופירוש "כסף משנה" שם.
- ^ שו"ת הרדב"ז, חלק ו' סימן ב' אלפים וע"ח.
- ^ מסכת חגיגה דף טו
- ^ הלכות תלמוד תורה, פרק ד', ב'
- ^ הוא מביא את הפסוק במשלי (פרק כ"ב, פסוק י"ז): "הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי", המשמש בגמרא כמקור להיתר זה: הקשב לדברי החכמים, אבל את לבך תשית לדעת ה' ולא לדברי אותם חכמים.
- ^ החיד"א בספרו "ברכי יוסף", יורה דעה סימן רמו סעיף קטן ט
- ^ שו"ת "אגרות משה" אבן העזר חלק א סימן צו
23580896תלמיד חכם שסרח